כיצד לקרוא ספר זה

זהו פירוש המבקש לעמוד על שתי רגליים. הוא רוצה לקחת עמו את ההדיוט כאילו הוא עומד שם, ואינו רוצה להישאר חייב שאלה לבקיא. הדבר עולה יפה רק אם הקורא יודע כיצד נבנה הספר. כמה עמודי הסבר מראש חוסכים מבוכה רבה בדרך.

שלושה רבדים, טקסט אחד

קרא ספר זה ברובד ההולם אותך. שלושה הם, והם מונחים זה על גבי זה כשכבות.

הרובד הראשון הוא הטקסט הראשי. הוא נמשך ברציפות, כדיווח ממקום ההתרחשות, ואינו דורש דבר זולת שתקרא עמו. מי שקורא רק את הטקסט הראשי מקבל את כל הסיפור — בשלמותו, מן האות הראשונה ועד האחרונה. אין צורך במילת מקור, בהערת שוליים או במסגרת כדי לעקוב אחר הקו. כך הוא נכתב במכוון.

הרובד השני הוא המסגרות וההערות. המסגרות הן משני סוגים. Excurs (על רקע קרם) בודקת שאלה שהיתה מעכבת את הטקסט הראשי: מילה הראויה לעיון, מחלוקת שיש לשקול אותה ביושר, קו החופר עמוק יותר. Dossier (על רקע אפור) הוא המנגנון: הספירות, המראות, החוטים הקושרים את החלק אל השלם. ההערות נושאות את טקסט המקור ואת השיקולים הדקים. מי שנכנס כאן קורא את הספר כפי שהתלמיד קורא אותו.

הרובד השלישי מיועד לבקיא. פזורות לאורך החיבור הערות קצרות, מובדלות לעצמן — ניכרות בנימתן העניינית — ובהן טקסט המקור, חילוף נוסח, שיקול שרק המומחה מחפש. הן שם כדי שמי שאינו זקוק להן ידלג עליהן, וכדי לתת ביטחון למי שמבקש לבדוק שוב. שום דבר בספר זה אינו תלוי במה שכתוב ברובד השלישי ההוא; כל מה שבו נמצא שם כדי להראות שהדבר נשקל. הסכמה אחת ראויה להיזכר כאן. ספירות המילים בספר זה נעשו על פי הטקסט הביזנטי (הרובי) — צורת הטקסט המסומנת במסגרות במילה "מכָני". ההתגלות יודעת חילופי נוסח רבים יותר מרוב ספרי המקרא; דווקא משום כך נקבע בסיס הטקסט, כדי שהספירות (שבע פעמים אשרי, ἐκκλησία 19× ואז שתיקה, כיסא 19× באולם הכיסא) ניתנות לשחזור על אותו בסיס עצמו. במקום שבו חילוף נוסח נוגע באמת בקריאה־עמו, הוא נזכר בנפרד — כך למשל ב־5:10, שבו הטקסט הביזנטי קורא "נמלוך" לעומת "הם מולכים" בכתבי יד אחרים. כך יכול הבקיא לבדוק הכל על הבסיס שעליו נספר.

אינך חייב אפוא לקרוא הכל כדי להבין הכל. תוכל לקרוא את הספר כסיפור, כמחקר, או כספר עיון — ותוכל באמצע פרק לעבור מרובד אחד למשנהו ובחזרה. העומק מונח מוכן; הוא אינו כופה את עצמו.

שלושה סימונים: מה כתוב, ועד כמה מוצק

פירוש המצלצל נחרץ באותה מידה בכל מקום אינו ראוי לאמון, שכן לא הכל בהתגלות ודאי באותה מידה. לפיכך נושא ספר זה בכל טענה סימון הגון, והוא נאמן לו.

מתועד היטב פירושו: זוהי קביעה שהטקסט מחייב או שהיא נשענת על בסיס רחב — תוכל לעיין בה והיא עומדת איתן. שקול פירושו: זוהי קריאה ברת־הגנה, בעלת בסיס טוב, אך לא היחידה שהטקסט מתיר; אדם הגון יכול לקרוא כאן אחרת. שנוי במחלוקת פירושו: זוהי עמדת מיעוט, מעוררת מחלוקת, המוצעת כצורה החזקה ביותר של קריאה ולא כהוכחה. לעתים נדירות נופלת המילה ספקולטיבי — אז היא מסומנת כך במתכוון.

סימונים אלה אינם הסתייגות מתוך אי־ודאות. הם עמוד השדרה של ישרות הספר הזה. בסופו מובא מרשם שלושת הסימונים המלא, ובו מנויה כל טענה שקולה ושנויה במחלוקת לצד מקור מציאתה, כדי שמי שירצה יוכל לבדוק את כל השקילה. ספר המונה את נקודות התורפה של עצמו אין לו מה להסתיר.

השיטה: הכתוב מבאר את עצמו

בחירה אחת מונחת ביסוד כל מה שבא בהמשך, ויושר הוא לנקוב בה מראש. פירוש זה מניח בסופו של דבר לכתוב לבאר את עצמו — Scriptura sui ipsius interpres, העיקרון הישן שטקסט נשקל בטקסט. במקום שבו דימוי בהתגלות אפל, השאלה הראשונה אינה מה סוברים עליו המלומדים כיום, אלא מהיכן הוא בא במקום אחר בכתוב וכיצד הוא משמש שם. הבל, בלעם, איזבל, בבל, השיקוץ המשומם, גואל הדם, היום השביעי — יוחנן מניח מראש את כל הברית הישנה, ומי שקורא זאת עמו רואה את הקשר שקריאה מנותקת מחמיצה.

אין משמע הדבר שספר זה בז למדע או להיסטוריה; הוא משתמש בטקסט המקור, בחקר הקדמוניות ובהיסטוריה בכל עמוד. משמעו שהקונסנזוס המדעי או הפרשני אינו כאן השופט העליון. קונסנזוס נע — כמה ראשים, כך דעות — ומה שדור אחד רואה כמובן מאליו, מתקן הבא אחריו. הקשר הפנימי של הכתוב אינו נע. לפיכך הוא קנה המידה הקבוע של ספר זה.

לעתים מוביל קנה מידה זה לקריאה החורגת מן השבילים הסלולים, או שהיא פחות נושאת חן מחלופה מוכרת יותר — הרמז, למשל, שחיית אחרית הימים עולה מכיוון אסלאמי. פירוש זה אינו סוטה מפני כך. אין הוא רודף אחר המסעיר, והוא נאמן לסימוניו שלו: מה ששנוי במחלוקת נקרא שנוי במחלוקת. אך הוא גם מסרב לראיית הצינור, הרואה רק את מה שרגילים לראות. המבחן אינו אם קריאה רווחת, אלא אם הכתוב נושא אותה.

קרא את החלק, ראה את השלם

ספר זה נכתב כבניין אחד. כל פרק עומד לעצמו, אך לעולם אינו מנותק מן השאר: נכנס קו, מראה מהדהדת עמו, שעה של השעון מכה. לפני פרק 1 רץ אפוא תחילה מפת השלם — החוטים האדומים — המקיפה את הבניין פעם אחת: תשעת הלוחות, השעון, הדמויות, המילים, הנושאים, המשפט. מי שקורא תחילה את המפה ההיא, שוב לא יתעה אחר כך בשום מקום.

ומי שאינו שותף לכל עמוד של ספר זה, יקרא את מדריך הקריאה הקצר שלהלן. שכן פירוש זה נבנה במכוון כך שתוכל לחלוק עליו בנקודה אחת ובכל זאת להעמיד את הכל על תלו.

# אם אינך שותף לכל

מדריך קריאה לקורא החושב יחד — חמשת העמודים והיד המשוחררת

פירוש זה נושא קריאה לכידה של ההתגלות. אך לכידות אינה מגדל קלפים: לא הכל עומד ונופל עם הכל. יושר הוא — והדבר מקל על הקורא — להראות מראש מהם הקירות הנושאים ומהם העמודים, ומה נותר עומד אם תסיר עמוד אחד.

הקירות הנושאים

ביסוד הכל מונח מארג שאינו תלוי במילוי מסוים של אחרית הימים. הוא, בלשון שלושת הסימונים, מתועד היטב: תוכל לבדוק אותו. תשעת הלוחות הממראים את הספר, פנימה, עד המרכז. חוטי המילים, הנספרים על פי טקסט המקור. המשפט הנושא את כל הספר — המגילה כשטר בעלות, הגואל בשלושת תפקידיו, גואל הדם הזועק מ־6:10 ועד 19:2. שתי הנשים ושתי הערים, הזונה אל מול הכלה, עם אותו מלאך עצמו המראה את שתיהן (17:1; 21:9). והקשת הגדולה של הכתוב עצמו: מה שנשבר בבראשית, נעשה שלם בהתגלות 22 — ועוד מעבר לכך. קירות אלה עומדים, יהא אשר תעשה בהמשך עם העמודים.

חמשת העמודים

מעליהם נושאים חמישה עמודים את הקריאה הייחודית של ספר זה. כל אחד מנומק בקפידה; אף אחד אינו נמכר כהוכחה; ו — זהו הלב — תוכל להסיר אחד מבלי שהשאר יקרוס.

נקודה אחת במחלוקת, דבר לא אבד

ראה זאת כך: חמשת העמודים תלויים באופן עצמאי. תוכל להיות אַ־מילניאליסט ולקחת עמך את קשת בראשית־התגלות במלוא עושרה. תוכל לדחות את פירוש מכה ולשמר את מבנה זונה־כלה עד החוט האחרון. תוכל לקרוא את חיית הקץ עם הרוב כלא־אסלאמית ולקחת עמך במלואם את השילוש המזויף, התו והמשפט. תוכל להחזיק את השנה המדויקת כבלתי ניתנת להכרעה ולקרוא את שעון האמן כמה שהוא נושא — את המסגרת, עם החישוב והשנה ביד פתוחה. אין זו חולשת המבנה; כך הוא נבנה במכוון. קריאה העומדת רק אם תבלע את הכל אינה קריאה אלא תביעה. ספר זה אינו מציב תביעה זו.

מה שהוא כן מבקש הוא זה: שקול כל עמוד על בסיסו שלו, ועל קנה המידה של הכתוב בכתוב — לא על קנה המידה של מה שרווח או נושא חן. יותר אין הוא מבקש, ופחות אף לא.

# שעון האמן במבט אחד

סדירת הזמן — המסגרת ביד קבועה, השנה ביד פתוחה

ההתגלות תלויה בשעון שאינו מתחיל בספר זה אלא בדניאל. שם נמדד הזמן עד כדי שבוע. ציר הזמן שלהלן מניח שעון זה לצד הספר: לא כדי לכוון את השעה, אלא כדי לקרוא את הפרקים כשעות של יום אחד. קרא את האדריכלות ביד קבועה; החזק את השנה המדויקת ביד פתוחה.

# לא באפלה

מילה פסטורלית מראש — על קריאת הזמן

ספר הקורא את ההתגלות לאורך שעון מעורר בהכרח את השאלה: האם אפוא אתה קובע תאריך? התשובה ההגונה דקה יותר מ"כן" או "לא" חשופים. ספר זה אינו קובע יום ושעה — אך הוא כן קורא את הזמן, כפי שהערים נקראים לעשות. העונה ניתנה, ספירות הימים מדויקות, והחותם נפתח בקץ. מה שהוא מחזיק ביד פתוחה אינו המסגרת, אלא החישוב והשנה המדויקת בלוח השנה שלנו.

התחל בהבחנה שעושה פאולוס. "יום האדון בא כגנב בלילה", הוא כותב — ואז התפנית: "אך אתם, אחים, אינכם בחשך, שאותו יום יתפוס אתכם כגנב. כולכם בני האור ובני היום אתם" (אל התסלוניקים א ה:2-5). הגנב תוקף את הישֵׁן, את היושב באפלה. עבור הער אין הבוא התקפה אלא שיבה הביתה צפויה. אי־הפתעה אינה כאן יוהרה; היא ההבטחה למי שעומד באור.

לכן מצווה ישוע לקרוא את העונה. "מן התאנה למדו את המשל: כאשר תראו כל זאת, דעו כי קרוב הוא, בפתח" (מתי כד:32-33). מי שרואה את האותות ובכל זאת אינו מחשב את הקרבה, אינו אדוק אלא איטי. ודניאל אינו מקבל עמימות אלא מספרים — 1290 ימים, 1335 ימים (דניאל יב:11-12) — עם הסעיף המפורש שהדברים "סתומים וחתומים עד עת קץ", דווקא כדי שאז "המשכילים יבינו" (דניאל יב:4, 9-10). הספירות לא ניתנו כדי להתעלם מהן, אלא כדי שייקראו — בעיתן.

ו"על היום ההוא ועל השעה ההיא איש אינו יודע" (מתי כד:36)? דבר זה עומד בעינו, אך קרא אותו במקום שבו הוא עומד. הוא מדבר על היום ועל השעה — הרגע המדויק — והוא חושף את יהירותו של מי שמתוך האפלה מכוון את השעון המעורר; ההיסטוריה של חישובים כאלה היא בית קברות של תאריכים שהובשו, ובצדק. אך אין הוא אוסר את מה שאותה דעת דווקא מצווה: לקרוא את התאנה, להכיר את העונה, לשקוד. ספר זה אינו תובע את השעה. הוא קורא את העונות ואת ספירות הימים שישוע ודניאל עצמם נתנו כדי שייקראו.

מה נותר אפוא ביד פתוחה? השנה המדויקת בלוח השנה שלנו — לא האדריכלות. דניאל סופר ימים מן השיקוץ, לא שנה גרגוריאנית קדימה; נקודת העיגון שבה ספר זה מניח את השעון על מאתנו יכולה לזוז בשנה מבלי שדבר ישתנה במסגרת. משום שהחישוב נשען על שרשרת שבה ראשית המניין המסורטית היא החוליה החלשה ביותר, נושאת כל ספירת שנים קונקרטית את הסימון ספקולטיבי. אין זו נסיגה מפני ודאות השעה; זוהי ישרותו של מי שיודע שהחותם נפתח במלואו רק בקץ.

ותחת כל זאת נותרת ההתגלות מה שהיא: לא בראש ובראשונה מלאכת חישוב אלא קריאה לשקוד — ושני אלה אינם ניצבים כאן זה מול זה. הספר נפתח באשרי, לא בתאריך: "אשרי הקורא ואשרי השומעים ושומרים את הכתוב בו" (1:3); והוא נחתם בתפילה, לא בנוסחה: מָרַנָא תָא, בוא, האדון ישוע (22:20). הער קורא את המפה וגם כמֵהַּ למלך. יום הבוא מונח בטוח ביד האב — אך ילד האור אינו נוסע עיוור; הוא רואה את הבוקר קרֵב, והוא שומר על המנורות דולקות.