המלך בא, החיה מוטלת בלהבה — ואז עולה השחר על מה שכל הבריאה גונחת בעבורו זה כמעט 6,000 שנה. היום השביעי. לא כוכב לכת חדש, אלא הארץ הזאת, אותה אדמה שעליה הכה קין את אחיו ושעליה ניצב הצלב, מתעוררת ממחלה כה עתיקה עד שאיש כבר אינו זוכר כיצד נראתה הבריאות. הקוצים נסוגים אל תוך האדמה אשר בה צמחו 6,000 שנה. מדבר אשר אמש היה מת, עומד הבוקר מלא פרחים. אריה רובץ בעשב ואינו מזיק לכבש. ומעל לכול, על ההר שבו עוד לפני זמן כה קצר נתן הכובש לעבדו אותו כאל, יושב המלך הצודק על כיסאו.
אך בטרם יצמח עלה בודד אחד, חייב המסית להיעלם תחילה. וראה כיצד זה קורה — לא במיכאל ובצבא שמיים, אלא במלאך אחד, מפתח ושרשרת. חוסר הפרופורציה הוא מכוון: הדרקון אשר הסית את העמים 6,000 שנה, אשר התחזה לשׂר העולם הזה, מתברר כקטן דיו להיתפס ולהיאסר בידי מלאך יחיד. פרק זה מונה את הכבד שבכול: כבילת השטן, התחייה הראשונה, 1,000 שנות מלוכה, מרד אחרון, ולבסוף כיסא הלובן הגדול אשר בו נפתחים הספרים. ראשית השרשרת.
20:1–3הדרקון נכבל
התגלות 20:1–3
1וארא מלאך יורד מן השמיים, ובידו מפתח התהום ושרשרת גדולה.
2ויתפוס את הדרקון, את הנחש הקדמוני, הוא המלשין והשטן, ויכבלהו ל־1,000 שנה,
3וישליכהו אל התהום, ויסגור ויחתום עליו, לבל יתעה עוד את העמים עד אשר ימלאו 1,000 השנים. ואחרי כן עליו להיות מותר לזמן קצר.
מלאך אחד יורד, ובידו שני דברים: מפתח התהום, ושרשרת גדולה. ואז, בלא מאבק, "ויתפוס את הדרקון". המילה היוונית היא מילת המעצר — הוא אוחז בו כשם שׁשׁוטר תופס פושע בעורפו. ויוחנן מערים את השמות זה על זה, כמפשיט את החיה מכל תחפושותיה: הדרקון, הנחש הקדמוני של בראשית, המלשין, השטן. כל קורות חייו בשורה אחת, ואז: כבול, ל־1,000 שנה.
וראה לאן הוא הולך: אל התהום. זכור את הבאר ההיא, כי אתה מכיר אותה. בשופר החמישי היא נפתחה ואפוליון יצא ממנה; מאותה תהום עצמה עלתה החיה לתפוס את העולם (9:1-2; 11:7; 17:8). לאורך כל הספר הייתה אותה באר מקור הכוח השֵדי — ועתה מושלך בעל המקור עצמו אל תוכה, והדלת נסגרת ונחתמת מעל ראשו. ושים לב אל המדוע שהטקסט נותן: "לבל יתעה עוד את העמים, עד אשר ימלאו אלף השנים". אין זו פסקה קטנה. כי זהו בדיוק מה שהשטן עושה עתה ועשה תמיד — "המתעה את כל תבל" (12:9), "אלוהי העולם הזה עיוור את מחשבותיהם" (קורינתים ב' 4:4). מה שמתרחש כאן הוא דבר אשר מעולם לא קרה לפני כן: המתעה מוצא מן המחזור, כך שהעמים, בפעם הראשונה בהיסטוריה, מכירים עולם בלא לחישתו. לא לעולם — "ואחרי כן עליו להיות מותר לזמן קצר". כי שטן כבול משמעו גם דבר אחר, דבר הנעשה גלוי רק בסיום הפרק: במשך 1,000 שנה חיה האנושות תחת ממשל מושלם וצודק, בלא המסית הישן — ובכך נבחן לבסוף בטוהר מה שמונח בלב האדם עצמו, בלא תירוץ. אך זאת לזמן מאוחר יותר; ראשית 1,000 שנים שבהן הארץ שקטה ממנו.
20:4–6התחייה הראשונה ו־1,000 השנים
התגלות 20:4–6
4וארא כיסאות, וישבו עליהם, וניתן להם המשפט. וארא את נפשות הנערפים בגלל עדות ישוע ובגלל דבר אלוהים, ואשר לא עבדו את החיה ואת צלמה, ולא קיבלו את אותה על מצחם ועל ידם. ויחיו וימלכו עם המשיח 1,000 שנה.
5ויתר המתים לא חיו עד אשר מלאו 1,000 השנים. זוהי התחייה הראשונה.
6מאושר וקדוש החלק בתחייה הראשונה. עליהם אין למוות השני שלטון, כי אם כוהני אלוהים והמשיח יהיו, וימלכו עמו 1,000 שנה.
ואז רואה יוחנן כיסאות — כיסאות ממש, אשר עליהם מתיישבים אנשים ממש — ולהם ניתן המשפט: לא המשפט עליהם, אלא הסמכות לשפוט, כפי שראה דניאל, "המשפט ניתן לקדושי עליון" (דניאל 7:22, 27). ומי יושבים שם? בכל מקרה "נפשות הנערפים בגלל עדות ישוע" — בני המוות אשר סירבו לחיה ולצלמה, אשר לא נטלו את האות ושילמו על כך בחרב על צווארם (ראה 13:15; 20:4). החיה הוציאה אותם להורג; המלך מקים אותם ומושיב אותם על כיסאותיו. "ויחיו וימלכו עם המשיח אלף שנה."
קרא את פסוק 5 לאט, כי כאן מונח הציר: "ויתר המתים לא חיו עד אשר מלאו אלף השנים." שתי קבוצות, שני זמנים. האחת חיה ומולכת עתה, בראשית; האחרת — יתר המתים — מגיעה לתורה רק 1,000 שנה לאחר מכן, אצל כיסא הלובן. אותו פועל עצמו, "חיו", לשתיהן; ואם השנייה היא תחייה גופנית (וכזו היא, לקראת המשפט), אזי גם הראשונה כן. זוהי, אומר הטקסט במפורש, "התחייה הראשונה" — וראשונה מניחה שנייה. מי שיש לו חלק בה הוא "מאושר וקדוש": עליו אין למוות השני שלטון. הוא יהיה כוהן וגם מלך, וימלוך עם המשיח 1,000 שנה. תן דעתך מי הם המולכים האלה: לא רק בני המוות, אלא הכלה כולה, אשר כבר הוקמה קודם לכן ואשר עתה רוכבת לצד מלכה ומולכת עמו. ההבטחה משבע האיגרות נפדית כאן: "המנצח, אתן לו לשבת עמי על כיסאי" (3:21); "וימלכו כמלכים על הארץ" (5:10) — הארץ היא ממלכתם. העבד הנאמן אשר בוזה כאן, האם המתפללת, רועה קהילה כפרית, ימונה בקרוב על 10 ערים, על מחוז, על עם.
וכך נראית אותה 1,000 שנה. הקללה, אשר באה על העולם במדרגות, נסוגה עתה במדרגות — לא בקפיצה אחת חזרה אל עדן, עד כדי כך עוד לא הגיע, אלא חזרה אל העולם שלפני המבול, שבר אחר שבר. הזאב גר עם הכבש, הנמר רובץ עם הגדי, וילד משחק על מאורת הצפע, "כי מלאה הארץ דעה את יהוה כמים לים מכסים" (ישעיהו 11:6-9). בני אדם שבים להזקין; מי שמת בן 100 נחשב עוד כנער (ישעיהו 65:20). הם בונים בתים ויושבים בהם, נוטעים כרמים ואוכלים את פרים. העמים מכתתים חרבותם לאתים ולא ילמדו עוד מלחמה (ישעיהו 2:4). ושנה אחר שנה עולים שׂרידי הגויים אל ירושלים, אל המלך, לחוג את חג הסוכות (זכריה 14:16); מן ההיכל יוצא נהר המרפא אף את ים המלח (יחזקאל 47), ועל מצלות הסוסים חרות: "קדש ליהוה" (זכריה 14:20). אין זה חלום של משוררים. זהו מה שראו הנביאים מרחוק, ומה שכאן לבסוף מקבל קרקע תחת רגליו — היום השביעי, שבת העולם.
מסה L·1ממלכת השלום אצל הנביאים: כל הברית הישנה מצביעה על היום השביעי
ממלכת 1,000 השנים אינה נופלת מן השמיים; היא הקציר של הבטחה הרצה לאורך כל הברית הישנה. הנביאים ראו זמן שבו אלוהים עצמו, במשיחו, מולך על הארץ מירושלים, והבריאה מתרפאת. ערוך את הכתובים בשורה ותראה תמונה אחת מלוכדת.
המלך והשלום. מן הגזע הכרות של ישַׁי צומח חוטר, מלא ברוח, השופט בצדק; ואז: הזאב עם הכבש, הילד על הצפע, "כי מלאה הארץ דעה את יהוה" (ישעיהו 11:1-10). המשׂרה על שכם הילד, ו"לשלום אין קץ, על כיסא דוד" (ישעיהו 9:5-6). צמח צדיק קם, מולך כמלך ועושה משפט, ושמו "יהוה צדקנו" (ירמיהו 23:5-6). תהלים 72 מצייר אותה מלוכה במלואה: משפט לעניים, שפע בארץ, כל מלכים אשר יכרעו, "שלום עד בלי ירח". ותהלים 2 נותן את הצד האחר: הוא רועה את העמים בשבט ברזל — משפט המתערב מיד.
הבריאה המרופאת. ישעיהו רואה "שמיים חדשים וארץ חדשה" כטעימה מוקדמת: אין תמותת תינוקות, חיים ארוכים, בניית בתים ויישובם, נטיעת כרמים ואכילת פרים (ישעיהו 65:17-25). המדבר פורח כחבצלת (ישעיהו 35:1); החורש משיג את הקוצר, כה גדול הקציר (עמוס 9:13). אלוהים אף כורת ברית עם החיות, ו"קשת וחרב ומלחמה" נעלמים מן הארץ (הושע 2:18). הר בית יהוה מתנשא מעל כל ההרים, העמים נוהרים אליו, והם מכתתים חרבותם לאתים; איש תחת גפנו ותחת תאנתו יישב (ישעיהו 2:2-4; מיכה 4:1-4).
המלך בירושלים. זכריה רואה זאת בחדות הרבה ביותר: רגלי יהוה על הר הזיתים, "יהוה מלך על כל הארץ", ושׂרידי הגויים העולים שנה־שנה אל ירושלים לחג הסוכות — מי שלא יעלה, לא יבוא עליו גשם (זכריה 14:4, 9, 16-19). ויחזקאל רואה את הכבוד שב אל היכל, ונהר היוצא מתחת המפתן ומרפא את כל אשר ייגע בו, עד ים המלח, ועל שתי הגדות עצים אשר עלם לתרופה; והעיר מקבלת שם חדש: "יהוה שמה" (יחזקאל 43; 47; 48:35). המלוכה עצמה "ניתנה לעם קדושי עליון" (דניאל 7:27) — הקרקע מתחת לכיסאות של התגלות 20:4.
אף אחת מנבואות אלה לא התגשמה מעולם; הן אינן מתארות עבר וגם לא את המצב הנצחי (כי עוד יש מוות, עוד חטא, עוד שבט ברזל). הן מתארות בדיוק את מה שהתגלות 20 נותנת לו שם: 1,000 השנים, היום השביעי, שבו מולך המלך והארץ מתרפאת — בטרם יסולק המוות עצמו. יוחנן עצמו לוקח מישעיהו 65 את הראשית לבריאה החדשה (65:17, 19 ב־21:1, 4), לא את המיתה של 65:20. (הנתונים המקראיים מתועדים היטב; שיחד הם מתארים ממלכת ביניים אחת עתידית וארצית היא הקריאה הטרום־מילניאלית — שקולה, ולהלן מועמדת בכנות מול האמילניאליזם.)
מסה L·21,000 שנה: כפשוטו או דימוי? הטרום־מילניאליזם נשקל בכנות
לא כל מאמין קורא פרק זה כפי שחיבור זה קורא אותו, וכנות זו שייכת לכאן — על אחת כמה וכמה משום שפרשנים נאמנים שפטו בו אחרת במשך מאות שנים. החלוקה הגדולה היא זו. האמילניאליזם (אוגוסטינוס, ובימינו הוקמה, הנדריקסן, ביל) קורא את 1,000 השנים באופן סמלי, כל הזמן שבין עליית המשיח לשמיים לבין שובו — עידן הכנסייה שבו אנו חיים עתה. השטן אז "כבול" במובן שהבשורה מונעת ממנו להפריע לעמים (מתי 12:29; לוקס 10:18); "התחייה הראשונה" היא הלידה מחדש, או הנפש העולה השמיימה במות האדם; ובקץ באה תחייה כללית אחת ומשפט אחד. הטרום־מילניאליזם — קריאת חיבור זה, וקריאת הכנסייה הקדומה (פפיאס, יוסטינוס, אירנאוס) — קורא את 1,000 השנים כתקופה ממשית ועתידית על הארץ, לאחר השיבה, שבה מולך המשיח גופנית.
אישור רב־משמעות ובלתי תלוי בא מתומס שריינר, אשר אינו דיספנסציונליסט ואף לא אמילניאליסט אלא מגן על "מילניאליזם של בריאה־חדשה": מילניום ממשי ועתידי כשלב הראשון של הבריאה החדשה, לאחר שיבת המשיח (את הקריאה כשלבים אין חיבור זה שותף לה; העניין כאן הוא התחייה). הוא קורא את "התחייה הראשונה" בהדגשה כגופנית — anastasis מציין תמיד את התחייה הגופנית במקום שבו עומדים על הפרק חיים שלאחר המוות — וקורא למוצא האמילניאלי ב־20:5 ישירות "טיעון מגמתי". ששפרשן בלא סכמה דיספנסציונלית מגיע בכל זאת אל מילניום עתידי ושתי תחיות גופניות, מסיר מן הקריאה הטרום־מילניאלית את החשד כאילו היא נשענת אך ורק על סכמה כזאת.
מה מדבר בעד הקריאה הטרום־מילניאלית? אחת: שתי התחיות. "ויחיו" (20:4) ו"יתר המתים לא חיו עד [...]" (20:5) הוא פעמיים אותו פועל; אי אפשר לקרוא אותו פעם אחת רוחנית ופעם אחרת גופנית בלי להפוך את הלשון לשרירותית. שתיים: הכבילה "לבל יתעה את העמים" מתארת דבר שהשטן דווקא כן עושה היום — חייב אפוא להיות שינוי עתידי. שלוש: המקום בספר: הכבילה שייכת לאחרונה משבע הקערות, לאחר השיבה של פרק 19, לא לפני עידננו. ארבע: הנביאים מבטיחים ממלכת שלום ארצית אשר מעולם לא התגשמה (האקסקורס לעיל). חמש: הדגש של הטקסט עצמו — "אלף שנה" נופל שש פעמים בפרק האחד הזה (20:2-7), ואותה חזרה שִשִּית של מספר אחד מתנגדת לקריאה סמלית גרידא. והוא מתחרז עם השבוע הגדול: שישה ימים של 1,000 שנה עמל, ואז השביעי, השבת (פטרוס ב' 3:8; עברים 4:9; ראה את האקסקורס בפרק 19).
ההתנגדות האמילניאלית החדה ביותר אינה החלשה — "התחייה הראשונה" כלידה מחדש — אלא זו: יוחנן עצמו משתמש במילה "חיים" בשתי משמעויות, וזאת בתוך פרק אחד. "באה השעה והיא עתה, שישמעו המתים את קול בן האלוהים, והשומעים יחיו" (יוחנן 5:25) — אלה חיים רוחניים, כאן ועכשיו; "באה השעה אשר בה כל אשר בקברים ישמעו את קולו ויצאו" (5:28-29) — זוהי התחייה הגופנית. פועל אחד, שני משפטים. האם אין ezēsan בהתגלות 20:4-5 רשאי אז אף הוא להחליף משמעות? התשובה מונחת באותו טקסט עצמו המביא את ההתנגדות. יוחנן מסמן כל חילוף: ב־5:25 הוא מוסיף במפורש "והיא עתה" (אות ההווה, הרוחני), ב־5:28 "אל תתמהו" ו"כל אשר בקברים" (אות הגופני). במקום שבו מסיט הכתוב את משמעות "התחייה", הוא אומר זאת. התגלות 20 אינה נותנת כל אות שכזה: "ויחיו" (20:4) ו"יתר המתים לא חיו" (20:5) עומדים בנשימה אחת, באותו משפט, בלא "והיא עתה", בלא "בקברים", בלא כל פנייה. יוחנן 5 מספק אפוא דווקא את הכלל — וכלל זה מדבר כאן בעד שתי תחיות גופניות, לא נגדן. (שקילה כנה של התשובה האמילניאלית החזקה ביותר; הקריאה הטרום־מילניאלית נישאת משום שהטקסט בשום מקום אינו מסמן את חילוף המשמעות שהאמילניאליזם זקוק לו.)
ולאמילניאליזם כוחו שלו, אשר יש לנקבו בכנות: הוא פשוט יותר, הוא משתלב במבנה המראָה והחזרה שההתגלות כן מכירה במקומות אחרים, והוא אינו נושא כל סיכון לתאריך שלא יתממש. לפיכך גם לא נטען כאן יותר משאפשר: התגלות 20 כשלעצמה אינה מוכיחה את כל המבנה; היא מראה את בני המוות בתחייה הראשונה, מול יתר המתים. סדר הכלה והאורחים, וכל לוח הזמנים, נשענים על הסדר המקראי הרחב יותר (ה"סדר" של קורינתים א' 15:23), על מבנה מודל זה ועל הנבואה שלא התגשמה — לא על קריאה כפויה של הפרק האחד הזה. כך נקראת, התקווה הטרום־מילניאלית עומדת איתן, אך ביד פתוחה: יציבה על ההבטחה שהקדושים ימלכו עם המשיח, פתוחה יותר באשר לצורה המדויקת. (דיון אמיתי תוך־נוצרי; הקריאה הטרום־מילניאלית נישאת כאן בנימוק, עם האמילניאליזם נשקל בכנות ובשמו.)
תיקחוט ומראָה (התג׳ 20:1-6)
תהום: הדרקון בבאר (20:1-3) ↔ השופר החמישי (9:1-2, אפוליון) והחיה "מן התהום" (11:7; 17:8) — אותה באר, עתה לבעל המקור עצמו; מובחנת מן האגם (19:20; 20:10). · התחייה הראשונה: הנערפים חיים ומולכים (20:4) ↔ בני המוות מתחת למזבח (6:9-11), מסרבי האות (13:15), "מלכים על הארץ" (5:10), "על כיסאי" (3:21). · המוות השני: אין לו שלטון על אנשיו (20:6) ↔ 2:11; והמוות השני עצמו (20:14; 21:8). · כיסאות: 20:4 ↔ המשפט הניתן לקדושים (דניאל 7:22, 27); קורינתים א' 6:2. · השבוע הגדול: 1,000 השנים (שש פעמים, 20:2-7) כיום השביעי (פטרוס ב' 3:8; עברים 4:9). · מראָה: מה שראו הנביאים מרחוק (ישעיהו 11; 65; זכריה 14; יחזקאל 47) מקבל כאן את שמו — היום השביעי, לפני השמיני (הבריאה החדשה, 21-22).
20:7–10גוג ומגוג: המרד האחרון
התגלות 20:7–10
7וכאשר ימלאו 1,000 השנים, יותר השטן מכלאו.
8ויצא להתעות את העמים אשר בארבע פינות הארץ, את גוג ומגוג, לאוספם למלחמה; ומספרם כחול הים.
9ויעלו על מרחב הארץ, ויסבו את מחנה הקדושים ואת העיר האהובה. ותרד אש מאלוהים מן השמיים ותאכלם.
10והמלשין המתעה אותם הושלך אל אגם האש והגופרית, אשר שם גם החיה ונביא השקר. ויעונו יומם ולילה לעולמי עולמים.
ואז, לאחר 1,000 שנות ממשל מושלם, מתרחש הדבר המזעזע ביותר בכל הספר. השטן מותר — והוא עדיין מוצא נמשכים אחריו. דמיין זאת: במשך 1,000 שנה חיה כל הארץ תחת מלכות המלך הנראית והצודקת; האריה היה מבוית, המדבר פרח, המשפט ישב על כל כיסא. ובכל זאת, ברגע שמותר לנחש הקדמוני ללחוש שוב, קם צבא "רב כחול הים". מאין הם באים? אלה ילדי המילניום — נולדים בתוך גן עדן, גדלים תחת חסד אשר מעולם לא נאלצו להילחם עליו, אשר כרעו כלפי חוץ אך בלבם מעולם לא בחרו. וברגע שנשמעת לראשונה חלופה ממשית, מתברר שצייתנותם לא הייתה אהבה אלא רק היעדר בחירה.
זהו הלקח מצמרר הדם של המרד האחרון הזה: הבעיה מעולם לא הייתה בנסיבות, אלא בלב האדם. שום עולם מושלם, שום מלך נראה, שום 1,000 שנות שלום אינם יכולים לשנות לב אשר אינו רוצה להשתנות. ממלכת 1,000 השנים הייתה אפוא לא רק ממשל אלא מבחן — האנושות 1,000 שנה תחת משפט מושלם כפוי, כשם שישראל היה אי־פעם תחת תורת סיני: היא שולטת בהתנהגות, אך אינה משנה את הלב, וצייתנות כפויה עוד אינה אהבה. ראה את האקסקורס בסיום. השקר שהמלך הוא עריץ ושהדרקון הוא המשחרר מוצא אחיזה אחרונה אחת. הם נקראים "גוג ומגוג" — שם שאול מאויבו הקדום של יחזקאל, אך כאן שם כולל לעמים המורדים מארבע פינות הארץ. הם עולים ומסבים את "מחנה הקדושים ואת העיר האהובה" — ירושלים, לב הממלכה. ואז זה, שוב, חולף בשורה אחת: "ותרד אש מאלוהים מן השמיים, ותאכלם." אין קרב. אין דו־קרב. אש, וזה נגמר. והמלשין שהתעה אותם מושלך לבסוף אל מקומו: אל אגם האש, "אשר שם גם החיה ונביא השקר" — אשר כבר מוטלים שם 1,000 שנה. השילוש המזויף שלם ונשפט במלואו; ראש הנחש, אשר הובטח בגן (בראשית 3:15), נמחץ לעד.
20:11–15כיסא הלובן הגדול
התגלות 20:11–15
11וארא כיסא לבן גדול, ואת היושב עליו. מפניו נסו הארץ והשמיים, ולא נמצא להם מקום.
12וארא את המתים, קטנים וגדולים, עומדים לפני אלוהים. וייפתחו הספרים, וייפתח ספר אחר, הוא ספר החיים. וייעשׂה משפט במתים על פי הכתוב בספרים, כמעשיהם.
13וייתן הים את מתיו אשר בו. וגם המוות והשאול נתנו את מתיהם אשר בהם, וייעשׂה בהם משפט, איש כמעשיו.
14והמוות והשאול הושלכו אל אגם האש. זהו המוות השני.
15וכל אשר לא נמצא כתוב בספר החיים הושלך אל אגם האש.
ואז בא המחזה האחרון של העולם הישן, והוא דומם לחלוטין. כיסא לבן גדול — לבן בטוהר בלתי נסבל — ואחד היושב עליו. וראה מה מתרחש ברגע שהוא מופיע: "נסו הארץ והשמיים, ולא נמצא להם מקום." כל הבריאה הישנה, מורעלת מ־6,000 שנות חטא, נרתעת מפניו ומתמוססת, לפנות מקום לבא. אין עוד לאן להסתתר — אין צור לקרוא עליו שיכסך, אין הר לזחול לתוכו, כפי שהתחננו בני האדם אי־פעם (6:16). רק הכיסא, ומי שעומד לפניו.
ושם הם עומדים: "המתים, קטנים וגדולים" — יתר המתים, אשר לא חיו בתחייה הראשונה, עתה מוקמים לשנייה. מלכים וקבצנים, מפורסמים ונשכחים, כולם על מישור אחד לפני הכיסא. ואז נפתחים הספרים. שני סוגי ספרים. תחילה "הספרים" — מרשם החיים של כל אדם, אשר בו רשום מה שעשה באמת; איש אינו יכול לטעון לבערות, כי המעשים מונחים פתוחים. "נשפט כמעשיהם." אך שים לב היטב: המעשים כאן הם הראיה, לא היסוד. כי נפתח עוד ספר, ואותו ספר הוא המכריע: "ספר החיים." המעשים מראים מי היית; ספר החיים מראה של מי היית. הים נותן את מתיו, המוות והשאול נותנים את שלהם — דבר ואיש אינו נשאר מאחור, שום קבר אינו שומר על אחיזתו. ואז המוות והשאול עצמם מושלכים אל האגם: "זהו המוות השני." המוות, האויב האחרון, בא בעצמו אל המוות (קורינתים א' 15:26).
והפרק נסגר במשפט הכבד ביותר שהספר מכיר, והוא צודק לחלוטין: "וכל אשר לא נמצא כתוב בספר החיים הושלך אל אגם האש." כאן אין מקום להזדמנות שנייה, אין שנת נפש, אין כליה, אין פיוס סופי של הכול — הטקסט אינו מותיר זאת כך. אך גם אין שרירות: מדובר בספר החיים, ולאורך כל הספר קרא השה, הזהיר, החזיק את הדלת פתוחה, שמר שמות. מי שנופל כאן, נופל על הצעה שעמדה פתוחה 6,000 שנה. ומי שעומד כאן, אינו עומד בכוחו שלו, אלא משום ששם — שלו — כתוב בספר השה הטבוח. זהו ההבדל בין שתי התחיות, בין שני המוותים, בין שני היעדים: לא מי שהיה ראוי, אלא את מי שמו שמר השה. ובכך נשפט העולם הישן ונחתם. מה שבא עתה הוא חדש לגמרי.
מסה L·3המבחן הגדול: האם ניתן לכפות אהבה?
כבילת השטן עושה יותר מאשר להעניק לעולם מנוחה; היא הופכת את המילניום למבחן האחרון והמכריע של לב האדם. הסר את המסית, תן לאנושות 1,000 שנות ממשל מושלם, נראה וצודק — והשאלה מוצגת בטוהר: האם יש, בלא המסית, עוד רע באדם עצמו? התשובה היא כן. עוד חוטאים, וזה מטופל מיד — המלך רועה את העמים בשבט ברזל (תהלים 2:9; התגלות 2:27; 19:15). אין אפוא מסית, ובכל זאת רע, ובכל זאת שבט הנותר נחוץ. החטא מעולם לא היה רק עניין של השפעה רעה מבחוץ; הוא יושב בלב עצמו.
זהו צדק כפוי, ובכך דומה המילניום לסיני. התורה אמרה: "האדם אשר יעשה אותם וחי בהם" (ויקרא 18:5; רומים 10:5). היא שולטת בהתנהגות, מתגמלת את הצייתנות, מענישה את העבירה — אך אינה יכולה לברוא לב חדש. המילניום הוא אותה תורה כתובה על פני כל הארץ: משפט נאכף, ברכה על צייתנות, הרע מרוסן מיד. והוא חושף בדיוק את מה שהתורה תמיד חשפה: צייתנות חיצונית עוד אינה לב מסור. אדם יכול לשמור על עצמו בסדר למופת ובתוכו עדיין להיות מכוון כליל אל עצמו.
כך מציב המילניום את השאלה העמוקה ביותר של כל המקרא: האם ניתן לכפות אהבה? האם ניתן לצוות לב למסירות? המרד האחרון משיב: לא. צייתנות תחת כפייה — אף תחת 1,000 שנות ממשל מושלם, אף בגן עדן והמלך לעיני כול — אינה אהבה; היא רק היעדר בחירה. וברגע שיש שוב בחירה ממשית, ברגע שמותר לנחש הקדמוני ללחוש שוב, מראה הלב שלא נושע לאן הוא נוטה באמת: הוא נופל בהמוניו אל השקר שהמלך הוא עריץ ושהדרקון הוא משחרר.
משום כך מייחס אלוהים ערך כה בלתי ניתן לביטוי לבחירה החופשית: עניינו הוא נטיית הלב, לא ההתנהגות. הוא אינו רוצה נישואי נוחות לבנו, לא נתין כנוע הכורע משום שהוא מוכרח, אלא כלה המכינה את עצמה ברצון (19:7) — אהבה טהורה ומסורה, כתשובה לאהבה אשר בה נתן ישוע את עצמו כליל. ודווקא משום כך אין כל חנינה כללית יכולה להציל את העולם החדש, ואין דבר טמא רשאי להיכנס אל ירושלים החדשה (21:27): לב אשר מעולם לא אהב ברצון יכלה את הבריאה החדשה באותה ודאות שבה כילה את הישנה — היה זה עדן וילדי הנחש בתוכו. ההדרה אינה אכזריות אלא הדרך היחידה לשמור על העיר טהורה. המילניום מוכיח זאת למכביר: אף גן עדן, והמלך המושלם נראה והמסית כבול, אינו יכול להחזיק לב אשר אינו רוצה אותו. (קריאה תיאולוגית שקולה של מבחן־המילניום, מעוגנת בטקסט עצמו: השטן הכבול, הרע אשר בכל זאת עולה, שבט הברזל, והמרד הבא.)
מסה L·4הקרבנות במילניום: מדוע עדיין נשפך דם
מקדש יחזקאל מכיר קרבנות — עולה, מנחה, שלמים, חטאת ואשם (יחזקאל 40:39; 43:18-27; 44:29; 45:17; השוו זכריה 14:21; ישעיהו 56:7) — וזה מציב את השאלה החדה ביותר שהטרום־מילניאליזם ניצב בפניה: כיצד יכול עוד דם להישפך לאחר גולגותא, אם קרבן המשיח היה "אחת ולתמיד" (עברים 10:10-14)? המפתח הוא שקרבנות אלה פועלים בדיוק באותו רובד שבו פעלו תמיד קרבנות משה — ואותו רובד מעולם לא היה הכפרה הנצחית. "כי לא יוכל דם פרים ושעירים להסיר חטאים" (עברים 10:4); ובכל זאת ציווה אלוהים את כל המערכת ההיא, מאות שנים, לטיהור טקסי, לשותפות הברית, למס ולהוראה. קרבנות המילניום אינם אפוא שיבה אל כפרה־בדם, כשם שקרבנות משה לא היו תחליף למשיח. המשיח נשאר לאורך כל העידנים היסוד היחיד של הישועה; הקרבנות עומדים סביבו — טקסיים, לא מושיעים.
ואז נופלים ההשגות, כי אדם המילניום מבקש זאת. שלא ככלה המפוארת, הוא חי בגוף טבעי, והוא עדיין חוטא — המרד בסוף (20:7-9) מוכיח שהלב יכול להיות בלתי משתנה, אף תחת המלך הנראה. במקום שבו אלוהים הקדוש שוכן שוב בגלוי בקרב עם אשר עוד חוטא, נחוץ פיוס טקסי ממשי: קרבן החטאת מטהר את הטומאה אשר אחרת הייתה פוגעת במקדש, קרבן האשם מביא שיקום. אין זו ישועה נצחית (היא הייתה ונשארת אך ורק בצלב), אלא פיוס זמני, טקסי — בדיוק מה ששירתה מערכת לוי גם. כך קורא אותם ג'רי האלינגר: הקרבנות מגינים על נוכחות יהוה השוכן שוב על הארץ, בקרב טומאה.
ההשגה מן האיגרת אל העברים עצמה, "אין עוד קרבן על החטא" (עברים 10:18, οὐκέτι προσφορὰ περὶ ἁμαρτίας; השוו 7:12; 8:13), כשתרגום השבעים קורא לחטאת של יחזקאל באותן מילים (περὶ ἁμαρτίας, יחזקאל 43:19, 21), היא ממשית. עברים 10:18 שולל כל קרבן חטאת שאמור לפעול מחילה: "במקום שיש סליחה" (השוו 10:6, 8). תורת הקרבנות של יחזקאל אינה מבטיחה סליחה זו בשום מקום; ה"ונסלח לו" של ויקרא 4-5 חסר ביחזקאל 40-48, ואת הסליחה והטיהור מן העוון מייחס יחזקאל לאלוהים עצמו (16:63; 36:33). עברים 9:10 נשאר טקסט הנגד הכבד ביותר. קרבנות יחזקאל הם דבר אחר: טיהור טקסי חוזר של המזבח והבית על משגים בממלכה (43:20, 26; 45:20), עם תרומה לנשיא (45:13-17). אין הם עומדים לצד הצלב, אלא תחת המלך שנשא את הצלב.
אך הרבה יותר מן הקרבנות אינם כלל קרבנות חטאת, וזה נשכח לעיתים קרובות. קרבן העולה הוא התמסרות מוחלטת; המנחה היא מס; השלמים הם שותפות עם אלוהים אל שולחן אחד; הבכור והביכורים הם חלק אלוהים, מובדל ומושב לו. ובהמה לא הייתה דבר של מה בכך אלא רכוש יקר — מתנה רבת־ערך, לתת לאלוהים את שלו והיד על הלב. נוסף על כך, כל הקרבנות האלה מצביעים אחור אל הצלב, כזיכרון — כשם שהקהילה חולקת עתה לחם ויין "עד בואו" (קורינתים א' 11:26). פרוכטנבאום מדגיש בצדק שאין זו השבה של מערכת משה אלא מערכת חדשה; וכל הקרבנות, גם אלה, מוצאים את מטרתם ומילואם בקרבן האחד של השה. בבריאה החדשה הם פוסקים — אין שם עוד היכל, והאמונה הפכה לראייה לעד (21:22). (שקול: שמקדש יחזקאל שייך למילניום הוא שקול ותלוי במודל; פירוש הקרבנות — טיהור ופיוס טקסי, התמסרות, מס וזיכרון, לעולם לא כפרה נצחית — הוא הקריאה הטרום־מילניאלית, מוצעת בכנות ככזו, בתמיכת האלינגר ופרוכטנבאום.)
תיקחוט ומראָה (התג׳ 20:7-15)
גוג ומגוג: המרד האחרון (20:8) ↔ יחזקאל 38-39 (השם שאול, מאורע אחר); קרב נפרד מארמגדון (19:19-21). · אש מן השמיים: אוכלת את גוג (20:9) ↔ האש האמיתית מול המזויפת (8:5; 13:13 החיה מחקה אש) — אלוהים מכריע זאת במעשה אחד. · השילוש המזויף הושלם: המלשין באגם (20:10) ↔ החיה ונביא השקר (19:20), אשר כבר שם 1,000 שנה — ראש הנחש נמחץ (בראשית 3:15). · הכיסא: כיסא הלובן הגדול (20:11) ↔ כיסא 4:2 — מה שנראה בשמיים מתרחש עתה כמשפט האחרון. · הארץ והשמיים נסים: 20:11 ↔ החותם השישי (6:14, "השמיים נמוגו"); עתה סופית, לפנות מקום ל־21:1. · ספר החיים: מי שאינו כתוב בו, בא אל האגם (20:15) ↔ מי שכן כתוב בו, נכנס אל העיר (21:27); מרשם השה, הטבוח מהיווסד תבל (13:8) — המעשים הם הראיה, השם הוא גזר הדין.
המלך בא, החיה מוטלת בלהבה — ואז עולה השחר על מה שכל הבריאה גונחת בעבורו זה כמעט 6,000 שנה. היום השביעי. לא כוכב לכת חדש, אלא הארץ הזאת, אותה אדמה שעליה הכה קין את אחיו ושעליה ניצב הצלב, מתעוררת ממחלה כה עתיקה עד שאיש כבר אינו זוכר כיצד נראתה הבריאות. הקוצים נסוגים אל תוך האדמה אשר בה צמחו 6,000 שנה. מדבר אשר אמש היה מת, עומד הבוקר מלא פרחים. אריה רובץ בעשב ואינו מזיק לכבש. ומעל לכול, על ההר שבו עוד לפני זמן כה קצר נתן הכובש לעבדו אותו כאל, יושב המלך הצודק על כיסאו.
אך בטרם יצמח עלה בודד אחד, חייב המסית להיעלם תחילה. וראה כיצד זה קורה — לא במיכאל ובצבא שמיים, אלא במלאך אחד, מפתח ושרשרת. חוסר הפרופורציה הוא מכוון: הדרקון אשר הסית את העמים 6,000 שנה, אשר התחזה לשׂר העולם הזה, מתברר כקטן דיו להיתפס ולהיאסר בידי מלאך יחיד. פרק זה מונה את הכבד שבכול: כבילת השטן, התחייה הראשונה, 1,000 שנות מלוכה, מרד אחרון, ולבסוף כיסא הלובן הגדול אשר בו נפתחים הספרים. ראשית השרשרת.
20:1–3הדרקון נכבל
מלאך אחד יורד, ובידו שני דברים: מפתח התהום, ושרשרת גדולה. ואז, בלא מאבק, "ויתפוס את הדרקון". המילה היוונית היא מילת המעצר — הוא אוחז בו כשם שׁשׁוטר תופס פושע בעורפו. ויוחנן מערים את השמות זה על זה, כמפשיט את החיה מכל תחפושותיה: הדרקון, הנחש הקדמוני של בראשית, המלשין, השטן. כל קורות חייו בשורה אחת, ואז: כבול, ל־1,000 שנה.
וראה לאן הוא הולך: אל התהום. זכור את הבאר ההיא, כי אתה מכיר אותה. בשופר החמישי היא נפתחה ואפוליון יצא ממנה; מאותה תהום עצמה עלתה החיה לתפוס את העולם (9:1-2; 11:7; 17:8). לאורך כל הספר הייתה אותה באר מקור הכוח השֵדי — ועתה מושלך בעל המקור עצמו אל תוכה, והדלת נסגרת ונחתמת מעל ראשו. ושים לב אל המדוע שהטקסט נותן: "לבל יתעה עוד את העמים, עד אשר ימלאו אלף השנים". אין זו פסקה קטנה. כי זהו בדיוק מה שהשטן עושה עתה ועשה תמיד — "המתעה את כל תבל" (12:9), "אלוהי העולם הזה עיוור את מחשבותיהם" (קורינתים ב' 4:4). מה שמתרחש כאן הוא דבר אשר מעולם לא קרה לפני כן: המתעה מוצא מן המחזור, כך שהעמים, בפעם הראשונה בהיסטוריה, מכירים עולם בלא לחישתו. לא לעולם — "ואחרי כן עליו להיות מותר לזמן קצר". כי שטן כבול משמעו גם דבר אחר, דבר הנעשה גלוי רק בסיום הפרק: במשך 1,000 שנה חיה האנושות תחת ממשל מושלם וצודק, בלא המסית הישן — ובכך נבחן לבסוף בטוהר מה שמונח בלב האדם עצמו, בלא תירוץ. אך זאת לזמן מאוחר יותר; ראשית 1,000 שנים שבהן הארץ שקטה ממנו.
20:4–6התחייה הראשונה ו־1,000 השנים
ואז רואה יוחנן כיסאות — כיסאות ממש, אשר עליהם מתיישבים אנשים ממש — ולהם ניתן המשפט: לא המשפט עליהם, אלא הסמכות לשפוט, כפי שראה דניאל, "המשפט ניתן לקדושי עליון" (דניאל 7:22, 27). ומי יושבים שם? בכל מקרה "נפשות הנערפים בגלל עדות ישוע" — בני המוות אשר סירבו לחיה ולצלמה, אשר לא נטלו את האות ושילמו על כך בחרב על צווארם (ראה 13:15; 20:4). החיה הוציאה אותם להורג; המלך מקים אותם ומושיב אותם על כיסאותיו. "ויחיו וימלכו עם המשיח אלף שנה."
קרא את פסוק 5 לאט, כי כאן מונח הציר: "ויתר המתים לא חיו עד אשר מלאו אלף השנים." שתי קבוצות, שני זמנים. האחת חיה ומולכת עתה, בראשית; האחרת — יתר המתים — מגיעה לתורה רק 1,000 שנה לאחר מכן, אצל כיסא הלובן. אותו פועל עצמו, "חיו", לשתיהן; ואם השנייה היא תחייה גופנית (וכזו היא, לקראת המשפט), אזי גם הראשונה כן. זוהי, אומר הטקסט במפורש, "התחייה הראשונה" — וראשונה מניחה שנייה. מי שיש לו חלק בה הוא "מאושר וקדוש": עליו אין למוות השני שלטון. הוא יהיה כוהן וגם מלך, וימלוך עם המשיח 1,000 שנה. תן דעתך מי הם המולכים האלה: לא רק בני המוות, אלא הכלה כולה, אשר כבר הוקמה קודם לכן ואשר עתה רוכבת לצד מלכה ומולכת עמו. ההבטחה משבע האיגרות נפדית כאן: "המנצח, אתן לו לשבת עמי על כיסאי" (3:21); "וימלכו כמלכים על הארץ" (5:10) — הארץ היא ממלכתם. העבד הנאמן אשר בוזה כאן, האם המתפללת, רועה קהילה כפרית, ימונה בקרוב על 10 ערים, על מחוז, על עם.
וכך נראית אותה 1,000 שנה. הקללה, אשר באה על העולם במדרגות, נסוגה עתה במדרגות — לא בקפיצה אחת חזרה אל עדן, עד כדי כך עוד לא הגיע, אלא חזרה אל העולם שלפני המבול, שבר אחר שבר. הזאב גר עם הכבש, הנמר רובץ עם הגדי, וילד משחק על מאורת הצפע, "כי מלאה הארץ דעה את יהוה כמים לים מכסים" (ישעיהו 11:6-9). בני אדם שבים להזקין; מי שמת בן 100 נחשב עוד כנער (ישעיהו 65:20). הם בונים בתים ויושבים בהם, נוטעים כרמים ואוכלים את פרים. העמים מכתתים חרבותם לאתים ולא ילמדו עוד מלחמה (ישעיהו 2:4). ושנה אחר שנה עולים שׂרידי הגויים אל ירושלים, אל המלך, לחוג את חג הסוכות (זכריה 14:16); מן ההיכל יוצא נהר המרפא אף את ים המלח (יחזקאל 47), ועל מצלות הסוסים חרות: "קדש ליהוה" (זכריה 14:20). אין זה חלום של משוררים. זהו מה שראו הנביאים מרחוק, ומה שכאן לבסוף מקבל קרקע תחת רגליו — היום השביעי, שבת העולם.
מסה L·1ממלכת השלום אצל הנביאים: כל הברית הישנה מצביעה על היום השביעי
ממלכת 1,000 השנים אינה נופלת מן השמיים; היא הקציר של הבטחה הרצה לאורך כל הברית הישנה. הנביאים ראו זמן שבו אלוהים עצמו, במשיחו, מולך על הארץ מירושלים, והבריאה מתרפאת. ערוך את הכתובים בשורה ותראה תמונה אחת מלוכדת.
המלך והשלום. מן הגזע הכרות של ישַׁי צומח חוטר, מלא ברוח, השופט בצדק; ואז: הזאב עם הכבש, הילד על הצפע, "כי מלאה הארץ דעה את יהוה" (ישעיהו 11:1-10). המשׂרה על שכם הילד, ו"לשלום אין קץ, על כיסא דוד" (ישעיהו 9:5-6). צמח צדיק קם, מולך כמלך ועושה משפט, ושמו "יהוה צדקנו" (ירמיהו 23:5-6). תהלים 72 מצייר אותה מלוכה במלואה: משפט לעניים, שפע בארץ, כל מלכים אשר יכרעו, "שלום עד בלי ירח". ותהלים 2 נותן את הצד האחר: הוא רועה את העמים בשבט ברזל — משפט המתערב מיד.
הבריאה המרופאת. ישעיהו רואה "שמיים חדשים וארץ חדשה" כטעימה מוקדמת: אין תמותת תינוקות, חיים ארוכים, בניית בתים ויישובם, נטיעת כרמים ואכילת פרים (ישעיהו 65:17-25). המדבר פורח כחבצלת (ישעיהו 35:1); החורש משיג את הקוצר, כה גדול הקציר (עמוס 9:13). אלוהים אף כורת ברית עם החיות, ו"קשת וחרב ומלחמה" נעלמים מן הארץ (הושע 2:18). הר בית יהוה מתנשא מעל כל ההרים, העמים נוהרים אליו, והם מכתתים חרבותם לאתים; איש תחת גפנו ותחת תאנתו יישב (ישעיהו 2:2-4; מיכה 4:1-4).
המלך בירושלים. זכריה רואה זאת בחדות הרבה ביותר: רגלי יהוה על הר הזיתים, "יהוה מלך על כל הארץ", ושׂרידי הגויים העולים שנה־שנה אל ירושלים לחג הסוכות — מי שלא יעלה, לא יבוא עליו גשם (זכריה 14:4, 9, 16-19). ויחזקאל רואה את הכבוד שב אל היכל, ונהר היוצא מתחת המפתן ומרפא את כל אשר ייגע בו, עד ים המלח, ועל שתי הגדות עצים אשר עלם לתרופה; והעיר מקבלת שם חדש: "יהוה שמה" (יחזקאל 43; 47; 48:35). המלוכה עצמה "ניתנה לעם קדושי עליון" (דניאל 7:27) — הקרקע מתחת לכיסאות של התגלות 20:4.
אף אחת מנבואות אלה לא התגשמה מעולם; הן אינן מתארות עבר וגם לא את המצב הנצחי (כי עוד יש מוות, עוד חטא, עוד שבט ברזל). הן מתארות בדיוק את מה שהתגלות 20 נותנת לו שם: 1,000 השנים, היום השביעי, שבו מולך המלך והארץ מתרפאת — בטרם יסולק המוות עצמו. יוחנן עצמו לוקח מישעיהו 65 את הראשית לבריאה החדשה (65:17, 19 ב־21:1, 4), לא את המיתה של 65:20. (הנתונים המקראיים מתועדים היטב; שיחד הם מתארים ממלכת ביניים אחת עתידית וארצית היא הקריאה הטרום־מילניאלית — שקולה, ולהלן מועמדת בכנות מול האמילניאליזם.)
מסה L·21,000 שנה: כפשוטו או דימוי? הטרום־מילניאליזם נשקל בכנות
לא כל מאמין קורא פרק זה כפי שחיבור זה קורא אותו, וכנות זו שייכת לכאן — על אחת כמה וכמה משום שפרשנים נאמנים שפטו בו אחרת במשך מאות שנים. החלוקה הגדולה היא זו. האמילניאליזם (אוגוסטינוס, ובימינו הוקמה, הנדריקסן, ביל) קורא את 1,000 השנים באופן סמלי, כל הזמן שבין עליית המשיח לשמיים לבין שובו — עידן הכנסייה שבו אנו חיים עתה. השטן אז "כבול" במובן שהבשורה מונעת ממנו להפריע לעמים (מתי 12:29; לוקס 10:18); "התחייה הראשונה" היא הלידה מחדש, או הנפש העולה השמיימה במות האדם; ובקץ באה תחייה כללית אחת ומשפט אחד. הטרום־מילניאליזם — קריאת חיבור זה, וקריאת הכנסייה הקדומה (פפיאס, יוסטינוס, אירנאוס) — קורא את 1,000 השנים כתקופה ממשית ועתידית על הארץ, לאחר השיבה, שבה מולך המשיח גופנית.
אישור רב־משמעות ובלתי תלוי בא מתומס שריינר, אשר אינו דיספנסציונליסט ואף לא אמילניאליסט אלא מגן על "מילניאליזם של בריאה־חדשה": מילניום ממשי ועתידי כשלב הראשון של הבריאה החדשה, לאחר שיבת המשיח (את הקריאה כשלבים אין חיבור זה שותף לה; העניין כאן הוא התחייה). הוא קורא את "התחייה הראשונה" בהדגשה כגופנית — anastasis מציין תמיד את התחייה הגופנית במקום שבו עומדים על הפרק חיים שלאחר המוות — וקורא למוצא האמילניאלי ב־20:5 ישירות "טיעון מגמתי". ששפרשן בלא סכמה דיספנסציונלית מגיע בכל זאת אל מילניום עתידי ושתי תחיות גופניות, מסיר מן הקריאה הטרום־מילניאלית את החשד כאילו היא נשענת אך ורק על סכמה כזאת.
מה מדבר בעד הקריאה הטרום־מילניאלית? אחת: שתי התחיות. "ויחיו" (20:4) ו"יתר המתים לא חיו עד [...]" (20:5) הוא פעמיים אותו פועל; אי אפשר לקרוא אותו פעם אחת רוחנית ופעם אחרת גופנית בלי להפוך את הלשון לשרירותית. שתיים: הכבילה "לבל יתעה את העמים" מתארת דבר שהשטן דווקא כן עושה היום — חייב אפוא להיות שינוי עתידי. שלוש: המקום בספר: הכבילה שייכת לאחרונה משבע הקערות, לאחר השיבה של פרק 19, לא לפני עידננו. ארבע: הנביאים מבטיחים ממלכת שלום ארצית אשר מעולם לא התגשמה (האקסקורס לעיל). חמש: הדגש של הטקסט עצמו — "אלף שנה" נופל שש פעמים בפרק האחד הזה (20:2-7), ואותה חזרה שִשִּית של מספר אחד מתנגדת לקריאה סמלית גרידא. והוא מתחרז עם השבוע הגדול: שישה ימים של 1,000 שנה עמל, ואז השביעי, השבת (פטרוס ב' 3:8; עברים 4:9; ראה את האקסקורס בפרק 19).
ההתנגדות האמילניאלית החדה ביותר אינה החלשה — "התחייה הראשונה" כלידה מחדש — אלא זו: יוחנן עצמו משתמש במילה "חיים" בשתי משמעויות, וזאת בתוך פרק אחד. "באה השעה והיא עתה, שישמעו המתים את קול בן האלוהים, והשומעים יחיו" (יוחנן 5:25) — אלה חיים רוחניים, כאן ועכשיו; "באה השעה אשר בה כל אשר בקברים ישמעו את קולו ויצאו" (5:28-29) — זוהי התחייה הגופנית. פועל אחד, שני משפטים. האם אין ezēsan בהתגלות 20:4-5 רשאי אז אף הוא להחליף משמעות? התשובה מונחת באותו טקסט עצמו המביא את ההתנגדות. יוחנן מסמן כל חילוף: ב־5:25 הוא מוסיף במפורש "והיא עתה" (אות ההווה, הרוחני), ב־5:28 "אל תתמהו" ו"כל אשר בקברים" (אות הגופני). במקום שבו מסיט הכתוב את משמעות "התחייה", הוא אומר זאת. התגלות 20 אינה נותנת כל אות שכזה: "ויחיו" (20:4) ו"יתר המתים לא חיו" (20:5) עומדים בנשימה אחת, באותו משפט, בלא "והיא עתה", בלא "בקברים", בלא כל פנייה. יוחנן 5 מספק אפוא דווקא את הכלל — וכלל זה מדבר כאן בעד שתי תחיות גופניות, לא נגדן. (שקילה כנה של התשובה האמילניאלית החזקה ביותר; הקריאה הטרום־מילניאלית נישאת משום שהטקסט בשום מקום אינו מסמן את חילוף המשמעות שהאמילניאליזם זקוק לו.)
ולאמילניאליזם כוחו שלו, אשר יש לנקבו בכנות: הוא פשוט יותר, הוא משתלב במבנה המראָה והחזרה שההתגלות כן מכירה במקומות אחרים, והוא אינו נושא כל סיכון לתאריך שלא יתממש. לפיכך גם לא נטען כאן יותר משאפשר: התגלות 20 כשלעצמה אינה מוכיחה את כל המבנה; היא מראה את בני המוות בתחייה הראשונה, מול יתר המתים. סדר הכלה והאורחים, וכל לוח הזמנים, נשענים על הסדר המקראי הרחב יותר (ה"סדר" של קורינתים א' 15:23), על מבנה מודל זה ועל הנבואה שלא התגשמה — לא על קריאה כפויה של הפרק האחד הזה. כך נקראת, התקווה הטרום־מילניאלית עומדת איתן, אך ביד פתוחה: יציבה על ההבטחה שהקדושים ימלכו עם המשיח, פתוחה יותר באשר לצורה המדויקת. (דיון אמיתי תוך־נוצרי; הקריאה הטרום־מילניאלית נישאת כאן בנימוק, עם האמילניאליזם נשקל בכנות ובשמו.)
תיקחוט ומראָה (התג׳ 20:1-6)
תהום: הדרקון בבאר (20:1-3) ↔ השופר החמישי (9:1-2, אפוליון) והחיה "מן התהום" (11:7; 17:8) — אותה באר, עתה לבעל המקור עצמו; מובחנת מן האגם (19:20; 20:10). · התחייה הראשונה: הנערפים חיים ומולכים (20:4) ↔ בני המוות מתחת למזבח (6:9-11), מסרבי האות (13:15), "מלכים על הארץ" (5:10), "על כיסאי" (3:21). · המוות השני: אין לו שלטון על אנשיו (20:6) ↔ 2:11; והמוות השני עצמו (20:14; 21:8). · כיסאות: 20:4 ↔ המשפט הניתן לקדושים (דניאל 7:22, 27); קורינתים א' 6:2. · השבוע הגדול: 1,000 השנים (שש פעמים, 20:2-7) כיום השביעי (פטרוס ב' 3:8; עברים 4:9). · מראָה: מה שראו הנביאים מרחוק (ישעיהו 11; 65; זכריה 14; יחזקאל 47) מקבל כאן את שמו — היום השביעי, לפני השמיני (הבריאה החדשה, 21-22).
20:7–10גוג ומגוג: המרד האחרון
ואז, לאחר 1,000 שנות ממשל מושלם, מתרחש הדבר המזעזע ביותר בכל הספר. השטן מותר — והוא עדיין מוצא נמשכים אחריו. דמיין זאת: במשך 1,000 שנה חיה כל הארץ תחת מלכות המלך הנראית והצודקת; האריה היה מבוית, המדבר פרח, המשפט ישב על כל כיסא. ובכל זאת, ברגע שמותר לנחש הקדמוני ללחוש שוב, קם צבא "רב כחול הים". מאין הם באים? אלה ילדי המילניום — נולדים בתוך גן עדן, גדלים תחת חסד אשר מעולם לא נאלצו להילחם עליו, אשר כרעו כלפי חוץ אך בלבם מעולם לא בחרו. וברגע שנשמעת לראשונה חלופה ממשית, מתברר שצייתנותם לא הייתה אהבה אלא רק היעדר בחירה.
זהו הלקח מצמרר הדם של המרד האחרון הזה: הבעיה מעולם לא הייתה בנסיבות, אלא בלב האדם. שום עולם מושלם, שום מלך נראה, שום 1,000 שנות שלום אינם יכולים לשנות לב אשר אינו רוצה להשתנות. ממלכת 1,000 השנים הייתה אפוא לא רק ממשל אלא מבחן — האנושות 1,000 שנה תחת משפט מושלם כפוי, כשם שישראל היה אי־פעם תחת תורת סיני: היא שולטת בהתנהגות, אך אינה משנה את הלב, וצייתנות כפויה עוד אינה אהבה. ראה את האקסקורס בסיום. השקר שהמלך הוא עריץ ושהדרקון הוא המשחרר מוצא אחיזה אחרונה אחת. הם נקראים "גוג ומגוג" — שם שאול מאויבו הקדום של יחזקאל, אך כאן שם כולל לעמים המורדים מארבע פינות הארץ. הם עולים ומסבים את "מחנה הקדושים ואת העיר האהובה" — ירושלים, לב הממלכה. ואז זה, שוב, חולף בשורה אחת: "ותרד אש מאלוהים מן השמיים, ותאכלם." אין קרב. אין דו־קרב. אש, וזה נגמר. והמלשין שהתעה אותם מושלך לבסוף אל מקומו: אל אגם האש, "אשר שם גם החיה ונביא השקר" — אשר כבר מוטלים שם 1,000 שנה. השילוש המזויף שלם ונשפט במלואו; ראש הנחש, אשר הובטח בגן (בראשית 3:15), נמחץ לעד.
20:11–15כיסא הלובן הגדול
ואז בא המחזה האחרון של העולם הישן, והוא דומם לחלוטין. כיסא לבן גדול — לבן בטוהר בלתי נסבל — ואחד היושב עליו. וראה מה מתרחש ברגע שהוא מופיע: "נסו הארץ והשמיים, ולא נמצא להם מקום." כל הבריאה הישנה, מורעלת מ־6,000 שנות חטא, נרתעת מפניו ומתמוססת, לפנות מקום לבא. אין עוד לאן להסתתר — אין צור לקרוא עליו שיכסך, אין הר לזחול לתוכו, כפי שהתחננו בני האדם אי־פעם (6:16). רק הכיסא, ומי שעומד לפניו.
ושם הם עומדים: "המתים, קטנים וגדולים" — יתר המתים, אשר לא חיו בתחייה הראשונה, עתה מוקמים לשנייה. מלכים וקבצנים, מפורסמים ונשכחים, כולם על מישור אחד לפני הכיסא. ואז נפתחים הספרים. שני סוגי ספרים. תחילה "הספרים" — מרשם החיים של כל אדם, אשר בו רשום מה שעשה באמת; איש אינו יכול לטעון לבערות, כי המעשים מונחים פתוחים. "נשפט כמעשיהם." אך שים לב היטב: המעשים כאן הם הראיה, לא היסוד. כי נפתח עוד ספר, ואותו ספר הוא המכריע: "ספר החיים." המעשים מראים מי היית; ספר החיים מראה של מי היית. הים נותן את מתיו, המוות והשאול נותנים את שלהם — דבר ואיש אינו נשאר מאחור, שום קבר אינו שומר על אחיזתו. ואז המוות והשאול עצמם מושלכים אל האגם: "זהו המוות השני." המוות, האויב האחרון, בא בעצמו אל המוות (קורינתים א' 15:26).
והפרק נסגר במשפט הכבד ביותר שהספר מכיר, והוא צודק לחלוטין: "וכל אשר לא נמצא כתוב בספר החיים הושלך אל אגם האש." כאן אין מקום להזדמנות שנייה, אין שנת נפש, אין כליה, אין פיוס סופי של הכול — הטקסט אינו מותיר זאת כך. אך גם אין שרירות: מדובר בספר החיים, ולאורך כל הספר קרא השה, הזהיר, החזיק את הדלת פתוחה, שמר שמות. מי שנופל כאן, נופל על הצעה שעמדה פתוחה 6,000 שנה. ומי שעומד כאן, אינו עומד בכוחו שלו, אלא משום ששם — שלו — כתוב בספר השה הטבוח. זהו ההבדל בין שתי התחיות, בין שני המוותים, בין שני היעדים: לא מי שהיה ראוי, אלא את מי שמו שמר השה. ובכך נשפט העולם הישן ונחתם. מה שבא עתה הוא חדש לגמרי.
מסה L·3המבחן הגדול: האם ניתן לכפות אהבה?
כבילת השטן עושה יותר מאשר להעניק לעולם מנוחה; היא הופכת את המילניום למבחן האחרון והמכריע של לב האדם. הסר את המסית, תן לאנושות 1,000 שנות ממשל מושלם, נראה וצודק — והשאלה מוצגת בטוהר: האם יש, בלא המסית, עוד רע באדם עצמו? התשובה היא כן. עוד חוטאים, וזה מטופל מיד — המלך רועה את העמים בשבט ברזל (תהלים 2:9; התגלות 2:27; 19:15). אין אפוא מסית, ובכל זאת רע, ובכל זאת שבט הנותר נחוץ. החטא מעולם לא היה רק עניין של השפעה רעה מבחוץ; הוא יושב בלב עצמו.
זהו צדק כפוי, ובכך דומה המילניום לסיני. התורה אמרה: "האדם אשר יעשה אותם וחי בהם" (ויקרא 18:5; רומים 10:5). היא שולטת בהתנהגות, מתגמלת את הצייתנות, מענישה את העבירה — אך אינה יכולה לברוא לב חדש. המילניום הוא אותה תורה כתובה על פני כל הארץ: משפט נאכף, ברכה על צייתנות, הרע מרוסן מיד. והוא חושף בדיוק את מה שהתורה תמיד חשפה: צייתנות חיצונית עוד אינה לב מסור. אדם יכול לשמור על עצמו בסדר למופת ובתוכו עדיין להיות מכוון כליל אל עצמו.
כך מציב המילניום את השאלה העמוקה ביותר של כל המקרא: האם ניתן לכפות אהבה? האם ניתן לצוות לב למסירות? המרד האחרון משיב: לא. צייתנות תחת כפייה — אף תחת 1,000 שנות ממשל מושלם, אף בגן עדן והמלך לעיני כול — אינה אהבה; היא רק היעדר בחירה. וברגע שיש שוב בחירה ממשית, ברגע שמותר לנחש הקדמוני ללחוש שוב, מראה הלב שלא נושע לאן הוא נוטה באמת: הוא נופל בהמוניו אל השקר שהמלך הוא עריץ ושהדרקון הוא משחרר.
משום כך מייחס אלוהים ערך כה בלתי ניתן לביטוי לבחירה החופשית: עניינו הוא נטיית הלב, לא ההתנהגות. הוא אינו רוצה נישואי נוחות לבנו, לא נתין כנוע הכורע משום שהוא מוכרח, אלא כלה המכינה את עצמה ברצון (19:7) — אהבה טהורה ומסורה, כתשובה לאהבה אשר בה נתן ישוע את עצמו כליל. ודווקא משום כך אין כל חנינה כללית יכולה להציל את העולם החדש, ואין דבר טמא רשאי להיכנס אל ירושלים החדשה (21:27): לב אשר מעולם לא אהב ברצון יכלה את הבריאה החדשה באותה ודאות שבה כילה את הישנה — היה זה עדן וילדי הנחש בתוכו. ההדרה אינה אכזריות אלא הדרך היחידה לשמור על העיר טהורה. המילניום מוכיח זאת למכביר: אף גן עדן, והמלך המושלם נראה והמסית כבול, אינו יכול להחזיק לב אשר אינו רוצה אותו. (קריאה תיאולוגית שקולה של מבחן־המילניום, מעוגנת בטקסט עצמו: השטן הכבול, הרע אשר בכל זאת עולה, שבט הברזל, והמרד הבא.)
מסה L·4הקרבנות במילניום: מדוע עדיין נשפך דם
מקדש יחזקאל מכיר קרבנות — עולה, מנחה, שלמים, חטאת ואשם (יחזקאל 40:39; 43:18-27; 44:29; 45:17; השוו זכריה 14:21; ישעיהו 56:7) — וזה מציב את השאלה החדה ביותר שהטרום־מילניאליזם ניצב בפניה: כיצד יכול עוד דם להישפך לאחר גולגותא, אם קרבן המשיח היה "אחת ולתמיד" (עברים 10:10-14)? המפתח הוא שקרבנות אלה פועלים בדיוק באותו רובד שבו פעלו תמיד קרבנות משה — ואותו רובד מעולם לא היה הכפרה הנצחית. "כי לא יוכל דם פרים ושעירים להסיר חטאים" (עברים 10:4); ובכל זאת ציווה אלוהים את כל המערכת ההיא, מאות שנים, לטיהור טקסי, לשותפות הברית, למס ולהוראה. קרבנות המילניום אינם אפוא שיבה אל כפרה־בדם, כשם שקרבנות משה לא היו תחליף למשיח. המשיח נשאר לאורך כל העידנים היסוד היחיד של הישועה; הקרבנות עומדים סביבו — טקסיים, לא מושיעים.
ואז נופלים ההשגות, כי אדם המילניום מבקש זאת. שלא ככלה המפוארת, הוא חי בגוף טבעי, והוא עדיין חוטא — המרד בסוף (20:7-9) מוכיח שהלב יכול להיות בלתי משתנה, אף תחת המלך הנראה. במקום שבו אלוהים הקדוש שוכן שוב בגלוי בקרב עם אשר עוד חוטא, נחוץ פיוס טקסי ממשי: קרבן החטאת מטהר את הטומאה אשר אחרת הייתה פוגעת במקדש, קרבן האשם מביא שיקום. אין זו ישועה נצחית (היא הייתה ונשארת אך ורק בצלב), אלא פיוס זמני, טקסי — בדיוק מה ששירתה מערכת לוי גם. כך קורא אותם ג'רי האלינגר: הקרבנות מגינים על נוכחות יהוה השוכן שוב על הארץ, בקרב טומאה.
ההשגה מן האיגרת אל העברים עצמה, "אין עוד קרבן על החטא" (עברים 10:18, οὐκέτι προσφορὰ περὶ ἁμαρτίας; השוו 7:12; 8:13), כשתרגום השבעים קורא לחטאת של יחזקאל באותן מילים (περὶ ἁμαρτίας, יחזקאל 43:19, 21), היא ממשית. עברים 10:18 שולל כל קרבן חטאת שאמור לפעול מחילה: "במקום שיש סליחה" (השוו 10:6, 8). תורת הקרבנות של יחזקאל אינה מבטיחה סליחה זו בשום מקום; ה"ונסלח לו" של ויקרא 4-5 חסר ביחזקאל 40-48, ואת הסליחה והטיהור מן העוון מייחס יחזקאל לאלוהים עצמו (16:63; 36:33). עברים 9:10 נשאר טקסט הנגד הכבד ביותר. קרבנות יחזקאל הם דבר אחר: טיהור טקסי חוזר של המזבח והבית על משגים בממלכה (43:20, 26; 45:20), עם תרומה לנשיא (45:13-17). אין הם עומדים לצד הצלב, אלא תחת המלך שנשא את הצלב.
אך הרבה יותר מן הקרבנות אינם כלל קרבנות חטאת, וזה נשכח לעיתים קרובות. קרבן העולה הוא התמסרות מוחלטת; המנחה היא מס; השלמים הם שותפות עם אלוהים אל שולחן אחד; הבכור והביכורים הם חלק אלוהים, מובדל ומושב לו. ובהמה לא הייתה דבר של מה בכך אלא רכוש יקר — מתנה רבת־ערך, לתת לאלוהים את שלו והיד על הלב. נוסף על כך, כל הקרבנות האלה מצביעים אחור אל הצלב, כזיכרון — כשם שהקהילה חולקת עתה לחם ויין "עד בואו" (קורינתים א' 11:26). פרוכטנבאום מדגיש בצדק שאין זו השבה של מערכת משה אלא מערכת חדשה; וכל הקרבנות, גם אלה, מוצאים את מטרתם ומילואם בקרבן האחד של השה. בבריאה החדשה הם פוסקים — אין שם עוד היכל, והאמונה הפכה לראייה לעד (21:22). (שקול: שמקדש יחזקאל שייך למילניום הוא שקול ותלוי במודל; פירוש הקרבנות — טיהור ופיוס טקסי, התמסרות, מס וזיכרון, לעולם לא כפרה נצחית — הוא הקריאה הטרום־מילניאלית, מוצעת בכנות ככזו, בתמיכת האלינגר ופרוכטנבאום.)
תיקחוט ומראָה (התג׳ 20:7-15)
גוג ומגוג: המרד האחרון (20:8) ↔ יחזקאל 38-39 (השם שאול, מאורע אחר); קרב נפרד מארמגדון (19:19-21). · אש מן השמיים: אוכלת את גוג (20:9) ↔ האש האמיתית מול המזויפת (8:5; 13:13 החיה מחקה אש) — אלוהים מכריע זאת במעשה אחד. · השילוש המזויף הושלם: המלשין באגם (20:10) ↔ החיה ונביא השקר (19:20), אשר כבר שם 1,000 שנה — ראש הנחש נמחץ (בראשית 3:15). · הכיסא: כיסא הלובן הגדול (20:11) ↔ כיסא 4:2 — מה שנראה בשמיים מתרחש עתה כמשפט האחרון. · הארץ והשמיים נסים: 20:11 ↔ החותם השישי (6:14, "השמיים נמוגו"); עתה סופית, לפנות מקום ל־21:1. · ספר החיים: מי שאינו כתוב בו, בא אל האגם (20:15) ↔ מי שכן כתוב בו, נכנס אל העיר (21:27); מרשם השה, הטבוח מהיווסד תבל (13:8) — המעשים הם הראיה, השם הוא גזר הדין.