שישה שופרות נשמעו, חצי העולם מוטל תחת המשפטים, ואתה מצפה לשביעי. אך שוב נופלת דממה בתוך הסיפור — מערך־ביניים, כמו זה שבין החותם השישי לשביעי. והוא נפתח בגדולה.
מלאך יורד, ענק כל כך עד שהוא מציב רגל אחת על הים ואת האחרת על היבשה, ומרים את ידו אל השמיים ונשבע שתם זמן ההמתנה. אז ניתנת ליוחנן משימה ובידו קנה מידה, ושני אנשים לבושי שׂקים אוחזים בעולם בכף ידם שלוש שנים וחצי — בלתי ניתנים לפגיעה, עד שהחיה העולה מן התהום יוצאת למלחמה עליהם. זוהי הדרך אל לב הספר, והיא נושאת את ההבטחה הכבדה מכולן: שממלכת העולם הופכת לממלכת האדון.
10:1–11המלאך החזק והמגילה הקטנה
התגלות 10:1–11
1וארא מלאך חזק אחר יורד מן השמיים, עוטה ענן, והקשת על ראשו, ופניו כשמש, ורגליו כעמודי אש.
2ובידו מגילה קטנה פתוחה. וישם את רגלו הימנית על הים ואת השמאלית על הארץ,
3ויקרא בקול גדול כשאוג אריה; ובקראו דיברו שבעת הרעמים בקולותיהם.
4וכאשר דיברו שבעת הרעמים, אמרתי לכתוב; ואשמע קול מן השמיים האומר: חתום את אשר דיברו שבעת הרעמים ואל תכתבהו.
5והמלאך אשר ראיתיו עומד על הים ועל הארץ הרים את ידו הימנית אל השמיים,
6וישבע בחי עולמי עולמים, אשר ברא את השמיים ואת אשר בם, ואת הארץ ואת אשר בה, ואת הים ואת אשר בו: לא יהיה עוד דיחוי,
7כי אם בימי קול המלאך השביעי, בעת אשר יתקע, ותם גם סוד אלוהים, כאשר בישׂר לעבדיו הנביאים.
8והקול אשר שמעתי מן השמיים שב ודיבר אליי ויאמר: לך וקח את המגילה הפתוחה אשר ביד המלאך העומד על הים ועל הארץ.
9ואלך אל המלאך ואומר אליו לתת לי את המגילה הקטנה. ויאמר אליי: קח ואכול אותה; ומיררה את בטנך, אך בפיך תהיה מתוקה כדבש.
10ואקח את המגילה הקטנה מיד המלאך ואוכל אותה, ותהי בפי מתוקה כדבש; וכאשר אכלתיה, מיררה את בטני.
11ויאמר אליי: עליך לשוב ולהינבא על עמים רבים וגויים ולשונות ומלכים.
הבט תחילה במלאך, כי הוא משׂגב. עוטה ענן, קשת סביב ראשו, פנים הבוערות כשמש, רגליים כעמודי אש — וכה גדול עד שברגל אחת הוא מכסה את הים ובאחרת את היבשה. זוהי מחוות הכובש המציב את מגפו על כל השטח הכבוש: הים והיבשה, כל הארץ, נופלים תחת שתי הרגליים האלה. יש שקראו כאן את המשיח עצמו, וההוד מפתה לכך. אך הוא נשבע מיד בחי אשר ברא את הכול — והמשיח אינו נשבע באיש מעליו. זהו מלאך אדיר, שליח בעל סמכות אלוהית, ולא משיח שני.
בידו מונחת מגילה, קטנה ופתוחה. זכור זאת: פתוחה. המגילה הגדולה של פרק 5 הייתה חתומה בשבעה חותמות, ולא הותר לאיש לעיין בה זולת השה. מגילה קטנה זו כבר מונחת פתוחה ביד מלאך — מה שכתוב בה ניתן עתה לקריאה. הפינוי מתקרב אל שלבו האחרון, והניירות מונחים פתוחים על השולחן.
ואז שואג המלאך כאריה, ושבעה רעמים משיבים במילים משלהם — מילים מובנות, כי יוחנן נוטל את עטו. ואז, בפעם היחידה בכל הספר, מוטל עליו לשתוק: "חתום את אשר דיברו הרעמים; אל תכתבהו". ספר שאסר על קוראו עצמו לחתום אותו (22:10) מסתיר כאן דבר אחד. לא כל מה שיודעים השמיים מותר לארץ לדעת; יש קצה להתגלות, ואלוהים שומר עליו בעצמו.
ואז השבועה. המלאך מרים את ידו אל השמיים ונשבע בחי הנצחי, בורא הכול: "לא יהיה עוד דיחוי". שמע למה זה משיב. תחת החותם החמישי קראו העדים הנרצחים: "עד מתי?" — והתשובה הייתה: "נוחו עוד זמן מעט" (6:10-11). כאן תם אותו זמן מעט. המילה היוונית אינה אומרת שהזמן עצמו פוסק, אלא שהדיחוי פוסק: הרסן מוסר. ובשופר השביעי, אומר המלאך, "תם סוד אלוהים" — התוכנית הנסתרת זה דורות להביא הביתה את הממלכה, אשר בישׂרוה הנביאים, מלאה סוף סוף. זוהי אותה מילה עצמה, סוד, המונחת תחת כל נסתרות עצת אלוהים; בשופר השביעי נופל המסך האחרון.
ואז על יוחנן לאכול את המגילה הקטנה. מתוקה בפה, מרה בבטן. כך הוא תמיד למי שמעכל באמת את דבר אלוהים: הוא מתוק — לדעת את תוכנית אלוהים, לראות את ניצחונו, לשמוע את צדקו מוכרז. אך הוא יורד מר, כי אותה תוכנית עצמה משמעה משפט, אימה, מות מיליונים. מי שקורא באמת את ההתגלות ואינו רק מדבר עליה, טועם את שניהם: דבש התקווה ומרורת הדין. והצו נשמע שוב: "עליך לשוב ולהינבא" — על עמים ומלכים. לחוזה לא ניתנת מנוחה; החלק הכבד ביותר של החיזיון עוד עתיד לבוא.
מסה G·1המלאך החזק: מי הוא?
הענן, הקשת, הפנים השטופות שמש, רגלי האש: כל אחד מהם תָו אלוהי, ולכן קראו רבים (מאבות הכנסייה ועד היום) כאן את המשיח עצמו, ואף הופעה של האדון בטרם בואו. אך הטקסט מצביע אל הצד האחר. דבר אחד עושה זאת לוודאי כמעט שאין זה המשיח: הוא נשבע — ובפירוש "בחי עולמי עולמים, אשר ברא את השמיים, הארץ והים" (10:6). שבועה נשבעים במי שעומד מעליך (עברים 6:13); המשיח אינו נשבע באיש. ההוד האלוהי מדגיש אפוא את סמכותו, לא את זהותו: זהו שליח אדיר הנוטל בעלות על הארץ בשם הכיסא ומבשׂר את השלב האחרון. הכינוי "מלאך חזק אחר" (השווה את המלאך החזק של 5:2) מאשש זאת: מלאך, לא שה. כאן עומדים תומס ושריינר כאחד לצד פירוש זה: תומס מכנה את השבועה של 10:5-6 "what absolutely forbids this angel being Christ", ושריינר מעיר ש"the angel swears by God, something that seems inappropriate for Jesus since he is fully divine". (מתועד היטב: השבועה שוללת את המשיח. שקול: התווים התֵאופאניים כסמל לסמכות.)
תיקהמגילה הקטנה הפתוחה ו"לא עוד דיחוי"
מגילה קטנה ↔ מגילה: המגילה הקטנה והפתוחה (biblaridion, 10:2) עומדת מול המגילה החתומה בשבעה חותמות של 5:1 — אשר רק השה הותר לפותחה; זו כבר מונחת פתוחה. · "לא עוד דיחוי" ↔ 6:10-11:chronos ouketi (10:6) משיב לזעקה "עד מתי?" ול"עוד זמן מעט" (eti chronon, 6:11) של הקדושים שהוקרבו — הרסן מוסר. · הסוד (10:7) → הממלכה (11:15):סוד אלוהים אשר "תם" בשופר השביעי הוא בדיוק הממלכה הפורצת אז — המתח נפתר בפרשה הבאה. · חתום (10:4) ↔ פתוח (22:10): הדבר היחיד שספר זה מסתיר, מול הצו שבסוף לבל יחתום דבר.
11:1–2המקום הקדוש ושיקוץ השומם
התגלות 11:1–2
1וניתן לי קנה מידה כמטה, והמלאך עומד אצלי ואומר: קום ומְדוד את היכל אלוהים ואת המזבח ואת המשתחווים בו.
2אך את החצר אשר מחוץ להיכל הנח, ואל תמדדנה, כי ניתנה לגויים; ורמסו את עיר הקודש 42 חודשים.
המקום הקדוש נמדד
ואז ניתן לידי יוחנן קנה מידה וצו מוזר: מְדוד את ההיכל, את המזבח, ואת המשתחווים — אך לא את החצר. המדידה בספר זה אינה עיסוק בנייני; היא מעשה של בעלות. את אשר אתה מודד, אתה תובע לך. אלוהים מעביר את קו המידה שלו על לב המקדש ועל המשתחווים: זה שלי, עד כאן מגיעה זכותי. ובדיוק אותה מחווה שבה בסוף הספר, כאשר מלאך בקנה מידה של זהב מודד את ירושלים החדשה (21:15) — ממטה הקנה על ההיכל המאוים אל קנה הזהב על העיר המושלמת.
אך אז פסוק 2, והנימה נוטה: את החצר ואת העיר סביבה מוסר אלוהים. 42 חודשים ירמסו הגויים את עיר הקודש. ועליך לדעת מה נושא אותו מספר, כי אין זו תקופה שרירותית. 42 חודשים, שלוש שנים וחצי — זוהי המחצית השנייה של שבועו האחרון של דניאל, הזמן המתחיל בציר של כל ההיסטוריה: רגע השיקוץ. 1,260 הימים של העדים (11:3) מתחילים 30 יום אחר כך והם המידה המדויקת יותר; החודשים הם המידה הרחבה יותר.
השיקוץ על המקום הקדוש
כאן מונחת ליבת כל הספר, הנקודה שעליה הכול סובב. במחצית השבוע — בעוד העולם עדיין מאמין בברית, בשלום, באיש שהביאו — מתרחש אשר לא ייאמר. הגזלן עולה על הר הבית, מצווה בגזירה להפסיק את הקרבן המשוקם (דניאל 9:27), ועושה את אשר לא העז שום עריץ לפניו: הוא יושב במקדש אלוהים ונותן להשתחוות לו כאלוהים (תסלוניקים ב' 2:4). זהו "שיקוץ השומם" אשר עליו הזהיר דניאל, אשר ישוע ציטטו מילה במילה — "לכן כאשר תראו את שיקוץ השומם, אשר נאמר על ידי דניאל הנביא, עומד במקום הקדוש [...] אז ינוסו אל ההרים אשר ביהודה" (מתי 24:15-16) — ואשר פאולוס שירטטו כשׂיא איש החטא. אין זה אסון של טבע ולא מלחמת צבאות; זהו גידוף, ניתן על המטר המרובע הקדוש ביותר בארץ. החיקוי יושב על כיסא האמיתי.
ושים לב אילו קרבנות מופסקים: לא קרבנות הכפרה, אלא שלמי השלום והמנחה, הקרבנות אשר בהם מעיד ישראל על נאמנותו לאלוהים. הגזלן אוסר את הנאמנות לאלוהים ותובע אותה לעצמו. זוהי כל תנועת השיקוץ במעשה אחד: לכבוש את מקום ההשתחוויה, ולהטות את ההשתחוויה אל עצמו.
תפנית 2031: פורים ופסח
ובשעון של חיבור זה נופלת אותה תפנית על שני חגים, 30 יום זה מזה, וההצטרפות מצמררת. השיקוץ נופל בפורים — חג רצח־העם המסוכל של המן; היום שבו הוסבה פעם השמדה, הופך ליום ההדק של האחרונה. עם האות הזה נמלטת השארית אל המדבר, בדיוק כפי שציווה ישוע; 30 יום אחר כך, בפסח, חג היציאה ממצרים, מתחילה שם שמירתה. השיקוץ ביום ההשמדה המוסבת; ההצלה ביום היציאה. והמספרים חותמים זאת: 1,290 היום (דניאל 12:11) רצים מן השיקוץ בפורים, 1,260 מן הפסח, וההפרש — 30 יום — הוא בדיוק אותו חלון. ראה אפוא את המראָה לאורך 2,000 שנה: בפסח של שנת 31 נכרת הגואל האמיתי מחוץ למקום הקדוש; בפסח 2031 תופס החיקוי את מלוא הסמכות, מן המקום הקדוש שבו התיישב 30 יום קודם לכן, בפורים (תסלוניקים ב' 2:4). שני פסחים, שתי נקודות אמצע, סלע אחד.
כאן מתהפך העולם. שלום־השווא שהביא הרוכב הראשון החזיק עד רגע זה; עתה נופל המסכה באמת, פורצת הצרה הגדולה, והעוצר, שכבר סר מן האמצע, פוסע הצידה לגמרי מירושלים. כאן באה ירושלים תחת הרגל — 42 חודשים, לא יום אחד יותר — לא מתוך חוסר אונים של אלוהים, אלא משום שאף הרמיסה נמדדה בזמן.
המקום נושא כבר את הודאת החיקוי
והמצמרר מכול הוא זה: אותו מקום קדוש אינו ממתין ריק לשיקוץ. זה 13 מאות שנה עומדת על הסלע כיפה של זהב — סלע המוריה, אשר שם קרא אברהם "יהוה יראה" והאב סיפק קרבן תחת הבן (בראשית 22). ובאותה כיפה רצים, בפסיפס זהב, הטקסטים המונומנטליים העתיקים ביותר של האסלאם, והם מודים בדבר ההפכי ביותר שיש להודות בו: שישוע הוא שליח בלבד, "אל תאמרו שלושה", "חלילה לאלוהים שיהיה לו בן". על המקום המדויק שבו סיפק האב את הבן, חרות בזהב: אין בן. ויוחנן כבר רשם מי זה — "האנטיכריסט הוא המכחיש את האב ואת הבן" (יוחנן א' 2:22). הכיפה אינה השיקוץ עצמו; אך היא צילו, מוטל 13 מאות שנה קדימה — דגל ההיפוך, נטוע דווקא על הקרקע שאליה ישוב החתן להציב את רגליו. השיקוץ אינו צריך להמציא גידוף חדש; עליו רק, בגופו שלו, להפעיל את ההודאה שההר נושא זה דורות.
מסה G·2המקום הקדוש לאורך הדורות: שיקוץ על שיקוץ
השיקוץ על המקום הקדוש אינו בא מן האין; הדורות ראו ממנו חזרות גנרליות, כל אחת ממשית וכל אחת כבדה יותר, עד האחרונה. 167 לפנה"ס — אנטיוכוס הרביעי אפיפנס. המלך היווני אשר נתן לקרוא לעצמו Theos Epiphanes, "האל הנגלה", חילל את המקדש, הקים מזבח לזאוס ושחט עליו חזיר (מקבים א' 1:54-59). דניאל נקב בו בשמו: הוא "יסיר את התמיד ויקים את שיקוץ השומם" (דניאל 11:31). זה היה השיקוץ הראשון — ושים לב להבדל הלשון: אנטיוכוס הפסיק את התמיד, העבודה היומית כפשוטה; שליט הקץ של דניאל 9:27 מפסיק את שלמי השלום והמנחה, את הנאמנות עצמה, אשר הוא תובע לעצמו. הרוח מבחינה את החזרה מן האמיתי. 70 לספירה — טיטוס. הלגיונות הרומיים שׂרפו את המקדש עד האבן האחרונה; המקום היה לחורבה. 135 לספירה — הדריאנוס. לאחר מרד בר כוכבא בנה הקיסר מחדש את ירושלים כעיר האלילית אֵיליה קפיטולינה והציב, על פי המקורות העתיקים, מקדש ליופיטר ואת צלמו שלו על ההר. 691/692 לספירה (72 להג'רה) — כיפת הסלע (ראה האקסקורס הבא). ואז, במחצית השבוע האחרון, השיקוץ הסופי: לא עוד צלם ולא עוד מזבח, אלא אדם הנותן להשתחוות לו כאלוהים על המקום הקדוש. אנטיוכוס היה הדגם המוקטן; זה המבנה עצמו. (החילולים ההיסטוריים: מתועדים היטב. אנטיוכוס כטיפוס של שליט הקץ: קריאה שקולה, בעלת תמיכה חזקה במתי 24:15. טיבו המדויק של מבנה הדריאנוס על ההר: מועבר על ידי המקורות העתיקים, שנוי במחלוקת בפרטים.)
מסה G·3כיפת הסלע: הכחשת הבן בזהב
מאז 691/692 (72 להג'רה), כאשר השלים אותה הח'ליף האומיי עבד אל-מאליכ, עומדת על הסלע הקדוש כיפה של זהב — המבנה המונומנטלי האסלאמי העתיק ביותר, וטבעתה הפנימית נושאת את כתובות הקוראן המתוארכות הקדומות ביותר הידועות. ואותם טקסטים אינם שירה אדוקה; הם הצהרת אמונה, ובפירוש הצהרת־הנגד של הבשורה. סורה 112: "לא הוליד ולא נולד." סורה 4:171: "הוי אנשי הספר [...] אל תאמרו 'שלושה'[...] חלילה לאלוהים שיהיה לו בן." סורה 19, על ישוע כעבד בלבד. הנח זאת לצד הגדרתו של יוחנן עצמו: "מי הוא הכוזב אם לא המכחיש שישוע הוא המשיח? זהו האנטיכריסט: המכחיש את האב ואת הבן" (יוחנן א' 2:22). לפי אותה מידה, כיפת הסלע היא הגשמה האדריכלית של רוח האנטיכריסט, נטועה זה 13 מאות שנה דווקא על המקום שבו עמד המקדש ואשר שם תרד הרגל. והמקום חותך עמוק עוד יותר: זהו סלע המוריה, אשר שם קרא אברהם "אֲדֹנָי יִרְאֶה — יהוה יראה" (בראשית 22:14) ואלוהים סיפק קרבן תחת הבן, צל של האב אשר יתן את בנו שלו. על המקום של "יהוה יראה בבן" עומד עתה, בזהב: אין בן. חיבור זה קורא את הכיפה בפירוש לא כשיקוץ עצמו, אלא כצילו המקדים — ההיפוך כבר עומד שם, בזהב, ממתין לאיש אשר יפעיל אותו בגופו שלו. (התיארוך, הכתובות, והקישור ליוחנן א' 2:22: מתועדים היטב. הכיפה כ"צל מקדים של השיקוץ": קריאה שקולה — בהדגשה לא השיקוץ עצמו.)
11:3–14שני העדים
התגלות 11:3–14
3ואני אתן לשני עדיי כוח, והם יינבאו לבושי שׂקים 1,260 יום.
4אלה הם שני הזיתים ושתי המנורות העומדים לפני אדון הארץ.
5ואם יחפוץ איש להזיק להם, תצא אש מפיהם ואכלה את אויביהם; וכל החפץ להזיק להם, כן יומת.
6להם הכוח לסגור את השמיים לבל ירד גשם בימי נבואתם; ולהם הכוח על המים להופכם לדם, ולהכות את הארץ בכל מכה כאשר יחפצו.
7וכאשר ישלימו את עדותם, החיה העולה מן התהום תילחם בהם ותתגבר עליהם ותהרגם.
8וגופותיהם תוטלנה ברחוב העיר הגדולה, אשר תיקרא ברוח סדום ומצרים, אשר שם גם נצלב אדונם.
9ואנשים מן העמים והשבטים והלשונות והגויים יראו את גופותיהם מוטלות שלושה ימים וחצי, ולא יתנו להניח את גופותיהם בקבר.
10ויושבי הארץ ישמחו עליהם ויחוגו וישלחו מנות איש לרעהו, כי שני הנביאים האלה עינו את יושבי הארץ.
11ואחרי שלושת הימים וחצי באה בהם רוח חיים מאלוהים, ויעמדו על רגליהם, ויפול פחד גדול על רואיהם.
12וישמעו קול גדול מן השמיים האומר אליהם: עלו הנה. ויעלו השמימה בענן, ויראום אויביהם.
13ובאותה שעה היה רעש אדמה גדול, ויפול עשירית העיר, וייהרגו ברעש 7,000 איש; והנותרים נפחדו מאוד ויתנו כבוד לאלוהי השמיים.
14האוי השני חלף. הנה האוי השלישי בא במהרה.
שני אנשים, לבושי שׂקים — בגדי אבל, צבע התשובה — קמים בעולם שאלוהים זה עתה לעג לו, ושלוש שנים וחצי הם אוחזים בו בכף ידם. והם רחוקים מלהיות חסרי הגנה. נסה לגעת בהם, ותצא אש מפיהם ותאכל אותך. הם סוגרים את השמיים, ואין יורדת עוד טיפת גשם; הם נוגעים בנהרות, והמים הופכים לדם; הם מכים את הארץ במכה אחר מכה, כל אימת שיחפצו. מי שמכיר את המקרא רואה מיד מי מתהלך כאן: אליהו, אשר סגר את השמיים שלוש שנים וחצי והוריד אש, ומשה, אשר הפך מים לדם והכה את מצרים במכות. שני הנביאים הכבדים ביותר של הברית הישנה — או שני אנשים ברוחם ובכוחם — מתהלכים בארץ עוד פעם אחת, וכוח החיה אינו יכול דבר נגדם.
הטקסט מכנה אותם "שני הזיתים ושתי המנורות העומדים לפני אדון הארץ" — ציטוט מזכריה 4, שם עומדים שני משוחים אצל מנורת הזהב, ניזונים משמן הזורם ישירות מן הזיתים: דימוי של מה שמתרחש "לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי" (זכריה 4:6). כוחם אינו אומנות משלהם; הוא שמן מלמעלה. ושמע את הד פרק 1: שם עמדו שבע מנורות, כל הקהילה; כאן רק שתיים — שני אורות הממשיכים לבעור כאשר כל היתר כבה.
המוות, הלעג והתחייה
ואז, "כאשר ישלימו את עדותם" — שים לב למילה: רק כאשר מלאכתם גמורה, לא שנייה אחת קודם — מטפס משהו מן התהום. החיה. כאן היא פורצת לראשונה את פני הספר, המפלצת המקבלת את מלוא דמותה בפרק 13. היא נלחמת בשניים, מתגברת עליהם, והורגת אותם. הבלתי ניתנים לפגיעה נפלו — לא משום שהאויב היה לבסוף חזק יותר, אלא משום ששליחותם נתמלאה. אין עד של אלוהים מת אף פעימה אחת מוקדם מדי.
ואז בא המחזה הדוחה ביותר של הספר. גופותיהם נותרות מוטלות ברחוב, ב"עיר הגדולה אשר תיקרא ברוח סדום ומצרים, אשר שם גם נצלב אדונם" — סדום בשל שחיתותה, מצרים בשל דיכויה, אך המקום אינו ניתן לטעות: ירושלים, עיר הצלב. שלושה ימים וחצי מוטלים השניים שם, בלא קבורה — בעולם ההוא הקלון העמוק ביותר שניתן להמיט על אדם — בעוד כל הארץ צופה דרך כל מסך. ויושבי הארץ עושים דבר מתועב: הם חוגגים. הם שולחים מנות איש לרעהו, כחג מולד אפל, רווחים מכך ששני הקולות אשר הציקו למצפונם שנים נאלמים סוף סוף. זוהי הפעם היחידה בספר שבה העולם חוגג — וזה על שתי גופות. ראה את ההיפוך המר: פעם חגגו היהודים את פורים במשלוח מנות משום שהמן, אשר חפץ להשמידם, נפל; כאן חוגג זרע הנחש במשלוח מנות משום שעדי אלוהים נפלו. חג ההצלה, הפוך לחג הרצח.
ואז, אחרי שלושה ימים וחצי — הנשימה נעצרת. רוח חיים מאלוהים נכנסת בשניים, והגופות קמות ועומדות על רגליהן. דמיין את אימת המוות של ההמון החוגג. קול רועם מן השמיים: "עלו הנה". ולעיני רוצחיהם עולים השניים בענן, השמימה. החג מתהפך לבהלה טהורה. באותה שעה קורע רעש אדמה עשירית מן העיר, 7,000 איש נספים — ואז מתרחש מה ששום מכה לא הצליחה לחולל: "הנותרים נפחדו ויתנו כבוד לאלוהי השמיים". לפעם אחת, משהו כורע. אם זו תשובה אמיתית או יראה בלבד, מותיר הטקסט פתוח; אך זהו הסדק הראשון בחומת ההתקשות, והוא נופל במקום שבו נשפך דם העדים.
מסה G·4שני העדים: משה ואליהו?
ארבע קריאות מתנגשות. (א) משה ואליהו: האותות תואמים בדיוק — אליהו סגר את השמיים שלוש שנים וחצי (מלכים א' 17; יעקב 5:17) והוריד אש (מלכים ב' 1), משה הפך מים לדם והכה את מצרים במכות (שמות 7-11); שניהם נראו בהשתנות (מתי 17:3); מלאכי 3:23 מבטיח את אליהו לפני היום הגדול, דברים 18:15 נביא כמשה. (ב) חנוך ואליהו: הכנסייה הקדומה (טרטוליאנוס, איראנאוס, היפוליטוס) בחרה בהם, משום ששניהם לא מתו (בראשית 5:24; מלכים ב' 2:11) ועל כן עוד עליהם לשוב כדי למות — אך שמו של חנוך אינו נושא את האותות של 11:5-6. (ג) השארית המעידה / הקהילה: הרי המנורות הן קהילות (1:20) — אך שׂקים לובש יחיד, הלשון לשון רבים נוגעת לשני אנשים, וקיבוץ היה כופה את כל המאמינים אל מות הקדושים. (ד) שני נביאים ממשיים הדומים למשה ואליהו, בלא להיות בהכרח אותם עצמם. חיבור זה אוחז בזהות ביד פתוחה — האותות מצביעים שלא לטעות אל משה ואליהו — אך קורא את תפקידם בחדות: הם שני העדים שהתורה דורשת בטרם פסק דין תקף (דברים 17:6; 19:15), התובעים האחרונים במשפט הפינוי של הספר. ושים לב לחיקוי: בקרוב יחקה נביא השקר דווקא את שני אלה — אש אמיתית מפיהם (11:5) מול אש־חיקוי מן השמיים (13:13). (אותות משה/אליהו: מתועדים היטב. הזהות המדויקת: שנויה במחלוקת. התפקיד המשפטי: קריאה שקולה ומלוכדת.)
תיקחוט ומראָה (שני העדים)
קו המרטיס: שני העדים (martyres, 11:3) עומדים על חוט העדות הנעוץ בהבל והרץ 1:2 → 6:9 → 11:3,7 → 20:4 — כאן הוא נופל בלב הספר. · מנורות 1:20 → 11:4: מנורה אחת (זכריה 4) → שבע מנורות (הקהילות, 1:20) → שתי מנורות (השארית המעידה) — הקו שפתח פרק 1. · ירושלים בשלוש דמויות: העיר הרמוסה, "ברוח סדום" (11:2,8) → העיר האהובה ב־1,000 השנים (20:9) → ירושלים החדשה היורדת (21-22). · החיה מן התהום: חוט־התהום — הכוכב הנפול עם המפתח (9:1), אבדון (9:11), וכאן החיה העולה (11:7), נזכרת לראשונה, עדיין בטרם מלוא דמותה ב־13. · "עלו הנה" (11:12): עליית שני העדים — בהדרגה, בענן, לעיני האויב — שונה מן ההילקחות כהרף עין; ההילקחות הממשית היחידה האחרת לצד הכלה. · היפוך פורים: מנות השמחה (11:10) הופכות את משתה פורים של אסתר (אסתר 9:22) — זרע הנחש חוגג את מה ששרד פעם זרע אלוהים.
השבוע ה־70 עם טיפוסי הנביאים והעדים לפי רגע, מן המכינים לפני התפר ועד המלכות.
11:15–19השופר השביעי: הממלכה מחליפה בעלים
התגלות 11:15–19
15והמלאך השביעי תקע. ויהיו קולות גדולים בשמיים האומרים: ממלכת העולם הייתה לאדוננו ולמשיחו, והוא ימלוך לעולמי עולמים.
16ו־24 הזקנים, היושבים לפני אלוהים על כיסאותיהם, נפלו על פניהם וישתחוו לאלוהים,
17ויאמרו: מודים אנו לך, יהוה אלוהים צבאות, ההווה והיה, כי לקחת את כוחך הגדול וקיבלת את המלוכה.
18הגויים זעמו, אך באה חמתך, ובאה העת לשפוט את המתים ולתת שכר לעבדיך — הנביאים, הקדושים, ויראי שמך, הקטנים והגדולים — ולהשחית את משחיתי הארץ.
19וייפתח היכל אלוהים אשר בשמיים, ויֵראה ארון בריתו בהיכלו; ויהיו ברקים וקולות ורעמים ורעש אדמה וברד גדול.
ואז תוקע המלאך השביעי — ואתה מצפה למכה הכבדה מכולן. תחת זאת מתפרצים השמיים בקריאת שמחה: "ממלכת העולם הייתה לאדוננו ולמשיחו, והוא ימלוך לעולמי עולמים". שם נופל האבן של דניאל 2 — האבן אשר בלא יד אדם מנפצת את צלם ממלכות העולם וגדלה להר הממלא את כל הארץ (דניאל 2:44). העברת שטר הבעלות, אשר החלה באולם הכיסא כאשר נטל השה את המגילה, הושלמה: לארץ שב מלכה החוקי. הדבר מושר כעובדה מוגמרת, עוד בטרם בוצע על הארץ — כי בשמיים התוצאה כבר עומדת איתן.
24 הזקנים נופלים ומודים: "לקחת את כוחך הגדול וקיבלת את המלוכה". והנימה נוטה אל הדין: באה העת לשפוט את המתים, לתת שכר לעבדים — הקטנים והגדולים — ו"להשחית את משחיתי הארץ". אז נפתח היכל השמיים, ושם, נעלם זה דורות, עומד שוב ארון הברית גלוי לעין: האות שאלוהים מעולם לא שכח את בריתו עם עמו. והשמיים מתפרצים בסופת הכיסא הרביעית והכבדה ביותר — ברק, קולות, רעם, רעש אדמה, ברד גדול. סוד אלוהים תם; בשמיים כבר הממלכה לאדון. עתה עליה עוד להיכבש על הארץ — ועל כך עוסקת כל יתר הספר.
דבר אחד אסור לך להחמיץ כאן, כי הוא מבולבל לאין קץ. מודל זה מבחין בין שופר שביעי זה לבין "השופר האחרון" אשר בו רואה פאולוס את הקהילה קמה ומשתנה (קורינתים א' 15:52; Excurs G·5, שקול). זהו שופר משפט וניצחון, המשתרע על "ימים" (10:7) ופורש את שבע הקערות; השינוי של פאולוס קורה כהרף עין, ושופרו קורא את הכלה הלאה אל החיים. הכלה כבר בבית מאז תפר החותם השישי; שופר זה אינו מבשׂר את הילקחותה, אלא את הכתרת מלכה.
מסה G·5האם השופר השביעי הוא "השופר האחרון" של קורינתים א' 15?
השוואה נפוצה — וחיבור זה אינו הולך בעקבותיה. שלושה דברים פוסקים נגדה. אחד: פאולוס כתב את קורינתים א' סביב שנת 55, 40 שנה לפני ההתגלות; קוראיו הנוצרים מן הגויים לא הכירו את "שבעת השופרות של ההתגלות" — אותו ספר עוד לא היה קיים, ולכן לא יכול היה כלל להתייחס אליו. שניים: השביעי עומד בסדרה של משפט וניצחון; שופרו של פאולוס הוא שופר גאולה וקיבוץ, התחייה אל החיים. שלוש: "אחרון" אינו חייב להיות "שביעי־בסדרה": "השופר האחרון" הוא השופר המבשר את הקץ, כשם שהמשיח נקרא "האדם האחרון" (קורינתים א' 15:45), "אחרון" איכותי, לא מקום ברשימה; בו נשמע שופר הקיבוץ (במדבר 10). במודל זה הכלה כבר בבית אז, מאז תפר החותם השישי, והשביעי מבשׂר את הכתרת מלכה; זה נובע מן הנימוקים האחרים ואינו נימוק בעצמו. תמיכה עצמאית: גם תומס (עם בולינגר וולוורד) מבחין את השופר השביעי בשמו מ"השופר האחרון" של קורינתים א' 15. בכנות: "השכר לקדושים" ב־11:18 נושא צליל קיבוץ הלוחץ על ההפרדה, ומי שקורא תחייה־והילקחות כמעשה אחד בשופר אחד (תסלוניקים א' 4:16-17) עושה זאת בפחות חלקים נעים. שבמודל זה עוד באים שופרות, הוא תוצאה של המודל, לא נימוק. זוהי קריאה שקולה; ההתנגדות הכבדה ביותר אינה השופר השביעי (10:7; 11:15-18) אלא השופר של מתי 24:31 (Excurs E·6). אם "השופר האחרון" הוא כינוי לשופר של יום חג מסוים, פאולוס יכול לכוון בו אל ההילקחות; השופר האחרון באמת נשמע אחר כך, בשובו של המלך: השופר הגדול (מתי 24:31; ישעיהו 27:13). אחרון באמת פירושו: האחרון לפני המלכות, כי במלכות ממשיכות להישמע חצוצרות המועדים (במדבר 10:10). (ההבחנה: קריאה שקולה, בעלת תמיכה מחקרית. ההשוואה: בת־הגנה אך שנויה במחלוקת, ועמוסה כרונולוגית בכבדות.)
כך פוקע מערך־הביניים אל ההבטחה הרמה ביותר של הספר: הממלכה לאדון. בשמיים היא כבר נשמעת כעובדה מוגמרת, וארון הברית במלוא הראות. אך על הארץ היא עוד לא נכבשה — הדרקון עוד עומד זקוף, החיה, שעלתה מן התהום, עודנה מולכת, והשיקוץ הוקם. ודווקא שם, בלב הספר, מפנה עתה המצלמה את מבטה פנימה: אל האישה, הדרקון ושתי החיות, עין הסערה (פרקים 12-14). שם מתגלה סוף סוף מי עומד מאחורי המשפטים — ומדוע על הממלכה, אשר בשמיים כבר מושרת, להיכבש על הארץ בדם.
שישה שופרות נשמעו, חצי העולם מוטל תחת המשפטים, ואתה מצפה לשביעי. אך שוב נופלת דממה בתוך הסיפור — מערך־ביניים, כמו זה שבין החותם השישי לשביעי. והוא נפתח בגדולה.
מלאך יורד, ענק כל כך עד שהוא מציב רגל אחת על הים ואת האחרת על היבשה, ומרים את ידו אל השמיים ונשבע שתם זמן ההמתנה. אז ניתנת ליוחנן משימה ובידו קנה מידה, ושני אנשים לבושי שׂקים אוחזים בעולם בכף ידם שלוש שנים וחצי — בלתי ניתנים לפגיעה, עד שהחיה העולה מן התהום יוצאת למלחמה עליהם. זוהי הדרך אל לב הספר, והיא נושאת את ההבטחה הכבדה מכולן: שממלכת העולם הופכת לממלכת האדון.
10:1–11המלאך החזק והמגילה הקטנה
הבט תחילה במלאך, כי הוא משׂגב. עוטה ענן, קשת סביב ראשו, פנים הבוערות כשמש, רגליים כעמודי אש — וכה גדול עד שברגל אחת הוא מכסה את הים ובאחרת את היבשה. זוהי מחוות הכובש המציב את מגפו על כל השטח הכבוש: הים והיבשה, כל הארץ, נופלים תחת שתי הרגליים האלה. יש שקראו כאן את המשיח עצמו, וההוד מפתה לכך. אך הוא נשבע מיד בחי אשר ברא את הכול — והמשיח אינו נשבע באיש מעליו. זהו מלאך אדיר, שליח בעל סמכות אלוהית, ולא משיח שני.
בידו מונחת מגילה, קטנה ופתוחה. זכור זאת: פתוחה. המגילה הגדולה של פרק 5 הייתה חתומה בשבעה חותמות, ולא הותר לאיש לעיין בה זולת השה. מגילה קטנה זו כבר מונחת פתוחה ביד מלאך — מה שכתוב בה ניתן עתה לקריאה. הפינוי מתקרב אל שלבו האחרון, והניירות מונחים פתוחים על השולחן.
ואז שואג המלאך כאריה, ושבעה רעמים משיבים במילים משלהם — מילים מובנות, כי יוחנן נוטל את עטו. ואז, בפעם היחידה בכל הספר, מוטל עליו לשתוק: "חתום את אשר דיברו הרעמים; אל תכתבהו". ספר שאסר על קוראו עצמו לחתום אותו (22:10) מסתיר כאן דבר אחד. לא כל מה שיודעים השמיים מותר לארץ לדעת; יש קצה להתגלות, ואלוהים שומר עליו בעצמו.
ואז השבועה. המלאך מרים את ידו אל השמיים ונשבע בחי הנצחי, בורא הכול: "לא יהיה עוד דיחוי". שמע למה זה משיב. תחת החותם החמישי קראו העדים הנרצחים: "עד מתי?" — והתשובה הייתה: "נוחו עוד זמן מעט" (6:10-11). כאן תם אותו זמן מעט. המילה היוונית אינה אומרת שהזמן עצמו פוסק, אלא שהדיחוי פוסק: הרסן מוסר. ובשופר השביעי, אומר המלאך, "תם סוד אלוהים" — התוכנית הנסתרת זה דורות להביא הביתה את הממלכה, אשר בישׂרוה הנביאים, מלאה סוף סוף. זוהי אותה מילה עצמה, סוד, המונחת תחת כל נסתרות עצת אלוהים; בשופר השביעי נופל המסך האחרון.
ואז על יוחנן לאכול את המגילה הקטנה. מתוקה בפה, מרה בבטן. כך הוא תמיד למי שמעכל באמת את דבר אלוהים: הוא מתוק — לדעת את תוכנית אלוהים, לראות את ניצחונו, לשמוע את צדקו מוכרז. אך הוא יורד מר, כי אותה תוכנית עצמה משמעה משפט, אימה, מות מיליונים. מי שקורא באמת את ההתגלות ואינו רק מדבר עליה, טועם את שניהם: דבש התקווה ומרורת הדין. והצו נשמע שוב: "עליך לשוב ולהינבא" — על עמים ומלכים. לחוזה לא ניתנת מנוחה; החלק הכבד ביותר של החיזיון עוד עתיד לבוא.
מסה G·1המלאך החזק: מי הוא?
הענן, הקשת, הפנים השטופות שמש, רגלי האש: כל אחד מהם תָו אלוהי, ולכן קראו רבים (מאבות הכנסייה ועד היום) כאן את המשיח עצמו, ואף הופעה של האדון בטרם בואו. אך הטקסט מצביע אל הצד האחר. דבר אחד עושה זאת לוודאי כמעט שאין זה המשיח: הוא נשבע — ובפירוש "בחי עולמי עולמים, אשר ברא את השמיים, הארץ והים" (10:6). שבועה נשבעים במי שעומד מעליך (עברים 6:13); המשיח אינו נשבע באיש. ההוד האלוהי מדגיש אפוא את סמכותו, לא את זהותו: זהו שליח אדיר הנוטל בעלות על הארץ בשם הכיסא ומבשׂר את השלב האחרון. הכינוי "מלאך חזק אחר" (השווה את המלאך החזק של 5:2) מאשש זאת: מלאך, לא שה. כאן עומדים תומס ושריינר כאחד לצד פירוש זה: תומס מכנה את השבועה של 10:5-6 "what absolutely forbids this angel being Christ", ושריינר מעיר ש"the angel swears by God, something that seems inappropriate for Jesus since he is fully divine". (מתועד היטב: השבועה שוללת את המשיח. שקול: התווים התֵאופאניים כסמל לסמכות.)
תיקהמגילה הקטנה הפתוחה ו"לא עוד דיחוי"
מגילה קטנה ↔ מגילה: המגילה הקטנה והפתוחה (biblaridion, 10:2) עומדת מול המגילה החתומה בשבעה חותמות של 5:1 — אשר רק השה הותר לפותחה; זו כבר מונחת פתוחה. · "לא עוד דיחוי" ↔ 6:10-11: chronos ouketi (10:6) משיב לזעקה "עד מתי?" ול"עוד זמן מעט" (eti chronon, 6:11) של הקדושים שהוקרבו — הרסן מוסר. · הסוד (10:7) → הממלכה (11:15): סוד אלוהים אשר "תם" בשופר השביעי הוא בדיוק הממלכה הפורצת אז — המתח נפתר בפרשה הבאה. · חתום (10:4) ↔ פתוח (22:10): הדבר היחיד שספר זה מסתיר, מול הצו שבסוף לבל יחתום דבר.
11:1–2המקום הקדוש ושיקוץ השומם
המקום הקדוש נמדד
ואז ניתן לידי יוחנן קנה מידה וצו מוזר: מְדוד את ההיכל, את המזבח, ואת המשתחווים — אך לא את החצר. המדידה בספר זה אינה עיסוק בנייני; היא מעשה של בעלות. את אשר אתה מודד, אתה תובע לך. אלוהים מעביר את קו המידה שלו על לב המקדש ועל המשתחווים: זה שלי, עד כאן מגיעה זכותי. ובדיוק אותה מחווה שבה בסוף הספר, כאשר מלאך בקנה מידה של זהב מודד את ירושלים החדשה (21:15) — ממטה הקנה על ההיכל המאוים אל קנה הזהב על העיר המושלמת.
אך אז פסוק 2, והנימה נוטה: את החצר ואת העיר סביבה מוסר אלוהים. 42 חודשים ירמסו הגויים את עיר הקודש. ועליך לדעת מה נושא אותו מספר, כי אין זו תקופה שרירותית. 42 חודשים, שלוש שנים וחצי — זוהי המחצית השנייה של שבועו האחרון של דניאל, הזמן המתחיל בציר של כל ההיסטוריה: רגע השיקוץ. 1,260 הימים של העדים (11:3) מתחילים 30 יום אחר כך והם המידה המדויקת יותר; החודשים הם המידה הרחבה יותר.
השיקוץ על המקום הקדוש
כאן מונחת ליבת כל הספר, הנקודה שעליה הכול סובב. במחצית השבוע — בעוד העולם עדיין מאמין בברית, בשלום, באיש שהביאו — מתרחש אשר לא ייאמר. הגזלן עולה על הר הבית, מצווה בגזירה להפסיק את הקרבן המשוקם (דניאל 9:27), ועושה את אשר לא העז שום עריץ לפניו: הוא יושב במקדש אלוהים ונותן להשתחוות לו כאלוהים (תסלוניקים ב' 2:4). זהו "שיקוץ השומם" אשר עליו הזהיר דניאל, אשר ישוע ציטטו מילה במילה — "לכן כאשר תראו את שיקוץ השומם, אשר נאמר על ידי דניאל הנביא, עומד במקום הקדוש [...] אז ינוסו אל ההרים אשר ביהודה" (מתי 24:15-16) — ואשר פאולוס שירטטו כשׂיא איש החטא. אין זה אסון של טבע ולא מלחמת צבאות; זהו גידוף, ניתן על המטר המרובע הקדוש ביותר בארץ. החיקוי יושב על כיסא האמיתי.
ושים לב אילו קרבנות מופסקים: לא קרבנות הכפרה, אלא שלמי השלום והמנחה, הקרבנות אשר בהם מעיד ישראל על נאמנותו לאלוהים. הגזלן אוסר את הנאמנות לאלוהים ותובע אותה לעצמו. זוהי כל תנועת השיקוץ במעשה אחד: לכבוש את מקום ההשתחוויה, ולהטות את ההשתחוויה אל עצמו.
תפנית 2031: פורים ופסח
ובשעון של חיבור זה נופלת אותה תפנית על שני חגים, 30 יום זה מזה, וההצטרפות מצמררת. השיקוץ נופל בפורים — חג רצח־העם המסוכל של המן; היום שבו הוסבה פעם השמדה, הופך ליום ההדק של האחרונה. עם האות הזה נמלטת השארית אל המדבר, בדיוק כפי שציווה ישוע; 30 יום אחר כך, בפסח, חג היציאה ממצרים, מתחילה שם שמירתה. השיקוץ ביום ההשמדה המוסבת; ההצלה ביום היציאה. והמספרים חותמים זאת: 1,290 היום (דניאל 12:11) רצים מן השיקוץ בפורים, 1,260 מן הפסח, וההפרש — 30 יום — הוא בדיוק אותו חלון. ראה אפוא את המראָה לאורך 2,000 שנה: בפסח של שנת 31 נכרת הגואל האמיתי מחוץ למקום הקדוש; בפסח 2031 תופס החיקוי את מלוא הסמכות, מן המקום הקדוש שבו התיישב 30 יום קודם לכן, בפורים (תסלוניקים ב' 2:4). שני פסחים, שתי נקודות אמצע, סלע אחד.
כאן מתהפך העולם. שלום־השווא שהביא הרוכב הראשון החזיק עד רגע זה; עתה נופל המסכה באמת, פורצת הצרה הגדולה, והעוצר, שכבר סר מן האמצע, פוסע הצידה לגמרי מירושלים. כאן באה ירושלים תחת הרגל — 42 חודשים, לא יום אחד יותר — לא מתוך חוסר אונים של אלוהים, אלא משום שאף הרמיסה נמדדה בזמן.
המקום נושא כבר את הודאת החיקוי
והמצמרר מכול הוא זה: אותו מקום קדוש אינו ממתין ריק לשיקוץ. זה 13 מאות שנה עומדת על הסלע כיפה של זהב — סלע המוריה, אשר שם קרא אברהם "יהוה יראה" והאב סיפק קרבן תחת הבן (בראשית 22). ובאותה כיפה רצים, בפסיפס זהב, הטקסטים המונומנטליים העתיקים ביותר של האסלאם, והם מודים בדבר ההפכי ביותר שיש להודות בו: שישוע הוא שליח בלבד, "אל תאמרו שלושה", "חלילה לאלוהים שיהיה לו בן". על המקום המדויק שבו סיפק האב את הבן, חרות בזהב: אין בן. ויוחנן כבר רשם מי זה — "האנטיכריסט הוא המכחיש את האב ואת הבן" (יוחנן א' 2:22). הכיפה אינה השיקוץ עצמו; אך היא צילו, מוטל 13 מאות שנה קדימה — דגל ההיפוך, נטוע דווקא על הקרקע שאליה ישוב החתן להציב את רגליו. השיקוץ אינו צריך להמציא גידוף חדש; עליו רק, בגופו שלו, להפעיל את ההודאה שההר נושא זה דורות.
מסה G·2המקום הקדוש לאורך הדורות: שיקוץ על שיקוץ
השיקוץ על המקום הקדוש אינו בא מן האין; הדורות ראו ממנו חזרות גנרליות, כל אחת ממשית וכל אחת כבדה יותר, עד האחרונה. 167 לפנה"ס — אנטיוכוס הרביעי אפיפנס. המלך היווני אשר נתן לקרוא לעצמו Theos Epiphanes, "האל הנגלה", חילל את המקדש, הקים מזבח לזאוס ושחט עליו חזיר (מקבים א' 1:54-59). דניאל נקב בו בשמו: הוא "יסיר את התמיד ויקים את שיקוץ השומם" (דניאל 11:31). זה היה השיקוץ הראשון — ושים לב להבדל הלשון: אנטיוכוס הפסיק את התמיד, העבודה היומית כפשוטה; שליט הקץ של דניאל 9:27 מפסיק את שלמי השלום והמנחה, את הנאמנות עצמה, אשר הוא תובע לעצמו. הרוח מבחינה את החזרה מן האמיתי. 70 לספירה — טיטוס. הלגיונות הרומיים שׂרפו את המקדש עד האבן האחרונה; המקום היה לחורבה. 135 לספירה — הדריאנוס. לאחר מרד בר כוכבא בנה הקיסר מחדש את ירושלים כעיר האלילית אֵיליה קפיטולינה והציב, על פי המקורות העתיקים, מקדש ליופיטר ואת צלמו שלו על ההר. 691/692 לספירה (72 להג'רה) — כיפת הסלע (ראה האקסקורס הבא). ואז, במחצית השבוע האחרון, השיקוץ הסופי: לא עוד צלם ולא עוד מזבח, אלא אדם הנותן להשתחוות לו כאלוהים על המקום הקדוש. אנטיוכוס היה הדגם המוקטן; זה המבנה עצמו. (החילולים ההיסטוריים: מתועדים היטב. אנטיוכוס כטיפוס של שליט הקץ: קריאה שקולה, בעלת תמיכה חזקה במתי 24:15. טיבו המדויק של מבנה הדריאנוס על ההר: מועבר על ידי המקורות העתיקים, שנוי במחלוקת בפרטים.)
מסה G·3כיפת הסלע: הכחשת הבן בזהב
מאז 691/692 (72 להג'רה), כאשר השלים אותה הח'ליף האומיי עבד אל-מאליכ, עומדת על הסלע הקדוש כיפה של זהב — המבנה המונומנטלי האסלאמי העתיק ביותר, וטבעתה הפנימית נושאת את כתובות הקוראן המתוארכות הקדומות ביותר הידועות. ואותם טקסטים אינם שירה אדוקה; הם הצהרת אמונה, ובפירוש הצהרת־הנגד של הבשורה. סורה 112: "לא הוליד ולא נולד." סורה 4:171: "הוי אנשי הספר [...] אל תאמרו 'שלושה'[...] חלילה לאלוהים שיהיה לו בן." סורה 19, על ישוע כעבד בלבד. הנח זאת לצד הגדרתו של יוחנן עצמו: "מי הוא הכוזב אם לא המכחיש שישוע הוא המשיח? זהו האנטיכריסט: המכחיש את האב ואת הבן" (יוחנן א' 2:22). לפי אותה מידה, כיפת הסלע היא הגשמה האדריכלית של רוח האנטיכריסט, נטועה זה 13 מאות שנה דווקא על המקום שבו עמד המקדש ואשר שם תרד הרגל. והמקום חותך עמוק עוד יותר: זהו סלע המוריה, אשר שם קרא אברהם "אֲדֹנָי יִרְאֶה — יהוה יראה" (בראשית 22:14) ואלוהים סיפק קרבן תחת הבן, צל של האב אשר יתן את בנו שלו. על המקום של "יהוה יראה בבן" עומד עתה, בזהב: אין בן. חיבור זה קורא את הכיפה בפירוש לא כשיקוץ עצמו, אלא כצילו המקדים — ההיפוך כבר עומד שם, בזהב, ממתין לאיש אשר יפעיל אותו בגופו שלו. (התיארוך, הכתובות, והקישור ליוחנן א' 2:22: מתועדים היטב. הכיפה כ"צל מקדים של השיקוץ": קריאה שקולה — בהדגשה לא השיקוץ עצמו.)
11:3–14שני העדים
שני אנשים, לבושי שׂקים — בגדי אבל, צבע התשובה — קמים בעולם שאלוהים זה עתה לעג לו, ושלוש שנים וחצי הם אוחזים בו בכף ידם. והם רחוקים מלהיות חסרי הגנה. נסה לגעת בהם, ותצא אש מפיהם ותאכל אותך. הם סוגרים את השמיים, ואין יורדת עוד טיפת גשם; הם נוגעים בנהרות, והמים הופכים לדם; הם מכים את הארץ במכה אחר מכה, כל אימת שיחפצו. מי שמכיר את המקרא רואה מיד מי מתהלך כאן: אליהו, אשר סגר את השמיים שלוש שנים וחצי והוריד אש, ומשה, אשר הפך מים לדם והכה את מצרים במכות. שני הנביאים הכבדים ביותר של הברית הישנה — או שני אנשים ברוחם ובכוחם — מתהלכים בארץ עוד פעם אחת, וכוח החיה אינו יכול דבר נגדם.
הטקסט מכנה אותם "שני הזיתים ושתי המנורות העומדים לפני אדון הארץ" — ציטוט מזכריה 4, שם עומדים שני משוחים אצל מנורת הזהב, ניזונים משמן הזורם ישירות מן הזיתים: דימוי של מה שמתרחש "לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי" (זכריה 4:6). כוחם אינו אומנות משלהם; הוא שמן מלמעלה. ושמע את הד פרק 1: שם עמדו שבע מנורות, כל הקהילה; כאן רק שתיים — שני אורות הממשיכים לבעור כאשר כל היתר כבה.
המוות, הלעג והתחייה
ואז, "כאשר ישלימו את עדותם" — שים לב למילה: רק כאשר מלאכתם גמורה, לא שנייה אחת קודם — מטפס משהו מן התהום. החיה. כאן היא פורצת לראשונה את פני הספר, המפלצת המקבלת את מלוא דמותה בפרק 13. היא נלחמת בשניים, מתגברת עליהם, והורגת אותם. הבלתי ניתנים לפגיעה נפלו — לא משום שהאויב היה לבסוף חזק יותר, אלא משום ששליחותם נתמלאה. אין עד של אלוהים מת אף פעימה אחת מוקדם מדי.
ואז בא המחזה הדוחה ביותר של הספר. גופותיהם נותרות מוטלות ברחוב, ב"עיר הגדולה אשר תיקרא ברוח סדום ומצרים, אשר שם גם נצלב אדונם" — סדום בשל שחיתותה, מצרים בשל דיכויה, אך המקום אינו ניתן לטעות: ירושלים, עיר הצלב. שלושה ימים וחצי מוטלים השניים שם, בלא קבורה — בעולם ההוא הקלון העמוק ביותר שניתן להמיט על אדם — בעוד כל הארץ צופה דרך כל מסך. ויושבי הארץ עושים דבר מתועב: הם חוגגים. הם שולחים מנות איש לרעהו, כחג מולד אפל, רווחים מכך ששני הקולות אשר הציקו למצפונם שנים נאלמים סוף סוף. זוהי הפעם היחידה בספר שבה העולם חוגג — וזה על שתי גופות. ראה את ההיפוך המר: פעם חגגו היהודים את פורים במשלוח מנות משום שהמן, אשר חפץ להשמידם, נפל; כאן חוגג זרע הנחש במשלוח מנות משום שעדי אלוהים נפלו. חג ההצלה, הפוך לחג הרצח.
ואז, אחרי שלושה ימים וחצי — הנשימה נעצרת. רוח חיים מאלוהים נכנסת בשניים, והגופות קמות ועומדות על רגליהן. דמיין את אימת המוות של ההמון החוגג. קול רועם מן השמיים: "עלו הנה". ולעיני רוצחיהם עולים השניים בענן, השמימה. החג מתהפך לבהלה טהורה. באותה שעה קורע רעש אדמה עשירית מן העיר, 7,000 איש נספים — ואז מתרחש מה ששום מכה לא הצליחה לחולל: "הנותרים נפחדו ויתנו כבוד לאלוהי השמיים". לפעם אחת, משהו כורע. אם זו תשובה אמיתית או יראה בלבד, מותיר הטקסט פתוח; אך זהו הסדק הראשון בחומת ההתקשות, והוא נופל במקום שבו נשפך דם העדים.
מסה G·4שני העדים: משה ואליהו?
ארבע קריאות מתנגשות. (א) משה ואליהו: האותות תואמים בדיוק — אליהו סגר את השמיים שלוש שנים וחצי (מלכים א' 17; יעקב 5:17) והוריד אש (מלכים ב' 1), משה הפך מים לדם והכה את מצרים במכות (שמות 7-11); שניהם נראו בהשתנות (מתי 17:3); מלאכי 3:23 מבטיח את אליהו לפני היום הגדול, דברים 18:15 נביא כמשה. (ב) חנוך ואליהו: הכנסייה הקדומה (טרטוליאנוס, איראנאוס, היפוליטוס) בחרה בהם, משום ששניהם לא מתו (בראשית 5:24; מלכים ב' 2:11) ועל כן עוד עליהם לשוב כדי למות — אך שמו של חנוך אינו נושא את האותות של 11:5-6. (ג) השארית המעידה / הקהילה: הרי המנורות הן קהילות (1:20) — אך שׂקים לובש יחיד, הלשון לשון רבים נוגעת לשני אנשים, וקיבוץ היה כופה את כל המאמינים אל מות הקדושים. (ד) שני נביאים ממשיים הדומים למשה ואליהו, בלא להיות בהכרח אותם עצמם. חיבור זה אוחז בזהות ביד פתוחה — האותות מצביעים שלא לטעות אל משה ואליהו — אך קורא את תפקידם בחדות: הם שני העדים שהתורה דורשת בטרם פסק דין תקף (דברים 17:6; 19:15), התובעים האחרונים במשפט הפינוי של הספר. ושים לב לחיקוי: בקרוב יחקה נביא השקר דווקא את שני אלה — אש אמיתית מפיהם (11:5) מול אש־חיקוי מן השמיים (13:13). (אותות משה/אליהו: מתועדים היטב. הזהות המדויקת: שנויה במחלוקת. התפקיד המשפטי: קריאה שקולה ומלוכדת.)
תיקחוט ומראָה (שני העדים)
קו המרטיס: שני העדים (martyres, 11:3) עומדים על חוט העדות הנעוץ בהבל והרץ 1:2 → 6:9 → 11:3,7 → 20:4 — כאן הוא נופל בלב הספר. · מנורות 1:20 → 11:4: מנורה אחת (זכריה 4) → שבע מנורות (הקהילות, 1:20) → שתי מנורות (השארית המעידה) — הקו שפתח פרק 1. · ירושלים בשלוש דמויות: העיר הרמוסה, "ברוח סדום" (11:2,8) → העיר האהובה ב־1,000 השנים (20:9) → ירושלים החדשה היורדת (21-22). · החיה מן התהום: חוט־התהום — הכוכב הנפול עם המפתח (9:1), אבדון (9:11), וכאן החיה העולה (11:7), נזכרת לראשונה, עדיין בטרם מלוא דמותה ב־13. · "עלו הנה" (11:12): עליית שני העדים — בהדרגה, בענן, לעיני האויב — שונה מן ההילקחות כהרף עין; ההילקחות הממשית היחידה האחרת לצד הכלה. · היפוך פורים: מנות השמחה (11:10) הופכות את משתה פורים של אסתר (אסתר 9:22) — זרע הנחש חוגג את מה ששרד פעם זרע אלוהים.
11:15–19השופר השביעי: הממלכה מחליפה בעלים
ואז תוקע המלאך השביעי — ואתה מצפה למכה הכבדה מכולן. תחת זאת מתפרצים השמיים בקריאת שמחה: "ממלכת העולם הייתה לאדוננו ולמשיחו, והוא ימלוך לעולמי עולמים". שם נופל האבן של דניאל 2 — האבן אשר בלא יד אדם מנפצת את צלם ממלכות העולם וגדלה להר הממלא את כל הארץ (דניאל 2:44). העברת שטר הבעלות, אשר החלה באולם הכיסא כאשר נטל השה את המגילה, הושלמה: לארץ שב מלכה החוקי. הדבר מושר כעובדה מוגמרת, עוד בטרם בוצע על הארץ — כי בשמיים התוצאה כבר עומדת איתן.
24 הזקנים נופלים ומודים: "לקחת את כוחך הגדול וקיבלת את המלוכה". והנימה נוטה אל הדין: באה העת לשפוט את המתים, לתת שכר לעבדים — הקטנים והגדולים — ו"להשחית את משחיתי הארץ". אז נפתח היכל השמיים, ושם, נעלם זה דורות, עומד שוב ארון הברית גלוי לעין: האות שאלוהים מעולם לא שכח את בריתו עם עמו. והשמיים מתפרצים בסופת הכיסא הרביעית והכבדה ביותר — ברק, קולות, רעם, רעש אדמה, ברד גדול. סוד אלוהים תם; בשמיים כבר הממלכה לאדון. עתה עליה עוד להיכבש על הארץ — ועל כך עוסקת כל יתר הספר.
דבר אחד אסור לך להחמיץ כאן, כי הוא מבולבל לאין קץ. מודל זה מבחין בין שופר שביעי זה לבין "השופר האחרון" אשר בו רואה פאולוס את הקהילה קמה ומשתנה (קורינתים א' 15:52; Excurs G·5, שקול). זהו שופר משפט וניצחון, המשתרע על "ימים" (10:7) ופורש את שבע הקערות; השינוי של פאולוס קורה כהרף עין, ושופרו קורא את הכלה הלאה אל החיים. הכלה כבר בבית מאז תפר החותם השישי; שופר זה אינו מבשׂר את הילקחותה, אלא את הכתרת מלכה.
מסה G·5האם השופר השביעי הוא "השופר האחרון" של קורינתים א' 15?
השוואה נפוצה — וחיבור זה אינו הולך בעקבותיה. שלושה דברים פוסקים נגדה. אחד: פאולוס כתב את קורינתים א' סביב שנת 55, 40 שנה לפני ההתגלות; קוראיו הנוצרים מן הגויים לא הכירו את "שבעת השופרות של ההתגלות" — אותו ספר עוד לא היה קיים, ולכן לא יכול היה כלל להתייחס אליו. שניים: השביעי עומד בסדרה של משפט וניצחון; שופרו של פאולוס הוא שופר גאולה וקיבוץ, התחייה אל החיים. שלוש: "אחרון" אינו חייב להיות "שביעי־בסדרה": "השופר האחרון" הוא השופר המבשר את הקץ, כשם שהמשיח נקרא "האדם האחרון" (קורינתים א' 15:45), "אחרון" איכותי, לא מקום ברשימה; בו נשמע שופר הקיבוץ (במדבר 10). במודל זה הכלה כבר בבית אז, מאז תפר החותם השישי, והשביעי מבשׂר את הכתרת מלכה; זה נובע מן הנימוקים האחרים ואינו נימוק בעצמו. תמיכה עצמאית: גם תומס (עם בולינגר וולוורד) מבחין את השופר השביעי בשמו מ"השופר האחרון" של קורינתים א' 15. בכנות: "השכר לקדושים" ב־11:18 נושא צליל קיבוץ הלוחץ על ההפרדה, ומי שקורא תחייה־והילקחות כמעשה אחד בשופר אחד (תסלוניקים א' 4:16-17) עושה זאת בפחות חלקים נעים. שבמודל זה עוד באים שופרות, הוא תוצאה של המודל, לא נימוק. זוהי קריאה שקולה; ההתנגדות הכבדה ביותר אינה השופר השביעי (10:7; 11:15-18) אלא השופר של מתי 24:31 (Excurs E·6). אם "השופר האחרון" הוא כינוי לשופר של יום חג מסוים, פאולוס יכול לכוון בו אל ההילקחות; השופר האחרון באמת נשמע אחר כך, בשובו של המלך: השופר הגדול (מתי 24:31; ישעיהו 27:13). אחרון באמת פירושו: האחרון לפני המלכות, כי במלכות ממשיכות להישמע חצוצרות המועדים (במדבר 10:10). (ההבחנה: קריאה שקולה, בעלת תמיכה מחקרית. ההשוואה: בת־הגנה אך שנויה במחלוקת, ועמוסה כרונולוגית בכבדות.)
כך פוקע מערך־הביניים אל ההבטחה הרמה ביותר של הספר: הממלכה לאדון. בשמיים היא כבר נשמעת כעובדה מוגמרת, וארון הברית במלוא הראות. אך על הארץ היא עוד לא נכבשה — הדרקון עוד עומד זקוף, החיה, שעלתה מן התהום, עודנה מולכת, והשיקוץ הוקם. ודווקא שם, בלב הספר, מפנה עתה המצלמה את מבטה פנימה: אל האישה, הדרקון ושתי החיות, עין הסערה (פרקים 12-14). שם מתגלה סוף סוף מי עומד מאחורי המשפטים — ומדוע על הממלכה, אשר בשמיים כבר מושרת, להיכבש על הארץ בדם.