עצור את נשימתך, כי כאן הכול סובב. כמעט 6,000 שנה חיכתה הבריאה לרגע הזה — שישה ימים ארוכים של עמל, מן הגן שבו נאלצו האיש והאישה הראשונים לצאת מן הגינה, דרך כל מלחמה וכל קבר, עד אותו רגע יחיד שבו נפתחים השמיים עצמם והמלך כדין רוכב החוצה. השבוע הגדול קרב אל קצו; היום השביעי, שבת העולם, עומד להפציע. והוא אינו נפתח בקרב כי אם בשיר, ולא בשיר כי אם בחתונה.
ארבע פעמים מתגלגלת בשמיים מילה אשר בכל הברית החדשה היא נשמעת כאן בלבד: הללויה. זוהי תרועת הגיל על הזונה שנפלה — המשפט אשר נפתח תחת החותם החמישי, סגור סוף סוף — ובה בעת התיבה הראשונה של שיר החתונה. כי ברגע שבבל מוטלת, יכולה הכלה לצעוד קדימה. וברגע שהכלה מוכנה, נקרעים השמיים והוא בא: נאמן ואמיתי, בעיני אש ובכתרים רבים, גלימתו כבר אדומה, דבר אלוהים, מלך המלכים. אין זה עוד מערך־ביניים ואין זו הכנה. זוהי השיבה הביתה אשר אליה נעה כל המקרא. ראשית השיר והחתונה; ואז הרוכב.
19:1–5ארבעת ההללויה
התגלות 19:1–5
1ואחרי כן שמעתי כקול גדול של המון רב בשמיים, האומר: הללויה! הישועה והכבוד והתפארת והעוז לאלוהינו.
2כי אמת וצדק משפטיו, אשר שפט את הזונה הגדולה אשר השחיתה את הארץ בזנותה, ואשר נקם את דם עבדיו מידה.
5וקול יצא מן הכיסא ויאמר: הללו את אלוהינו, כל עבדיו ויראיו, הקטנים עם הגדולים!
שמע כיצד הוא מתפרץ. קול כמו המון אין־קץ, והמילה הראשונה היא מילה שהספר כולו טרם שמע: הללויה — "הללו את יהוה". ארבע פעמים היא נשמעת בפסוקים מעטים אלה, ומחוצה להם אין היא מצויה בכל הברית החדשה; כאילו נשמרה לשעה היחידה הזו. ומדוע אותו גיל? "כי נקם את דם עבדיו מידה." כאן נסגרת לולאה אשר נפתחה בפרק 6. מתחת למזבח קראו העדים הנרצחים: "עד מתי לא תיקום את דמנו?" (6:10). התשובה הייתה: חכו עוד, עד אשר יימלא המספר. בקערה השלישית הוחל בה — "דם נתת להם לשתות" (16:6). בפרק 18 נפל גזר הדין. וכאן, ב־19:2, נשמעת המילה האחרונה: נוקם. המשפט נגמר; הספרים מאוזנים עד הטיפה האחרונה.
ושים לב לנימה. גיל זה אינו תאוות הנקם של מי שאחז בעצמו בסכין; זוהי הרווחה של מי שרואה סוף סוף צדק נעשה מידו של השופט היחיד אשר הצדק בידו. "אמת וצדק משפטיו." וכאשר ההמון קורא בפעם השנייה "הללויה", הוא מוסיף עליו שורה אחת מצמררת: "ועשנה עולה לעולמי עולמים." זוהי, מילה במילה, הלשון שבה תיאר ישעיהו אי־פעם את אדום הבוערת (ישעיהו 34:10) — עשנו של משפט אשר שוב אינו מושב. ואז נופלים 24 הזקנים וארבע החיות — המשתחווים הקדומים מאולם הכיסא של פרק 4 — בפעם האחרונה, ב"אמן, הללויה!" שלהם. וקול מן הכיסא עצמו קורא לכול: "הללו את אלוהינו, כל עבדיו, הקטנים עם הגדולים!" איש אינו עומד מבחוץ. כל הבית שר.
19:6–10חתונת השה
התגלות 19:6–10
6ואשמע כקול המון רב וכקול מים רבים וכקול רעמים חזקים, האומרים: הללויה, כי מלך יהוה אלוהי הצבאות!
7נשמחה ונגילה וניתן לו את הכבוד, כי באה חתונת השה, ואשתו הכינה את עצמה.
8וניתן לה ללבוש בוץ טהור וצח, כי הבוץ הזה הוא צדקות הקדושים.
9ויאמר אליי: כתוב: אשרי הקרואים אל משתה חתונת השה. ויאמר אליי: אלה הם דברי אלוהים האמיתיים.
10ואפול לרגליו להשתחוות לו, ויאמר אליי: ראה אל תעשה זאת! עבד אני כמוך וכאחיך אשר להם עדות ישוע. לאלוהים השתחווה! כי עדות ישוע היא רוח הנבואה.
ואז מתהפך השיר. ה"הללויה" הרביעי מתגלגל כמשבר מים רבים, כרעם כבד, והוא נושא את שתי המילים היפות ביותר של הספר: "יהוה אלוהי הצבאות מלך — כי באה חתונת השה." הנה הם, בתרועה אחת, שני החוטים אשר בהם הכול מתלכד: יהוה מלך (הכתר), והשה נושא אישה (הכלה). ההיסטוריה מעולם לא הייתה משפט בלבד; היא הייתה מראשיתה עת אירוסין, וזו מגיעה עתה אל יום החתונה.
"אשתו הכינה את עצמה." קרא מילה זו בדייקנות, כי היא רכה וחזקה כאחד. הפועל עומד בצורה החוזרת: היא הכינה את עצמה. הכלה אינה בובה המולבשת; היא אהובה המתכוננת לאיש אשר לו חיכתה. ובאותה נשימה עומד האחר: "וניתן לה ללבוש בוץ." מעשה ידיה ומתנתו, זה לצד זה בלא ליטוש — בדיוק כפי שאומר פאולוס: "פעלו את ישועתכם, כי אלוהים הוא הפועל בכם" (פיליפים 2:12-13), אך כעת בלשון כלה. והבוץ אינו ריק: "הבוץ הזה הוא צדקות הקדושים." הגלימה עשויה ממעשים ממשיים, מחיים שנחיו באמת בנאמנות — ועם זאת היא ניתנת לה. היא שלה, כי היא חיתה אותה; והיא מתנה, כי היא קיבלה אותה. זוהי בגד החתונה שעליו דיבר ישוע, אשר אינך מביא עמך בעצמך ובכל זאת עליך ללובשו (מתי 22:11-12); זהו הבוץ אשר החל בעדן, כאשר כרע אלוהים להלביש את ילדיו העירומים בעור של חיה שחוטה (בראשית 3:21).
ואז נשמעת הרביעית משבע ההכרזות "אשרי" של הספר, והמלאך מצווה על יוחנן לכותבה לבל תאבד: "אשרי הקרואים אל משתה חתונת השה." שים לב היטב למילה קרואים. כאן אין מערבבים את הכלה והאורחים אלא מבחינים ביניהם: יש כלה הנישאת, ויש קרואים המסובים אל משתה שלה. בחתונת בן מלך אין הכלה זהה לאורחים — ודווקא משום כך המשתה מלא כל כך. "אלה הם דברי אלוהים האמיתיים," אומר המלאך; לא משאלה אדוקה, אלא עובדה איתנה.
ואז מועד יוחנן, מוכרע, ונופל לרגלי המלאך להשתחוות לו. התשובה חריפה וברורה: "ראה, אל תעשה זאת! עבד אני בלבד כמוך — לאלוהים השתחווה." זוהי אזהרה אשר הספר ישוב וישנן בסופו עוד פעם אחת (22:9): אין עבודת מלאכים, ויהי השליח מסנוור ככל שיהיה. והמלאך מוסיף עליה את הטעם העמוק ביותר, משפט הזורה אור על הספר כולו: "עדות ישוע היא רוח הנבואה." כל נבואה נושמת אליו; כל דבר נבואי אמיתי, ממשה ועד יוחנן, מעיד בסופו של דבר על ישוע. לכן אף המלאך אינו כורע לעצמו — כי כל ההתגלות, ספר זה בכלל, היא "עדות ישוע" (1:2, 9), ומי שנושא עדות זו עומד לצד המלאכים, לא תחתם.
מומחה"עדות ישוע" (19:10)
"עדות ישוע היא רוח הנבואה" (19:10) נושאת סמיכות דו־משמעית. בקריאה אובייקטיבית: העדות על ישוע — כל נבואה אמיתית מצביעה עליו; כך קורא זאת חיבור זה, בקו אחד עם "עדות ישוע" כתוכן הספר כולו (1:2, 9). בקריאה סובייקטיבית: העדות מאת ישוע — הרוח הנבואית היוצאת ממנו (השווה 1:1). השתיים אינן שוללות זו את זו: המשיח הוא המקור וגם הלב של כל נבואה. (הדו־משמעות מתועדת היטב; חיבור זה הולך אחר הקריאה האובייקטיבית, כשהסובייקטיבית כצליל לוואי ממשי.)
מסה K·1הכלה והקרואים: החתונה שהבטיחה כל המקרא
החתונה אינה נופלת מן השמיים; היא השלמת אירוסין אשר החלו בעדן ורצים דרך כל הכתוב. הדימוי הוא של הנישואין היהודיים הקדומים, אשר התרחשו בשתי מערכות מופרדות בזמן. ראשית האירוסין (erusin, גם kiddushin, "קידוש"): הכלה קשורה משפטית, בכתב נישואין (ketuba) המעגן את זכויותיה, אך היא יושבת עדיין בבית אביה וממתינה. כך עומדת העדה עתה: "אורסתי אתכם לאיש אחד, להציגכם כבתולה טהורה למשיח" (קורינתים ב' 11:2) — קשורה, ממתינה. ואז בא, בשעה שאין הכלה יודעת אותה במדויק, החתן הלוקח אותה ונושאה אל בית אביו, שם הכין לה מקום (יוחנן 14:2-3) — הלקיחה. אחרי כן המשתה, הנמשך ימים — משתה השה (19:9). ואחרי החתונה ממלכת השלום: המלך עם כלתו. ההכרזה של 19:7 אינה עדיין החתונה עצמה. תחילה יוצא החתן למלחמה (19:11-14), כמו המלך של תהילים 45; אחר כך המשתה.
בקריאה זו מסדרת החתונה את כל מהלך הישועה: אירוסין עתה, הלקיחה, העת הסגורה בבית האב בעוד החֵמה עוברת בחוץ על הארץ, המשתה הפומבי בשיבה, ואחר כך ממלכת השלום. בכנות: הסֵדר הוא המדבר, לא הלוח — החתונה אינה מסגירה שעת לקיחה, היא משרטטת את צורת השלם. וטעות נפוצה אחת חייבת לצאת: אין "גזל סודי בלתי מבושר" שבו איש לא יכול היה לדעת על הבוא; 10 הבתולות דווקא מצפות לחתן צפוי (מתי 25), והתהלוכה היא בהגדרה רועשת. הבלתי צפוי טמון בשעה ובמוכנות (השמן), לא במנהג סודי.
ושם טמון גם מפתח שתי החבורות. 10 הבתולות נרדמו כולן; ההבדל לא היה ערות או שינה, אלא שמן או אין שמן — מוכנות או לא. החכמות "אשר היו נכונות" נכנסות, "ותיסגר הדלת" (מתי 25:10), כשם שאלוהים סגר את התיבה אחרי נוח (בראשית 7:16).
לאורך אותה דלת סגורה עובר גבול; ראה איזה גבול. הכלה היא מלוא חבורת כל המאמינים האמיתיים מכל הדורות, יהודי ונכרי — עץ הזית האחד של רומים 11, כפי שהוא נאסף בלקיחה. שים לב למילים האחרונות הללו, כי העץ ממשיך לגדול: פאולוס מניח לענפים הטבעיים להיות מורכבים שוב מאוחר יותר באותו עץ עצמו (11:24), וגם לענפי בר מאוחרים (11:17), באותה קדושה של אותו שורש (11:16). הדלת סוגרת אפוא את האסיפה, לא את העץ. והאורחים הקרואים (19:9) הם הבאים לאמונה לאחר הלקיחה: מורכבים מאוחר יותר על אותו עץ, באופן אחר. "אורח" היא מילה של סדר, לא מילה של דרגה. אין בספר זה גאולה ממדרגה שנייה: 19:8 ו-19:14 מלבישים את הכלה ואת הצבאות הרוכבים עמו באותה נוסחת בוץ, 22:14 מניח את כיבוס השמלות מ-7:14 לפני כל שומע, וכיסאות 20:4 הם הבטחת המנצחים של 3:21 — ומנצחים יש בכל אחד מן האופנים. מי שמאמין אחרי הדלת, בא מאוחר יותר; אין הוא בא נמוך יותר. (שקול; שקו ההפרדה עובר בדיוק לאורך דלת הלקיחה, וקריאת 10 הבתולות, הם שקלול של מודל זה.)
מסה K·2השבוע הגדול: 6,000 שנה והיום השביעי
מדוע אומר פרק זה שהעולם חיכה כמעט 6,000 שנה? משום שתחת כל הכתוב מונחת מידת זמן עתיקת יומין: שבוע הבריאה כתבנית ההיסטוריה. "אצל יהוה יום אחד כאלף שנים" (פטרוס ב' 3:8; תהילים 90:4). הנח את המפתח הזה לצד ששת ימי המעשה ויום השביתה השביעי של בראשית 1, ונפרש שבוע גדול: 6,000 שנות עמל תחת הסדר הנוכחי, ואז "יום" אחד — 1,000 שנים — אשר בו שובת הבורא אל הגה בריאתו. "אם כן נותרה מנוחת שבת לעם אלוהים" (עברים 4:9). השבת בקנה מידה קוסמי היא ממלכת 1,000 השנים של הבן — 1,000 השנים הפורצות בפרק הבא.
אין זה רעיון מאוחר. הוא קדום מן הברית החדשה עצמה. התלמוד הבבלי שם בפי בית אליהו את הדברים: "שית אלפי שנין הוי עלמא — שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח", ואז היום השביעי, השבת (סנהדרין צז ע"א). איגרת בר־נבא עובדת סביב שנת 100 באותו לוח (פרק 15); אירנאוס חוזר על החשבון סביב 180 (נגד המינים 5.28.3), היפוליטוס ולקטנטיוס נושאים אותו הלאה. מקורות יהודיים ונוצריים אשר לא הכירו זה את זה מצאו באופן עצמאי את אותה צורה: שישה ימי מעשה, יום אחד מנוחה. ואותו החשבון ביחידה אחרת: 120 יובלות של 50 שנה הם גם הם 6,000 שנה; עד שני אין זה.
אם תספור מאדם — שהכרונולוגים המקראיים הזהירים מציבים אותו סביב 4000 לפנה"ס — אזי זמננו שלנו קרב אל קץ היום השישי, אל סף השביעי. לכן רוכב המלך דווקא עתה: לא באקראי, אלא על התפר של השבוע הגדול. בכנות ובהדגשה: היד האיתנה מונחת על ההבטחה, היד הפתוחה על השנה המדויקת. שתבוא מנוחת שבת ושההיסטוריה רצה אל יום שביעי, כתוב בפטרוס ב', בעברים, בסנהדרין ובבר־נבא — מתועד היטב ונישא על ידי רבים. דניאל סופר ימים מן השיקוץ (1290, 1335), לא שנת לוח גרגוריאני קדימה, והחותם נפתח רק בקץ (דניאל 12:9); לכן נותרת השנה המדויקת ביד פתוחה — החשבון עצמו, הנשען על ראשית המניין המסורטית (ראה את המסגרת הפסטורלית בדברי הפתיחה). אך שהחתונה והשיבה פותחות את היום השביעי, אשר אליו מצפה הבריאה בגניחה כל ששת ימיה (רומים 8:22) — זוהי התקווה אשר עליה עומד הספר. (מסגרת ששת־אלפים־השנה והבטחת השבת: מתועדות היטב, קדומות ומעידות מכמה פיות; כל ספירת שנה מדויקת: ספקולטיבית, כשהמסגרת ביד איתנה והשנה המדויקת ביד פתוחה.)
תיקחוט ומראָה (התג׳ 19:1-10)
חוט ← התג׳ 6: "נקם את דם עבדיו" (19:2) סוגר את הזעקה "עד מתי?" מתחת למזבח (6:10), דרך 16:6 ו־18:24 — תיק נוקם־הדם סגור. · הללויה: ארבע פעמים (19:1, 3, 4, 6), יחיד בברית החדשה — שיר ההלל אשר נשמר לשעה זו. · שני משתים: משתה חתונת השה (19:9) עומד מול "משתה האל הגדול" (19:17) — להסב אל השולחן, או לשכב על השולחן (deipnon, בדיוק פעמיים). · שתי נשים: הכלה המכינה את עצמה (19:7) ↔ הזונה אשר הופשטה ונשרפה (17:16); נוסחת המראה "בוא ואראך" מחברת את 17:1 ו־21:9. · בוץ: הבוץ הטהור של הכלה (19:8) ↔ הארגמן והשני של הזונה (17:4) — צדקה ניתנת מול פאר קנוי. · סירוב המלאך: "לאלוהים השתחווה" (19:10) שב ב־22:9 — אין עבודת מלאכים. · מראָה (D′→C′): עם ההללויה נסגר פאנל בבל (D′) ונפתחת השיבה (C′): המלך מולך. · הארץ שהושחתה: "אשר השחיתה את הארץ" (19:2) היא מילת המבול ("ותשחת הארץ", בראשית 6:11-13) ומילת בבל, "הר המשחית [...] המשחית את כל הארץ" (ירמיהו 51:25); בברית החדשה היא מופיעה עם הארץ רק כאן וב־11:18.
19:11–16המלך על הסוס הלבן
התגלות 19:11–16
11וארא את השמיים פתוחים, והנה סוס לבן, והרוכב עליו נקרא נאמן ואמיתי. והוא שופט ולוחם בצדק.
12ועיניו כלהבת אש, ועל ראשו כתרים רבים. ולו שם כתוב אשר איש אינו יודעו זולתו.
13והוא לבוש גלימה טבולה בדם, ושמו נקרא: דבר אלוהים.
14וצבאות השמיים הלכו אחריו על סוסים לבנים, לבושים בוץ צח, לבן וטהור.
15ומפיו יוצאת חרב חדה, להכות בה את הגויים. והוא ירעם בשבט ברזל. והוא דורך את גת יין החֵמה העזה של אלוהי הצבאות.
16ועל גלימתו ועל יריכו כתוב לו השם הזה: מלך המלכים ואדון האדונים.
ואז מתרחש מה שלו חיכתה כל הבריאה. השמיים נפתחים — ולא בנימוס. המילה היוונית פירושה: נקרעים פתוחים, נבקעים בכוח מבפנים, כאילו הפרוכת שבין שמיים וארץ נמשכת לאחור. ומבעד לאותו בקע יוצא רוכב על סוס לבן. זכור את הסוס הלבן הזה, כי כבר ראית אותו: ממש בראשית, תחת החותם הראשון, רכב אף הוא רוכב על סוס לבן אל תוך העולם — אך זה היה הזיוף, האנטיכריסט על צבע השמיים. זה הוא האמיתי. ושמו הוא כל אשר אותו אחר לא היה: "נאמן ואמיתי" — אותו אשר כינה את עצמו בפרק 3 "האמן, העד הנאמן והאמיתי". החתן אשר עמד בכל הבטחה. והוא אינו בא לשאת ולתת: "הוא שופט ולוחם בצדק."
הבט בו, כי כל פרט בוער. עיניו הן להבת אש — אותן עיניים לוהטות מן הפרק הראשון, הרואות דרך הכול. ועל ראשו: לא כתר אחד, אלא כתרים רבים. חשוב על הדרקון בשבעת כתריו, על החיה ב־10 שלה — כתרים שאולים, גנובים. כאן נושא אחד את כל הכתרים אשר ישנם, וכולם שלו. הוא נושא שלושה שמות, והם מטפסים מעלה. הראשון הוא שם "אשר איש אינו יודעו זולתו" — סוד אשר אף כאן אינו נמסר, מעמק באלוהים אשר אין יצור מודד אותו. השני כתוב כן: "דבר אלוהים" — הוא אשר בו נאמר הכול בבראשית 1, הדבר אשר קרא ליש את אשר לא היה. והשלישי כתוב על גלימתו ועל יריכו, במקום שכל עובר אורח יכול לקראו: "מלך המלכים ואדון האדונים." בוני המגדל בבבל ביקשו לעשות לעצמם שם; מלך זה נושא את השם, משום שמעולם לא נצרך לאחוז בו.
אך הבט אז בגלימתו, כי שם משהו פועם שאינך מצפה לו. היא "טבולה בדם" — ושים לב: הדם עליה כבר לפני שהקרב מתחיל. הוא אינו מכתים את גלימתו בקרב העתיד עוד לבוא; האדום כבר שם. זהו דימוי ישעיהו: הדורך הבא מאדום, מבצרה, בבגדים מותזים, כי "פורה דרכתי לבדי" (ישעיהו 63:1-6). אין זה דמו שלו מגולגותא — זהו דם האויב, והוא אומר: בטרם יגיע אי־פעם אל שדה הקרב של ארמגדון, כבר החל המשפט. ואחריו, על סוסים לבנים, בבוץ צח לבן וטהור, באים צבאות השמיים. השומע אתה את הבוץ הזה? הוא בדיוק בוץ החתונה של פסוק 8. אין אלה מלאכים בלבד: הוא מצביע, לצדם, על הכלה, הרוכבת עם חתנה אל השדה. היא לא נצרכה להילקח; היא כבר שלו, והיא שבה עמו.
ואז, הנשק. אין חרב באגרופו — חרב מתוך פיו. כי כך מנצח מלך זה את מלחמתו: לא בפלדה אלא בדבר. אותו דבר אשר אמר את היקום, אומר עתה את צבא האויב מן הקיום. הוא אינו צריך אף להרים יד; הוא מדבר, וזה נגמר. "הוא ירעם בשבט ברזל" (תהילים 2) — והוא דורך את גת חֵמת אלוהים העזה. זכור את הגת הזו, כי כבר ראית אותה נכונה: בפרק 14 הושלך בציר היין אל הגת, מחוץ לעיר, והדם זרם עד רסני הסוסים (14:19-20). שם, על אותו שדה, נדרך עתה. הענבים חיכו מאז פרק 14; עתה בא הדורך.
19:17–21שני המשתים וקץ החיה
התגלות 19:17–21
17וארא מלאך אחד עומד בשמש, ויקרא בקול גדול לכל העופות העפים במרום הרקיע: בואו והיאספו אל משתה אלוהים הגדול,
18לאכול בשר מלכים ובשר שרי צבא ובשר גיבורים ובשר סוסים ורוכביהם, ובשר כל אדם, בני חורין ועבדים, קטנים וגדולים.
19וארא את החיה ואת מלכי הארץ וצבאותיהם נאספים לעשות מלחמה ברוכב על הסוס ובצבאו.
20ותיתפש החיה ועמה נביא השקר אשר עשה לפניה את האותות, אשר בהם התעה את מקבלי אות החיה ואת המשתחווים לצלמה. השניים האלה הושלכו חיים אל אגם האש הבוער בגופרית.
21והנותרים הומתו בחרב הרוכב על הסוס, החרב היוצאת מפיו. וכל העופות שבעו מבשרם.
ועתה מציב הספר שני משתים זה לצד זה, והצמרמורת טמונה בניגוד. זה עתה נשמעה ההכרזה "אשרי": "אשרי הקרואים אל משתה החתונה של השה" (19:9). וכאן עומד מלאך בשמש וקורא משתה אחר — לא לקרואים, אלא לעופות הטרף. "בואו, היאספו אל משתה האל הגדול," הוא קורא לכל עופות האסון, "לאכול בשר מלכים, שרי צבא, גיבורים, סוסים ורוכבים." זהו הדימוי מיחזקאל, הקריאה לעופות לאחר נפילת גוג (יחזקאל 39:17-20). שני משתים, שני יעדים, וביניהם עובר קו ההפרדה של כל הספר: אתה מסב אל שולחן השה, או שאתה מוטל על השולחן כמשתה. להסב אל החתונה, או להיאסף בידי העופות.
כי הבט מי עומד מן הצד האחר. "החיה ומלכי הארץ וצבאותיהם," נאספים למטרה אחת: לעשות מלחמה ברוכב. זהו ארמגדון, הקרב אשר אליו הסיעו שלוש רוחות הצפרדע את המלכים (16:14-16) — המרד האחרון, המטורף, של הארץ נגד בוראה, בדיוק שעליו לעג תהילים 2: הגויים הנוסדים יחד על יהוה ועל משיחו. ואז, בשני משפטים, זה נגמר. אין קרב אפי, אין סוף בלתי ודאי. "החיה נתפשה" — המילה היוונית היא של מעצר, לכידת פושע — "ועמה נביא השקר." החיה על כיסאה ודוברה בקול הכבש: נלכדים, כשני נבלים בשעת מעשה.
ואז המילה הנוראה ביותר בכל המחזה. השניים האלה מושלכים "חיים אל אגם האש." חיים. לא תחילה מומתים ואז נשפטים — בהכרה מלאה אל הלהבה הנצחית. הם שני היצורים הראשונים אשר אי־פעם מושמים באותו אגם; הדרקון עצמו בא רק 1,000 שנה אחרי כן (20:10), וכל יתר המתים רק במשפט האחרון (20:12-15). שילוש־הזיוף, אשר הניח כה ארוכות להשתחוות לו כמו לאלוהים, מתחיל כאן את קצו — והוא מתחילו בלא רחמי המוות. והצבאות אשר עלו עמם? "הנותרים הומתו בחרב היוצאת מפיו." שורה אחת. הדבר מדבר, וכל הצבא נופל. הקרב הגדול אשר ממנו פחד העולם כל כך מוכרע במשפט אחד מפי המלך. והעופות, אשר נקראו בשמש, יורדים על המישור ושְׂבֵעִים.
כך מסתיים המרד הארוך. המגילה אשר נלקחה בפרק 5 בוצעה עד החותם האחרון; נוקם־הדם גבה את חובו; הזיוף מוטל בלהבה, והכלה עומדת בלבן לצד מלכה. מה שנותר עתה הוא המתוק מכול: 1,000 השנים, הכיסא, שמחת החתונה של היום השביעי. המלך בא. ההמתנה — כמעט 6,000 שנה — נגמרה.
מסה K·3הרוכב: הסוס האמיתי, הדם והנוקם
הסוס הלבן האמיתי. הנח את שני הרוכבים על הסוס הלבן זה לצד זה, ותראה את כל הספר בזעיר אנפין. הראשון יצא בפתיחת החותם הראשון (6:2): קשת בלא חץ, זר שאול אחד, "וניתן לו כתר" — משיח־הזיוף הרוכב פנימה על צבע השמיים. האחרון יוצא מבעד השמיים הקרועים (19:11): חרב מתוך פיו, כתרים רבים משלו, גלימה כבר אדומה מן המשפט, וצבאות השמיים אחריו. האחד כבש במרמה וקיבל את כוחו מן החוץ; האחר בא בסמכות שהיא משלו. הסוס הלבן של הקץ חושף את הסוס הלבן של הראשית: הזיוף רכב ראשון, אך האמיתי רוכב אחרון, והוא רוכב הכי ארוך.
הדם על הגלימה. שהגלימה כבר אדומה לפני הקרב אינו רשלנות אלא רמיזה. ישעיהו ראה את הדורך בא מבצרה, מארץ אדום, בבגדים מותזים כשל מי שדרך את הגת — ועל השאלה מדוע בגדו אדום, הוא משיב: "פורה דרכתי לבדי, ומעמים אין איש אתי" (ישעיהו 63:1-3). זהו דם האויב, לא דמו שלו; הנוקם בא לא מדמם, אלא מגואל בדם. בחיבור זה הדבר נקרא כהתערבות ראשונה — המלך יורד אל מקום שבו עם בריתו עוד מת תחת חרב הכובש, ומשם הוא צועד אל שדה הקרב. בכנות: הטקסט של התגלות 19 אינו נוקב בבצרה; שהדם בא מקרב נפרד מוקדם הוא מילוי שקול. אחרים קוראים את האדום כדימוי מקדים של ארמגדון עצמו. אך שזהו דם אויב ושמקורו בישעיהו 63, עומד איתן. (דם אויב/ישעיהו 63: מתועד היטב; בצרה־כקרב־ראשון: שקול.)
הנוקם. מאחורי כל השיבה הזו עומדת דמות מקראית אחת: הגואל, הקרוב המבצע את זכות משפחתו (במדבר 35). היו לו שלוש חובות מגולגלות יחד: לגאול את הנחלה האבודה, לקחת את האלמנה לאישה, ולנקום את הדם השפוך. בספר זה ממלא הגואל את שלושתן. השדה — הארץ, שטר הקניין של פרק 5 — נגאל. דם הכלה והעדים נוקם: זהו מה שמתבצע כאן, על שדה הקרב (19:2, 15). והחובה השנייה, המתוקה מן השלוש, עומדת עוד פתוחה ונמלאת תכף ומיד: הכלה מובאת אל המשתה. אין כתר בלא צלב, ואין חתונה בלא שתחילה נוקם הדם — אך עתה שניהם באים על מקומם, באותו יום, בידי אותו גואל. (חוט נוקם־הדם 6:10 → 16:6 → 19:2 מתועד היטב; הגואל בשלוש חובותיו כמסגרת מארגנת הוא העמקה שקולה של חיבור זה.)
תיקחוט ומראָה (התג׳ 19:11-21)
סוס לבן: הרוכב האמיתי (19:11) ↔ רוכב־הזיוף של החותם הראשון (6:2) — כתרים רבים מול זר אחד, חרב מול קשת־בלא־חץ. · נאמן ואמיתי: 19:11 ↔ 3:14 (האמן, העד הנאמן) ו־1:5. · עיני אש: 19:12 ↔ 1:14; 2:18. · חרב מן הפה: 19:15 ↔ 1:16; 2:12; תסלוניקים ב' 2:8. · שבט ברזל: 19:15 ↔ תהילים 2:9; הילד (12:5); המנצחים (2:27). · גת: 19:15 ↔ 14:19-20 (lēnos); ישעיהו 63; יואל 4 — בציר היין של הפאנל האמצעי, נדרך כאן. · חוט הכוס (סגור): הכוס אשר בבל השקתה את העמים ונאלצה לשתות עד תומה (14:8 → 14:10 → 16:19 → 17:4 → 18:6) שוב אינה מוגשת כאן אלא נדרכת — הגת (19:15) היא הכלי האחרון של אותה חֵמה עצמה. · מלך המלכים: 19:16 ↔ 17:14. · שני משתים: משתה החתונה (19:9) ↔ משתה אלוהים (19:17; יחזקאל 39). · חיה + נביא שקר: חיים באגם (19:20) — היושבים הראשונים; הדרקון בא ב־20:10. · מראָה (C′ ↔ C): השמיים הפתוחים והמלך היוצא (19:11) משיבים על אולם הכיסא והמגילה החתומה של 4-5 — מה שהוחלט שם בשמיים מתבצע כאן על הארץ. · הגואל מציון: רגליו על הר הזיתים (זכריה 14:4); "והביטו אליי את אשר דקרו" (זכריה 12:10; רומים 11:26).
עצור את נשימתך, כי כאן הכול סובב. כמעט 6,000 שנה חיכתה הבריאה לרגע הזה — שישה ימים ארוכים של עמל, מן הגן שבו נאלצו האיש והאישה הראשונים לצאת מן הגינה, דרך כל מלחמה וכל קבר, עד אותו רגע יחיד שבו נפתחים השמיים עצמם והמלך כדין רוכב החוצה. השבוע הגדול קרב אל קצו; היום השביעי, שבת העולם, עומד להפציע. והוא אינו נפתח בקרב כי אם בשיר, ולא בשיר כי אם בחתונה.
ארבע פעמים מתגלגלת בשמיים מילה אשר בכל הברית החדשה היא נשמעת כאן בלבד: הללויה. זוהי תרועת הגיל על הזונה שנפלה — המשפט אשר נפתח תחת החותם החמישי, סגור סוף סוף — ובה בעת התיבה הראשונה של שיר החתונה. כי ברגע שבבל מוטלת, יכולה הכלה לצעוד קדימה. וברגע שהכלה מוכנה, נקרעים השמיים והוא בא: נאמן ואמיתי, בעיני אש ובכתרים רבים, גלימתו כבר אדומה, דבר אלוהים, מלך המלכים. אין זה עוד מערך־ביניים ואין זו הכנה. זוהי השיבה הביתה אשר אליה נעה כל המקרא. ראשית השיר והחתונה; ואז הרוכב.
19:1–5ארבעת ההללויה
שמע כיצד הוא מתפרץ. קול כמו המון אין־קץ, והמילה הראשונה היא מילה שהספר כולו טרם שמע: הללויה — "הללו את יהוה". ארבע פעמים היא נשמעת בפסוקים מעטים אלה, ומחוצה להם אין היא מצויה בכל הברית החדשה; כאילו נשמרה לשעה היחידה הזו. ומדוע אותו גיל? "כי נקם את דם עבדיו מידה." כאן נסגרת לולאה אשר נפתחה בפרק 6. מתחת למזבח קראו העדים הנרצחים: "עד מתי לא תיקום את דמנו?" (6:10). התשובה הייתה: חכו עוד, עד אשר יימלא המספר. בקערה השלישית הוחל בה — "דם נתת להם לשתות" (16:6). בפרק 18 נפל גזר הדין. וכאן, ב־19:2, נשמעת המילה האחרונה: נוקם. המשפט נגמר; הספרים מאוזנים עד הטיפה האחרונה.
ושים לב לנימה. גיל זה אינו תאוות הנקם של מי שאחז בעצמו בסכין; זוהי הרווחה של מי שרואה סוף סוף צדק נעשה מידו של השופט היחיד אשר הצדק בידו. "אמת וצדק משפטיו." וכאשר ההמון קורא בפעם השנייה "הללויה", הוא מוסיף עליו שורה אחת מצמררת: "ועשנה עולה לעולמי עולמים." זוהי, מילה במילה, הלשון שבה תיאר ישעיהו אי־פעם את אדום הבוערת (ישעיהו 34:10) — עשנו של משפט אשר שוב אינו מושב. ואז נופלים 24 הזקנים וארבע החיות — המשתחווים הקדומים מאולם הכיסא של פרק 4 — בפעם האחרונה, ב"אמן, הללויה!" שלהם. וקול מן הכיסא עצמו קורא לכול: "הללו את אלוהינו, כל עבדיו, הקטנים עם הגדולים!" איש אינו עומד מבחוץ. כל הבית שר.
19:6–10חתונת השה
ואז מתהפך השיר. ה"הללויה" הרביעי מתגלגל כמשבר מים רבים, כרעם כבד, והוא נושא את שתי המילים היפות ביותר של הספר: "יהוה אלוהי הצבאות מלך — כי באה חתונת השה." הנה הם, בתרועה אחת, שני החוטים אשר בהם הכול מתלכד: יהוה מלך (הכתר), והשה נושא אישה (הכלה). ההיסטוריה מעולם לא הייתה משפט בלבד; היא הייתה מראשיתה עת אירוסין, וזו מגיעה עתה אל יום החתונה.
"אשתו הכינה את עצמה." קרא מילה זו בדייקנות, כי היא רכה וחזקה כאחד. הפועל עומד בצורה החוזרת: היא הכינה את עצמה. הכלה אינה בובה המולבשת; היא אהובה המתכוננת לאיש אשר לו חיכתה. ובאותה נשימה עומד האחר: "וניתן לה ללבוש בוץ." מעשה ידיה ומתנתו, זה לצד זה בלא ליטוש — בדיוק כפי שאומר פאולוס: "פעלו את ישועתכם, כי אלוהים הוא הפועל בכם" (פיליפים 2:12-13), אך כעת בלשון כלה. והבוץ אינו ריק: "הבוץ הזה הוא צדקות הקדושים." הגלימה עשויה ממעשים ממשיים, מחיים שנחיו באמת בנאמנות — ועם זאת היא ניתנת לה. היא שלה, כי היא חיתה אותה; והיא מתנה, כי היא קיבלה אותה. זוהי בגד החתונה שעליו דיבר ישוע, אשר אינך מביא עמך בעצמך ובכל זאת עליך ללובשו (מתי 22:11-12); זהו הבוץ אשר החל בעדן, כאשר כרע אלוהים להלביש את ילדיו העירומים בעור של חיה שחוטה (בראשית 3:21).
ואז נשמעת הרביעית משבע ההכרזות "אשרי" של הספר, והמלאך מצווה על יוחנן לכותבה לבל תאבד: "אשרי הקרואים אל משתה חתונת השה." שים לב היטב למילה קרואים. כאן אין מערבבים את הכלה והאורחים אלא מבחינים ביניהם: יש כלה הנישאת, ויש קרואים המסובים אל משתה שלה. בחתונת בן מלך אין הכלה זהה לאורחים — ודווקא משום כך המשתה מלא כל כך. "אלה הם דברי אלוהים האמיתיים," אומר המלאך; לא משאלה אדוקה, אלא עובדה איתנה.
ואז מועד יוחנן, מוכרע, ונופל לרגלי המלאך להשתחוות לו. התשובה חריפה וברורה: "ראה, אל תעשה זאת! עבד אני בלבד כמוך — לאלוהים השתחווה." זוהי אזהרה אשר הספר ישוב וישנן בסופו עוד פעם אחת (22:9): אין עבודת מלאכים, ויהי השליח מסנוור ככל שיהיה. והמלאך מוסיף עליה את הטעם העמוק ביותר, משפט הזורה אור על הספר כולו: "עדות ישוע היא רוח הנבואה." כל נבואה נושמת אליו; כל דבר נבואי אמיתי, ממשה ועד יוחנן, מעיד בסופו של דבר על ישוע. לכן אף המלאך אינו כורע לעצמו — כי כל ההתגלות, ספר זה בכלל, היא "עדות ישוע" (1:2, 9), ומי שנושא עדות זו עומד לצד המלאכים, לא תחתם.
מומחה"עדות ישוע" (19:10)
"עדות ישוע היא רוח הנבואה" (19:10) נושאת סמיכות דו־משמעית. בקריאה אובייקטיבית: העדות על ישוע — כל נבואה אמיתית מצביעה עליו; כך קורא זאת חיבור זה, בקו אחד עם "עדות ישוע" כתוכן הספר כולו (1:2, 9). בקריאה סובייקטיבית: העדות מאת ישוע — הרוח הנבואית היוצאת ממנו (השווה 1:1). השתיים אינן שוללות זו את זו: המשיח הוא המקור וגם הלב של כל נבואה. (הדו־משמעות מתועדת היטב; חיבור זה הולך אחר הקריאה האובייקטיבית, כשהסובייקטיבית כצליל לוואי ממשי.)
מסה K·1הכלה והקרואים: החתונה שהבטיחה כל המקרא
החתונה אינה נופלת מן השמיים; היא השלמת אירוסין אשר החלו בעדן ורצים דרך כל הכתוב. הדימוי הוא של הנישואין היהודיים הקדומים, אשר התרחשו בשתי מערכות מופרדות בזמן. ראשית האירוסין (erusin, גם kiddushin, "קידוש"): הכלה קשורה משפטית, בכתב נישואין (ketuba) המעגן את זכויותיה, אך היא יושבת עדיין בבית אביה וממתינה. כך עומדת העדה עתה: "אורסתי אתכם לאיש אחד, להציגכם כבתולה טהורה למשיח" (קורינתים ב' 11:2) — קשורה, ממתינה. ואז בא, בשעה שאין הכלה יודעת אותה במדויק, החתן הלוקח אותה ונושאה אל בית אביו, שם הכין לה מקום (יוחנן 14:2-3) — הלקיחה. אחרי כן המשתה, הנמשך ימים — משתה השה (19:9). ואחרי החתונה ממלכת השלום: המלך עם כלתו. ההכרזה של 19:7 אינה עדיין החתונה עצמה. תחילה יוצא החתן למלחמה (19:11-14), כמו המלך של תהילים 45; אחר כך המשתה.
בקריאה זו מסדרת החתונה את כל מהלך הישועה: אירוסין עתה, הלקיחה, העת הסגורה בבית האב בעוד החֵמה עוברת בחוץ על הארץ, המשתה הפומבי בשיבה, ואחר כך ממלכת השלום. בכנות: הסֵדר הוא המדבר, לא הלוח — החתונה אינה מסגירה שעת לקיחה, היא משרטטת את צורת השלם. וטעות נפוצה אחת חייבת לצאת: אין "גזל סודי בלתי מבושר" שבו איש לא יכול היה לדעת על הבוא; 10 הבתולות דווקא מצפות לחתן צפוי (מתי 25), והתהלוכה היא בהגדרה רועשת. הבלתי צפוי טמון בשעה ובמוכנות (השמן), לא במנהג סודי.
ושם טמון גם מפתח שתי החבורות. 10 הבתולות נרדמו כולן; ההבדל לא היה ערות או שינה, אלא שמן או אין שמן — מוכנות או לא. החכמות "אשר היו נכונות" נכנסות, "ותיסגר הדלת" (מתי 25:10), כשם שאלוהים סגר את התיבה אחרי נוח (בראשית 7:16).
לאורך אותה דלת סגורה עובר גבול; ראה איזה גבול. הכלה היא מלוא חבורת כל המאמינים האמיתיים מכל הדורות, יהודי ונכרי — עץ הזית האחד של רומים 11, כפי שהוא נאסף בלקיחה. שים לב למילים האחרונות הללו, כי העץ ממשיך לגדול: פאולוס מניח לענפים הטבעיים להיות מורכבים שוב מאוחר יותר באותו עץ עצמו (11:24), וגם לענפי בר מאוחרים (11:17), באותה קדושה של אותו שורש (11:16). הדלת סוגרת אפוא את האסיפה, לא את העץ. והאורחים הקרואים (19:9) הם הבאים לאמונה לאחר הלקיחה: מורכבים מאוחר יותר על אותו עץ, באופן אחר. "אורח" היא מילה של סדר, לא מילה של דרגה. אין בספר זה גאולה ממדרגה שנייה: 19:8 ו-19:14 מלבישים את הכלה ואת הצבאות הרוכבים עמו באותה נוסחת בוץ, 22:14 מניח את כיבוס השמלות מ-7:14 לפני כל שומע, וכיסאות 20:4 הם הבטחת המנצחים של 3:21 — ומנצחים יש בכל אחד מן האופנים. מי שמאמין אחרי הדלת, בא מאוחר יותר; אין הוא בא נמוך יותר. (שקול; שקו ההפרדה עובר בדיוק לאורך דלת הלקיחה, וקריאת 10 הבתולות, הם שקלול של מודל זה.)
מסה K·2השבוע הגדול: 6,000 שנה והיום השביעי
מדוע אומר פרק זה שהעולם חיכה כמעט 6,000 שנה? משום שתחת כל הכתוב מונחת מידת זמן עתיקת יומין: שבוע הבריאה כתבנית ההיסטוריה. "אצל יהוה יום אחד כאלף שנים" (פטרוס ב' 3:8; תהילים 90:4). הנח את המפתח הזה לצד ששת ימי המעשה ויום השביתה השביעי של בראשית 1, ונפרש שבוע גדול: 6,000 שנות עמל תחת הסדר הנוכחי, ואז "יום" אחד — 1,000 שנים — אשר בו שובת הבורא אל הגה בריאתו. "אם כן נותרה מנוחת שבת לעם אלוהים" (עברים 4:9). השבת בקנה מידה קוסמי היא ממלכת 1,000 השנים של הבן — 1,000 השנים הפורצות בפרק הבא.
אין זה רעיון מאוחר. הוא קדום מן הברית החדשה עצמה. התלמוד הבבלי שם בפי בית אליהו את הדברים: "שית אלפי שנין הוי עלמא — שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח", ואז היום השביעי, השבת (סנהדרין צז ע"א). איגרת בר־נבא עובדת סביב שנת 100 באותו לוח (פרק 15); אירנאוס חוזר על החשבון סביב 180 (נגד המינים 5.28.3), היפוליטוס ולקטנטיוס נושאים אותו הלאה. מקורות יהודיים ונוצריים אשר לא הכירו זה את זה מצאו באופן עצמאי את אותה צורה: שישה ימי מעשה, יום אחד מנוחה. ואותו החשבון ביחידה אחרת: 120 יובלות של 50 שנה הם גם הם 6,000 שנה; עד שני אין זה.
אם תספור מאדם — שהכרונולוגים המקראיים הזהירים מציבים אותו סביב 4000 לפנה"ס — אזי זמננו שלנו קרב אל קץ היום השישי, אל סף השביעי. לכן רוכב המלך דווקא עתה: לא באקראי, אלא על התפר של השבוע הגדול. בכנות ובהדגשה: היד האיתנה מונחת על ההבטחה, היד הפתוחה על השנה המדויקת. שתבוא מנוחת שבת ושההיסטוריה רצה אל יום שביעי, כתוב בפטרוס ב', בעברים, בסנהדרין ובבר־נבא — מתועד היטב ונישא על ידי רבים. דניאל סופר ימים מן השיקוץ (1290, 1335), לא שנת לוח גרגוריאני קדימה, והחותם נפתח רק בקץ (דניאל 12:9); לכן נותרת השנה המדויקת ביד פתוחה — החשבון עצמו, הנשען על ראשית המניין המסורטית (ראה את המסגרת הפסטורלית בדברי הפתיחה). אך שהחתונה והשיבה פותחות את היום השביעי, אשר אליו מצפה הבריאה בגניחה כל ששת ימיה (רומים 8:22) — זוהי התקווה אשר עליה עומד הספר. (מסגרת ששת־אלפים־השנה והבטחת השבת: מתועדות היטב, קדומות ומעידות מכמה פיות; כל ספירת שנה מדויקת: ספקולטיבית, כשהמסגרת ביד איתנה והשנה המדויקת ביד פתוחה.)
תיקחוט ומראָה (התג׳ 19:1-10)
חוט ← התג׳ 6: "נקם את דם עבדיו" (19:2) סוגר את הזעקה "עד מתי?" מתחת למזבח (6:10), דרך 16:6 ו־18:24 — תיק נוקם־הדם סגור. · הללויה: ארבע פעמים (19:1, 3, 4, 6), יחיד בברית החדשה — שיר ההלל אשר נשמר לשעה זו. · שני משתים: משתה חתונת השה (19:9) עומד מול "משתה האל הגדול" (19:17) — להסב אל השולחן, או לשכב על השולחן (deipnon, בדיוק פעמיים). · שתי נשים: הכלה המכינה את עצמה (19:7) ↔ הזונה אשר הופשטה ונשרפה (17:16); נוסחת המראה "בוא ואראך" מחברת את 17:1 ו־21:9. · בוץ: הבוץ הטהור של הכלה (19:8) ↔ הארגמן והשני של הזונה (17:4) — צדקה ניתנת מול פאר קנוי. · סירוב המלאך: "לאלוהים השתחווה" (19:10) שב ב־22:9 — אין עבודת מלאכים. · מראָה (D′→C′): עם ההללויה נסגר פאנל בבל (D′) ונפתחת השיבה (C′): המלך מולך. · הארץ שהושחתה: "אשר השחיתה את הארץ" (19:2) היא מילת המבול ("ותשחת הארץ", בראשית 6:11-13) ומילת בבל, "הר המשחית [...] המשחית את כל הארץ" (ירמיהו 51:25); בברית החדשה היא מופיעה עם הארץ רק כאן וב־11:18.
19:11–16המלך על הסוס הלבן
ואז מתרחש מה שלו חיכתה כל הבריאה. השמיים נפתחים — ולא בנימוס. המילה היוונית פירושה: נקרעים פתוחים, נבקעים בכוח מבפנים, כאילו הפרוכת שבין שמיים וארץ נמשכת לאחור. ומבעד לאותו בקע יוצא רוכב על סוס לבן. זכור את הסוס הלבן הזה, כי כבר ראית אותו: ממש בראשית, תחת החותם הראשון, רכב אף הוא רוכב על סוס לבן אל תוך העולם — אך זה היה הזיוף, האנטיכריסט על צבע השמיים. זה הוא האמיתי. ושמו הוא כל אשר אותו אחר לא היה: "נאמן ואמיתי" — אותו אשר כינה את עצמו בפרק 3 "האמן, העד הנאמן והאמיתי". החתן אשר עמד בכל הבטחה. והוא אינו בא לשאת ולתת: "הוא שופט ולוחם בצדק."
הבט בו, כי כל פרט בוער. עיניו הן להבת אש — אותן עיניים לוהטות מן הפרק הראשון, הרואות דרך הכול. ועל ראשו: לא כתר אחד, אלא כתרים רבים. חשוב על הדרקון בשבעת כתריו, על החיה ב־10 שלה — כתרים שאולים, גנובים. כאן נושא אחד את כל הכתרים אשר ישנם, וכולם שלו. הוא נושא שלושה שמות, והם מטפסים מעלה. הראשון הוא שם "אשר איש אינו יודעו זולתו" — סוד אשר אף כאן אינו נמסר, מעמק באלוהים אשר אין יצור מודד אותו. השני כתוב כן: "דבר אלוהים" — הוא אשר בו נאמר הכול בבראשית 1, הדבר אשר קרא ליש את אשר לא היה. והשלישי כתוב על גלימתו ועל יריכו, במקום שכל עובר אורח יכול לקראו: "מלך המלכים ואדון האדונים." בוני המגדל בבבל ביקשו לעשות לעצמם שם; מלך זה נושא את השם, משום שמעולם לא נצרך לאחוז בו.
אך הבט אז בגלימתו, כי שם משהו פועם שאינך מצפה לו. היא "טבולה בדם" — ושים לב: הדם עליה כבר לפני שהקרב מתחיל. הוא אינו מכתים את גלימתו בקרב העתיד עוד לבוא; האדום כבר שם. זהו דימוי ישעיהו: הדורך הבא מאדום, מבצרה, בבגדים מותזים, כי "פורה דרכתי לבדי" (ישעיהו 63:1-6). אין זה דמו שלו מגולגותא — זהו דם האויב, והוא אומר: בטרם יגיע אי־פעם אל שדה הקרב של ארמגדון, כבר החל המשפט. ואחריו, על סוסים לבנים, בבוץ צח לבן וטהור, באים צבאות השמיים. השומע אתה את הבוץ הזה? הוא בדיוק בוץ החתונה של פסוק 8. אין אלה מלאכים בלבד: הוא מצביע, לצדם, על הכלה, הרוכבת עם חתנה אל השדה. היא לא נצרכה להילקח; היא כבר שלו, והיא שבה עמו.
ואז, הנשק. אין חרב באגרופו — חרב מתוך פיו. כי כך מנצח מלך זה את מלחמתו: לא בפלדה אלא בדבר. אותו דבר אשר אמר את היקום, אומר עתה את צבא האויב מן הקיום. הוא אינו צריך אף להרים יד; הוא מדבר, וזה נגמר. "הוא ירעם בשבט ברזל" (תהילים 2) — והוא דורך את גת חֵמת אלוהים העזה. זכור את הגת הזו, כי כבר ראית אותה נכונה: בפרק 14 הושלך בציר היין אל הגת, מחוץ לעיר, והדם זרם עד רסני הסוסים (14:19-20). שם, על אותו שדה, נדרך עתה. הענבים חיכו מאז פרק 14; עתה בא הדורך.
19:17–21שני המשתים וקץ החיה
ועתה מציב הספר שני משתים זה לצד זה, והצמרמורת טמונה בניגוד. זה עתה נשמעה ההכרזה "אשרי": "אשרי הקרואים אל משתה החתונה של השה" (19:9). וכאן עומד מלאך בשמש וקורא משתה אחר — לא לקרואים, אלא לעופות הטרף. "בואו, היאספו אל משתה האל הגדול," הוא קורא לכל עופות האסון, "לאכול בשר מלכים, שרי צבא, גיבורים, סוסים ורוכבים." זהו הדימוי מיחזקאל, הקריאה לעופות לאחר נפילת גוג (יחזקאל 39:17-20). שני משתים, שני יעדים, וביניהם עובר קו ההפרדה של כל הספר: אתה מסב אל שולחן השה, או שאתה מוטל על השולחן כמשתה. להסב אל החתונה, או להיאסף בידי העופות.
כי הבט מי עומד מן הצד האחר. "החיה ומלכי הארץ וצבאותיהם," נאספים למטרה אחת: לעשות מלחמה ברוכב. זהו ארמגדון, הקרב אשר אליו הסיעו שלוש רוחות הצפרדע את המלכים (16:14-16) — המרד האחרון, המטורף, של הארץ נגד בוראה, בדיוק שעליו לעג תהילים 2: הגויים הנוסדים יחד על יהוה ועל משיחו. ואז, בשני משפטים, זה נגמר. אין קרב אפי, אין סוף בלתי ודאי. "החיה נתפשה" — המילה היוונית היא של מעצר, לכידת פושע — "ועמה נביא השקר." החיה על כיסאה ודוברה בקול הכבש: נלכדים, כשני נבלים בשעת מעשה.
ואז המילה הנוראה ביותר בכל המחזה. השניים האלה מושלכים "חיים אל אגם האש." חיים. לא תחילה מומתים ואז נשפטים — בהכרה מלאה אל הלהבה הנצחית. הם שני היצורים הראשונים אשר אי־פעם מושמים באותו אגם; הדרקון עצמו בא רק 1,000 שנה אחרי כן (20:10), וכל יתר המתים רק במשפט האחרון (20:12-15). שילוש־הזיוף, אשר הניח כה ארוכות להשתחוות לו כמו לאלוהים, מתחיל כאן את קצו — והוא מתחילו בלא רחמי המוות. והצבאות אשר עלו עמם? "הנותרים הומתו בחרב היוצאת מפיו." שורה אחת. הדבר מדבר, וכל הצבא נופל. הקרב הגדול אשר ממנו פחד העולם כל כך מוכרע במשפט אחד מפי המלך. והעופות, אשר נקראו בשמש, יורדים על המישור ושְׂבֵעִים.
כך מסתיים המרד הארוך. המגילה אשר נלקחה בפרק 5 בוצעה עד החותם האחרון; נוקם־הדם גבה את חובו; הזיוף מוטל בלהבה, והכלה עומדת בלבן לצד מלכה. מה שנותר עתה הוא המתוק מכול: 1,000 השנים, הכיסא, שמחת החתונה של היום השביעי. המלך בא. ההמתנה — כמעט 6,000 שנה — נגמרה.
מסה K·3הרוכב: הסוס האמיתי, הדם והנוקם
הסוס הלבן האמיתי. הנח את שני הרוכבים על הסוס הלבן זה לצד זה, ותראה את כל הספר בזעיר אנפין. הראשון יצא בפתיחת החותם הראשון (6:2): קשת בלא חץ, זר שאול אחד, "וניתן לו כתר" — משיח־הזיוף הרוכב פנימה על צבע השמיים. האחרון יוצא מבעד השמיים הקרועים (19:11): חרב מתוך פיו, כתרים רבים משלו, גלימה כבר אדומה מן המשפט, וצבאות השמיים אחריו. האחד כבש במרמה וקיבל את כוחו מן החוץ; האחר בא בסמכות שהיא משלו. הסוס הלבן של הקץ חושף את הסוס הלבן של הראשית: הזיוף רכב ראשון, אך האמיתי רוכב אחרון, והוא רוכב הכי ארוך.
הדם על הגלימה. שהגלימה כבר אדומה לפני הקרב אינו רשלנות אלא רמיזה. ישעיהו ראה את הדורך בא מבצרה, מארץ אדום, בבגדים מותזים כשל מי שדרך את הגת — ועל השאלה מדוע בגדו אדום, הוא משיב: "פורה דרכתי לבדי, ומעמים אין איש אתי" (ישעיהו 63:1-3). זהו דם האויב, לא דמו שלו; הנוקם בא לא מדמם, אלא מגואל בדם. בחיבור זה הדבר נקרא כהתערבות ראשונה — המלך יורד אל מקום שבו עם בריתו עוד מת תחת חרב הכובש, ומשם הוא צועד אל שדה הקרב. בכנות: הטקסט של התגלות 19 אינו נוקב בבצרה; שהדם בא מקרב נפרד מוקדם הוא מילוי שקול. אחרים קוראים את האדום כדימוי מקדים של ארמגדון עצמו. אך שזהו דם אויב ושמקורו בישעיהו 63, עומד איתן. (דם אויב/ישעיהו 63: מתועד היטב; בצרה־כקרב־ראשון: שקול.)
הנוקם. מאחורי כל השיבה הזו עומדת דמות מקראית אחת: הגואל, הקרוב המבצע את זכות משפחתו (במדבר 35). היו לו שלוש חובות מגולגלות יחד: לגאול את הנחלה האבודה, לקחת את האלמנה לאישה, ולנקום את הדם השפוך. בספר זה ממלא הגואל את שלושתן. השדה — הארץ, שטר הקניין של פרק 5 — נגאל. דם הכלה והעדים נוקם: זהו מה שמתבצע כאן, על שדה הקרב (19:2, 15). והחובה השנייה, המתוקה מן השלוש, עומדת עוד פתוחה ונמלאת תכף ומיד: הכלה מובאת אל המשתה. אין כתר בלא צלב, ואין חתונה בלא שתחילה נוקם הדם — אך עתה שניהם באים על מקומם, באותו יום, בידי אותו גואל. (חוט נוקם־הדם 6:10 → 16:6 → 19:2 מתועד היטב; הגואל בשלוש חובותיו כמסגרת מארגנת הוא העמקה שקולה של חיבור זה.)
תיקחוט ומראָה (התג׳ 19:11-21)
סוס לבן: הרוכב האמיתי (19:11) ↔ רוכב־הזיוף של החותם הראשון (6:2) — כתרים רבים מול זר אחד, חרב מול קשת־בלא־חץ. · נאמן ואמיתי: 19:11 ↔ 3:14 (האמן, העד הנאמן) ו־1:5. · עיני אש: 19:12 ↔ 1:14; 2:18. · חרב מן הפה: 19:15 ↔ 1:16; 2:12; תסלוניקים ב' 2:8. · שבט ברזל: 19:15 ↔ תהילים 2:9; הילד (12:5); המנצחים (2:27). · גת: 19:15 ↔ 14:19-20 (lēnos); ישעיהו 63; יואל 4 — בציר היין של הפאנל האמצעי, נדרך כאן. · חוט הכוס (סגור): הכוס אשר בבל השקתה את העמים ונאלצה לשתות עד תומה (14:8 → 14:10 → 16:19 → 17:4 → 18:6) שוב אינה מוגשת כאן אלא נדרכת — הגת (19:15) היא הכלי האחרון של אותה חֵמה עצמה. · מלך המלכים: 19:16 ↔ 17:14. · שני משתים: משתה החתונה (19:9) ↔ משתה אלוהים (19:17; יחזקאל 39). · חיה + נביא שקר: חיים באגם (19:20) — היושבים הראשונים; הדרקון בא ב־20:10. · מראָה (C′ ↔ C): השמיים הפתוחים והמלך היוצא (19:11) משיבים על אולם הכיסא והמגילה החתומה של 4-5 — מה שהוחלט שם בשמיים מתבצע כאן על הארץ. · הגואל מציון: רגליו על הר הזיתים (זכריה 14:4); "והביטו אליי את אשר דקרו" (זכריה 12:10; רומים 11:26).