עין הסערה חלפה. ראית את השחקנים בצבעם האמיתי — הדרקון, החיה, נביא השקר, ומעל לכול השה על הר ציון — וכעת הספר נוטה. מן ההצגה אל הביצוע. שכן החותמות היו צווי פינוי, והשופרות היו אזהרות שהכו בכל פעם שליש בלבד, וחסכו במכוון שארית כדי לקרוא את הארץ עוד לתשובה. אותו זמן תם. הבא עתה נקרא במפורש "שבע המכות האחרונות", ובאותה מילה קטנה אחרונות טמון הכול: דבר אינו בא אחריהן. הסאה מלאה.
ומלאה היא בדיוק המילה. "בהן הושלמה חמת אלוהים", נאמר במראה הראשון — והמילה היוונית (etelesthē) נשמעת קרובה למילת הצלב "כֻּלָּה": הד שחיבור זה עוקב אחריו בזהירות, לא כראיה מכרעת (ראה את האקסקורס I·4). על הצלב הושלם מחיר הגאולה; כאן מושלם ביצוע הגאולה. אלה שני צדדים של מעשה אחד. כוס חמת אלוהים, אשר החתן שתה עד השמרים האחרונים בעד שלו בגת שמנים, נמזגת עתה בלא מהילה על אלה שבחרו בזיוף מעל המלך. לאחד נֻקְּתָה בגולגותא; לאחר נמזגת בקערות. אותה הכוס.
שני פרקים אורך הביצוע הזה. פרק 15 הוא ההקדמה הקצרה והחגיגית: המנצחים שרים אל ים הזכוכית, היכל השמיים נפתח, ושבעה מלאכים יוצאים עם שבע קערות זהב. ופרק 16 שופך אותן, אחת אחר אחת, עד שהקול מן הכיסא קורא: "נֶהְיָתָה." ראשית ההקדמה.
לפני שתיפול ולו קערה אחת, יוחנן מראה לנו תחילה דבר אחר — ואין זה מחזה של אימה אלא של ניצחון. ים זכוכית, שָׁלֵו כבדולח, אך כעת לוהט מאש; ועליו, זקופה, להקה. אלה הם המנצחים — לא אלה שהביסו את החיה בחרב, אלא אלה שגברו עליה בכך שסירבו לאות שלה ומתו על כך. הם דחו את החיה, את צלמה ואת מספרה, ושם הם עומדים וכינורות אלוהים בידם. חשוב על עם אחר שעמד פעם על שפת ים, והמים עוד רועשים מאחוריו, בעוד הכוח שרדף אותו נעלם בתוכם. זוהי היציאה החדשה ממצרים, וזוהי שירת ניצחונם בעבר השני.
וראה מה הם שרים: "שירת משה ושירת השה." שני שירים בנשימה אחת. שירת משה היא שירת הגאולה ממצרים, ששרו כאשר נעלם פרעה בגלים (שמות 15); שירת השה היא שירת הגאולה הגדולה יותר, בדם שה הפסח האמיתי. והמילים אינן על נקמה אלא על צדק וגדולה: "צדק ואמת דרכיך." שים לב לזאת, כי בעוד פסוקים אחדים יתפרצו מכות שיעצרו את נשימתך, וכאן, מראש, השמיים כבר מצדיקים אותן. הקערות אינן התפרצות זעם; הן גזר דין, והגאולים מזמרים עליו כעל טהור.
מומחהמלך הגויים, העולמים, או הקדושים? (15:3)
שירת משה והשה מהללת את אלוהים כ"מלך הגויים" (ethnōn) — כך הנוסח שחיבור זה עוקב אחריו. כתבי היד מתחלפים כאן על מילה אחת: אחרים קוראים "מלך העולמים" (aiōnōn) ואחדים "מלך הקדושים" (hagiōn). "גויים" הולם בחדות הרבה ביותר את הבא אחריו: "כל הגויים יבואו וישתחוו" (15:4) — יציאה חדשה שבה לא עם אחד אלא הגויים כורעים לפני הכיסא. (הנוסח המשולש מתועד היטב; "גויים" ננקט כאן בשל ההקשר הקרוב.)
ואז נפתח היכל השמיים — ושים לב לאיזה היכל: "אוהל העדות." זהו המשכן הקדום ובו לוחות האבן, עדות תורת אלוהים. אותה תורה עצמה שהחיה זה עתה גידפה (13:6) ושיושבי הארץ הוסיפו בעקשנות לדחות, נפתחת כאן לרווחה — והיוצא ממנה מקיים אותה. שבעה מלאכים יוצאים בבוץ טהור, חגורות זהב על לבם, ואחת מארבע החיות מוסרת בידם שבע קערות זהב, מלאות חמת אלוהים. זכור את הקערות ההן: היו אלה קערות הקרבן, מלאות קטורת, מלאות תפילות הקדושים (5:8). הכלים שבהם עלו התפילות יורדים עתה למטה, מלאים בתשובה.
ואז מתרחש דבר נורא הוד. ההיכל מתמלא עשן — עשן כבוד אלוהים, כפי שמילא פעם הענן את המשכן ואת היכל שלמה, כה צפוף עד שלא יכלו הכוהנים לשרת (שמות 40; מלכים א ח). ו"איש לא יכול לבוא אל ההיכל עד אשר כלו שבע המכות." חוש כמה כבד הדבר. כל עוד נופלות הקערות, אולם הכיסא סגור. אין עוד שתדלנות נשמעת, אין עוד טענה מתקבלת, אין עוד דחייה ניתנת. בית הדין סיים את הדיון וסגר את הדלת; הבא עתה אינו עוד משפט אלא הוצאה להורג. עת הטיעון תמה.
מסה I·1האם הקערות הן אותו דבר כמו החותמות והשופרות?
מי שקורא את הקערות חש מיד הד: הים לדם, השמש מוכה, הפרת, רעש האדמה — הדבר דומה לשופרות. אחדים מסיקים מכך ששלוש הסדרות (חותמות, שופרות, קערות) מספרות שוב ושוב אותה תקופה עצמה שלוש פעמים. חיבור זה קורא זאת אחרת: לא כאותו סרט שלוש פעמים, אלא כטלסקופ הנמתח החוצה — החותם השביעי פורש את השופרות, השופר השביעי פורש את הקערות. הקערות מונחות אפוא בתוך השופר השביעי, בקצה השבוע, אחרי התועבה. שישה דברים מורים לכיוון זה.
אחד: ההד עובר כמעט אך ורק בין השופרות לקערות, ולא החותמות עמהם — החותמות הן כוחות היוצאים החוצה, השופרות והקערות הם מהלומות היורדות למטה. שניים: הספר עצמו מחליק את הסדרות זו לתוך זו — אחרי החותם השביעי נופלת דממה והשופרות תוקעים (8:1-2). שלוש: ההרים עולים בדרגה. בחותם השישי הם זזים (6:14), בקערה השביעית הם נסים (16:20), ולפני הכיסא הלבן הגדול נסים לבסוף השמים והארץ (20:11). שהשופרות מכים שליש (8:7-12) והקערות את הכול (16:3), זוהי רטוריקה של מידה עולה, לא הוכחה לסדר. ארבע: הקערות נקראות "האחרונות" (15:1), בעוד שהחותמות עוד יודעות עת המתנה ("נוחו עוד מעט", 6:11) — סדרה הממתינה וסדרה המסיימת אינן בו זמנית. חמש: הזעקה "עד מתי?" מתחת למזבח (6:10) אינה נענית עד הקערה השלישית (16:6) ואינה מבוצעת עד נפילת בבל (19:2) — מהלך משפטי נע קדימה, לא במעגלים. שש: השופר השביעי והקערות חולקים את מילותיהם. בשופר השביעי "נשלם סוד האלוהים" (etelesthē, 10:7); בקערות "נשלם חרון האלוהים" (15:1, 8). בשופר השביעי "נפתח היכל האלוהים בשמים" (11:19); לפני הקערות שוב (15:5). ו"ברד גדול" נופל בכל הספר רק בשופר השביעי (11:19) ובקערה השביעית (16:21). השופר השביעי מכריז את מה שהקערות מבצעות.
אף ההד החזק ביותר יש לו כיוון: בשופר השישי משוחרר הצבא על הפרת (9:14-16); בקערה השישית מיובש הנהר והמלכים מתקדמים (16:12). ההד מצביע קדימה. פאנל אחד הוא היוצא מן הכלל וכן חוזר — הפאנל המרכזי, עין הסערה (פרקים 12-14) — אך דווקא משום שהוא מונח מתחת לקו הזמן: אותו שבוע, מן השמים. סדרות המשפט עצמן ממשיכות. נאמר בכנות: שריינר אינו שותף למסקנה הטלסקופית הזו אלא מחזיק ב"חזרה ספירלית" (spiraling recapitulation) ומכחיש שההכלה חותם→שופר→קערה מוכיחה עתיד רציף בקפדנות — קול הנגד המתודי החד ביותר; תומאס, לעומתו, עומד במלואו מאחורי הקריאה הטלסקופית ("the seventh seal contains the seven trumpet judgments"). (מתועד היטב; משותף לפרשנים פוטוריסטיים, ונתמך בספר במניין מכונה — הפרת מופיעה בדיוק פעמיים, שתיהן במיקום שש.)
תיקקו & ראי (התג׳ 15)
קו ← התג׳ 5: קערות הזהב הנושאות כאן את החמה (15:7) הן הקערות שהיו ב־5:8 מלאות קטורת — תפילות הקדושים; כלי התפילה הופכים לכלי התשובה. · קו ה־σκηνή: אוהל העדות מגודף (13:6) → נפתח (15:5) → יורד (21:3). · נפתח בשמיים: הדלת (4:1) → ההיכל (11:19) → אוהל העדות (15:5) → השמיים עצמם (19:11) — נפתחים והולכים, שער היציאה של המלך. · מזמור במעגלים מתרחבים: 4:8 → 7:10 → 11:17 → 14:3 → 15:3-4 → 19:1 — השיר גואה ככל שמתקרב הקץ. · ראי (D ↔ D′): השופרות (פאנל D) והקערות (D′) הם תאומים — אותם תחומים, אך שליש לעומת הכול, אזהרה לעומת ביצוע.
הקול מן ההיכל נותן את הפקודה, והמלאכים הולכים. ושים לב מיד אל ההבדל מן השופרות, כי הוא מחריד. במקום שבו הכו השופרות בכל פעם שליש, מכה הקערה הראשונה לא שליש אלא בדיוק קבוצה אחת, ואת כולה: "האנשים אשר עליהם תָו החיה." המכה ממוקדת. על גוף מי שנשא את חותם החיה מתפרץ שחין רע ומוגלתי — אותה מכה שבה הכה אלוהים פעם את מצרים (שמות 9), אך כעת ממוענת בדיוק כירורגי. האות שהיה אמור להבטיח את הגישה לקנות ולמכור, מתברר כמטרה על העור. מי שחתם בעד החיה כדי לשרוד, נושא את הראיה על בשרו שלו.
המלאך השני שופך אל הים, והים נעשה דם — לא כדם טרי, אלא "כדם מת": קרוש, סמיך, נרקב. ו"כל נפש חיה אשר בים מתה." לא שליש, כמו בשופר השני (8:9) — הכול. האוקיינוסים, מקור החיים בעמוד הקדום ביותר של המקרא, נעשים גוויה אחת בכל רחבי תבל. והמלאך השלישי שופך אל הנהרות והמעיינות, המים המתוקים, מי השתייה — וגם הם נעשים דם.
ודווקא כאן, בהיפוך המים לדם, מתרחש דבר שאסור לך לדלג עליו. מלאך — "מלאך המים" — מדבר, והוא אינו מקטרג על המכה אלא מצדיק אותה: "צדיק אתה, קדוש, כי כזאת שפטת. כי הם שפכו דם קדושים ונביאים, ואתה נתת להם דם לשתות; ראויים הם." השומע אתה מה נענה כאן? 10 פרקים קודם לכן זעקו העדים הרצוחים מתחת למזבח: "עד מתי לא תנקום את דמנו?" (6:10). כאן באה התשובה, מדויקת על פי המידה. מי ששפך דם, מקבל דם לשתות — עין תחת עין, בקנה מידה כלל-עולמי. וכדי לחתום זאת משיב קול מאותו מזבח עצמו — המזבח שבו היו מונחות אותן תפילות: "כן, יהוה אלוהי צבאות, אמת וצדק משפטיך." הקטרוג המשפטי בא על סיפוקו. גואל הדם גבה את חובו.
המלאך הרביעי שופך על השמש — ועושה דבר בלתי צפוי. השופר הרביעי החשיך את השמש (8:12); קערה זו עושה את ההפך: היא פותחת אותה לרווחה, מלאה, והשמש צורבת את בני האדם באש. וראה מה עושים המוכים. אין כריעה, אין תחינה. "ויגדפו את שם אלוהים, ולא שבו." שם עומד יושב הארץ במלוא קומתו: חום המשפט אינו מכופף אותו, הוא מקשה אותו. הוא מקלל את האלוהים המכה אותו. זוהי אותה התקשות שכבר נשמעה תחת השופרות — "ולא שבו" (9:20-21) — וכעת היא נעשית קינה החוזרת על עצמה בכל קערה.
המלאך החמישי שופך על כיסא החיה — על מושב ממשלת העולם עצמו — והמלכות נופלת בחושך. לא חושך של שמיים שהוחשכו, אלא של מערכת מתמוטטת: הכוח שהחזיק הכול בידו, נעשה שחור. הצלם הדובר נאלם, הרשת מתמוטטת, הפיקוח נשבר. ובאותו תוהו שחור בני האדם עושים דבר מחריד: "וינשכו את לשונם מכאב." דמיין זאת — תרבות שלמה הלועסת בחושך את לשונה שלה מאימה וכאב, ואפילו אז, בדם בפיהם, "גידפו את אלוהי השמיים, ולא שבו." זוהי המכה התשיעית של מצרים, החושך הממשש (שמות 10), אך כעת על כיסא המשיח המזויף. הם ראו את מושיעם הכוזב כבה, ובמקום לפנות אל האמיתי, הם מקללים אותו. הקשיחות עתה סופית.
המלאך השישי שופך על הנהר הגדול נהר פרת, והמים חרבים — וחורבן זה אינו אסון אלא דרך. "למען תיכון הדרך למלכים ממזרח שמש." המחסום הטבעי האחרון נופל, ועל האפיק היבש מתחילים צבאות העולם לצעוד. ואז אתה רואה מדוע הם באים. משלושה פיות — של הדרקון, של החיה, של נביא השקר — קופצות החוצה שלוש רוחות טמאות, "כצפרדעים". זוהי המכה השנייה של מצרים, הצפרדעים שזייפו פעם החרטומים (שמות 8), כעת כשליחים שטניים הנפוצים על פני הארץ עם אותות, לקבץ את המלכים "למלחמה ביום הגדול אשר לאלוהים". השילוש הטמא קורא לצבאו האחרון. המלכים סבורים שהם צועדים אל ניצחון צבאי; למעשה הם מונעים אל הגת המחכה להם מאז פרק 14.
ולרוחב אותה התכנסות שטנית, כחרב, חותך לפתע קול אחר — קול החתן עצמו: "הנה אנוכי בא כגנב. אשרי השוקד ושומר את בגדיו." שורה אחת, בלב התוהו, מכוונת אל מי שיש לו אוזן לשמוע: הישאר ער, החזק את לבושך מוכן. זוהי לשון שעת ההפתעה, האשרי למי שעומד נכון בעוד העולם מתכנס לקרב. ואז נשמע שם מקום ההתכנסות: הר מגידון — הר מגידו, שדה הקרב הקדום של ישראל, שבו הכריעה ההיסטוריה את מערכותיה הגדולות. שם, על אותו מישור, נוהג גואל הדם את צבאות הארץ יחדיו.
המלאך השביעי שופך את קערתו לא על יבשה או ים אלא באוויר — על מלכות שׂר השלטון אשר באוויר עצמו — ואז זה נשמע. קול גדול, מעם הכיסא, והוא הוגה מילה אחת החותמת את הכול: "נהיתה." אותו פרפקט יווני העומד בקץ הדברים כפי שמילת השלמה אחרת עמדה על הצלב. החמה שב־15:1 נקראה "כָּלְתָה", כעת בֻּצְעָה. גזר הדין שנכתב באולם הכיסא, כתוב עתה על הארץ. המשפטי והפיזי השיגו זה את זה.
ואז מתפרצים השמיים. קולות, רעם, ברק — סופת הכיסא שגאתה לכל אורך הספר, כעת בשיאה — ורעש אדמה גדול כאשר לא היה מאז היו בני אדם. העיר הגדולה נקרעת לשלושה חלקים; ערי הגויים מתמוטטות בכל רחבי תבל. ואז, בדיוק קפוא, נוקבת הכתובה עיר אחת בשמה: "בבל הגדולה נזכרה לפני אלוהים." לא נשכחה, לעולם לא נשכחה — אלוהים מושיט לה את הכוס, אותה הכוס שבה השקתה היא את הגויים, כעת מלאה ביין חרון אפו. מה שמבושׂר כאן בפסוק אחד, נפרשׂ בשני הפרקים הבאים אל מלוא נפילתה הנוראה.
והארץ עצמה כושלת. כל אי נס, ההרים אינם עוד בשום מקום — כדור הארץ מתנודד על אדניו, מבשר הבריאה החדשה העתידה לבוא. מן השמיים יורד ברד, גושים כבדי ככר, גשם של עופרת המרסק הכול. וראה, פעם אחרונה, אל בני האדם תחת אותו ברד. האם הם שבים בתשובה? האם הם נופלים סוף סוף על ברכיהם? לא. "ויגדפו בני האדם את אלוהים מחמת מכת הברד." עד נשימתם האחרונה, תחת האבנים הנופלות, הם מקללים את השמיים. כך מסתיים קו יושבי הארץ: לא בתשובה, אלא בקללה. הקשיחות מלאה, ובה הם מתים.
וכך בוצע גזר הדין. הכוס ריקה. הקערות נשפכו עד השמרים האחרונים. הנותר הוא הצגת נפילת הזונה הגדולה — ואז בוא המלך עצמו.
מסה I·2גואל הדם: "עד מתי?" נענה (16:6 ↔ 6:10)
זהו הלב המשפטי של הספר, ומדהים עד כמה במדויק סוגרת הכתובה את לולאתה שלה. תחת החותם החמישי זעקו העדים הרצוחים מתחת למזבח: "עד מתי, אדון קדוש ואמיתי, לא תשפוט ולא תנקום את דמנו מיושבי הארץ?" (6:10). הם קיבלו בגד לבן ואת התשובה: "נוחו עוד מעט, עד אשר יושלם המספר." בקערה השלישית תם אותו מעט. מלאך המים מצדיק את המכה — "הם שפכו דם, אתה נתת להם דם לשתות, ראויים הם" (16:6) — ומאותו מזבח עצמו (6:9!) נשמע האמן: "אמת וצדק משפטיך" (16:7). ובפרק 19 נופלת מילת הסיום: אלוהים "נקם את דם עבדיו מידה" (19:2).
מאחורי כל זאת עומדת דמות מקראית קדומה: הגואל הדם (במדבר 35). בישראל לא המדינה אלא הקרוב הקרוב ביותר ביצע את גזר הדין על רוצח — לא כעשיית דין עצמית, אלא כביטוי החוקי של נאמנות המשפחה. ולאותו קרוב-גואל היו שלוש חובות מגולגלות יחד: הוא קנה בחזרה את הקרקע האבודה, הוא לקח את האלמנה לאישה, והוא נקם את הדם השפוך. בספר זה הגואל ממלא את שלושתן: השדה הוא הארץ (שטר הקניין מפרק 5), האלמנה היא הכלה — ובקערות הוא ממלא את המשרה השלישית. "יין החמה" אינו זעם שרירותי אלא משפט הגואל, כתוב עד תכליתו. מי שהמידה כנגד מידה נשמעת לו קשה, יזכור מה נִקָּם: דם הקדושים והנביאים, האגור מאז הבל. תומאס וגם שריינר מאשרים את קריאת גואל הדם באופן עצמאי: "the judgment represents lex talionis, the law of recompense" (שריינר), והוא "God's giving the persecutors blood to drink in response to their pouring out the blood of the saints" (תומאס). (מתועד היטב — הקשת הטקסטואלית 6:9-10 → 16:5-7 → 19:2 איתנה, וקריאת ה־lex talionis של 16:6 משותפת לרבים; טיפולוגיית הגואל כמסגרת מארגנת היא העמקה שקולה.)
מסה I·3הר מגידון: ההתכנסות והקרב
"הר מגידון" (16:16) הוא Har-Megiddo, הר מגידו או אזור הגבעות שלה — מישור יזרעאל האסטרטגי בצפון ישראל, שדה הקרב הקלאסי של הברית הישנה (דבורה וברק, שופטים ה 19; גדעון; מות יאשיהו, דברי הימים ב לה 22). אך מגידו קטנה מדי בהרבה לצבאות כל העולם, ואין זה גם מה שאומרת הכתובה: זהו המקום שאליו מקובצים המלכים, שדה ההיערכות. הקרב עצמו פרוש על פני כל הארץ — הדם זורם "עד רסן הסוסים, אלף ושש מאות ריס" (14:20), כ־300 קילומטר, מן הצפון עד מעבר לירושלים, שם נופלת ההכרעה (זכריה יד 1-3).
וראה מי מקבץ: שלוש רוחות טמאות, כצפרדעים, מפי הדרקון, החיה ונביא השקר (16:13) — השילוש הטמא הקורא לצבאו האחרון באותות שטניים. המלכים סבורים שהם תופסים הזדמנות צבאית; למעשה אלוהים עצמו נוהג אותם אל שדה הטבח (17:17). שכן "קרב" הר מגידון אינו, באופן מדויק, מערכה צבאית. בבוא המלך נתפסים החיה ונביא השקר ומושלכים חיים אל אגם האש, והצבאות "נהרגים בחרב היוצאת מפיו" (19:20-21). הדבר אשר הוציא את הבריאה אל הקיום, מוציא את צבא הזיוף מן הקיום. הגיוס הגדול ביותר בהיסטוריה מוכרע במשפט אחד. (המקום כשדה היערכות לקרב כלל-ארצי, וזהות נביא השקר כחיה השנייה, מתועדים היטב; המילוי הקונקרטי של אחרית הימים לדרקון, לחיה ולנביא השקר נותר תחום עיוני.)
מסה I·4"נהיתה": הכוס והצלב
פעמיים נשמעת מעם הכיסא מילת השלמה הקושרת את כל הספר יחד. במראה הראשון של הקערות נקראת החמה "כָּלְתָה" (15:1, etelesthē); בקערה השביעית נשמע "נהיתה" (16:17, gegonen); ובבריאה החדשה "היה" (21:6). קץ החמה וראשית העולם החדש נושאים את אותו חותם השלמה.
אחדים — וחיבור זה נוטה לכך — שומעים באותה "כָּלְתָה" הד למילת הצלב "כֻּלָּה" (יוחנן יט 30, tetelestai), מאותו שורש. המחשבה עשירה: על הצלב הושלם מחיר הגאולה, בקערות ביצוע הגאולה. שתי השלמות של מעשה גאולה אחד, וביניהן הכוס: בגת שמנים התפלל החתן כי תעבור הכוס, והוא שתה אותה עד תומה בעד שלו — ודווקא משום כך אין שלו שותים אותה, והיא נמזגת על יושבי הארץ בלא מהילה. הכוס נֻקְּתָה בגולגותא; הכוס נמזגת בקערות.
מסומן בכנות: לא כל פרשן עוקב אחר ההד הזה. אחדים קוראים את gegonen בטהרתו כאחרונה משבע המכות האחרונות, ללא קשר לצלב, ומזהירים מפני חיבור נחפץ מדי של שתי מילים יווניות שונות. קרבת השורש ממשית והקו התאולוגי יפה, אך זוהי קריאה שקולה, לא ראיה מכרעת. (שנוי במחלוקת; הראי 16:17 ↔ 21:6 איתן, הד הצלב הוא העמקה ברת-הגנה אך שנויה במחלוקת.)
מסה I·5יריחו: שבעה ימי מצור, וביום השביעי הסיום
סיפור אחד בכתובים בנוי כמו סופו של ספר זה: נפילת יריחו (יהושע ו). שבעה כוהנים ובידם שבעה שופרות הולכים לפני ארון הברית. שישה ימים הם מקיפים את העיר הסגורה פעם אחת, ביום השביעי שבע פעמים, ואז נופלת החומה. "שבעה שופרות" מופיע בתנ״ך רק ביהושע ו (ו 4-13), ובברית החדשה רק בספר ההתגלות (8:2, 6). בשום מקום אחר אין השביעיות שזורות זו בזו כך: שבעה כוהנים, שבעה שופרות, שבעה ימים, וביום האחרון שבע הקפות.
בקריאה פשוטה הקו פשוט. המצור נמשך שבעה ימים, וביום השביעי נופלת ההכרעה. תחילה יש זמן קצוב שבו תוקעים ומעידים והחומה עומדת; בספר ההתגלות זהו זמנם של שני העדים, 1,260 יום, לא יותר ולא פחות (11:3). רק "כאשר ישלימו את עדותם" (11:7, telesōsin) נשמע השופר השביעי, ואז נראה "ארון בריתו" בהיכל (11:19). זה הרגע היחיד בספר שבו מופיע הארון, בשם שגם יהושע ו נותן לו. היכל "אוהל העדות" נפתח, ושבעה מלאכים לבושי פשתן יוצאים ובידם שבע המכות האחרונות (15:5-6). בהן "כָּלְתָה" חמת אלוהים (15:1, etelesthē), ואיש אינו יכול לבוא אל ההיכל "עד כלות שבע המכות" (15:8). אותו פועל עובר מן העדות אל המכות, ומשם אל המלכים הנותנים את מלכותם לחיה "עד אשר יקוימו דברי האלוהים" (17:17). שבע הקפות ביום האחרון; שבע קערות בסוף.
והחומה נופלת מעצמה. לפי העברית של יהושע ו 5 ו־ו 20 היא נופלת "תחתיה"; התרגום היווני אומר שהחומות ייפלו "מאליהן" (automata). אין בכך איל ניגוח ואין חרב. כך נופלת גם מלכות החיה: הקערה החמישית נשפכת על כיסא החיה וממלכתו מחשיכה (16:10), בקערה השביעית נופלות ערי הגויים ובבל באה לזיכרון (16:19), ובשובו של המלך נתפסת החיה (19:20). דניאל אומר זאת על מלך הקץ: "ובאפס יד ישבר" (דניאל ח 25). ואות הסיום של יריחו הוא התקיעה הארוכה ב"קרן היובל" (ו 5), לפי הגזירה המקובלת הקרן שנותנת ליובל את שמו. שנה זו מוכרזת בשופר ביום הכיפורים (ויקרא כה 9-10). את שופר היובל הזה שומע ספר זה בשובו של המלך. זהו השופר הגדול (ישעיהו כז 13; מתי 24:31), והמקום היחיד בתנ״ך שבו ה׳ עצמו תוקע בשופר: "ואדני יהוה בשופר יתקע" (זכריה ט 14). כך נשמעים בסוף שני אותות: השופר השביעי, באלול, פותח את הקערות, והשופר הגדול ביום הכיפורים מביא את המלך. התלמוד כבר מעמיד את הקרניים בשורה אחת: שופר של איל שבו זוכר אלוהים את עקדת יצחק (בבלי ראש השנה טז ע״א), קרן היובל של יריחו, שהיא קרן של איל (כו ע״א, על יהושע ו 5), והיובל, השווה לראש השנה בתקיעות ובברכות (כו ע״ב). מדרש מאוחר יותר אומר שאלוהים תקע בקרן השמאלית של איל יצחק בהר סיני; הימנית, הגדולה, תיתקע בקיבוץ העתיד לבוא (פרקי דרבי אליעזר לא, עם ישעיהו כז 13).
אבני ברד "מן השמים" מזכיר התנ״ך פעם אחת בלבד, במסע שאחרי יריחו (יהושע י 11). בספר ההתגלות נופל הברד הגדול מן השמים בקערה השביעית (16:21). ביום השביעי של סוכות, שנקרא מאוחר יותר הושענא רבה, הקיפו לפי המשנה את המזבח שבע פעמים (משנה סוכה ד 5; המניין אינו ודאי מבחינת הנוסח), ובתלמוד הירושלמי הדבר נקרא "זכר ליריחו" (ירושלמי סוכה ד 3). היום ה־1,335 חל בהושענא רבה. ואוריגנס קרא את יהושע ו כך כבר בסביבות שנת 240: "יריחו זו, היא העולם הזה, עומדת ליפול", בביאת האדון, "כדי שרק הזונה עם כל ביתה תינצל" (דרשות על יהושע 6.4). אוריגנס הכיר ביאה אחת עם שופר אחד ומניח לצידה את קורינתים א 15:52; ספר זה קורא את השופר האחרון של פאולוס כשופר ההילקחות, מונח של החג (Excurs G·5), ושומע את השופר האחרון באמת בשובו של המלך. כך עומדות שתי זונות זו מול זו, שתיהן בשני: רחב ניצלת בתקוות חוט השני שלה (יהושע ב 18), ובבל נשרפת באש בשני שלה (17:4; 18:8).
לדימוי יש גם גבולות. יריחו היא עיר סגורה והארון מחוץ לחומה; העדים עומדים בתוך עיר רמוסה. כוהני יריחו רק תוקעים, ובימים 1 עד 6 שופרותיהם אינם מחוללים דבר; בספר ההתגלות נופל בכל שופר שליש. לכוהנים דומים דווקא שבעת מלאכי הקערות, לבושי פשתן טהור וחגורי זהב (15:6), וכל אחד שופך על תחום משלו, כהקפה סביב הממלכה כולה (16:2-17). לעדים אין מקבילה בין הכוהנים: הם מכים את הארץ "בכל מכה" (11:6), ובהעלאתם נופלת כבר עשירית העיר (11:13). רחב נשארת בתוך החומה עד אחרי הנפילה (יהושע ו 22-23); העדים נלקחים למעלה לפני השופר השביעי. ששת השופרות של ספר ההתגלות נשמעים בספר זה לפני השיקוץ; ששת ימי יריחו מכסים בקריאה זו רק את זמן העדים. וביריחו נופלת החומה מיד אחרי התקיעה הארוכה; כאן עוד מפרידים ימים בין הקערה השביעית לשובו של המלך, ותחילה נשמעת תרועת המון רב (19:6) לפני שהרוכב יוצא (19:11). המבנה זהה, הדמות לא. (בלעדי הוא הקשר של שבעת השופרות: בתנ״ך רק יהושע ו, בברית החדשה רק התגלות 8. הברד מן השמים קושר את ספר ההתגלות למסע שאחרי יריחו. הארון וההשלמה מתאימים, אך אינם קשרי מילים בלעדיים. שיריחו היא הטיפוס של מהלך הסיום של ספר ההתגלות — זוהי קריאה שקולה.)
תיקקו & ראי (התג׳ 16)
קו ← התג׳ 6: הזעקה "עד מתי?" (6:10) נענית כאן (16:6) ומבוצעת ב־19:2 — גואל הדם סוגר את עניינו. · ראי (D ↔ D′): לכל קערה תאום-שופר משלה, אך שליש לעומת הכול: שחין (↔ 8:7), ים לדם (8:8 → 16:3), מים מתוקים (8:10-11 → 16:4), שמש (8:12 → 16:8), חושך/תהום (9:1-2 → 16:10), הפרת (9:14 → 16:12), סופת הכיסא עם ברד (11:19 → 16:18,21). · יציאת מצרים: המכות הן 10 מכות מצרים שׁוּבוּ (שחין, דם, חושך, צפרדעים, ברד) — היציאה החדשה. · קו יושבי הארץ: "ולא שבו / ויגדפו" (16:9, 11, 21) ממשיך את ההתקשות של 9:20-21 עד הקץ המר. · קו הכוס: בבל משקה את הגויים (14:8) → מבושר בלא מהילה (14:10) → בבל עצמה מקבלת את הכוס (16:19) → כוס הזהב בידה (17:4) → נמזג לה כפליים (18:6). הקערות (15:7) הן הכלי השופך את אותה חמה החוצה, הגת (19:15) הכלי הדורך אותה — שלושה כלים, חמה אחת. · השילוש הטמא: שלושת הפיות (16:13) הם הדרקון, החיה ונביא השקר — השילוש המזויף המקבץ ברוחות צפרדע את מלכי הארץ להר מגידון (16:14,16), פרודיה על שליחת האב, הבן והרוח. · ראי קדימה (17–18): הקערה השביעית קוראת "נהיתה" וזוכרת את "בבל הגדולה" לתת לה את כוס חמתו (16:19) — אותה חשׂיפה ונפילה נפרשׂות בשני הפרקים הבאים ומהוללות בהללויה של 19:1-4.
עין הסערה חלפה. ראית את השחקנים בצבעם האמיתי — הדרקון, החיה, נביא השקר, ומעל לכול השה על הר ציון — וכעת הספר נוטה. מן ההצגה אל הביצוע. שכן החותמות היו צווי פינוי, והשופרות היו אזהרות שהכו בכל פעם שליש בלבד, וחסכו במכוון שארית כדי לקרוא את הארץ עוד לתשובה. אותו זמן תם. הבא עתה נקרא במפורש "שבע המכות האחרונות", ובאותה מילה קטנה אחרונות טמון הכול: דבר אינו בא אחריהן. הסאה מלאה.
ומלאה היא בדיוק המילה. "בהן הושלמה חמת אלוהים", נאמר במראה הראשון — והמילה היוונית (etelesthē) נשמעת קרובה למילת הצלב "כֻּלָּה": הד שחיבור זה עוקב אחריו בזהירות, לא כראיה מכרעת (ראה את האקסקורס I·4). על הצלב הושלם מחיר הגאולה; כאן מושלם ביצוע הגאולה. אלה שני צדדים של מעשה אחד. כוס חמת אלוהים, אשר החתן שתה עד השמרים האחרונים בעד שלו בגת שמנים, נמזגת עתה בלא מהילה על אלה שבחרו בזיוף מעל המלך. לאחד נֻקְּתָה בגולגותא; לאחר נמזגת בקערות. אותה הכוס.
שני פרקים אורך הביצוע הזה. פרק 15 הוא ההקדמה הקצרה והחגיגית: המנצחים שרים אל ים הזכוכית, היכל השמיים נפתח, ושבעה מלאכים יוצאים עם שבע קערות זהב. ופרק 16 שופך אותן, אחת אחר אחת, עד שהקול מן הכיסא קורא: "נֶהְיָתָה." ראשית ההקדמה.
15:1–8ההקדמה: המנצחים ושבעת המלאכים
לפני שתיפול ולו קערה אחת, יוחנן מראה לנו תחילה דבר אחר — ואין זה מחזה של אימה אלא של ניצחון. ים זכוכית, שָׁלֵו כבדולח, אך כעת לוהט מאש; ועליו, זקופה, להקה. אלה הם המנצחים — לא אלה שהביסו את החיה בחרב, אלא אלה שגברו עליה בכך שסירבו לאות שלה ומתו על כך. הם דחו את החיה, את צלמה ואת מספרה, ושם הם עומדים וכינורות אלוהים בידם. חשוב על עם אחר שעמד פעם על שפת ים, והמים עוד רועשים מאחוריו, בעוד הכוח שרדף אותו נעלם בתוכם. זוהי היציאה החדשה ממצרים, וזוהי שירת ניצחונם בעבר השני.
וראה מה הם שרים: "שירת משה ושירת השה." שני שירים בנשימה אחת. שירת משה היא שירת הגאולה ממצרים, ששרו כאשר נעלם פרעה בגלים (שמות 15); שירת השה היא שירת הגאולה הגדולה יותר, בדם שה הפסח האמיתי. והמילים אינן על נקמה אלא על צדק וגדולה: "צדק ואמת דרכיך." שים לב לזאת, כי בעוד פסוקים אחדים יתפרצו מכות שיעצרו את נשימתך, וכאן, מראש, השמיים כבר מצדיקים אותן. הקערות אינן התפרצות זעם; הן גזר דין, והגאולים מזמרים עליו כעל טהור.
מומחהמלך הגויים, העולמים, או הקדושים? (15:3)
שירת משה והשה מהללת את אלוהים כ"מלך הגויים" (ethnōn) — כך הנוסח שחיבור זה עוקב אחריו. כתבי היד מתחלפים כאן על מילה אחת: אחרים קוראים "מלך העולמים" (aiōnōn) ואחדים "מלך הקדושים" (hagiōn). "גויים" הולם בחדות הרבה ביותר את הבא אחריו: "כל הגויים יבואו וישתחוו" (15:4) — יציאה חדשה שבה לא עם אחד אלא הגויים כורעים לפני הכיסא. (הנוסח המשולש מתועד היטב; "גויים" ננקט כאן בשל ההקשר הקרוב.)
ואז נפתח היכל השמיים — ושים לב לאיזה היכל: "אוהל העדות." זהו המשכן הקדום ובו לוחות האבן, עדות תורת אלוהים. אותה תורה עצמה שהחיה זה עתה גידפה (13:6) ושיושבי הארץ הוסיפו בעקשנות לדחות, נפתחת כאן לרווחה — והיוצא ממנה מקיים אותה. שבעה מלאכים יוצאים בבוץ טהור, חגורות זהב על לבם, ואחת מארבע החיות מוסרת בידם שבע קערות זהב, מלאות חמת אלוהים. זכור את הקערות ההן: היו אלה קערות הקרבן, מלאות קטורת, מלאות תפילות הקדושים (5:8). הכלים שבהם עלו התפילות יורדים עתה למטה, מלאים בתשובה.
ואז מתרחש דבר נורא הוד. ההיכל מתמלא עשן — עשן כבוד אלוהים, כפי שמילא פעם הענן את המשכן ואת היכל שלמה, כה צפוף עד שלא יכלו הכוהנים לשרת (שמות 40; מלכים א ח). ו"איש לא יכול לבוא אל ההיכל עד אשר כלו שבע המכות." חוש כמה כבד הדבר. כל עוד נופלות הקערות, אולם הכיסא סגור. אין עוד שתדלנות נשמעת, אין עוד טענה מתקבלת, אין עוד דחייה ניתנת. בית הדין סיים את הדיון וסגר את הדלת; הבא עתה אינו עוד משפט אלא הוצאה להורג. עת הטיעון תמה.
מסה I·1האם הקערות הן אותו דבר כמו החותמות והשופרות?
מי שקורא את הקערות חש מיד הד: הים לדם, השמש מוכה, הפרת, רעש האדמה — הדבר דומה לשופרות. אחדים מסיקים מכך ששלוש הסדרות (חותמות, שופרות, קערות) מספרות שוב ושוב אותה תקופה עצמה שלוש פעמים. חיבור זה קורא זאת אחרת: לא כאותו סרט שלוש פעמים, אלא כטלסקופ הנמתח החוצה — החותם השביעי פורש את השופרות, השופר השביעי פורש את הקערות. הקערות מונחות אפוא בתוך השופר השביעי, בקצה השבוע, אחרי התועבה. שישה דברים מורים לכיוון זה.
אחד: ההד עובר כמעט אך ורק בין השופרות לקערות, ולא החותמות עמהם — החותמות הן כוחות היוצאים החוצה, השופרות והקערות הם מהלומות היורדות למטה. שניים: הספר עצמו מחליק את הסדרות זו לתוך זו — אחרי החותם השביעי נופלת דממה והשופרות תוקעים (8:1-2). שלוש: ההרים עולים בדרגה. בחותם השישי הם זזים (6:14), בקערה השביעית הם נסים (16:20), ולפני הכיסא הלבן הגדול נסים לבסוף השמים והארץ (20:11). שהשופרות מכים שליש (8:7-12) והקערות את הכול (16:3), זוהי רטוריקה של מידה עולה, לא הוכחה לסדר. ארבע: הקערות נקראות "האחרונות" (15:1), בעוד שהחותמות עוד יודעות עת המתנה ("נוחו עוד מעט", 6:11) — סדרה הממתינה וסדרה המסיימת אינן בו זמנית. חמש: הזעקה "עד מתי?" מתחת למזבח (6:10) אינה נענית עד הקערה השלישית (16:6) ואינה מבוצעת עד נפילת בבל (19:2) — מהלך משפטי נע קדימה, לא במעגלים. שש: השופר השביעי והקערות חולקים את מילותיהם. בשופר השביעי "נשלם סוד האלוהים" (etelesthē, 10:7); בקערות "נשלם חרון האלוהים" (15:1, 8). בשופר השביעי "נפתח היכל האלוהים בשמים" (11:19); לפני הקערות שוב (15:5). ו"ברד גדול" נופל בכל הספר רק בשופר השביעי (11:19) ובקערה השביעית (16:21). השופר השביעי מכריז את מה שהקערות מבצעות.
אף ההד החזק ביותר יש לו כיוון: בשופר השישי משוחרר הצבא על הפרת (9:14-16); בקערה השישית מיובש הנהר והמלכים מתקדמים (16:12). ההד מצביע קדימה. פאנל אחד הוא היוצא מן הכלל וכן חוזר — הפאנל המרכזי, עין הסערה (פרקים 12-14) — אך דווקא משום שהוא מונח מתחת לקו הזמן: אותו שבוע, מן השמים. סדרות המשפט עצמן ממשיכות. נאמר בכנות: שריינר אינו שותף למסקנה הטלסקופית הזו אלא מחזיק ב"חזרה ספירלית" (spiraling recapitulation) ומכחיש שההכלה חותם→שופר→קערה מוכיחה עתיד רציף בקפדנות — קול הנגד המתודי החד ביותר; תומאס, לעומתו, עומד במלואו מאחורי הקריאה הטלסקופית ("the seventh seal contains the seven trumpet judgments"). (מתועד היטב; משותף לפרשנים פוטוריסטיים, ונתמך בספר במניין מכונה — הפרת מופיעה בדיוק פעמיים, שתיהן במיקום שש.)
תיקקו & ראי (התג׳ 15)
קו ← התג׳ 5: קערות הזהב הנושאות כאן את החמה (15:7) הן הקערות שהיו ב־5:8 מלאות קטורת — תפילות הקדושים; כלי התפילה הופכים לכלי התשובה. · קו ה־σκηνή: אוהל העדות מגודף (13:6) → נפתח (15:5) → יורד (21:3). · נפתח בשמיים: הדלת (4:1) → ההיכל (11:19) → אוהל העדות (15:5) → השמיים עצמם (19:11) — נפתחים והולכים, שער היציאה של המלך. · מזמור במעגלים מתרחבים: 4:8 → 7:10 → 11:17 → 14:3 → 15:3-4 → 19:1 — השיר גואה ככל שמתקרב הקץ. · ראי (D ↔ D′): השופרות (פאנל D) והקערות (D′) הם תאומים — אותם תחומים, אך שליש לעומת הכול, אזהרה לעומת ביצוע.
16:1–7שלוש הקערות הראשונות: דם תחת דם
הקול מן ההיכל נותן את הפקודה, והמלאכים הולכים. ושים לב מיד אל ההבדל מן השופרות, כי הוא מחריד. במקום שבו הכו השופרות בכל פעם שליש, מכה הקערה הראשונה לא שליש אלא בדיוק קבוצה אחת, ואת כולה: "האנשים אשר עליהם תָו החיה." המכה ממוקדת. על גוף מי שנשא את חותם החיה מתפרץ שחין רע ומוגלתי — אותה מכה שבה הכה אלוהים פעם את מצרים (שמות 9), אך כעת ממוענת בדיוק כירורגי. האות שהיה אמור להבטיח את הגישה לקנות ולמכור, מתברר כמטרה על העור. מי שחתם בעד החיה כדי לשרוד, נושא את הראיה על בשרו שלו.
המלאך השני שופך אל הים, והים נעשה דם — לא כדם טרי, אלא "כדם מת": קרוש, סמיך, נרקב. ו"כל נפש חיה אשר בים מתה." לא שליש, כמו בשופר השני (8:9) — הכול. האוקיינוסים, מקור החיים בעמוד הקדום ביותר של המקרא, נעשים גוויה אחת בכל רחבי תבל. והמלאך השלישי שופך אל הנהרות והמעיינות, המים המתוקים, מי השתייה — וגם הם נעשים דם.
ודווקא כאן, בהיפוך המים לדם, מתרחש דבר שאסור לך לדלג עליו. מלאך — "מלאך המים" — מדבר, והוא אינו מקטרג על המכה אלא מצדיק אותה: "צדיק אתה, קדוש, כי כזאת שפטת. כי הם שפכו דם קדושים ונביאים, ואתה נתת להם דם לשתות; ראויים הם." השומע אתה מה נענה כאן? 10 פרקים קודם לכן זעקו העדים הרצוחים מתחת למזבח: "עד מתי לא תנקום את דמנו?" (6:10). כאן באה התשובה, מדויקת על פי המידה. מי ששפך דם, מקבל דם לשתות — עין תחת עין, בקנה מידה כלל-עולמי. וכדי לחתום זאת משיב קול מאותו מזבח עצמו — המזבח שבו היו מונחות אותן תפילות: "כן, יהוה אלוהי צבאות, אמת וצדק משפטיך." הקטרוג המשפטי בא על סיפוקו. גואל הדם גבה את חובו.
16:8–16הקערה הרביעית עד השישית: התקשות והתכנסות
המלאך הרביעי שופך על השמש — ועושה דבר בלתי צפוי. השופר הרביעי החשיך את השמש (8:12); קערה זו עושה את ההפך: היא פותחת אותה לרווחה, מלאה, והשמש צורבת את בני האדם באש. וראה מה עושים המוכים. אין כריעה, אין תחינה. "ויגדפו את שם אלוהים, ולא שבו." שם עומד יושב הארץ במלוא קומתו: חום המשפט אינו מכופף אותו, הוא מקשה אותו. הוא מקלל את האלוהים המכה אותו. זוהי אותה התקשות שכבר נשמעה תחת השופרות — "ולא שבו" (9:20-21) — וכעת היא נעשית קינה החוזרת על עצמה בכל קערה.
המלאך החמישי שופך על כיסא החיה — על מושב ממשלת העולם עצמו — והמלכות נופלת בחושך. לא חושך של שמיים שהוחשכו, אלא של מערכת מתמוטטת: הכוח שהחזיק הכול בידו, נעשה שחור. הצלם הדובר נאלם, הרשת מתמוטטת, הפיקוח נשבר. ובאותו תוהו שחור בני האדם עושים דבר מחריד: "וינשכו את לשונם מכאב." דמיין זאת — תרבות שלמה הלועסת בחושך את לשונה שלה מאימה וכאב, ואפילו אז, בדם בפיהם, "גידפו את אלוהי השמיים, ולא שבו." זוהי המכה התשיעית של מצרים, החושך הממשש (שמות 10), אך כעת על כיסא המשיח המזויף. הם ראו את מושיעם הכוזב כבה, ובמקום לפנות אל האמיתי, הם מקללים אותו. הקשיחות עתה סופית.
המלאך השישי שופך על הנהר הגדול נהר פרת, והמים חרבים — וחורבן זה אינו אסון אלא דרך. "למען תיכון הדרך למלכים ממזרח שמש." המחסום הטבעי האחרון נופל, ועל האפיק היבש מתחילים צבאות העולם לצעוד. ואז אתה רואה מדוע הם באים. משלושה פיות — של הדרקון, של החיה, של נביא השקר — קופצות החוצה שלוש רוחות טמאות, "כצפרדעים". זוהי המכה השנייה של מצרים, הצפרדעים שזייפו פעם החרטומים (שמות 8), כעת כשליחים שטניים הנפוצים על פני הארץ עם אותות, לקבץ את המלכים "למלחמה ביום הגדול אשר לאלוהים". השילוש הטמא קורא לצבאו האחרון. המלכים סבורים שהם צועדים אל ניצחון צבאי; למעשה הם מונעים אל הגת המחכה להם מאז פרק 14.
ולרוחב אותה התכנסות שטנית, כחרב, חותך לפתע קול אחר — קול החתן עצמו: "הנה אנוכי בא כגנב. אשרי השוקד ושומר את בגדיו." שורה אחת, בלב התוהו, מכוונת אל מי שיש לו אוזן לשמוע: הישאר ער, החזק את לבושך מוכן. זוהי לשון שעת ההפתעה, האשרי למי שעומד נכון בעוד העולם מתכנס לקרב. ואז נשמע שם מקום ההתכנסות: הר מגידון — הר מגידו, שדה הקרב הקדום של ישראל, שבו הכריעה ההיסטוריה את מערכותיה הגדולות. שם, על אותו מישור, נוהג גואל הדם את צבאות הארץ יחדיו.
16:17–21הקערה השביעית: נהיתה
המלאך השביעי שופך את קערתו לא על יבשה או ים אלא באוויר — על מלכות שׂר השלטון אשר באוויר עצמו — ואז זה נשמע. קול גדול, מעם הכיסא, והוא הוגה מילה אחת החותמת את הכול: "נהיתה." אותו פרפקט יווני העומד בקץ הדברים כפי שמילת השלמה אחרת עמדה על הצלב. החמה שב־15:1 נקראה "כָּלְתָה", כעת בֻּצְעָה. גזר הדין שנכתב באולם הכיסא, כתוב עתה על הארץ. המשפטי והפיזי השיגו זה את זה.
ואז מתפרצים השמיים. קולות, רעם, ברק — סופת הכיסא שגאתה לכל אורך הספר, כעת בשיאה — ורעש אדמה גדול כאשר לא היה מאז היו בני אדם. העיר הגדולה נקרעת לשלושה חלקים; ערי הגויים מתמוטטות בכל רחבי תבל. ואז, בדיוק קפוא, נוקבת הכתובה עיר אחת בשמה: "בבל הגדולה נזכרה לפני אלוהים." לא נשכחה, לעולם לא נשכחה — אלוהים מושיט לה את הכוס, אותה הכוס שבה השקתה היא את הגויים, כעת מלאה ביין חרון אפו. מה שמבושׂר כאן בפסוק אחד, נפרשׂ בשני הפרקים הבאים אל מלוא נפילתה הנוראה.
והארץ עצמה כושלת. כל אי נס, ההרים אינם עוד בשום מקום — כדור הארץ מתנודד על אדניו, מבשר הבריאה החדשה העתידה לבוא. מן השמיים יורד ברד, גושים כבדי ככר, גשם של עופרת המרסק הכול. וראה, פעם אחרונה, אל בני האדם תחת אותו ברד. האם הם שבים בתשובה? האם הם נופלים סוף סוף על ברכיהם? לא. "ויגדפו בני האדם את אלוהים מחמת מכת הברד." עד נשימתם האחרונה, תחת האבנים הנופלות, הם מקללים את השמיים. כך מסתיים קו יושבי הארץ: לא בתשובה, אלא בקללה. הקשיחות מלאה, ובה הם מתים.
וכך בוצע גזר הדין. הכוס ריקה. הקערות נשפכו עד השמרים האחרונים. הנותר הוא הצגת נפילת הזונה הגדולה — ואז בוא המלך עצמו.
מסה I·2גואל הדם: "עד מתי?" נענה (16:6 ↔ 6:10)
זהו הלב המשפטי של הספר, ומדהים עד כמה במדויק סוגרת הכתובה את לולאתה שלה. תחת החותם החמישי זעקו העדים הרצוחים מתחת למזבח: "עד מתי, אדון קדוש ואמיתי, לא תשפוט ולא תנקום את דמנו מיושבי הארץ?" (6:10). הם קיבלו בגד לבן ואת התשובה: "נוחו עוד מעט, עד אשר יושלם המספר." בקערה השלישית תם אותו מעט. מלאך המים מצדיק את המכה — "הם שפכו דם, אתה נתת להם דם לשתות, ראויים הם" (16:6) — ומאותו מזבח עצמו (6:9!) נשמע האמן: "אמת וצדק משפטיך" (16:7). ובפרק 19 נופלת מילת הסיום: אלוהים "נקם את דם עבדיו מידה" (19:2).
מאחורי כל זאת עומדת דמות מקראית קדומה: הגואל הדם (במדבר 35). בישראל לא המדינה אלא הקרוב הקרוב ביותר ביצע את גזר הדין על רוצח — לא כעשיית דין עצמית, אלא כביטוי החוקי של נאמנות המשפחה. ולאותו קרוב-גואל היו שלוש חובות מגולגלות יחד: הוא קנה בחזרה את הקרקע האבודה, הוא לקח את האלמנה לאישה, והוא נקם את הדם השפוך. בספר זה הגואל ממלא את שלושתן: השדה הוא הארץ (שטר הקניין מפרק 5), האלמנה היא הכלה — ובקערות הוא ממלא את המשרה השלישית. "יין החמה" אינו זעם שרירותי אלא משפט הגואל, כתוב עד תכליתו. מי שהמידה כנגד מידה נשמעת לו קשה, יזכור מה נִקָּם: דם הקדושים והנביאים, האגור מאז הבל. תומאס וגם שריינר מאשרים את קריאת גואל הדם באופן עצמאי: "the judgment represents lex talionis, the law of recompense" (שריינר), והוא "God's giving the persecutors blood to drink in response to their pouring out the blood of the saints" (תומאס). (מתועד היטב — הקשת הטקסטואלית 6:9-10 → 16:5-7 → 19:2 איתנה, וקריאת ה־lex talionis של 16:6 משותפת לרבים; טיפולוגיית הגואל כמסגרת מארגנת היא העמקה שקולה.)
מסה I·3הר מגידון: ההתכנסות והקרב
"הר מגידון" (16:16) הוא Har-Megiddo, הר מגידו או אזור הגבעות שלה — מישור יזרעאל האסטרטגי בצפון ישראל, שדה הקרב הקלאסי של הברית הישנה (דבורה וברק, שופטים ה 19; גדעון; מות יאשיהו, דברי הימים ב לה 22). אך מגידו קטנה מדי בהרבה לצבאות כל העולם, ואין זה גם מה שאומרת הכתובה: זהו המקום שאליו מקובצים המלכים, שדה ההיערכות. הקרב עצמו פרוש על פני כל הארץ — הדם זורם "עד רסן הסוסים, אלף ושש מאות ריס" (14:20), כ־300 קילומטר, מן הצפון עד מעבר לירושלים, שם נופלת ההכרעה (זכריה יד 1-3).
וראה מי מקבץ: שלוש רוחות טמאות, כצפרדעים, מפי הדרקון, החיה ונביא השקר (16:13) — השילוש הטמא הקורא לצבאו האחרון באותות שטניים. המלכים סבורים שהם תופסים הזדמנות צבאית; למעשה אלוהים עצמו נוהג אותם אל שדה הטבח (17:17). שכן "קרב" הר מגידון אינו, באופן מדויק, מערכה צבאית. בבוא המלך נתפסים החיה ונביא השקר ומושלכים חיים אל אגם האש, והצבאות "נהרגים בחרב היוצאת מפיו" (19:20-21). הדבר אשר הוציא את הבריאה אל הקיום, מוציא את צבא הזיוף מן הקיום. הגיוס הגדול ביותר בהיסטוריה מוכרע במשפט אחד. (המקום כשדה היערכות לקרב כלל-ארצי, וזהות נביא השקר כחיה השנייה, מתועדים היטב; המילוי הקונקרטי של אחרית הימים לדרקון, לחיה ולנביא השקר נותר תחום עיוני.)
מסה I·4"נהיתה": הכוס והצלב
פעמיים נשמעת מעם הכיסא מילת השלמה הקושרת את כל הספר יחד. במראה הראשון של הקערות נקראת החמה "כָּלְתָה" (15:1, etelesthē); בקערה השביעית נשמע "נהיתה" (16:17, gegonen); ובבריאה החדשה "היה" (21:6). קץ החמה וראשית העולם החדש נושאים את אותו חותם השלמה.
אחדים — וחיבור זה נוטה לכך — שומעים באותה "כָּלְתָה" הד למילת הצלב "כֻּלָּה" (יוחנן יט 30, tetelestai), מאותו שורש. המחשבה עשירה: על הצלב הושלם מחיר הגאולה, בקערות ביצוע הגאולה. שתי השלמות של מעשה גאולה אחד, וביניהן הכוס: בגת שמנים התפלל החתן כי תעבור הכוס, והוא שתה אותה עד תומה בעד שלו — ודווקא משום כך אין שלו שותים אותה, והיא נמזגת על יושבי הארץ בלא מהילה. הכוס נֻקְּתָה בגולגותא; הכוס נמזגת בקערות.
מסומן בכנות: לא כל פרשן עוקב אחר ההד הזה. אחדים קוראים את gegonen בטהרתו כאחרונה משבע המכות האחרונות, ללא קשר לצלב, ומזהירים מפני חיבור נחפץ מדי של שתי מילים יווניות שונות. קרבת השורש ממשית והקו התאולוגי יפה, אך זוהי קריאה שקולה, לא ראיה מכרעת. (שנוי במחלוקת; הראי 16:17 ↔ 21:6 איתן, הד הצלב הוא העמקה ברת-הגנה אך שנויה במחלוקת.)
מסה I·5יריחו: שבעה ימי מצור, וביום השביעי הסיום
סיפור אחד בכתובים בנוי כמו סופו של ספר זה: נפילת יריחו (יהושע ו). שבעה כוהנים ובידם שבעה שופרות הולכים לפני ארון הברית. שישה ימים הם מקיפים את העיר הסגורה פעם אחת, ביום השביעי שבע פעמים, ואז נופלת החומה. "שבעה שופרות" מופיע בתנ״ך רק ביהושע ו (ו 4-13), ובברית החדשה רק בספר ההתגלות (8:2, 6). בשום מקום אחר אין השביעיות שזורות זו בזו כך: שבעה כוהנים, שבעה שופרות, שבעה ימים, וביום האחרון שבע הקפות.
בקריאה פשוטה הקו פשוט. המצור נמשך שבעה ימים, וביום השביעי נופלת ההכרעה. תחילה יש זמן קצוב שבו תוקעים ומעידים והחומה עומדת; בספר ההתגלות זהו זמנם של שני העדים, 1,260 יום, לא יותר ולא פחות (11:3). רק "כאשר ישלימו את עדותם" (11:7, telesōsin) נשמע השופר השביעי, ואז נראה "ארון בריתו" בהיכל (11:19). זה הרגע היחיד בספר שבו מופיע הארון, בשם שגם יהושע ו נותן לו. היכל "אוהל העדות" נפתח, ושבעה מלאכים לבושי פשתן יוצאים ובידם שבע המכות האחרונות (15:5-6). בהן "כָּלְתָה" חמת אלוהים (15:1, etelesthē), ואיש אינו יכול לבוא אל ההיכל "עד כלות שבע המכות" (15:8). אותו פועל עובר מן העדות אל המכות, ומשם אל המלכים הנותנים את מלכותם לחיה "עד אשר יקוימו דברי האלוהים" (17:17). שבע הקפות ביום האחרון; שבע קערות בסוף.
והחומה נופלת מעצמה. לפי העברית של יהושע ו 5 ו־ו 20 היא נופלת "תחתיה"; התרגום היווני אומר שהחומות ייפלו "מאליהן" (automata). אין בכך איל ניגוח ואין חרב. כך נופלת גם מלכות החיה: הקערה החמישית נשפכת על כיסא החיה וממלכתו מחשיכה (16:10), בקערה השביעית נופלות ערי הגויים ובבל באה לזיכרון (16:19), ובשובו של המלך נתפסת החיה (19:20). דניאל אומר זאת על מלך הקץ: "ובאפס יד ישבר" (דניאל ח 25). ואות הסיום של יריחו הוא התקיעה הארוכה ב"קרן היובל" (ו 5), לפי הגזירה המקובלת הקרן שנותנת ליובל את שמו. שנה זו מוכרזת בשופר ביום הכיפורים (ויקרא כה 9-10). את שופר היובל הזה שומע ספר זה בשובו של המלך. זהו השופר הגדול (ישעיהו כז 13; מתי 24:31), והמקום היחיד בתנ״ך שבו ה׳ עצמו תוקע בשופר: "ואדני יהוה בשופר יתקע" (זכריה ט 14). כך נשמעים בסוף שני אותות: השופר השביעי, באלול, פותח את הקערות, והשופר הגדול ביום הכיפורים מביא את המלך. התלמוד כבר מעמיד את הקרניים בשורה אחת: שופר של איל שבו זוכר אלוהים את עקדת יצחק (בבלי ראש השנה טז ע״א), קרן היובל של יריחו, שהיא קרן של איל (כו ע״א, על יהושע ו 5), והיובל, השווה לראש השנה בתקיעות ובברכות (כו ע״ב). מדרש מאוחר יותר אומר שאלוהים תקע בקרן השמאלית של איל יצחק בהר סיני; הימנית, הגדולה, תיתקע בקיבוץ העתיד לבוא (פרקי דרבי אליעזר לא, עם ישעיהו כז 13).
אבני ברד "מן השמים" מזכיר התנ״ך פעם אחת בלבד, במסע שאחרי יריחו (יהושע י 11). בספר ההתגלות נופל הברד הגדול מן השמים בקערה השביעית (16:21). ביום השביעי של סוכות, שנקרא מאוחר יותר הושענא רבה, הקיפו לפי המשנה את המזבח שבע פעמים (משנה סוכה ד 5; המניין אינו ודאי מבחינת הנוסח), ובתלמוד הירושלמי הדבר נקרא "זכר ליריחו" (ירושלמי סוכה ד 3). היום ה־1,335 חל בהושענא רבה. ואוריגנס קרא את יהושע ו כך כבר בסביבות שנת 240: "יריחו זו, היא העולם הזה, עומדת ליפול", בביאת האדון, "כדי שרק הזונה עם כל ביתה תינצל" (דרשות על יהושע 6.4). אוריגנס הכיר ביאה אחת עם שופר אחד ומניח לצידה את קורינתים א 15:52; ספר זה קורא את השופר האחרון של פאולוס כשופר ההילקחות, מונח של החג (Excurs G·5), ושומע את השופר האחרון באמת בשובו של המלך. כך עומדות שתי זונות זו מול זו, שתיהן בשני: רחב ניצלת בתקוות חוט השני שלה (יהושע ב 18), ובבל נשרפת באש בשני שלה (17:4; 18:8).
לדימוי יש גם גבולות. יריחו היא עיר סגורה והארון מחוץ לחומה; העדים עומדים בתוך עיר רמוסה. כוהני יריחו רק תוקעים, ובימים 1 עד 6 שופרותיהם אינם מחוללים דבר; בספר ההתגלות נופל בכל שופר שליש. לכוהנים דומים דווקא שבעת מלאכי הקערות, לבושי פשתן טהור וחגורי זהב (15:6), וכל אחד שופך על תחום משלו, כהקפה סביב הממלכה כולה (16:2-17). לעדים אין מקבילה בין הכוהנים: הם מכים את הארץ "בכל מכה" (11:6), ובהעלאתם נופלת כבר עשירית העיר (11:13). רחב נשארת בתוך החומה עד אחרי הנפילה (יהושע ו 22-23); העדים נלקחים למעלה לפני השופר השביעי. ששת השופרות של ספר ההתגלות נשמעים בספר זה לפני השיקוץ; ששת ימי יריחו מכסים בקריאה זו רק את זמן העדים. וביריחו נופלת החומה מיד אחרי התקיעה הארוכה; כאן עוד מפרידים ימים בין הקערה השביעית לשובו של המלך, ותחילה נשמעת תרועת המון רב (19:6) לפני שהרוכב יוצא (19:11). המבנה זהה, הדמות לא. (בלעדי הוא הקשר של שבעת השופרות: בתנ״ך רק יהושע ו, בברית החדשה רק התגלות 8. הברד מן השמים קושר את ספר ההתגלות למסע שאחרי יריחו. הארון וההשלמה מתאימים, אך אינם קשרי מילים בלעדיים. שיריחו היא הטיפוס של מהלך הסיום של ספר ההתגלות — זוהי קריאה שקולה.)
תיקקו & ראי (התג׳ 16)
קו ← התג׳ 6: הזעקה "עד מתי?" (6:10) נענית כאן (16:6) ומבוצעת ב־19:2 — גואל הדם סוגר את עניינו. · ראי (D ↔ D′): לכל קערה תאום-שופר משלה, אך שליש לעומת הכול: שחין (↔ 8:7), ים לדם (8:8 → 16:3), מים מתוקים (8:10-11 → 16:4), שמש (8:12 → 16:8), חושך/תהום (9:1-2 → 16:10), הפרת (9:14 → 16:12), סופת הכיסא עם ברד (11:19 → 16:18,21). · יציאת מצרים: המכות הן 10 מכות מצרים שׁוּבוּ (שחין, דם, חושך, צפרדעים, ברד) — היציאה החדשה. · קו יושבי הארץ: "ולא שבו / ויגדפו" (16:9, 11, 21) ממשיך את ההתקשות של 9:20-21 עד הקץ המר. · קו הכוס: בבל משקה את הגויים (14:8) → מבושר בלא מהילה (14:10) → בבל עצמה מקבלת את הכוס (16:19) → כוס הזהב בידה (17:4) → נמזג לה כפליים (18:6). הקערות (15:7) הן הכלי השופך את אותה חמה החוצה, הגת (19:15) הכלי הדורך אותה — שלושה כלים, חמה אחת. · השילוש הטמא: שלושת הפיות (16:13) הם הדרקון, החיה ונביא השקר — השילוש המזויף המקבץ ברוחות צפרדע את מלכי הארץ להר מגידון (16:14,16), פרודיה על שליחת האב, הבן והרוח. · ראי קדימה (17–18): הקערה השביעית קוראת "נהיתה" וזוכרת את "בבל הגדולה" לתת לה את כוס חמתו (16:19) — אותה חשׂיפה ונפילה נפרשׂות בשני הפרקים הבאים ומהוללות בהללויה של 19:1-4.