עמדת החותם השישי, ו"להחזיק מעמד עד הקץ"

עמדת החותם השישי: התגלות 6 מול התגלות 16, והאותות של מתי 24:29

שהלקיחה חלה בחותם השישי, מאושר בשתי דרכים: במצבה של האנושות באותו רגע ובטיבו של ההמון שאין לו מספר המופיע שם; האותות הקוסמיים מתיישבים עם זה. הנימוקים עצמם מובאים בפרקים 4 עד 6.

התגלות 6 מול התגלות 16. בחותם השישי מסתתרת האנושות כולה — מלכים, גדולים, שרי אלפים, גיבורים, עבדים ובני חורין (התגלות 6:15) — אך איש אינו נושא את תו החיה, איש אף אינו יודע עליו. בקערות, לעומת זאת, נושאים בני האדם את התו, מגדפים את אלוהים ואינם שבים (התגלות 16:2, 9, 11). המצב שונה לחלוטין. מה שמתארך את החותם השישי לפני החיה הוא הרצף: המגילה של התגלות 5:1 נפתחת חותם אחר חותם, רק אחרי החותם השביעי נשמעים השופרות (התגלות 8:1-6), והחיה עוד עתידה לעלות מן התהום, הנפתחת רק בשופר החמישי (התגלות 9:1-2; 11:7 הוא תואר של מוצא). החותם השישי חל אפוא לפני אמצע השבוע. רשימת המעמדות של התגלות 6:15 חוזרת אצל התו (התגלות 13:16), אך גם בסעודת העופות (התגלות 19:18): זהו מוטיב הנוגע לכול, לא ראיה לתיארוך. הלקיחה הקשורה בחותם הזה חלה אפוא לפני השיקוץ — בדיוק מה ששמו של המודל אומר.

רצף החותמות עתידי, לא נפתח כבר. לצד מיקומו של החותם השישי עומד מיקומו של הרצף כולו, וסדרו של החזון עצמו מציב אותו בעתיד. יוחנן נדרש לכתוב "את אשר ראית, ואת אשר הווה, ואת אשר יהיה אחרי כן" (התגלות 1:19), ובפסוק 4:1 חוזרת החלוקה המשולשת הזאת: "אראך את אשר צריך להיות אחרי כן (meta tauta)." פתיחת החותמות חלה אפוא אחרי עידן הקהילה, כמעשה שמימי אחד ומלוכד — לא כתהליך הנמשך כבר מאות שנים —, ואותו כלל שולל עבר מסופר, דבר שנעשה מכריע בהתגלות 12:5 (§12). הוא אינו מחייב חטיפה בפסוק 4:1: "עלה הנה" היא עלייתו של יוחנן עצמו כחוזה, ו־24 הזקנים הם המועצה השמימית, לא הקהילה שכבר נחטפה — זו מופיעה רק בהתגלות 7. בכך חסכונית הקריאה הזאת מקריאת טרום-הצרה, הנאלצת לקרוא לתוך הכתוב גם חטיפת קהילה וגם כיסא מלא בכנסייה חטופה. כיצד פועל הכלל בספר כולו, עם מקומות המבט לאחור אחד אחד, מפרט ההתגלות נפתחת בפירוש על 1:19.

ההמון שאין לו מספר אינו המון של מעונים. נגד קריאת הלקיחה טוענים כי ההמון הבא "מן הצרה הגדולה" (התגלות 7:14) יכול באותה מידה להיות מעונים — מתים, לא נחטפים. אך הכתוב אינו נותן לכך יסוד. ברצף החותמות כולו ובשופרות הראשונים אין בשום מקום תיאור של מות קדושים המוני; המעונים היחידים הנזכרים הם "נפשות הנהרגים על דבר האלוהים" — והם עומדים מתחת למזבח (התגלות 6:9), חבורה תחומה הנדרשת לחכות "עוד זמן קצר" (6:11), לא המון שאין לו מספר לפני הכיסא. להמון אין־ספור של מעונים אין בנקודה זו פשוט שום יסוד בכתוב. מה שהכתוב כן מראה הוא המון העומד פתאום, בין החותם השישי לשביעי, מפואר לפני הכיסא — בדיוק במקום שבו הייתה לקיחה מציבה אותו.

ומיקומו של התגלות 7 בנקודה הזאת דווקא אינו מקרה, אלא קבוע מבחינה תפקודית. חתימתם של 144,000 (7:1-8) חייבת להתרחש לפני השופרות, כדי שמשפטי השופרות לא יפגעו בהם ("שלא יזיקו [...] כי אם לבני האדם אשר אין חותם האלוהים על מצחם," התגלות 9:4). החתימה הזאת מעוגנת אפוא כרונולוגית בתפר שבין החותם השישי לשביעי — וההמון שאין לו מספר הבא מיד אחריה (7:9) עומד באותו תפר עצמו: הוא שם, לפני הכיסא, לפני השופרות. כך מאשר מבנהו של התגלות 7 עצמו את הלקיחה בחותם השישי: החתומים שעל הארץ למטה, ההמון השמימי למעלה, על ציר אחד ויחיד. שהכלה שנלקחה עומדת בתוך ההמון הזה, נותר מסקנה — המילה חטיפה אינה נאמרת כאן —, אך זו מסקנה חזקה: לקריאת המעונים חסר ההמון שלה, והחתימה מעגנת את המחזה במקומו הנכון.

קריאת הנגד העיקרית, בשמה. קריאה אחת לא נדונה כאן עד כה, והיא החזקה מכולן: שהתגלות 7:4-8 ו־7:9-17 אינם שתי חבורות אלא אחת — המספר הספור שיוחנן שומע, ואותו המון עצמו שהוא רואה אחר כך כהמון שאין לו מספר. יש לה יסוד טוב, שכן המספר והאין־ספור עומדים בכתבי הקודש על הבטחה אחת בנשימה אחת: "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ייספר" (הושע 2:1), לצד "אף אם יהיה מספרם כחול הים, השארית תיוושע" (רומים 9:27). זהו הצמד של אברהם: הנבט והמלוא של שבועה אחת.

דווקא הצמד הזה נושא את קריאת שתי החבורות, ושלושה דברים מכריעים. התפקיד: החתימה נעשית נגד נזק העתיד לבוא (התגלות 7:3; 9:4), ואין בכך טעם למי שכבר עומד לפני הכיסא. הצמד עצמו: מחצית הראייה של המספר הנשמע אכן מצויה בספר, אך בהתגלות 14:1 — אותו מספר, ללא כל גירעון, על הר ציון — ולא ב־7:9. והצורה: 7:9 נפתח במילים "אחרי כן ראיתי", הנוסחה הקבועה שבה פותח הספר הזה מראה חדש (התגלות 4:1; 7:1; 15:5; 18:1). למטה השארית הספורה על הארץ, למעלה הזרע שאין לו מספר מכל הגויים: אותה הבטחה בשתי דמויות, על תפר אחד.

ואז ההמון, ועמו מחירו. "אלה הם הבאים מן הצרה הגדולה" (התגלות 7:14) הוא בלשונו של הספר הזה תואר של מוצא, לא ציון זמן: הבינוני הוא כאן הצורה שבה נקראים מעמדות בשמם — "המנצח", "יושבי הארץ", "השומרים את המצוות" (התגלות 14:12), "המכבסים את בגדיהם" (התגלות 22:14). מכריע הוא 22:14 לצד 7:14: אותה כביסה, פעם כמעשה שהושלם ופעם כבינוני, לאותו מעמד. והמחזה מדבר מן הסוף: רק 7:15א עומד בזמן הווה, כל ההמשך עתיד וחוזר מילה במילה בהתגלות 21:3-4, בלשון השיירה המובאת הביתה (ישעיהו 49:9-12). מה שהמודל מסיק מכך הוא אפוא זה, ולא יותר: בתפר עומדת שם הכלה, מתי כל הדורות והחיים יחד, כראשונים מבין הבאים מן המצוקה ההיא, והספר מכיר השלמה — "עד אשר ישלם מספר גם חבריהם לעבודה ואחיהם" (התגלות 6:11) — הנוספת מאוחר יותר, ושהספר גם מראה אותה: המנצחים את החיה, העומדים בשמים (התגלות 15:2). גם מתי הדורות הקודמים נושאים את שם המוצא הזה: הם מקדימים את החיים ויוצאים ממנה באותו רגע עצמו (תסלוניקים א 4:16-17), והרגע הזה חל בתוך הצרה המקיפה את השבוע כולו. שההמון הוא הכלה בלבד, הכתוב אינו אומר, והמודל אינו זקוק לכך: הגבול בין הכלה לנקראים המאוחרים תלוי בציר ההבדלה ובאופנים, לא ב־7:9. מה שנותר עומד הוא המקום: בתפר, לפני השופרות, כתשובה ספרותית לשאלה "מי יוכל לעמוד?" (התגלות 6:17).

הקיבוץ של מתי 24:31: לא בהכרח החטיפה. ההשגה החדה ביותר נגד לקיחה מוקדמת היא שישוע מציב את ההופעה ואת ה"קיבוץ" "מיד אחרי צרת הימים ההם" (מתי 24:29-31), בקול שופר — וזה נשמע כמו החטיפה של תסלוניקים א 4 ושל קורינתים א 15. אך קרא בדייקנות מה הכתוב אומר, ומה אינו אומר. מתי 24:31 לשונו: "והוא ישלח את מלאכיו בקול שופר גדול, והם יקבצו את בחיריו מארבע הרוחות, מקצה השמים ועד קצהו." אין מילה על תחיית המתים; אין מילה על להשתנות או על אי־כליון (קורינתים א 15:52-53); אין נחטפו (harpazō, תסלוניקים א 4:17); אין לקראת האדון באוויר (תסלוניקים א 4:17). אמנם 24:31 חולק עם פאולוס את הביאה על העננים, את השופר, את המלאכים ואת הקיבוץ, ושם העצם התקבצות (episynagōgē) הוא מילתו של פאולוס עצמו ל"התקבצותנו אליו" (תסלוניקים ב 2:1). הזיהוי עם החטיפה אפשרי, לא מחויב. מול הזיהוי של בתר-הצרה עומד התגלות 19:7-14: אשת השה מוכנה לפני שהרוכב יוצא (שקול). מול טרום-החרון אין מתי 24:31 מכריע, אלא מקומו של החותם השישי.

מה שהכתוב כן נותן, ניתן לשקול בשלוש נקודות. ראשית, הפועל: בשני הכתובים בא האדון עצמו (מתי 24:30; תסלוניקים א 4:16). מתי מזכיר את המלאכים כמי שמקבצים; פאולוס מזכיר את קולו של שר המלאכים ואינו אומר מי חוטף את המאמינים. במודל נוכחים מלאכים בשני הרגעים: בהתגלות של תסלוניקים ב 1:7, ומן התגלות 8:2-5 ואילך הם מוציאים לפועל את המשפטים. עבודת הקציר של המלאכים היא אמנם התמונה של ישוע עצמו לקץ העולם (מתי 13:39-43, 49), אך היא אינה מבדילה בין שני הכתובים. שנית, התנועה והלשון: לא מעלה־לקראתו, אלא "מארבע הרוחות, מקצה ועד קצה" — ו"מארבע הרוחות" היא לאורך כל כתבי הקודש קיבוצו מחדש של ישראל המפוזר (דברים 30:4 בתרגום השבעים, "מקצה השמים עד קצה השמים"; זכריה 2:10 בתרגום השבעים, "מארבע רוחות השמים"; ישעיהו 11:12; השווה מתי 23:37 ואת אבל השבטים, זכריה 12:10-12), אף שפאולוס משתמש באותו שדה מילים לקהילה (תסלוניקים ב 2:1). השופר הוא השופר הגדול של ישעיהו 27:13, במילות המפתח של תרגום השבעים (שופר, גדול), מתוך גוש ישעיהו שנותן גם את התחייה (26:19) ואת "המוות נבלע" (25:8; קורינתים א 15:54); קיבוץ ותחייה הולכים אצל הנביאים יחד (יחזקאל 37:9-12; דניאל 12:1-2). זהו סימן משותף. שלישית, הבחירים: במתי 24 עצמו "בחיריו" הם אלה הנמצאים בתוך הצרה — למענם יקוצרו הימים (24:22), ואותם מנסים המדיחים להטעות (24:24). שהכלה כבר איננה שם אז, אינו נובע ממתי 24 אלא מהתגלות 6-7 ו־19:7-14.

המודל מכיר אפוא שני קיבוצים; הוא שואב זאת מההתגלות, לא ממתי 24: הכלה, הנחטפת לקראת האדון (תסלוניקים א 4, מוקדם יותר); והשארית הבחירה, המקובצת מחדש בידי מלאכים מארבע הרוחות בעת ההופעה (מתי 24:31). אותו שדה מילים (episynagō; השווה episynagōgē, תסלוניקים ב 2:1), שני אירועים — כשם ש"הצרה הגדולה" נוקבת הן בשלם והן בשיא. הזיהוי של 24:31 עם החטיפה אפשרי, אך לא מחויב; קורא המעבר יכול להחזיק בו (השווה ההתגלות נפתחת, E·6).

ומה עם "האחד יילקח והאחר יישאר"? מהלך קרוב נשען על ההמשך (מתי 24:37-41): כשם שהמבול בימי נח "נשא את כולם" בעוד נח נשאר, כך בביאה "האחד יילקח והאחר יישאר" — ולפי דרכו של נח, אומרים, הנלקח נסחף במשפט, והנשאר נשמר על הארץ. אך הפועל אינו מחייב זאת. המבול נשא — airō (24:39) —, ואילו "האחד יילקח" הוא paralambanō (24:40): דווקא המילה של יוחנן 14:3, "אקח אתכם אליי." הנלקח יכול להילקח אל האדון, כמו ביוחנן 14:3; מעצמו אין paralambanō אומר זאת (השווה יוחנן 19:16), ולוקס 17:37 מושך לכיוון האחר. המחזה הזה עומד בפרשת הפרוסיה, אך המקבילה שלו, לוקס 17:26-35, מוצבת במודל הזה בתפר (פרק 4): החיים הרגילים, שנקטעים פתאום, האחד נלקח אל האדון, האחר נשאר למשפט המתחיל אז. בקריאה זו הוא שייך לראשית הביאה, לא להפרדת המשפט של ההופעה; המיקום הזה הוא בחירה של המודל. הוא אינו מוכיח אפוא את השמירה־על־הארץ שרוצים לקרוא בו, וגם אינו מעביר את חטיפת הכלה אל השיא.

והאותות הקוסמיים: לא החשכה אחת, אלא רצף. נותרת ההשגה שמתי 24:29 (השמש תחשך, הירח לא יגיה אורו, הכוכבים ייפלו) דומה לחותם השישי (התגלות 6:12-14), ושדווקא שם חלה הלקיחה. התשובה כרונולוגית, והיא נשענת על הרצף המקונן של §7. נניח שהחותם השישי היה הסוף, זהה למתי 24:29 — אזי הסדר אינו מתאים: שהרי אחרי החותם השישי באים עוד החותם השביעי, שבעת השופרות (עם אבדון-אפוליון, התגלות 9:11) ואחריהם שבע הקערות. החותם השישי עומד אפוא הרחק לפני סוף רצף המשפטים; מתי 24:29 עומד אחרי הצרה של 24:21, סמוך לפני ההופעה (24:30), בזמן השופר השביעי או הקערות. אין הם יכולים להיות אותה החשכה: במתי 24 היא חלה אחרי הצרה הגדולה, בחותם השישי היא חלה לפניה. הרוצה בכל זאת שיתלכדו, חייב להציב את החותם השישי אחרי השיקוץ, וזה סותר את הרצף: התהום נפתחת רק בשופר החמישי (התגלות 9:1). או שעליו למצוא מפלט ברקפיטולציה, ש־§7 מפריך.

ואכן כתבי הקודש מכירים יותר מהחשכה אחת: לא רק בחותם השישי, אלא גם מאוחר יותר בשבוע — השופר הרביעי מחשיך שליש מן השמש, הירח והכוכבים (התגלות 8:12), הקערות עוטפות את ממלכת החיה בחושך (התגלות 16:10) —, ולבסוף בעת ההופעה (מתי 24:29). זוהי לשון חוזרת ומתעצמת (ישעיהו 13:10; 34:4; יואל 2-3), לא תאריך יחיד. יואל עצמו מוכיח זאת: נבואתו אינה יום אחד — פטרוס כבר מחיל אותה בחלקה על שפיכת הרוח (מעשי השליחים 2:16-21), בעוד החלק הקוסמי עדיין ממתין. דווקא משום כך מתאים "לפני בוא יום יהוה הגדול והנורא" של יואל (יואל 3:4) היטב לחותם השישי: האותות קודמים לבואו של היום, והתגלות 6:17 מודיע שהוא בא, זמן רב לפני ההחשכה החותמת אותו. יואל עצמו נותן את ההבחנה: ירח הדם לפני היום (יואל 3:4; התגלות 6:12; מעשי השליחים 2:20), הירח שחשך בתוך היום (ישעיהו 13:10; יואל 4:15; מתי 24:29). בראשית ט״ו כבר מכיל את שני רגעי האות האלה: אימה חשכה גדולה כשהשמש עמדה לבוא (15:12), והתנור והלפיד כשהשמש באה ועלטה הייתה (15:17). שמש, הפועל בּוֹא וחושך יחד מופיעים רק בבראשית 15:12, 17; יואל 3:4; עמוס 8:9 ומיכה 3:6. מתי 24:29 הולך מילה במילה אחר תרגום השבעים של ישעיהו 13:10, נפילת בבל ("וירח לא יגיה אורו"); ירח הדם מופיע בתנ"ך רק ביואל 3:4 ושב רק במעשי השליחים 2:20 ובהתגלות 6:12. רגע האותות השני נובע ממקומו של החותם השישי לפני החיה; הוא אינו מאשר את המקום הזה.

"להחזיק מעמד עד הקץ": לא מהו הקץ, אלא אל מי הדברים מופנים

קלף חזק שנותר בידי הצד שכנגד הם כתובי ההתמדה: "המחזיק מעמד עד הקץ, הוא ייוושע" (מתי 24:13), ומכאן המסקנה ש"הקץ" הוא בואו השני, ולכן על הכלה להיות שם כל הזמן. המודל משיב על כך בדרך שנעשית אטומה דווקא בזכות הוויתור שבה.

שכן הוויתור ניתן במלואו: במתי 24:14 כתוב "ואז יבוא הקץ" (kai tote hēxei to telos), ושם to telos — ביידוע — הוא חד־משמעית הקץ, השלמת העולם, ביאת בן האדם. המודל אינו הולך אפוא בדרך של הגדרה מחודשת מתוחכמת, שבה "הקץ" מתחיל בשקט לציין "יום מותו של כל אדם". זה היה המילוי המתחמק שקורא חד מנקב מיד. יהיה הדבר קבוע: בנאום הזה פירוש to telos הוא בואו השני.

הציר אינו מונח במה הוא "הקץ", אלא במי נקרא להחזיק מעמד עד אליו — וזה קבוע בנאום עצמו. קריאת ההתמדה של 24:13 עומדת בלב פרשה הממקמת את עצמה: מנוסה מיהודה (24:16), החורף והשבת (24:20), השיקוץ (24:15). זהו הדבר אל השארית היהודית בצרה שאחרי השיקוץ — האישה הבורחת אל המדבר, הקדושים הנכנסים אל 1,260 הימים. עבורם "הקץ" הוא אכן בואו השני, והם מחזיקים מעמד בנאמנות לקראתו. המודל מאשר זאת במלואו.

משגהו של הצד שכנגד אינו הגדרת "הקץ", אלא העברת הנמען: דבר שבקרקע מולדתו מדבר אל שארית הצרה מוחל על הכלה, כדי להסיק אחר כך שעל הכלה להיות שם כל הזמן. אך הכתוב ניטרלי ביחס לכלה, שאינה נראית בפרשה הזאת כלל; וכתוב ניטרלי אינו יכול לשאת מסקנה כזאת. הראיה החיובית ללקיחה המוקדמת מצויה במקום אחר (התגלות 6:17, לוקס 17:29-30, תסלוניקים ב 2:1; מאושרת בידי התגלות 3:10, התגלות 7 והתגלות 12) והיא עומדת בעינה. נתון תומך, ובמפורש לא הגדרה מחודשת של telos: הברית החדשה הרחבה מראה ש"להחזיק מעמד עד הקץ" אינו מחייב, ככלל, נוכחות בבואו השני — "היה נאמן עד המוות" (התגלות 2:10, achri thanatou); השודד החזיק מעמד עד קצו באותו יום; המעונים עד קצם הם. זה מפריך רק את ההנחה השתוקה ש"להחזיק מעמד עד הקץ" פירושו אוטומטית "לחיות עד בואו השני".