אין רעם. אין קול. אין משפט. דממה. במשך חצי שעה עוצרים כל השמיים את נשימתם, בספר הגועש מקולות: שופרות, רעמים, מקהלות של רבבות. זוהי הדממה הרועשת ביותר מאז העמוד הראשון של הבריאה.
ואז, בתוך אותה דממה, מוגשים שבעה שופרות לשבעה מלאכים. השטר נפתח; כעת מתחילה ההוצאה לפועל. החותמות הראו לעולם את אשר עתיד לבוא — הרוכבים, הרעב, המוות, השמיים הקרועים. השופרות מביאים אותו. מכאן ואילך הבריאה עצמה מוכה, עמוד אחר עמוד: הארץ, הים, הנהרות, המאורות שברקיע — בכל פעם שליש בבת אחת. במקום שבו הכו החותמות רבע מן הארץ, נוטלים השופרות שליש. החֵמה מטפסת. הפינוי החל, והשה הזיז את האבן הראשונה.
8:1–5החותם השביעי ומחתת הזהב
התגלות 8:1–5
1וכאשר פתח השה את החותם השביעי, הייתה דממה בשמיים כחצי שעה.
2וראיתי את שבעת המלאכים העומדים לפני אלוהים, ולהם ניתנו שבעה שופרות.
3ובא מלאך אחר ויעמוד אצל המזבח ובידו מחתת זהב; וניתן לו קטורת רבה, להקריבה עם תפילות כל הקדושים על מזבח הזהב אשר לפני הכיסא.
4ויעל עשן הקטורת עם תפילות הקדושים מיד המלאך לפני אלוהים.
5וייקח המלאך את המחתה וימלאה אש מעל המזבח וישליכה אל הארץ; ויהיו רעמים וקולות וברקים ורעש אדמה.
ראשית אותה דממה, כי לא במקרה היא באה. במשך חצי שעה הכול שותק. הכרובים, הקוראים יומם ולילה "קדוש, קדוש, קדוש", נאלמים. 24 הזקנים שותקים. זוהי עצירת הנשימה שלפני הסערה — ובו בזמן, בקריאת חיבור זה, משהו רך יותר: דממת הסף שבה מקבל החתן את כלתו אל אולם הכיסא, על התפר שבו זה עתה הובאה הביתה. היקום עוצר את נשימתו, לא רק משום שהמשפט מתקרב באופן בלתי נסבל, אלא משום שהכלה בפנים.
ואז קם מלאך אצל המזבח, ובידו מחתת זהב. הוא מערבב קטורת רבה בתוך תפילות כל הקדושים, והעשן עולה לפני אלוהים. כבר ראית את אותן קערות קודם לכן: באולם הכיסא אחזו בהן הזקנים, קערות זהב מלאות קטורת, "תפילות הקדושים" (5:8); ותחת החותם החמישי קראו הנפשות מתחת למזבח: "עד מתי?" (6:10). כאן באה התשובה. המלאך ממלא את אותה מחתה עצמה באש מעל המזבח — המזבח שתחתיו מוטלים הקדושים שהוקרבו — ומשליך אותה אל הארץ. והשמיים מתפרצים: רעם, קולות, ברק, רעש אדמה.
ראה מה מתרחש כאן, כי זהו המנוע של כל הבא אחריו. הזעקה לצדק, שנאגרה במשך שנים מתחת למזבח, הופכת לאש על הארץ. תפילות הנרדפים לא אבדו, לא נתעלמו, לא היו רכות מדי; הן מוטלות ונאספות לפני הכיסא, ובשעה הנכונה הן מושלכות בחזרה — כמשפט. אין שופר נשמע מבלי שתפילה מוטלת תחתיו. הקדושים שמעולם לא השיבו מכה, מתבררים כעילה להתערבות.
מסה F·1דממת חצי השעה
מדוע חצי שעה של דממה, דווקא כאן? הקריאה המקובלת היא הציפייה היראה שלפני המשפט: כפי שהנביאים קוראים "הס כל בשר מפני יהוה" בקומו ממעון קודשו (חבקוק 2:20; צפניה 1:7; זכריה 2:13). השמיים עוצרים את נשימתם משום שהנורא מתפרץ עתה — ודווקא השתיקה היא שהופכת אותו לכבד מכל קול. חיבור זה קורא בה רובד שני, הקשור בתפר שלפני התועבה: הדממה נופלת בדיוק במקום שבו הוסרה הכלה (התפר שבין החותם השישי לשביעי, התג׳ 7), ואז היא גם דממת החתן המכניס פנימה את כלתו בטרם תתפרץ החֵמה — סף של חתונה, ולא רק הפסקה דרמטית. (קריאת הציפייה־היראה: מתועדת היטב, נישאת על ידי רבים. קריאת החתונה: קריאה שקולה ויחודית של חיבור זה, נישאת על ידי מיקומה על התפר, ולא על ידי 8:1 לבדו.)
תיקהתפילות כמקור ההצתה (5:8 → 6:10 → 8:5)
הקו: קערות הזהב של הקטורת = "תפילות הקדושים" (5:8) → הזעקה "עד מתי?" מתחת למזבח (6:10) → המחתה עם אש המזבח על הארץ (8:5). התפילות לצדק הן העילה למשפטים; מה שנאסף באולם הכיסא, נשפך כאן. · סופת הכיסא: "רעם, קולות, ברק, רעש אדמה" (8:5) היא השלישית מארבע סופות הכיסא המסמנות את הספר (4:5 → 8:5 → 11:19 → 16:18), בכל פעם עזה יותר — משואה מבנית המסמנת את הצירים הגדולים. · משפטי: המזבח הוא ב־6:9 מקום הקטרוג וכאן נקודת השיגור של ההוצאה לפועל — המשפט נע מן הטיעון אל גזר הדין.
8:6–13ארבעת השופרות הראשונים
התגלות 8:6–13
6ושבעת המלאכים אשר להם שבעת השופרות התכוננו לתקוע.
7הראשון תקע. ויהי ברד ואש מעורבים בדם, ויושלכו אל הארץ; וישרף שליש מן הארץ, וישרף שליש מן העצים, וכל עשב ירוק נשרף.
8והמלאך השני תקע. וכמו הר גדול בוער באש הושלך אל הים; ויהי שליש הים לדם,
9וימת שליש מן הברואים החיים אשר בים, ושליש מן האוניות נשחת.
10והמלאך השלישי תקע. וייפול כוכב גדול מן השמיים בוער כלפיד, וייפול על שליש הנהרות ועל מעיינות המים.
11ושם הכוכב לענה; ויהי שליש המים ללענה, ואנשים רבים מתו מן המים כי מרים נעשו.
12והמלאך הרביעי תקע. ויוכה שליש השמש ושליש הירח ושליש הכוכבים, עד כי חשך שלישם, והיום לא היה לו אור שלישו, והלילה כמוהו.
13וארא ואשמע מלאך אחד עף במרום הרקיע, קורא בקול גדול: אוי, אוי, אוי ליושבי הארץ, בגלל יתר תקיעות השופר של שלושת המלאכים העתידים עוד לתקוע. (הנוסח המסור קורא ἀγγέλου, "מלאך"; הנוסח הביקורתי ἀετοῦ, "נשר".)
ואז הם תוקעים, אחד אחר אחד, וארבעת העמודים אשר עליהם נשען כל החיים מתמוטטים.
השופר הראשון, והארץ בוערת. ברד ואש, מעורבים בדם, ניתכים מטה — ושליש מן היבשה עומד בלהבות, שליש מן העצים מתפחם, וכל עשב ירוק נחרך. מי שמכיר את מכות מצרים מזהה את השביעית: ברד ואש זה בתוך זה (שמות 9:24). אך שם הייתה זו מצרים; כאן זהו העולם.
השופר השני, והים הופך לקבר. כמו הר ענק, גוש אחד של אש לוהטת, צולל אל האוקיינוס — ושליש מן הים הופך לדם, שליש מכל החי בו מת, שליש מן האוניות שוקע. שום נשק שאדם יכול לעשות אינו עושה זאת; זה נופל מן השמיים, גדול מכדי לעוצרו.
השופר השלישי, ומי השתייה הופכים לרעל. כוכב גדול, בוער כלפיד, נופל על הנהרות ועל המעיינות — ושם הכוכב לענה, מרירות. שליש מן המים המתוקים הופך למר, ואנשים מתים ממנו. מקור החיים עצמו פונה נגדם; שוב אי אפשר לשתות מבלי למות.
השופר הרביעי, והאור כבה. שליש מן השמש מוכה, שליש מן הירח, שליש מן הכוכבים — והיום נעשה אפל יותר, הלילה שחור יותר. שעון הבריאה, אשר תלה אלוהים ביום הרביעי, מגמגם. העולם הופך, פשוטו כמשמעו, למקום של חושך.
ואז, בתוך הדממה הפעורה שבין השופר הרביעי לחמישי, קול אחד: נשר, גבוה ובודד ברקיע, הקורא שלוש פעמים "אוי" בקול גדול — אוי, אוי, אוי — על "יושבי הארץ". שמע את הפנייה הזו. לא "אוי לארץ", אלא אוי ליושבי הארץ: האנשים שבחרו בארץ כבביתם היחיד. כאן משהו מתהפך. ארבעת השופרות הראשונים הכו את המערכת — יבשה, ים, מים, אור. שלושת הבאים מכים את האנשים עצמם. הנשר מבשר זאת: הגרוע מכול עוד עתיד להתחיל, ועתה הוא בא עליך.
מסה F·2הר בים, כוכב הנופל (ספקולטיבי)
ביד רפה, לא ביד נחושה. הטקסט אומר מה נופל ומה הוא עושה; למה הוא מקביל בעולמנו הוא יישום, לא פרשנות. ובכל זאת מפליא עד כמה פיזיים ומוחשיים הדימויים האלה. "כמו הר גדול בוער באש" הצולל אל הים והורג שליש ממנו, עם אוניות שוקעות (8:8-9): זה נקרא כפגיעת אסטרואיד או שבר ממנו — סכנה קוסמית מוכרת וניתנת לחישוב, עם בדיוק התוצאות שהטקסט מונה (צונאמיות, ימים מתים, ציים טבועים). ו"הכוכב הגדול, הבוער כלפיד", ההופך את המים למרים וקטלניים (8:10-11): גרם שמיים נופל, או בלשון דימוי כוח מתרסק המרעיל את המים. פרט אחד הבחינו בו רבים: שם הכוכב הוא לענה, והמילה האוקראינית ללענה היא צ'רנוביל — השם שמאז 1986 משמעו עבור העולם כולו "מים ואדמה מורעלים". הד מקרי, לא התגשמות; אך הוא מראה עד כמה פשוטו כמשמעו ועד כמה באופן מודרני יכולה מכה זו להתממש. אחוז בה ביד רפה: הכתוב משרטט את המכה, ההיסטוריה ממלאת את הנשק. (יישום ספקולטיבי — מסומן כך במכוון; שנוי במחלוקת.)
תיקחוט ומראָה (השופרות)
טלסקופי, לא חוזר: החותם השביעי פורש את שבעת השופרות, כשם שהשופר השביעי יפרוש בקרוב את שבע הקערות (11:15) — מפל מקונן, לא אותו סיפור שלוש פעמים. ההוכחה טמונה בטיפוס: החותמות מכים רבע (6:8), השופרות שליש (8:7 ואילך), הקערות את הכול — עוצמה הולכת וגוברת, לא סדרות מקבילות. לשברים עצמם יש מקור: החותם הרביעי לוקח "רבע" בחרב, ברעב, במוות ובחיות רעות — ארבע המכות של יחזקאל 14:21, בשבר של יחזקאל היווני, המחלק את ירושלים לרבעים (5:12); השופרות מונים בשלישים, כמו יחזקאל העברי (5:2, 12) וזכריה (13:8-9). · מראָה (D ↔ D′): לכל שופר יש תאומו הכבד יותר תחת הקערות — הים לדם (8:8 → 16:3), המים המורעלים (8:10 → 16:4), השמש המוכה (8:12 → 16:8), הברד (8:7 → 16:21), הפרת (9:14 → 16:12). השופר מכה חלק ומזהיר; הקערה מוציאה לפועל על הכול. · חוט — יושבי הארץ: הנשר מפנה את "אויו" אל "יושבי הארץ" (8:13) — אותו יריב קבוע המקוטרג ב־6:10 והעובד את החיה ב־13:8; מכאן ואילך עובר המשפט מעולמם אל עצמם.
9:1–12השופר החמישי: התהום נפתחת
התגלות 9:1–12
1והמלאך החמישי תקע. וארא כוכב נופל מן השמיים על הארץ, ויינתן לו מפתח באר התהום.
2ויפתח את באר התהום, ויעל עשן כעשן כבשן גדול, ויחשכו השמש והאוויר מעשן הבאר.
3ומן העשן יצאו ארבה אל הארץ, ויינתן להם כוח כאשר יש כוח לעקרבי הארץ.
4וייאמר להם לבל יזיקו לעשב הארץ ולכל ירק ולכל עץ, כי אם רק לאנשים אשר אין להם חותם אלוהים על מצחם.
5וייתן להם לבל ימיתום, כי אם לענותם חמישה חודשים; ועינוים כעינוי עקרב בהכישו אדם.
6ובימים ההם יבקשו האנשים את המוות ולא ימצאוהו, ויכספו למות, והמוות נס מהם.
7ומראה הארבה כדמות סוסים ערוכים למלחמה; ועל ראשיהם כעין כתרי זהב, ופניהם כפני אדם.
8ושיער להם כשיער נשים, ושיניהם כשיני אריות.
9ושריונות להם כשריוני ברזל, וקול כנפיהם כקול מרכבות סוסים רבים הרצים למלחמה.
10וזנבות להם כעקרבים ועוקצים בהם, ובזנבותיהם כוחם להזיק לאנשים חמישה חודשים.
11ועליהם מלך, מלאך התהום; שמו בעברית אבדון, וביוונית אפוליון.
12האוי הראשון חלף. הנה באים עוד שני אווי אחרי כן.
השופר החמישי, וקרקעית העולם נבקעת. כוכב נופל מן השמיים — לא כוכב של אש הפעם, אלא יְצוּר, כי ניתן לו מפתח: מפתח באר התהום. והוא מסובב אותו. מן הבאר מיתמרים עשן כמו מכבשן, סמיך ושחור, עד שהשמש שמאחוריו נעלמת. ומתוך אותו עשן זוחל משהו ועולה.
ארבה, אומר יוחנן — אך שום ארבה מעולם לא עשה זאת. נחיל ארבה אמיתי מכרסם כל ירק עד תום; אלה מצֻווים במפורש להניח לעשב, לעצים, לכל ירק, ולתקוף אך ורק את האנשים. שום ארבה אינו עוקץ; לאלה זנבות עקרב. וצורתם היא סיוט מורכב יחד: גופות כסוסי מלחמה, פני אדם, שיער נשים, שיני אריות, שריוני ברזל, ושאון כנפיהם כצבא טנקים מתקרב. אלה אינם חרקים. זהו מה שהיה כלוא בתהום, כעת משוחרר — שדים שלבשו חומר, צבא מן השאול.
ועתה שים לב לפסוק האחד המחזיק את הכול יחד. מותר להם לגעת אך ורק ב"אנשים אשר אין להם חותם אלוהים על מצחם" (9:4). שם שוב החותם מפרק 7 — והוא פועל. ה־144,000 הולכים בלא פגע בתוך גיהינום זה, כשם שישראל עבר ביבשה דרך גושן בעוד מצרים מוכה. אות השמיים אינו תכשיט; הוא מגן שהשדים אינם מעזים לחצותו. שני אותות על המצח, וכאן מתברר ההבדל במלוא חומרתו: האחד עושה אותך למטרה, האחר לבלתי ניתן לפגיעה.
והעינוי עצמו הוא זוועה רעה מן המוות. חמישה חודשים — לא עקיצה קטלנית, אלא כאב בוער ועקרבי שאינו פוסק. ואז המשפט המקפיא את דמך: "בימים ההם יבקשו האנשים את המוות ולא ימצאוהו." ההתאבדות שוב אינה עולה בידם; המוות, מוצא המילוט האחרון, נס משם. זוהי הפעם הראשונה שבה הגיהינום נפתח על הארץ, והאדם מגלה שקיים סבל אשר אף המוות אינו מביא ממנו גאולה.
מלכם נקרא אבדון, אפוליון: המשחית. ודע מי שאיננו כן — אין זה השטן. השטן נקשר אל התהום רק בפרק 20; אפוליון הוא כוח נפול נפרד ורם־מעלה אשר היה כלוא בבאר ההיא. לגיהינום יש היררכיה, וקומותיה יורדות עמוק יותר מכפי שנדמה לנו.
ואז משפט שקל לדלג עליו: "האוי האחד עבר; הנה באים עוד שני אויים אחריו" (9:12). אין זו כותרת פרק אלא שעון. יוחנן משתמש ב"אחרי כן" (meta tauta) בשתי דרכים. כשהוא פותח משפט, ואחריו "ראיתי" או "שמעתי", הוא מסדר את דיווחו (4:1; 7:1, 9; 15:5; 18:1; 19:1). כשהוא עומד ליד פועל של התרחשות, הוא מסדר את האירועים עצמם: "אשר יהיה אחרי כן" (1:19; 4:1), "אחרי כן הוא צריך להשתחרר" (20:3) — וכאן: "עוד שני אויים באים אחרי כן". והמילה "עבר" (apēlthen) אינה מציינת בספר זה לעולם "סופר עד תומו", אלא חדלון של ממש (21:1, 4). חמשת החודשים מלאים אפוא בטרם יתקע המלאך השישי. (מתועד היטב: שני השימושים בmeta tauta מופרדים בספר בחדות, ו־9:12 שייך לאירועים.)
מומחהאבדון ואפוליון (9:11)
זהו המקום היחיד שבו ההתגלות נוקבת בשם בשתי הלשונות, עם תווית הלשון לצדו: "אבדון" (עברית ʾăḇaddôn, "כליה, חורבן" — איוב 26:6; 28:22) ו"אפוליון" (יוונית Apollyōn, "משחית"). גם 12:9 ו־20:2 נותנים שם כפול — דיאבולוס ושטן — אך בלא תווית; 16:16 נוקב רק בעברית. השם הכפול קושר יחד את שתי לשונות הכתוב: כוח זה נקרא, בכל העולם המקראי, המשחית.
בולטת הצורה. המקרא היווני מתרגם את אבדון בכל פעם בשם העצם apōleia, "אבדן" (איוב 26:6; 28:22; משלי 15:11), וההתגלות עצמה מכירה מילה זו (17:8, 11). יוחנן בוחר כאן שם פרטי, הבינוני "המשחית". שומעים יוונים יכלו לשמוע בו את האל אפולו: משחק המילים של אפולו עם apollymi, "להשחית", קדום מן הנצרות (אייסכילוס, אגממנון 1080–1082; אפלטון, קרטילוס 404e). אפולו שלח מגפות והדף אותן; על האקרופוליס עמד אפולו שכינוהו אל הארבה, משום שלפי המסופר גירש את הארבה מאטיקה (פאוסניאס 1.24.8). ונירון נתן לתאר את עצמו כאפולו פורט על קיתרה, אף על מטבעות, והושווה אליו (סווטוניוס, נירון 25; 53). מי ששומע כך רואה כאן את אל המגפות מתגלה בקלונו ככוח נפול כלוא מן התהום. אם יוחנן התכוון לצליל זה, אינו אומר; ויקטורינוס ואויקומניוס, שניים מן הפירושים הקדומים ביותר, אינם קושרים את הקשר. (התרגום נתון בטקסט; שהשם עורר אפולו באוזניים יווניות, מתועד היטב; שיוחנן התכוון לכך, קריאה שקולה.)
מומחהטבעת מעל ארצו של אפולו (1 ביוני 2030)
ב-1 ביוני 2030 עובר ליקוי חמה טבעתי מעל יוון וצפון־מערב טורקיה: אתונה, בויאוטיה, איסטנבול, בורסה, איזניק. מתוך 56 מקדשי אפולו הידועים במזרח הים התיכון, 22 עד 23 מונחים בטבעת. ליקוי מעל אזור אחד הוא דבר רגיל. טבעת מעל לב האזור הזה, בתוך השנה האחת שבה מצפה פירוש זה לשופר החמישי, איננה: בין 1000 ל-3000 נופל ליקוי מרכזי כזה (טבעתי או מלא) בממוצע אחת ל-140 שנה, והסיכוי שייפול בשנה שרירותית נמוך מאחוז אחד (גם מי שמונה את הפרת של 9:14 כאזור שני נשאר מתחת לשני אחוזים). מה שהמספר אינו אומר: שהטבעת שייכת לשופר החמישי. העשן מחשיך את השמש (9:2), אך גם בשופר הרביעי השמש מוכה (8:12). (מסלול הטבעת ונדירותה חושבו; ששייכת לשופר החמישי, ספקולטיבי.)
מסה F·3התהום: בית הכלא החתום לאורך כל הכתוב
ראשית, מדוע אין אלה ארבה. שלושה דברים מעגנים את הקריאה השֵדית. אחד: הם חוסכים את הירק ומכים דווקא את האדם — היפוכו המדויק של ארבה (יואל 1-2), המכלה את הירק. שניים: הם יוצאים מן התהום (abyssos), ועליהם מלאך־מלך — לחרקים אין דבר כזה (משלי 30:27). שלוש: צורתם מורכבת ועל־טבעית. אך התהום היא הרבה יותר מבמת המכה האחת הזו; היא מקום בעל היסטוריה הרצה לאורך כל המקרא, ומי שמכיר את ההיסטוריה ההיא קורא את פרקים 9, 11, 17 ו־20 כקו אחד.
מהי התהום. המילה abyssos ("חסר תחתית") היא במקרא היווני התרגום של תְּהוֹם העברי, "המעמקים" — מי הקדם אשר עליהם רבץ החושך בבראשית 1:2. מראשית היא השכבה התחתונה והאפלה ביותר של הבריאה: פאולוס יכול להצביע עליה כעל המקום "אשר משם הועלה המשיח מן המתים" (רומים 10:7), ואיוב רואה כיצד אף "האבדון" — Abaddon, אותו שם השב בקרוב ב־9:11 — ערום לפני אלוהים (איוב 26:6).
מי כלואים בה. מעל לכול, התהום היא בית כלא, והכתוב אומר בדיוק מפליא מי נמצא בה. שני שליחים מצביעים על אותו מאורע. פטרוס: אלוהים "לא חס על המלאכים אשר חטאו, כי אם השליכם אל התרתרוס ומסרם לכבלי חושך להישמר למשפט" — ובנשימה הבאה הוא מזכיר את המבול ואת נוח (פטרוס ב' 2:4-5). יהודה: "ואת המלאכים אשר עזבו את משכנם, שמר בכבלי עולם תחת החושך למשפט היום הגדול" (יהודה 6), והוא קושר זאת בעבירה מינית (פסוק 7). מאחורי שניהם עומד בראשית 6: "בני האלוהים" אשר התערבבו בבנות האדם והולידו את הנפילים (6:1-4). אלה הם האסירים — קבוצת מלאכים אשר בימי נוח חצו גבול ומאז כלואים וחתומים, "שמורים למשפט".
שם בית הכלא. פטרוס בוחר לכך מילה מפתיעה: tartaroō, "להשליך אל התרתרוס" — בעולם היווני שם המבוך העמוק ביותר, שבו נכלאו הטיטאנים. הוא משתמש במונח זה במכוון: עבורו בראשית 6 אינו סיפור על בני אדם בלבד, אלא על יצורים שמיימיים הסגורים בתא העמוק ביותר. (מסורת בית־המקדש־השני של "השומרים" הללו — המתוארת באריכות בספר החיצוני חנוך א', אשר יהודה אף מצטטו בפסוקים 14-15 — הייתה האוויר שנשמו השליחים; היא רקע, לא כתוב.)
לכן יראים השדים את המקום ההוא. כאשר פגש הלגיון את ישוע, "התחננו אליו לבל יצווה עליהם לרדת אל התהום" (לוקס 8:31); במקום אחר: "האם באת לענותנו בטרם עת?" (מתי 8:29). התהום אינה משכנם הרגיל — היא התא, והם יודעים שלמשפטם שעה קבועה. מלכם, כאשר נפתחת הבאר, נקרא Abaddon / Apollyon, "המשחית" (9:11, מן apollymi) — ואין זה שם מקרי: החיה העולה מאותה תהום עצמה "הולכת לאבדון" (eis apōleian, 17:8,11), ובן־הבליעל נקרא "בן האבדון" (תסלוניקים ב' 2:3). התהום, מלכה, וגלגולה הסופי שלבש בשר נושאים שם אחד: כליה.
המפתח, והחוט לאורך ההתגלות. אותה באר חתומה נפתחת בכל הספר בדיוק במקום אחד: כאן, בשופר החמישי. כוכב נפול מקבל את המפתח ומסובב אותו (9:1-2); מה שעולה — הארבה, ובקרוב "החיה העולה מן התהום" (11:7; 17:8) — שואב את כוחו מאותו מקור. ובסוף שב המפתח: מלאך תופס את הדרקון ו"השליכו אל התהום ויסגרהו ויחתום עליו" ל־1,000 שנה (20:1-3). כך רץ חוט־המפתח מ־1:18 (המשיח אוחז במפתחות המוות והשאול) דרך 9:1 (כוח נפול מקבל את מפתח התהום) אל 20:1 (מלאך עם אותו מפתח קושר את הנחש הקדמוני). לא התהום שולטת במפתח; השמיים נותנים אותו, והשמיים נוטלים אותו בחזרה.
שלושה מקומות, לא אחד. כאן יש לשמור על הכתוב חד, כי אחרית הימים מכירה לא עולם תחתון אחד אלא שלושה, והם מבולבלים תדיר. התהום (abyssos) היא בית הכלא של רוחות מסוימות — מלאכי ימי נוח, ובקרוב, באופן זמני, השטן עצמו (20:3,7). שאול המתים (האדס, הוא השְׁאוֹל העברי) הוא דבר אחר: משכן המתים האנושיים בטרם התחייה — שם נושא העשיר את עיניו (לוקס 16:23), אשר מפתחותיו ביד המשיח (1:18), ואשר בסוף הוא משיב את מתיו ואז נעשה בו עצמו כלה (20:13-14). והאגם הבוער באש אינו אף אחד מהם: זהו היעד הסופי, "המוות השני", "המוכן לשטן ולמלאכיו" (מתי 25:41; מרקוס 9:48; התגלות 20:14).
מדרגת המשפט. שים אפוא לב לסדר, כי הוא רב־משמעות. החיה ונביא השקר מושלכים במישרין, וחיים, אל האגם הבוער בבוא המשיח (19:20): אין תהום, אין דיחוי — גזר דינם מיד סופי. השטן, לעומת זאת, יורד תחילה אל התהום, חתום ל־1,000 שנה, ורק לאחר השחרור הקצר והמרד האחרון אל האגם (20:3, 7, 10). גזר דינו מדורג, ושלהם מיידי — הליך משפטי בעל שלבים, כשם שכל הספר הזה הוא משפט. שני פרשנים כבדי משקל עומדים כאן לצד פירוש זה: רוברט תומס קורא את התהום כ"מקום המאסר המקדים למלאכים הנפולים", ותומס שריינר כ"המקום שבו כלואים השדים" — שניהם עם אותו רקע בית־מקדשי שני (חנוך א', יובלים, פטרוס ב' 2:4, יהודה 6). (מתועד היטב: התהום כבית כלא חתום של רוחות [פטרוס ב' 2:4; יהודה 6; לוקס 8:31] וההבחנה המשולשת תהום / שאול המתים / אגם האש, העומדת איתן טקסטואלית. שקול: שהאסירים הם דווקא "בני האלוהים" מבראשית 6, שהארבה הם שדים בצורה ההיא, ושההליך המשפטי המדורג הוא במכוון. רקע "השומרים" [חנוך א'] הוא חיצוני למקרא; לעבודה המילונית והמבנית נשען אקסקורס זה בחלקו על מייקל הייזר, המבחין בקפידה בין תהום/תרתרוס לבין שאול/האדס — יש לקרוא בביקורתיות, לא כהוכחה.)
9:13–21השופר השישי: הפרת והלב אשר אינו נכנע
התגלות 9:13–21
13והמלאך השישי תקע. ואשמע קול מארבע קרנות מזבח הזהב אשר לפני אלוהים,
14האומר אל המלאך השישי אשר לו השופר: התֵּר את ארבעת המלאכים האסורים על נהר הפרת הגדול.
15ויותרו ארבעת המלאכים אשר עמדו נכונים לשעה וליום ולחודש ולשנה, להמית שליש מבני האדם.
16ומספר צבאות הפרשים שתי רבבות של רבבות; שמעתי את מספרם.
17וכה ראיתי את הסוסים ואת רוכביהם: ושריונות להם אדומים כאש, תכולים כתכלת, וצהובים כגופרית; וראשי הסוסים כראשי אריות, ומפיהם יוצאים אש ועשן וגופרית.
18בשלוש המכות האלה הומת שליש מבני האדם: באש ובעשן ובגופרית היוצאים מפיהם.
19כי כוח הסוסים בפיהם ובזנבותיהם; כי זנבותיהם דומים לנחשים ולהם ראשים, ובהם הם מזיקים.
20ויתר בני האדם אשר לא הומתו במכות האלה, לא שבו ממעשי ידיהם; ויוסיפו לעבוד את השדים ואת אלילי הזהב והכסף והנחושת והאבן והעץ אשר לא יוכלו לראות ולא לשמוע ולא להתהלך.
21ולא שבו מרציחותיהם ולא מכשפיהם ולא מזנותם ולא מגנֵבותיהם.
השופר השישי, ושוב נשמע קול מן המזבח — אותו מזבח עצמו, והתפילות תחתיו. הצו: התֵּר את ארבעת המלאכים המוטלים אסורים על הפרת. שים לב למילה: אסורים. מלאכים קדושים אינם נאסרים; רק מלאכים נפולים נאסרים. ארבעה כוחות אפלים, כבולים על הנהר הגדול, עמדו והמתינו — לא סתם כך, אלא "לשעה וליום ולחודש ולשנה". אלוהים חישב את רגעם עד כדי השעה. אין כאן דבר של תוהו; הכול שעון.
ואז זה רוכב ועולה: צבא פרשים של 200 מיליון. יוחנן שומע את המספר ובקושי יכול לקלוט אותו. סוסים בעלי ראשי אריות, מקיאים אש ועשן וגופרית מפיהם, בעלי זנבות כנחשים נושכים — ובאותה אש, אותו עשן, ואותה גופרית מת שליש מן האנושות. חשב את החשבון, והוא נעשה בלתי נסבל: החותמות כבר נטלו רבע; שופר זה נוטל שליש ממה שנותר. כמחצית מכל האנשים על הארץ מוטלים עתה בקבר. שום מלחמה בהיסטוריה לא התקרבה ולו במעט לזה.
ועתה בא הפסוק הכבד ביותר בכל הפרק — לא המוות, אלא מה שעושים הניצולים. "ויתר בני האדם לא שבו." שליש מן החיים עדיין מת. השמיים פתוחים, החֵמה נקובה בשמה, הכאב בלתי נסבל. והאנשים אשר ניצלו ממנה נאחזים עוד יותר חזק באליליהם. הם מוסיפים לעבוד את השדים ואת צלמיהם מזהב ומאבן — דברים אשר אינם יכולים לראות, לשמוע, או להתהלך, בעוד אלוהים החי מרעיש את הארץ. והם אינם מרפים מרציחותיהם, מכשפיהם, מזנותם, מגנֵבתם. זוהי המחצית השבורה של 10 הדיברות, מנויה במכוון.
ראה עד כמה זה עמוק, והיכן הוא נופל בציר הזמן. זוהי עדיין דתם שלהם — שדים ואלילים, לא החיה; אות החיה עוד לא הוטל בשלב זה. אך הכיוון קבוע. מאז החותם השישי יודע העולם מי בא; מאז אותו רגע, כפירה היא בחירה בעיניים פקוחות. וכאן מתברר לאן מובילה אותה בחירה: לא לתשובה תחת המכות, אלא להתקשות תחתן. קו קין אינו נכנע כאשר נעשה כבד — הוא הופך לאבן. מה שבא לאחר מכן, תחת הקערות, אינו לב אחר אלא אותו לב עצמו, חפור עמוק יותר: אז יקללו את אלוהים בריש גלי (16:9, 11). השופרות דוחפים את האנושות אל החיה; אך החיה אינה צריכה לכפות על איש אשר אגרופו כבר קמוץ.
מסה F·4200 מיליון: צבא או לגיון? (ספקולטיבי/שקול)
שתי קריאות פתוחות כאן, ושתיהן בנות־הגנה. (א) שֵדית. הסוסים אינם סוסים: ראשי אריות, אש־עשן־גופרית מן הפה, זנבות־נחש בעלי ראשים — זהו, כמו הארבה, לגיון מן העולם הבלתי נראה, המשוחרר על הפרת (הגבול הקדום שבו פלש הרע אל הארץ). "המלאכים האסורים" המשוחררים תומכים בכך: הם מובילים את הפרשים. (ב) אנושית. הפרת הוא לאורך כל הכתוב הגבול המזרחי ונתיב הפלישה; בקערה השישית מיובש אותו נהר עצמו "להכין את הדרך למלכים מן המזרח" (16:12). צבא ארצי של 200 מיליון נראה בלתי מתקבל על הדעת במשך מאות שנים — כיום, עם המוני האדם של המזרח, לא עוד; הכוחות השֵדיים אז יניעו צבא אנושי כזה (השניים אינם שוללים זה את זה). חיבור זה קורא בעיקר (א), כשהאפשרות (ב) ממשית ויתכן צירוף מקרים. (גבול הפרת והמראָה של 16:12: מתועד היטב. טבעם של 200 המיליון — שֵדי, אנושי, או שניהם: שקול/שנוי במחלוקת; תומס משאיר זאת במפורש פתוח.)
מסה F·5השופר השישי ופלישת גוג (יחזקאל 38-39)
מתחת לצבא הפרשים הזה מונח אולי קשר עתיק וגדול יותר. יחזקאל ראה "באחרית השנים" פלישה אדירה: גוג, מארץ המגוג, נשיא משך ותובל, מ"ירכתי צפון", עם קואליציה של עמים — פרס, כוש, פוט, גומר, בית־תוגרמה — העולה על ישראל המשוקם (יחזקאל 38-39). פרשנים רבים מציבים מלחמה זו בנפרד, אי־שם לפני הצרה הגדולה. אך הנח את יחזקאל לצד ההתגלות, והחלקים נופלים במקום אחר — ודווקא כאן, בשופר השישי ובאשר לאחריו.
מדוע כאן, ולא לאחר 1,000 השנים? נתון אחד מכריע כמעט מעצמו. לאחר נפילת גוג שורף ישראל את נשקו שבע שנים (39:9) וקובר את מתיו שבעה חודשים (39:12). זה דורש תקופה ארוכה לאחר הקרב — ותקופה כזו יש רק אחת: ממלכת 1,000 השנים. המרד בעל אותו שם של "גוג ומגוג" בהתגלות 20:8 נופל לאחר 1,000 השנים, ועליו באה מיד הבריאה החדשה (21:1): אין שבע שנים, אין קבורה, אין פינוי. פלישת יחזקאל אינה יכולה אפוא להיות אותו מרד אחרון; היא נופלת לפני 1,000 השנים, והפינוי נמשך אל היום השביעי. (רב־משמעות: ביחזקאל, לאחר נפילת גוג בא מיד מקדש המשיח, פרקים 40-48.)
מי הם העמים. השמות אינם חידות. משך, תובל, גומר ותוגרמה מופיעים בכתובות אשוריות כ־Musku, Tabal, Gimirrāya ו־Tīl-garimmu: עמים וערים של אנטוליה, טורקיה של ימינו. התלמוד הירושלמי עושה את תובל לביתיניה, בצפון־מערב אסיה הקטנה (מגילה א, ט; במהדורת גוגנהיימר הלכה יא, עמ׳ 236) — אם כי רשימה זו הולכת אחר מפת הפרובינקיות הרומית של זמנה, ומציבה את משך ואת מגוג דווקא במקום אחר. מגוג עצמו מצביע בפרשנות היהודית הקדומה ביותר אל הצפון. ויחזקאל מצייר את גוג בתווי אויב קדום יותר: "אעלה", אומר גוג בלבו (38:10-11), כמלך בבל בישעיהו 14:13-14; ואלוהים נותן חחים בלחייו ומשיב אותו (38:4), כפי שעשה לפרעה (יחזקאל 29:4, באותן מילים) ולאשור (ישעיהו 37:29: החח באף). כך נושא גוג את תווי פרעה ואת תווי האשורי. (המיקום האנטולי: מתועד היטב. "אעלה" בלב מופיע בכל המקרא רק במקומות אלה (ישעיהו 14:13-14; יחזקאל 38:10-11); החחים בנויים מדימויים מוכרים: שקול.)
המנוחה השאננה. גוג נופל על עם "יושב לבטח, בכפרים בלא חומה, באין בריח ושערים" (38:11). מתי יושב ישראל כך? לא היום, מאחורי חומה ומגן טילים. אך כן, במחצית הראשונה של השבוע, תחת הברית עם הרבים (דניאל 9:27): ביטחון מדומה, שלום על הנייר — ודווקא אותה מנוחת שווא נשברת. ה"יושב לבטח" הוא אותה שאננות שווא שדניאל קושר אל שליט אחרית הימים (11:24).
ארצות החוף המביטות מנגד. כאשר גוג עולה, אומות הסחר אשר בשוליים אינן עושות דבר אלא שואלות: "שבא ודדן וסוחרי תרשיש [...] יאמרו לך: הלשלול שלל באת?" (38:13). תלונה מילולית, לא יותר — עולם המביט מנגד בעוד הטבעת נסגרת. דדן ושבא הם חצי האי הערבי; תרשיש היא המערב הרחוק, יורד הים (השווה את סוחרי הים של התגלות 18).
משתה העופות — הציר. ההוכחה החזקה ביותר שגוג של יחזקאל וארמגדון הם קרב אחד היא פרט מצמרר: בשניהם קורא אלוהים לעופות להשׂביע את עצמם מבשר מלכים, גיבורים, וסוסיהם (יחזקאל 39:17-20 ↔ התגלות 19:17-21). העַיִט של יחזקאל 39:4 הוא המילה של בראשית 15:11, שם יורד העיט על פגרי הברית; היא מופיעה בשישה פסוקים בלבד. ירמיהו כבר הכיר את המשתה ההוא, ומציב אותו על הפרת: "כי זבח לאדני יהוה צבאות בארץ צפון אל נהר פרת"; החרב "תאכל ותשבע ותרווה מדמם" (ירמיהו 46:10). זהו הקרב בכרכמיש, במסע שבו הרג פרעה נכה במגידו את המלך יאשיהו (מלכים ב 23:29). פרת ומגידו עומדים במקרא יחד רק שם; בהתגלות הם נפגשים שוב, בשופר השישי ובקערה השישית (9:14; 16:12, 16). פעמיים באחרית הימים קריאה אלוהית כה יחידאית לעופות הטרף היא בלתי סבירה ביותר: זהו משתה אחד, קרב אחד. וזהו ארמגדון — שם רואה גם יואל את הגויים נוהרים יחד "אל עמק יהושפט", העמק שבו שופט יהוה (יואל 4:2, 12-14).
כיצד זה משתלב כאן. על פי קריאה זו, צבא הפרשים של השופר השישי הוא התרת אותה פלישה: הכוחות הכבולים על הפרת משוחררים, הקואליציה בתנועה, שליש מן האנושות נופל. הריגת השליש נופלת לפני האמצע (9:20); אחר כך נמשכת המערכה האנושית עד שיאה בארמגדון, שם נופל גוג "על הרי ישראל" (39:4) והרוכב לוכד את החיה ואת נביא השקר (19:19-21), בעוד האוי עובר אל העדים (11:6, 10). היום פורץ ב־6:17. ששת השופרות הראשונים, לפני האמצע, הם המשפטים הראשונים של אותו יום. במחצית השנייה שופטים השמים באמצעות העדים (11:6), בלי שופר ובלי קערה. החרון הבלתי מהול על ממלכת החיה בא עם השופר השביעי, בקערות (11:18; 15:1; 16:1). ומיד אחרי גוג בא יחזקאל 40:1: "בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ", המקום היחיד עם בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה; התלמוד קורא זאת כראשיתה של שנת יובל (ערכין יב ע״א). גוג, העשור לחודש, הבית: אותו סדר כמו הר מגידו, יום הכיפורים הגדול והמלכות.
מה שחייב להישאר כן. שלושה תפרים. כיוון: צבא זה בא מן הפרת, מן המזרח (9:14; 16:12), בעוד גוג של יחזקאל בא מירכתי הצפון — הקואליציה מרובת־פנים (פרס במזרח, גומר ותוגרמה בצפון) והפרת הוא המעבר הגדול. לנביאים עצמם אין בכך סתירה: ירמיהו מכנה את אזור הפרת "ארץ צפון" (46:6, 10), שכן מי שבא ממסופוטמיה עלה לאורך הנהר ופלש מן הצפון. שני פסוקים מזכירים את שני הכיוונים יחד: ישעיהו 41:25 ("הַעִירוֹתִי מִצָּפוֹן וַיַּאת, מִמִּזְרַח־שֶׁמֶשׁ") ודניאל 11:44 ("וּשְׁמֻעוֹת יְבַהֲלֻהוּ מִמִּזְרָח וּמִצָּפוֹן"). והאחד "מִמִּזְרָח" של ישעיהו 41:2-3, הרודף מלכים, הוא אברהם אצל תרגום יונתן, רש״י ורד״ק, הקוראים זאת על בראשית י״ד, וכורש אצל אבן עזרא, המזכיר בעצמו את 41:8 כסמך לאברהם; "אֹהֲבִי" נקרא אברהם רק בדברי הימים ב 20:7 ובישעיהו 41:8. ובכל זאת נשארת ההשוואה קריאה, לא זהות שהטקסט כופה. זוהי הנקודה החלשה ביותר בכל הצמד, וכך גם היא מוצעת כאן — לא כהוכחה, אלא ככיוון שאליו נראים הנתונים מצביעים. טבע: פירוש זה קורא את 200 המיליון בעיקר כלגיון שֵדי (ראה F·4); קשירת גוג פועלת באופן החד ביותר על קריאת צבא אנושי המונע על ידי שדים. משך: יחזקאל מצמצם את הפלישה לשיא אחד; שהיא משתרעת על פני למעלה מארבע שנים, מן השופר השישי ועד השיבה, היא סדר המודל הזה, לא דברו של יחזקאל עצמו. נאמר בכנות: פרוכטנבאום מתארך את פלישת גוג של יחזקאל דווקא לפני הצרה הגדולה (בשל שבע שנות הנשק ושבעת חודשי הקבורה שאינו יכול לשבץ בתוך השבוע) ומבחין אותה בהדגשה ממלך הצפון (דניאל 11:40); פירוש זה מציב אותה בשופר השישי. שניהם כן חולקים שזוהי פלישה טרום־מילניאלית על ישראל היושב לבטח. (שגוג של יחזקאל נופל לפני 1,000 השנים — ואינו מרד 20:8 — מתועד היטב, נישא על ידי נתון שבע השנים ומשתה העופות. שזהו דווקא צבא השופר השישי, ושגוג הוא האנטיכריסט עצמו: קריאה שקולה.)
תיקיושבי הארץ בשופרות (9:20-21)
מצב הקו: שליש מן החיים מת, ואין תשובה — קו יושבי־הארץ (קו־הנגד של קין) מתקשה. · עדיין דת משלהם: הם עובדים שדים ואלילים (9:20), לא את החיה; אות החיה עוד לא הוטל — זה מונח לפני פולחן החיה המלא של נקודת האמצע. · אשמה מתוך בחירה: מאז ההכרה בחותם השישי (6:15-17) אין זו עוד אי־ידיעה אלא זדון. · קדימה (D ↔ D′): "הם לא שבו" (9:20-21) שב תחת הקערות, חד יותר: אז הם "גידפו את אלוהים" ו"לא שבו" (16:9, 11) ונשכו את לשונם (16:10) — אותה התקשות, מדרגה אחת עמוק יותר. · ארבעת החטאים: רצח, כשפים (pharmakeia), זנות, גנֵבה — הלוח השני השבור של התורה, דיוקן זרע הנחש.
כך מסתיים החלק הראשון של האוי השני, והפרק מותיר את העולם בחצי דרכו אל חורבנו — לא בנקודה, אלא בפצע פתוח. השופר השישי נשמע, אך האוי טרם עבר. החלק השני בא בפרקים 10-11: המגילה הקטנה, רמיסת העיר הקדושה ושני העדים, אשר "מענים את יושבי הארץ" (11:10) — מילה במילה מענם של האויים (8:13) והפועל של השופר החמישי (9:5). רק כשהעדים נלקחו למעלה ורעש האדמה הכה את העיר, נשמע: "האוי השני עבר" (11:14). אז בא השופר השביעי, האוי השלישי, הפורש את שבע הקערות. המשפטים מטפסים, מדרגה אחר מדרגה — רבע, שליש, בקרוב את הכול. ומתחת לכול מונחת הזוועה השקטה ביותר של הספר: לא הארץ הגוססת, אלא הלב אשר אינו רוצה. שליש מן החיים בקבר, ומי שנותרו אוחזים באליליהם חזק יותר. זהו קו קין, זדוני עד הקץ — ומולו, מתחת לאותו מזבח, דם הבל הממשיך לזעוק אל יום הנוקם.
החותם השביעי נשבר — והשמיים נאלמים דום.
אין רעם. אין קול. אין משפט. דממה. במשך חצי שעה עוצרים כל השמיים את נשימתם, בספר הגועש מקולות: שופרות, רעמים, מקהלות של רבבות. זוהי הדממה הרועשת ביותר מאז העמוד הראשון של הבריאה.
ואז, בתוך אותה דממה, מוגשים שבעה שופרות לשבעה מלאכים. השטר נפתח; כעת מתחילה ההוצאה לפועל. החותמות הראו לעולם את אשר עתיד לבוא — הרוכבים, הרעב, המוות, השמיים הקרועים. השופרות מביאים אותו. מכאן ואילך הבריאה עצמה מוכה, עמוד אחר עמוד: הארץ, הים, הנהרות, המאורות שברקיע — בכל פעם שליש בבת אחת. במקום שבו הכו החותמות רבע מן הארץ, נוטלים השופרות שליש. החֵמה מטפסת. הפינוי החל, והשה הזיז את האבן הראשונה.
8:1–5החותם השביעי ומחתת הזהב
ראשית אותה דממה, כי לא במקרה היא באה. במשך חצי שעה הכול שותק. הכרובים, הקוראים יומם ולילה "קדוש, קדוש, קדוש", נאלמים. 24 הזקנים שותקים. זוהי עצירת הנשימה שלפני הסערה — ובו בזמן, בקריאת חיבור זה, משהו רך יותר: דממת הסף שבה מקבל החתן את כלתו אל אולם הכיסא, על התפר שבו זה עתה הובאה הביתה. היקום עוצר את נשימתו, לא רק משום שהמשפט מתקרב באופן בלתי נסבל, אלא משום שהכלה בפנים.
ואז קם מלאך אצל המזבח, ובידו מחתת זהב. הוא מערבב קטורת רבה בתוך תפילות כל הקדושים, והעשן עולה לפני אלוהים. כבר ראית את אותן קערות קודם לכן: באולם הכיסא אחזו בהן הזקנים, קערות זהב מלאות קטורת, "תפילות הקדושים" (5:8); ותחת החותם החמישי קראו הנפשות מתחת למזבח: "עד מתי?" (6:10). כאן באה התשובה. המלאך ממלא את אותה מחתה עצמה באש מעל המזבח — המזבח שתחתיו מוטלים הקדושים שהוקרבו — ומשליך אותה אל הארץ. והשמיים מתפרצים: רעם, קולות, ברק, רעש אדמה.
ראה מה מתרחש כאן, כי זהו המנוע של כל הבא אחריו. הזעקה לצדק, שנאגרה במשך שנים מתחת למזבח, הופכת לאש על הארץ. תפילות הנרדפים לא אבדו, לא נתעלמו, לא היו רכות מדי; הן מוטלות ונאספות לפני הכיסא, ובשעה הנכונה הן מושלכות בחזרה — כמשפט. אין שופר נשמע מבלי שתפילה מוטלת תחתיו. הקדושים שמעולם לא השיבו מכה, מתבררים כעילה להתערבות.
מסה F·1דממת חצי השעה
מדוע חצי שעה של דממה, דווקא כאן? הקריאה המקובלת היא הציפייה היראה שלפני המשפט: כפי שהנביאים קוראים "הס כל בשר מפני יהוה" בקומו ממעון קודשו (חבקוק 2:20; צפניה 1:7; זכריה 2:13). השמיים עוצרים את נשימתם משום שהנורא מתפרץ עתה — ודווקא השתיקה היא שהופכת אותו לכבד מכל קול. חיבור זה קורא בה רובד שני, הקשור בתפר שלפני התועבה: הדממה נופלת בדיוק במקום שבו הוסרה הכלה (התפר שבין החותם השישי לשביעי, התג׳ 7), ואז היא גם דממת החתן המכניס פנימה את כלתו בטרם תתפרץ החֵמה — סף של חתונה, ולא רק הפסקה דרמטית. (קריאת הציפייה־היראה: מתועדת היטב, נישאת על ידי רבים. קריאת החתונה: קריאה שקולה ויחודית של חיבור זה, נישאת על ידי מיקומה על התפר, ולא על ידי 8:1 לבדו.)
תיקהתפילות כמקור ההצתה (5:8 → 6:10 → 8:5)
הקו: קערות הזהב של הקטורת = "תפילות הקדושים" (5:8) → הזעקה "עד מתי?" מתחת למזבח (6:10) → המחתה עם אש המזבח על הארץ (8:5). התפילות לצדק הן העילה למשפטים; מה שנאסף באולם הכיסא, נשפך כאן. · סופת הכיסא: "רעם, קולות, ברק, רעש אדמה" (8:5) היא השלישית מארבע סופות הכיסא המסמנות את הספר (4:5 → 8:5 → 11:19 → 16:18), בכל פעם עזה יותר — משואה מבנית המסמנת את הצירים הגדולים. · משפטי: המזבח הוא ב־6:9 מקום הקטרוג וכאן נקודת השיגור של ההוצאה לפועל — המשפט נע מן הטיעון אל גזר הדין.
8:6–13ארבעת השופרות הראשונים
ואז הם תוקעים, אחד אחר אחד, וארבעת העמודים אשר עליהם נשען כל החיים מתמוטטים.
השופר הראשון, והארץ בוערת. ברד ואש, מעורבים בדם, ניתכים מטה — ושליש מן היבשה עומד בלהבות, שליש מן העצים מתפחם, וכל עשב ירוק נחרך. מי שמכיר את מכות מצרים מזהה את השביעית: ברד ואש זה בתוך זה (שמות 9:24). אך שם הייתה זו מצרים; כאן זהו העולם.
השופר השני, והים הופך לקבר. כמו הר ענק, גוש אחד של אש לוהטת, צולל אל האוקיינוס — ושליש מן הים הופך לדם, שליש מכל החי בו מת, שליש מן האוניות שוקע. שום נשק שאדם יכול לעשות אינו עושה זאת; זה נופל מן השמיים, גדול מכדי לעוצרו.
השופר השלישי, ומי השתייה הופכים לרעל. כוכב גדול, בוער כלפיד, נופל על הנהרות ועל המעיינות — ושם הכוכב לענה, מרירות. שליש מן המים המתוקים הופך למר, ואנשים מתים ממנו. מקור החיים עצמו פונה נגדם; שוב אי אפשר לשתות מבלי למות.
השופר הרביעי, והאור כבה. שליש מן השמש מוכה, שליש מן הירח, שליש מן הכוכבים — והיום נעשה אפל יותר, הלילה שחור יותר. שעון הבריאה, אשר תלה אלוהים ביום הרביעי, מגמגם. העולם הופך, פשוטו כמשמעו, למקום של חושך.
ואז, בתוך הדממה הפעורה שבין השופר הרביעי לחמישי, קול אחד: נשר, גבוה ובודד ברקיע, הקורא שלוש פעמים "אוי" בקול גדול — אוי, אוי, אוי — על "יושבי הארץ". שמע את הפנייה הזו. לא "אוי לארץ", אלא אוי ליושבי הארץ: האנשים שבחרו בארץ כבביתם היחיד. כאן משהו מתהפך. ארבעת השופרות הראשונים הכו את המערכת — יבשה, ים, מים, אור. שלושת הבאים מכים את האנשים עצמם. הנשר מבשר זאת: הגרוע מכול עוד עתיד להתחיל, ועתה הוא בא עליך.
מסה F·2הר בים, כוכב הנופל (ספקולטיבי)
ביד רפה, לא ביד נחושה. הטקסט אומר מה נופל ומה הוא עושה; למה הוא מקביל בעולמנו הוא יישום, לא פרשנות. ובכל זאת מפליא עד כמה פיזיים ומוחשיים הדימויים האלה. "כמו הר גדול בוער באש" הצולל אל הים והורג שליש ממנו, עם אוניות שוקעות (8:8-9): זה נקרא כפגיעת אסטרואיד או שבר ממנו — סכנה קוסמית מוכרת וניתנת לחישוב, עם בדיוק התוצאות שהטקסט מונה (צונאמיות, ימים מתים, ציים טבועים). ו"הכוכב הגדול, הבוער כלפיד", ההופך את המים למרים וקטלניים (8:10-11): גרם שמיים נופל, או בלשון דימוי כוח מתרסק המרעיל את המים. פרט אחד הבחינו בו רבים: שם הכוכב הוא לענה, והמילה האוקראינית ללענה היא צ'רנוביל — השם שמאז 1986 משמעו עבור העולם כולו "מים ואדמה מורעלים". הד מקרי, לא התגשמות; אך הוא מראה עד כמה פשוטו כמשמעו ועד כמה באופן מודרני יכולה מכה זו להתממש. אחוז בה ביד רפה: הכתוב משרטט את המכה, ההיסטוריה ממלאת את הנשק. (יישום ספקולטיבי — מסומן כך במכוון; שנוי במחלוקת.)
תיקחוט ומראָה (השופרות)
טלסקופי, לא חוזר: החותם השביעי פורש את שבעת השופרות, כשם שהשופר השביעי יפרוש בקרוב את שבע הקערות (11:15) — מפל מקונן, לא אותו סיפור שלוש פעמים. ההוכחה טמונה בטיפוס: החותמות מכים רבע (6:8), השופרות שליש (8:7 ואילך), הקערות את הכול — עוצמה הולכת וגוברת, לא סדרות מקבילות. לשברים עצמם יש מקור: החותם הרביעי לוקח "רבע" בחרב, ברעב, במוות ובחיות רעות — ארבע המכות של יחזקאל 14:21, בשבר של יחזקאל היווני, המחלק את ירושלים לרבעים (5:12); השופרות מונים בשלישים, כמו יחזקאל העברי (5:2, 12) וזכריה (13:8-9). · מראָה (D ↔ D′): לכל שופר יש תאומו הכבד יותר תחת הקערות — הים לדם (8:8 → 16:3), המים המורעלים (8:10 → 16:4), השמש המוכה (8:12 → 16:8), הברד (8:7 → 16:21), הפרת (9:14 → 16:12). השופר מכה חלק ומזהיר; הקערה מוציאה לפועל על הכול. · חוט — יושבי הארץ: הנשר מפנה את "אויו" אל "יושבי הארץ" (8:13) — אותו יריב קבוע המקוטרג ב־6:10 והעובד את החיה ב־13:8; מכאן ואילך עובר המשפט מעולמם אל עצמם.
9:1–12השופר החמישי: התהום נפתחת
השופר החמישי, וקרקעית העולם נבקעת. כוכב נופל מן השמיים — לא כוכב של אש הפעם, אלא יְצוּר, כי ניתן לו מפתח: מפתח באר התהום. והוא מסובב אותו. מן הבאר מיתמרים עשן כמו מכבשן, סמיך ושחור, עד שהשמש שמאחוריו נעלמת. ומתוך אותו עשן זוחל משהו ועולה.
ארבה, אומר יוחנן — אך שום ארבה מעולם לא עשה זאת. נחיל ארבה אמיתי מכרסם כל ירק עד תום; אלה מצֻווים במפורש להניח לעשב, לעצים, לכל ירק, ולתקוף אך ורק את האנשים. שום ארבה אינו עוקץ; לאלה זנבות עקרב. וצורתם היא סיוט מורכב יחד: גופות כסוסי מלחמה, פני אדם, שיער נשים, שיני אריות, שריוני ברזל, ושאון כנפיהם כצבא טנקים מתקרב. אלה אינם חרקים. זהו מה שהיה כלוא בתהום, כעת משוחרר — שדים שלבשו חומר, צבא מן השאול.
ועתה שים לב לפסוק האחד המחזיק את הכול יחד. מותר להם לגעת אך ורק ב"אנשים אשר אין להם חותם אלוהים על מצחם" (9:4). שם שוב החותם מפרק 7 — והוא פועל. ה־144,000 הולכים בלא פגע בתוך גיהינום זה, כשם שישראל עבר ביבשה דרך גושן בעוד מצרים מוכה. אות השמיים אינו תכשיט; הוא מגן שהשדים אינם מעזים לחצותו. שני אותות על המצח, וכאן מתברר ההבדל במלוא חומרתו: האחד עושה אותך למטרה, האחר לבלתי ניתן לפגיעה.
והעינוי עצמו הוא זוועה רעה מן המוות. חמישה חודשים — לא עקיצה קטלנית, אלא כאב בוער ועקרבי שאינו פוסק. ואז המשפט המקפיא את דמך: "בימים ההם יבקשו האנשים את המוות ולא ימצאוהו." ההתאבדות שוב אינה עולה בידם; המוות, מוצא המילוט האחרון, נס משם. זוהי הפעם הראשונה שבה הגיהינום נפתח על הארץ, והאדם מגלה שקיים סבל אשר אף המוות אינו מביא ממנו גאולה.
מלכם נקרא אבדון, אפוליון: המשחית. ודע מי שאיננו כן — אין זה השטן. השטן נקשר אל התהום רק בפרק 20; אפוליון הוא כוח נפול נפרד ורם־מעלה אשר היה כלוא בבאר ההיא. לגיהינום יש היררכיה, וקומותיה יורדות עמוק יותר מכפי שנדמה לנו.
ואז משפט שקל לדלג עליו: "האוי האחד עבר; הנה באים עוד שני אויים אחריו" (9:12). אין זו כותרת פרק אלא שעון. יוחנן משתמש ב"אחרי כן" (meta tauta) בשתי דרכים. כשהוא פותח משפט, ואחריו "ראיתי" או "שמעתי", הוא מסדר את דיווחו (4:1; 7:1, 9; 15:5; 18:1; 19:1). כשהוא עומד ליד פועל של התרחשות, הוא מסדר את האירועים עצמם: "אשר יהיה אחרי כן" (1:19; 4:1), "אחרי כן הוא צריך להשתחרר" (20:3) — וכאן: "עוד שני אויים באים אחרי כן". והמילה "עבר" (apēlthen) אינה מציינת בספר זה לעולם "סופר עד תומו", אלא חדלון של ממש (21:1, 4). חמשת החודשים מלאים אפוא בטרם יתקע המלאך השישי. (מתועד היטב: שני השימושים בmeta tauta מופרדים בספר בחדות, ו־9:12 שייך לאירועים.)
מומחהאבדון ואפוליון (9:11)
זהו המקום היחיד שבו ההתגלות נוקבת בשם בשתי הלשונות, עם תווית הלשון לצדו: "אבדון" (עברית ʾăḇaddôn, "כליה, חורבן" — איוב 26:6; 28:22) ו"אפוליון" (יוונית Apollyōn, "משחית"). גם 12:9 ו־20:2 נותנים שם כפול — דיאבולוס ושטן — אך בלא תווית; 16:16 נוקב רק בעברית. השם הכפול קושר יחד את שתי לשונות הכתוב: כוח זה נקרא, בכל העולם המקראי, המשחית.
בולטת הצורה. המקרא היווני מתרגם את אבדון בכל פעם בשם העצם apōleia, "אבדן" (איוב 26:6; 28:22; משלי 15:11), וההתגלות עצמה מכירה מילה זו (17:8, 11). יוחנן בוחר כאן שם פרטי, הבינוני "המשחית". שומעים יוונים יכלו לשמוע בו את האל אפולו: משחק המילים של אפולו עם apollymi, "להשחית", קדום מן הנצרות (אייסכילוס, אגממנון 1080–1082; אפלטון, קרטילוס 404e). אפולו שלח מגפות והדף אותן; על האקרופוליס עמד אפולו שכינוהו אל הארבה, משום שלפי המסופר גירש את הארבה מאטיקה (פאוסניאס 1.24.8). ונירון נתן לתאר את עצמו כאפולו פורט על קיתרה, אף על מטבעות, והושווה אליו (סווטוניוס, נירון 25; 53). מי ששומע כך רואה כאן את אל המגפות מתגלה בקלונו ככוח נפול כלוא מן התהום. אם יוחנן התכוון לצליל זה, אינו אומר; ויקטורינוס ואויקומניוס, שניים מן הפירושים הקדומים ביותר, אינם קושרים את הקשר. (התרגום נתון בטקסט; שהשם עורר אפולו באוזניים יווניות, מתועד היטב; שיוחנן התכוון לכך, קריאה שקולה.)
מומחהטבעת מעל ארצו של אפולו (1 ביוני 2030)
ב-1 ביוני 2030 עובר ליקוי חמה טבעתי מעל יוון וצפון־מערב טורקיה: אתונה, בויאוטיה, איסטנבול, בורסה, איזניק. מתוך 56 מקדשי אפולו הידועים במזרח הים התיכון, 22 עד 23 מונחים בטבעת. ליקוי מעל אזור אחד הוא דבר רגיל. טבעת מעל לב האזור הזה, בתוך השנה האחת שבה מצפה פירוש זה לשופר החמישי, איננה: בין 1000 ל-3000 נופל ליקוי מרכזי כזה (טבעתי או מלא) בממוצע אחת ל-140 שנה, והסיכוי שייפול בשנה שרירותית נמוך מאחוז אחד (גם מי שמונה את הפרת של 9:14 כאזור שני נשאר מתחת לשני אחוזים). מה שהמספר אינו אומר: שהטבעת שייכת לשופר החמישי. העשן מחשיך את השמש (9:2), אך גם בשופר הרביעי השמש מוכה (8:12). (מסלול הטבעת ונדירותה חושבו; ששייכת לשופר החמישי, ספקולטיבי.)
מסה F·3התהום: בית הכלא החתום לאורך כל הכתוב
ראשית, מדוע אין אלה ארבה. שלושה דברים מעגנים את הקריאה השֵדית. אחד: הם חוסכים את הירק ומכים דווקא את האדם — היפוכו המדויק של ארבה (יואל 1-2), המכלה את הירק. שניים: הם יוצאים מן התהום (abyssos), ועליהם מלאך־מלך — לחרקים אין דבר כזה (משלי 30:27). שלוש: צורתם מורכבת ועל־טבעית. אך התהום היא הרבה יותר מבמת המכה האחת הזו; היא מקום בעל היסטוריה הרצה לאורך כל המקרא, ומי שמכיר את ההיסטוריה ההיא קורא את פרקים 9, 11, 17 ו־20 כקו אחד.
מהי התהום. המילה abyssos ("חסר תחתית") היא במקרא היווני התרגום של תְּהוֹם העברי, "המעמקים" — מי הקדם אשר עליהם רבץ החושך בבראשית 1:2. מראשית היא השכבה התחתונה והאפלה ביותר של הבריאה: פאולוס יכול להצביע עליה כעל המקום "אשר משם הועלה המשיח מן המתים" (רומים 10:7), ואיוב רואה כיצד אף "האבדון" — Abaddon, אותו שם השב בקרוב ב־9:11 — ערום לפני אלוהים (איוב 26:6).
מי כלואים בה. מעל לכול, התהום היא בית כלא, והכתוב אומר בדיוק מפליא מי נמצא בה. שני שליחים מצביעים על אותו מאורע. פטרוס: אלוהים "לא חס על המלאכים אשר חטאו, כי אם השליכם אל התרתרוס ומסרם לכבלי חושך להישמר למשפט" — ובנשימה הבאה הוא מזכיר את המבול ואת נוח (פטרוס ב' 2:4-5). יהודה: "ואת המלאכים אשר עזבו את משכנם, שמר בכבלי עולם תחת החושך למשפט היום הגדול" (יהודה 6), והוא קושר זאת בעבירה מינית (פסוק 7). מאחורי שניהם עומד בראשית 6: "בני האלוהים" אשר התערבבו בבנות האדם והולידו את הנפילים (6:1-4). אלה הם האסירים — קבוצת מלאכים אשר בימי נוח חצו גבול ומאז כלואים וחתומים, "שמורים למשפט".
שם בית הכלא. פטרוס בוחר לכך מילה מפתיעה: tartaroō, "להשליך אל התרתרוס" — בעולם היווני שם המבוך העמוק ביותר, שבו נכלאו הטיטאנים. הוא משתמש במונח זה במכוון: עבורו בראשית 6 אינו סיפור על בני אדם בלבד, אלא על יצורים שמיימיים הסגורים בתא העמוק ביותר. (מסורת בית־המקדש־השני של "השומרים" הללו — המתוארת באריכות בספר החיצוני חנוך א', אשר יהודה אף מצטטו בפסוקים 14-15 — הייתה האוויר שנשמו השליחים; היא רקע, לא כתוב.)
לכן יראים השדים את המקום ההוא. כאשר פגש הלגיון את ישוע, "התחננו אליו לבל יצווה עליהם לרדת אל התהום" (לוקס 8:31); במקום אחר: "האם באת לענותנו בטרם עת?" (מתי 8:29). התהום אינה משכנם הרגיל — היא התא, והם יודעים שלמשפטם שעה קבועה. מלכם, כאשר נפתחת הבאר, נקרא Abaddon / Apollyon, "המשחית" (9:11, מן apollymi) — ואין זה שם מקרי: החיה העולה מאותה תהום עצמה "הולכת לאבדון" (eis apōleian, 17:8,11), ובן־הבליעל נקרא "בן האבדון" (תסלוניקים ב' 2:3). התהום, מלכה, וגלגולה הסופי שלבש בשר נושאים שם אחד: כליה.
המפתח, והחוט לאורך ההתגלות. אותה באר חתומה נפתחת בכל הספר בדיוק במקום אחד: כאן, בשופר החמישי. כוכב נפול מקבל את המפתח ומסובב אותו (9:1-2); מה שעולה — הארבה, ובקרוב "החיה העולה מן התהום" (11:7; 17:8) — שואב את כוחו מאותו מקור. ובסוף שב המפתח: מלאך תופס את הדרקון ו"השליכו אל התהום ויסגרהו ויחתום עליו" ל־1,000 שנה (20:1-3). כך רץ חוט־המפתח מ־1:18 (המשיח אוחז במפתחות המוות והשאול) דרך 9:1 (כוח נפול מקבל את מפתח התהום) אל 20:1 (מלאך עם אותו מפתח קושר את הנחש הקדמוני). לא התהום שולטת במפתח; השמיים נותנים אותו, והשמיים נוטלים אותו בחזרה.
שלושה מקומות, לא אחד. כאן יש לשמור על הכתוב חד, כי אחרית הימים מכירה לא עולם תחתון אחד אלא שלושה, והם מבולבלים תדיר. התהום (abyssos) היא בית הכלא של רוחות מסוימות — מלאכי ימי נוח, ובקרוב, באופן זמני, השטן עצמו (20:3,7). שאול המתים (האדס, הוא השְׁאוֹל העברי) הוא דבר אחר: משכן המתים האנושיים בטרם התחייה — שם נושא העשיר את עיניו (לוקס 16:23), אשר מפתחותיו ביד המשיח (1:18), ואשר בסוף הוא משיב את מתיו ואז נעשה בו עצמו כלה (20:13-14). והאגם הבוער באש אינו אף אחד מהם: זהו היעד הסופי, "המוות השני", "המוכן לשטן ולמלאכיו" (מתי 25:41; מרקוס 9:48; התגלות 20:14).
מדרגת המשפט. שים אפוא לב לסדר, כי הוא רב־משמעות. החיה ונביא השקר מושלכים במישרין, וחיים, אל האגם הבוער בבוא המשיח (19:20): אין תהום, אין דיחוי — גזר דינם מיד סופי. השטן, לעומת זאת, יורד תחילה אל התהום, חתום ל־1,000 שנה, ורק לאחר השחרור הקצר והמרד האחרון אל האגם (20:3, 7, 10). גזר דינו מדורג, ושלהם מיידי — הליך משפטי בעל שלבים, כשם שכל הספר הזה הוא משפט. שני פרשנים כבדי משקל עומדים כאן לצד פירוש זה: רוברט תומס קורא את התהום כ"מקום המאסר המקדים למלאכים הנפולים", ותומס שריינר כ"המקום שבו כלואים השדים" — שניהם עם אותו רקע בית־מקדשי שני (חנוך א', יובלים, פטרוס ב' 2:4, יהודה 6). (מתועד היטב: התהום כבית כלא חתום של רוחות [פטרוס ב' 2:4; יהודה 6; לוקס 8:31] וההבחנה המשולשת תהום / שאול המתים / אגם האש, העומדת איתן טקסטואלית. שקול: שהאסירים הם דווקא "בני האלוהים" מבראשית 6, שהארבה הם שדים בצורה ההיא, ושההליך המשפטי המדורג הוא במכוון. רקע "השומרים" [חנוך א'] הוא חיצוני למקרא; לעבודה המילונית והמבנית נשען אקסקורס זה בחלקו על מייקל הייזר, המבחין בקפידה בין תהום/תרתרוס לבין שאול/האדס — יש לקרוא בביקורתיות, לא כהוכחה.)
9:13–21השופר השישי: הפרת והלב אשר אינו נכנע
השופר השישי, ושוב נשמע קול מן המזבח — אותו מזבח עצמו, והתפילות תחתיו. הצו: התֵּר את ארבעת המלאכים המוטלים אסורים על הפרת. שים לב למילה: אסורים. מלאכים קדושים אינם נאסרים; רק מלאכים נפולים נאסרים. ארבעה כוחות אפלים, כבולים על הנהר הגדול, עמדו והמתינו — לא סתם כך, אלא "לשעה וליום ולחודש ולשנה". אלוהים חישב את רגעם עד כדי השעה. אין כאן דבר של תוהו; הכול שעון.
ואז זה רוכב ועולה: צבא פרשים של 200 מיליון. יוחנן שומע את המספר ובקושי יכול לקלוט אותו. סוסים בעלי ראשי אריות, מקיאים אש ועשן וגופרית מפיהם, בעלי זנבות כנחשים נושכים — ובאותה אש, אותו עשן, ואותה גופרית מת שליש מן האנושות. חשב את החשבון, והוא נעשה בלתי נסבל: החותמות כבר נטלו רבע; שופר זה נוטל שליש ממה שנותר. כמחצית מכל האנשים על הארץ מוטלים עתה בקבר. שום מלחמה בהיסטוריה לא התקרבה ולו במעט לזה.
ועתה בא הפסוק הכבד ביותר בכל הפרק — לא המוות, אלא מה שעושים הניצולים. "ויתר בני האדם לא שבו." שליש מן החיים עדיין מת. השמיים פתוחים, החֵמה נקובה בשמה, הכאב בלתי נסבל. והאנשים אשר ניצלו ממנה נאחזים עוד יותר חזק באליליהם. הם מוסיפים לעבוד את השדים ואת צלמיהם מזהב ומאבן — דברים אשר אינם יכולים לראות, לשמוע, או להתהלך, בעוד אלוהים החי מרעיש את הארץ. והם אינם מרפים מרציחותיהם, מכשפיהם, מזנותם, מגנֵבתם. זוהי המחצית השבורה של 10 הדיברות, מנויה במכוון.
ראה עד כמה זה עמוק, והיכן הוא נופל בציר הזמן. זוהי עדיין דתם שלהם — שדים ואלילים, לא החיה; אות החיה עוד לא הוטל בשלב זה. אך הכיוון קבוע. מאז החותם השישי יודע העולם מי בא; מאז אותו רגע, כפירה היא בחירה בעיניים פקוחות. וכאן מתברר לאן מובילה אותה בחירה: לא לתשובה תחת המכות, אלא להתקשות תחתן. קו קין אינו נכנע כאשר נעשה כבד — הוא הופך לאבן. מה שבא לאחר מכן, תחת הקערות, אינו לב אחר אלא אותו לב עצמו, חפור עמוק יותר: אז יקללו את אלוהים בריש גלי (16:9, 11). השופרות דוחפים את האנושות אל החיה; אך החיה אינה צריכה לכפות על איש אשר אגרופו כבר קמוץ.
מסה F·4200 מיליון: צבא או לגיון? (ספקולטיבי/שקול)
שתי קריאות פתוחות כאן, ושתיהן בנות־הגנה. (א) שֵדית. הסוסים אינם סוסים: ראשי אריות, אש־עשן־גופרית מן הפה, זנבות־נחש בעלי ראשים — זהו, כמו הארבה, לגיון מן העולם הבלתי נראה, המשוחרר על הפרת (הגבול הקדום שבו פלש הרע אל הארץ). "המלאכים האסורים" המשוחררים תומכים בכך: הם מובילים את הפרשים. (ב) אנושית. הפרת הוא לאורך כל הכתוב הגבול המזרחי ונתיב הפלישה; בקערה השישית מיובש אותו נהר עצמו "להכין את הדרך למלכים מן המזרח" (16:12). צבא ארצי של 200 מיליון נראה בלתי מתקבל על הדעת במשך מאות שנים — כיום, עם המוני האדם של המזרח, לא עוד; הכוחות השֵדיים אז יניעו צבא אנושי כזה (השניים אינם שוללים זה את זה). חיבור זה קורא בעיקר (א), כשהאפשרות (ב) ממשית ויתכן צירוף מקרים. (גבול הפרת והמראָה של 16:12: מתועד היטב. טבעם של 200 המיליון — שֵדי, אנושי, או שניהם: שקול/שנוי במחלוקת; תומס משאיר זאת במפורש פתוח.)
מסה F·5השופר השישי ופלישת גוג (יחזקאל 38-39)
מתחת לצבא הפרשים הזה מונח אולי קשר עתיק וגדול יותר. יחזקאל ראה "באחרית השנים" פלישה אדירה: גוג, מארץ המגוג, נשיא משך ותובל, מ"ירכתי צפון", עם קואליציה של עמים — פרס, כוש, פוט, גומר, בית־תוגרמה — העולה על ישראל המשוקם (יחזקאל 38-39). פרשנים רבים מציבים מלחמה זו בנפרד, אי־שם לפני הצרה הגדולה. אך הנח את יחזקאל לצד ההתגלות, והחלקים נופלים במקום אחר — ודווקא כאן, בשופר השישי ובאשר לאחריו.
מדוע כאן, ולא לאחר 1,000 השנים? נתון אחד מכריע כמעט מעצמו. לאחר נפילת גוג שורף ישראל את נשקו שבע שנים (39:9) וקובר את מתיו שבעה חודשים (39:12). זה דורש תקופה ארוכה לאחר הקרב — ותקופה כזו יש רק אחת: ממלכת 1,000 השנים. המרד בעל אותו שם של "גוג ומגוג" בהתגלות 20:8 נופל לאחר 1,000 השנים, ועליו באה מיד הבריאה החדשה (21:1): אין שבע שנים, אין קבורה, אין פינוי. פלישת יחזקאל אינה יכולה אפוא להיות אותו מרד אחרון; היא נופלת לפני 1,000 השנים, והפינוי נמשך אל היום השביעי. (רב־משמעות: ביחזקאל, לאחר נפילת גוג בא מיד מקדש המשיח, פרקים 40-48.)
מי הם העמים. השמות אינם חידות. משך, תובל, גומר ותוגרמה מופיעים בכתובות אשוריות כ־Musku, Tabal, Gimirrāya ו־Tīl-garimmu: עמים וערים של אנטוליה, טורקיה של ימינו. התלמוד הירושלמי עושה את תובל לביתיניה, בצפון־מערב אסיה הקטנה (מגילה א, ט; במהדורת גוגנהיימר הלכה יא, עמ׳ 236) — אם כי רשימה זו הולכת אחר מפת הפרובינקיות הרומית של זמנה, ומציבה את משך ואת מגוג דווקא במקום אחר. מגוג עצמו מצביע בפרשנות היהודית הקדומה ביותר אל הצפון. ויחזקאל מצייר את גוג בתווי אויב קדום יותר: "אעלה", אומר גוג בלבו (38:10-11), כמלך בבל בישעיהו 14:13-14; ואלוהים נותן חחים בלחייו ומשיב אותו (38:4), כפי שעשה לפרעה (יחזקאל 29:4, באותן מילים) ולאשור (ישעיהו 37:29: החח באף). כך נושא גוג את תווי פרעה ואת תווי האשורי. (המיקום האנטולי: מתועד היטב. "אעלה" בלב מופיע בכל המקרא רק במקומות אלה (ישעיהו 14:13-14; יחזקאל 38:10-11); החחים בנויים מדימויים מוכרים: שקול.)
המנוחה השאננה. גוג נופל על עם "יושב לבטח, בכפרים בלא חומה, באין בריח ושערים" (38:11). מתי יושב ישראל כך? לא היום, מאחורי חומה ומגן טילים. אך כן, במחצית הראשונה של השבוע, תחת הברית עם הרבים (דניאל 9:27): ביטחון מדומה, שלום על הנייר — ודווקא אותה מנוחת שווא נשברת. ה"יושב לבטח" הוא אותה שאננות שווא שדניאל קושר אל שליט אחרית הימים (11:24).
ארצות החוף המביטות מנגד. כאשר גוג עולה, אומות הסחר אשר בשוליים אינן עושות דבר אלא שואלות: "שבא ודדן וסוחרי תרשיש [...] יאמרו לך: הלשלול שלל באת?" (38:13). תלונה מילולית, לא יותר — עולם המביט מנגד בעוד הטבעת נסגרת. דדן ושבא הם חצי האי הערבי; תרשיש היא המערב הרחוק, יורד הים (השווה את סוחרי הים של התגלות 18).
משתה העופות — הציר. ההוכחה החזקה ביותר שגוג של יחזקאל וארמגדון הם קרב אחד היא פרט מצמרר: בשניהם קורא אלוהים לעופות להשׂביע את עצמם מבשר מלכים, גיבורים, וסוסיהם (יחזקאל 39:17-20 ↔ התגלות 19:17-21). העַיִט של יחזקאל 39:4 הוא המילה של בראשית 15:11, שם יורד העיט על פגרי הברית; היא מופיעה בשישה פסוקים בלבד. ירמיהו כבר הכיר את המשתה ההוא, ומציב אותו על הפרת: "כי זבח לאדני יהוה צבאות בארץ צפון אל נהר פרת"; החרב "תאכל ותשבע ותרווה מדמם" (ירמיהו 46:10). זהו הקרב בכרכמיש, במסע שבו הרג פרעה נכה במגידו את המלך יאשיהו (מלכים ב 23:29). פרת ומגידו עומדים במקרא יחד רק שם; בהתגלות הם נפגשים שוב, בשופר השישי ובקערה השישית (9:14; 16:12, 16). פעמיים באחרית הימים קריאה אלוהית כה יחידאית לעופות הטרף היא בלתי סבירה ביותר: זהו משתה אחד, קרב אחד. וזהו ארמגדון — שם רואה גם יואל את הגויים נוהרים יחד "אל עמק יהושפט", העמק שבו שופט יהוה (יואל 4:2, 12-14).
כיצד זה משתלב כאן. על פי קריאה זו, צבא הפרשים של השופר השישי הוא התרת אותה פלישה: הכוחות הכבולים על הפרת משוחררים, הקואליציה בתנועה, שליש מן האנושות נופל. הריגת השליש נופלת לפני האמצע (9:20); אחר כך נמשכת המערכה האנושית עד שיאה בארמגדון, שם נופל גוג "על הרי ישראל" (39:4) והרוכב לוכד את החיה ואת נביא השקר (19:19-21), בעוד האוי עובר אל העדים (11:6, 10). היום פורץ ב־6:17. ששת השופרות הראשונים, לפני האמצע, הם המשפטים הראשונים של אותו יום. במחצית השנייה שופטים השמים באמצעות העדים (11:6), בלי שופר ובלי קערה. החרון הבלתי מהול על ממלכת החיה בא עם השופר השביעי, בקערות (11:18; 15:1; 16:1). ומיד אחרי גוג בא יחזקאל 40:1: "בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ", המקום היחיד עם בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה; התלמוד קורא זאת כראשיתה של שנת יובל (ערכין יב ע״א). גוג, העשור לחודש, הבית: אותו סדר כמו הר מגידו, יום הכיפורים הגדול והמלכות.
מה שחייב להישאר כן. שלושה תפרים. כיוון: צבא זה בא מן הפרת, מן המזרח (9:14; 16:12), בעוד גוג של יחזקאל בא מירכתי הצפון — הקואליציה מרובת־פנים (פרס במזרח, גומר ותוגרמה בצפון) והפרת הוא המעבר הגדול. לנביאים עצמם אין בכך סתירה: ירמיהו מכנה את אזור הפרת "ארץ צפון" (46:6, 10), שכן מי שבא ממסופוטמיה עלה לאורך הנהר ופלש מן הצפון. שני פסוקים מזכירים את שני הכיוונים יחד: ישעיהו 41:25 ("הַעִירוֹתִי מִצָּפוֹן וַיַּאת, מִמִּזְרַח־שֶׁמֶשׁ") ודניאל 11:44 ("וּשְׁמֻעוֹת יְבַהֲלֻהוּ מִמִּזְרָח וּמִצָּפוֹן"). והאחד "מִמִּזְרָח" של ישעיהו 41:2-3, הרודף מלכים, הוא אברהם אצל תרגום יונתן, רש״י ורד״ק, הקוראים זאת על בראשית י״ד, וכורש אצל אבן עזרא, המזכיר בעצמו את 41:8 כסמך לאברהם; "אֹהֲבִי" נקרא אברהם רק בדברי הימים ב 20:7 ובישעיהו 41:8. ובכל זאת נשארת ההשוואה קריאה, לא זהות שהטקסט כופה. זוהי הנקודה החלשה ביותר בכל הצמד, וכך גם היא מוצעת כאן — לא כהוכחה, אלא ככיוון שאליו נראים הנתונים מצביעים. טבע: פירוש זה קורא את 200 המיליון בעיקר כלגיון שֵדי (ראה F·4); קשירת גוג פועלת באופן החד ביותר על קריאת צבא אנושי המונע על ידי שדים. משך: יחזקאל מצמצם את הפלישה לשיא אחד; שהיא משתרעת על פני למעלה מארבע שנים, מן השופר השישי ועד השיבה, היא סדר המודל הזה, לא דברו של יחזקאל עצמו. נאמר בכנות: פרוכטנבאום מתארך את פלישת גוג של יחזקאל דווקא לפני הצרה הגדולה (בשל שבע שנות הנשק ושבעת חודשי הקבורה שאינו יכול לשבץ בתוך השבוע) ומבחין אותה בהדגשה ממלך הצפון (דניאל 11:40); פירוש זה מציב אותה בשופר השישי. שניהם כן חולקים שזוהי פלישה טרום־מילניאלית על ישראל היושב לבטח. (שגוג של יחזקאל נופל לפני 1,000 השנים — ואינו מרד 20:8 — מתועד היטב, נישא על ידי נתון שבע השנים ומשתה העופות. שזהו דווקא צבא השופר השישי, ושגוג הוא האנטיכריסט עצמו: קריאה שקולה.)
תיקיושבי הארץ בשופרות (9:20-21)
מצב הקו: שליש מן החיים מת, ואין תשובה — קו יושבי־הארץ (קו־הנגד של קין) מתקשה. · עדיין דת משלהם: הם עובדים שדים ואלילים (9:20), לא את החיה; אות החיה עוד לא הוטל — זה מונח לפני פולחן החיה המלא של נקודת האמצע. · אשמה מתוך בחירה: מאז ההכרה בחותם השישי (6:15-17) אין זו עוד אי־ידיעה אלא זדון. · קדימה (D ↔ D′): "הם לא שבו" (9:20-21) שב תחת הקערות, חד יותר: אז הם "גידפו את אלוהים" ו"לא שבו" (16:9, 11) ונשכו את לשונם (16:10) — אותה התקשות, מדרגה אחת עמוק יותר. · ארבעת החטאים: רצח, כשפים (pharmakeia), זנות, גנֵבה — הלוח השני השבור של התורה, דיוקן זרע הנחש.
כך מסתיים החלק הראשון של האוי השני, והפרק מותיר את העולם בחצי דרכו אל חורבנו — לא בנקודה, אלא בפצע פתוח. השופר השישי נשמע, אך האוי טרם עבר. החלק השני בא בפרקים 10-11: המגילה הקטנה, רמיסת העיר הקדושה ושני העדים, אשר "מענים את יושבי הארץ" (11:10) — מילה במילה מענם של האויים (8:13) והפועל של השופר החמישי (9:5). רק כשהעדים נלקחו למעלה ורעש האדמה הכה את העיר, נשמע: "האוי השני עבר" (11:14). אז בא השופר השביעי, האוי השלישי, הפורש את שבע הקערות. המשפטים מטפסים, מדרגה אחר מדרגה — רבע, שליש, בקרוב את הכול. ומתחת לכול מונחת הזוועה השקטה ביותר של הספר: לא הארץ הגוססת, אלא הלב אשר אינו רוצה. שליש מן החיים בקבר, ומי שנותרו אוחזים באליליהם חזק יותר. זהו קו קין, זדוני עד הקץ — ומולו, מתחת לאותו מזבח, דם הבל הממשיך לזעוק אל יום הנוקם.