"לצאת מתוכה", והתמונה הכפולה של התגלות 12

"לצאת מתוכה": מה אומרת ek, ומה אומרים הטיפוסים

ההתנגדות "כדי לצאת מתוכה, עלינו לעבור דרכה" נכונה למחצה ושגויה למחצה. Ek פירושה: החוצה, מופרד מן. ב־7:14 היא עומדת לצד פועל של תנועה: מי שיוצא מתוך, היה בתוך. את הנקודה ואת האופן אין היא אומרת; אלה באים מן הטיפוסים — לוט מסדום לפני האש (לוקס 17:28-29), ישראל ממצרים בלילה אחד (שמות 12:41-42).

הטיפוסים משרטטים יציאה בנקודה מסוימת, לא מעבר עד קו הסיום. יוצאים "מן המים" בכך שעולים מהם בנקודה מסוימת, לא בכך ששוחים עד הגדה שממול. דפוסי הגאולה של הכתובים מצביעים כולם לאותו כיוון. ישראל יצא ממצרים (ek) ביציאה, בלילה אחד — לא עד קץ מצרים, אלא החוצה בנקודה אחת, בעוד מצרים המשיכה להתקיים אחר כך והמשפט פגע ברודפים, לא בהם. לוט יצא מסדום בטרם נפלה האש — "מַהֵר הִמָּלֵט שָׁמָּה, כִּי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר עַד בֹּאֲךָ שָׁמָּה" (בראשית 19:22). נח נכנס אל התבה לפני המבול; הדלת נסגרה, ואחר כך באו המים.

בכל אחד מן המקרים התנועה זהה: החוצה־בנקודה, לפני קץ־המשפט, לא לעמוד־בו־עד־הסוף. איזו נקודה — את זאת אין ek אומרת; זה נובע מן החרון הפורץ בחותם השישי (התגלות 6:17), והכתובת של השעה ומקומו של התגלות 7:9-17 בין החותם השישי לשביעי מאשרים זאת.

לפילדלפיה הובטח: "יען אשר שמרת את דבר סבלנותי, גם אני אשמרך משעת הניסיון העתידה לבוא על כל העולם המיושב, לנסות את יושבי הארץ" (התגלות 3:10). שני דברים עומדים כאן ללא עוררין, והמודל בונה מעתה על שניהם. הראשון: השמירה שלמה — נאמרת בהדדיות, בלי ריכוך ובלי חלקיות. השני, והמכריע: הכתובת. השעה באה "לנסות את יושבי הארץ", ו־hoi katoikountes epi tēs gēs הם בספר הזה, בשמונה פסוקים, מעמד קבוע ועוין (התגלות 6:10; 8:13; 11:10; 13:8, 12, 14; 17:2, 8), לעולם לא ציון מקום ניטרלי. מי שנשמר, נמצא מחוץ למטרתה של השעה.

מילת היחס אומרת: החוצה, מופרד מן; היא אינה נושאת את העניין: איזו נקודה — אין היא אומרת, והניסוח הקודם — "לא dia, לא en, אלא ek" — נסוג כאן ככל שביקש להיות הוכחה. Tēreō ek מופיע בברית החדשה פעמיים, שתיהן אצל יוחנן, ובמקבילה היחידה הוא עומד במפורש מול לקיחה: "איני מבקש שתיקח אותם מן העולם, אלא שתשמור אותם מן הרע" (יוחנן 17:15). ליוחנן יש פועל משלו ללקיחה, ובשמירה הוא בוחר באחר. המשפט הקרוב ביותר כורך שני אופנים מנוגדים בנשימה אחת: "יודע האדון להציל את יראי האלוהים מן הניסיון" (פטרוס ב 2:9) — נאמר על נח, שנשמר בתוך המשפט (פטרוס ב 2:5), ועל לוט, שהוצא ממנו בטרם נפל (פטרוס ב 2:7). והניב העברי מכיר תקופת זמן כמושא, ופירושו אז: דרכה (ירמיהו 30:7; השוו דניאל 12:1, "בעת ההיא"). גם הטיעון שאפשר להישמר מכוח אך לא משעה נופל: שעה בספר הזה היא אירוע תכליתי עם קהל יעד מוגדר, לא משבצת בלוח השנה (התגלות 9:15; 14:7; 17:12; 18:10). גבול אחד שייך לכך: התגלות 13:7 מניח לחיה לנצח את "הקדושים", וגם הם אינם יושבי הארץ. הכתובת מעניקה אפוא פטור מן המטרה, לא מאליו מן הנוכחות. מאין בא האופן — על כך בהמשך.

והטיפוסים־שכנגד — פסח, נח — נותנים לאופן את הכתוב שלו. נגד הלקיחה מופנים אותם סיפורי גאולה עצמם לכיוון אחר: בערב המשפט לא יצא ישראל ממצרים אלא נשאר בתוך הבתים, תחת הדם; ונח שט דרך המבול, לא החוצה ממנו. זה נכון, והמודל אינו מכחיש זאת. אבל האדון ישוע עצמו הוא המעמיד את שני האופנים זה לצד זה, בדרשה אחת על יום אחד. "וכאשר היה בימי נח [...] עד היום אשר בא נח אל התבה" — ומיד אחריו: "וכאשר היה בימי לוט [...] ביום אשר יצא לוט מסדום המטיר אש וגופרית מן השמים" (לוקס 17:26-30). שני טיפוסים, יום אחד, הבטחה אחת. לשניהם דלת סגורה, ובשניהם נופל המשפט רק כאשר המוגן בפנים או בחוץ: "וַיִּסְגֹּר יְהוָה בַּעֲדוֹ" (בראשית 7:16); "לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר עַד בֹּאֲךָ שָׁמָּה" (בראשית 19:22) — מילה במילה המבנה של התגלות 7:3, "אל תשחיתו [...] עד אשר נחתום את עבדי אלוהינו". ולוקס 17:31-32 מוסיף את האופן השלישי: "מי שעל הגג, אל ירד [...] זכרו את אשת לוט" — המנוסה, שמתי 24:17 מטיל אותה על יהודה: חיפזונו של לוט בדרך אל דלתו של נח, הדרך שבה מגיעה האישה אל מדברה.

בכך עומדים שלושת האופנים לא עוד כבנייה אלא ככתוב, בדרשתו של ישוע עצמו על אותו יום. נח הוא השמירה במקום: גושן, החתומים (התגלות 9:4), האישה במדבר. לוט הוא הלקיחה לפני האש: הכלה. המנוסה היא מה שקורה ליהודה. שני דברים הופכים כך את ההתנגדות על פיה. פסח ונח הם טיפוסים של שמירה גופנית — הבכור לא מת, נח לא טבע — וזהו האופן של השארית הנשמרת, לא של "הקהילה כולה בשלום דרך הכול". ואת השמירה הזאת דווקא אין מבטיחים בשיא לקדושים בכלל: נגד יתר זרעה עורך התנין מלחמה (התגלות 12:17), ועל הקדושים נאמר שהחיה "תעשה עמהם מלחמה ותנצח אותם" (התגלות 13:7), שהם "יינתנו בידו" (דניאל 7:25), נהרגים (התגלות 20:4).

כך מאשרים הטיפוסים־שכנגד את ההבחנה במקום לשבור אותה. יש שלושה יחסים אל המשפט, לא אחד: שארית הנשמרת בגופה (האישה — טיפוס פסח/נח), קדושים הנמסרים (יתר זרעה), והכלה שנלקחה קודם לכן (הילד, §12). בלי כלה לקוחה נותרת רק הבחירה בין חסוך־בגוף (חלק) ובין נמסר (חלק) — ואף אחד מהם אינו "הקהילה כולה בשלום דרך הכול". יציאת מצרים עצמה נושאת את שני האופנים: הדם החוסך במקום (פסח), והיציאה המוציאה החוצה (האקסודוס). המודל מייחס אותם לחבורות נבדלות; הוא אינו משטיח אותם לאחד.

התמונה הכפולה של התגלות 12

מה שהפסקאות הקודמות גוזרות מהשוואה, משרטט יוחנן בידו שלו זה לצד זה בפרק אחד. התגלות 12 מרכז את הטיעון כולו, ומאשר בבת אחת את שתי הקבוצות, את מבנה השלם והשיא של הצרה ואת הכרונולוגיה.

הפרק נפתח בתוך הצרה הגדולה: האישה "צועקת בחבליה ובכאבה ללדת" (12:2), וחבלי הלידה (ōdines) הם הדימוי המובהק לפריצת הצרה (מתי 24:8, archē ōdinōn). התנין עומד מוכן "לבלוע את ילדה כאשר תלד" (12:4). הבמה היא צרה בחריפותה.

ונגד הצרה האחת הזאת מציב יוחנן שתי תשובות נבדלות, זו לצד זו. אבל קוראים אותן נכון רק כששואלים תחילה איזו לידה משורטטת כאן. הנביאים מכירים לידה אחת של אחרית הימים, והם מציבים אותה ללא יוצא מן הכלל אצל הצרה: "אִם יֹלֵד זָכָר?", ומיד אחריו "וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב, וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ" (ירמיהו 30:6-7), ו"בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ וְהִמְלִיטָה זָכָר" (ישעיהו 66:7). יוחנן מכניס את האורקלים האלה במילים היווניות שלהם עצמם — krazei ōdinousa (12:2) עומד בישעיהו 26:17, eteken arsen (12:5) בישעיהו 66:7 —, ובארבעה מקומות: שלוש פעמים מילולית, פעם אחת תמטית (מיכה 4:10). לכך מצטרף ירמיהו 30:6, שבתרגום השבעים (37:6) יש בו אותן שתי מילים, eteken arsen. בית לחם אינה מסופרת; המילים הנדירות מצביעות אל הלידה של אחרית הימים. את הפירוט המלא, את סדרת מקומות הנביאים ואת ארבעת המגעים אחד אחד, מביא ספר האחות האישה במדבר בפרק "חבלי הנביאים"; כאן הוא עומד כזרע.

לכך מצטרף מה שלידה פירושה בברית החדשה: אצל האדון ישוע התחייה נקראת לידתו — הספר הזה קורא לו "בכור המתים" (1:5) —, ואצל אשר לו, גאולת גופם. הלידה של 12:5 אינה חייבת אפוא להיות בית לחם; היא הלידה שהנביאים מציבים אצל החבלים האלה, והחבלים האלה הם האחרונים.

מי נולד, אם כן? הילד הוא המשיח בגופו — לא המצאה של המודל הזה אלא הניב של פאולוס, שבו הגוף נושא את שם הראש: "לא: ולזרעים, כמו על רבים, אלא כמו על אחד: ולזרעך, והוא המשיח" (גלטים 3:16), ו־13 פסוקים אחר כך "ואם אתם של המשיח, הרי אתם זרע אברהם" (גלטים 3:29). ההתגלות משתמשת במילה זרע פעם אחת, ב־12:17: הילד הוא זרע האישה במובן של גלטים 3:16, ו־12:17 הם יתר אותו זרע עצמו.

בתוך הספר הזה החלוקה ישירה עוד יותר. הנשוא היחיד ש־12:5 נותן לילד — לרעות את הגויים בשבט ברזל (תהלים 2:9) — הוא מה ש־2:26-28 נותן למנצח, "כאשר גם אני קיבלתי מאת אבי". והמקום שאליו נחטף הילד, "אל האלוהים ואל כסאו", הוא מה ש־3:21 מבטיח למנצח. דניאל 7 מכיר את אותה כפילות שכבות: בן האדם מקבל שלטון ומלכות (דניאל 7:13-14), ואותו שלטון ניתן "לעם קדושי עליון" (דניאל 7:27). הראש אינו נחטף ב־12:5 אלא מונח מראש: "משיחו" (12:10) ו"דם השה" (12:11) כבר נמצאים שם, והראש והאיברים הם שני סדרים (קורינתים א 15:23). מה שנולד ונחטף ב־12:5 הוא הדמות השלמה, המלוא (רומים 11:25; אפסים 4:13) — ומשום כך רק כאן.

ולבסוף ההימלטות. הנוסח היווני של ישעיהו 66:7 אומר: בטרם בא כאב החבלים, נמלטה וילדה בן. הדבר נוחת בשני מפלסים. על הילד: נולד ונחטף לפני הכאב, מעלה. ועל האישה: לא מעלה אלא אל המדבר, עם "חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָר זָעַם" (ישעיהו 26:20). שניהם כבר אינם שם לפני הכאב. הכאב עצמו — 1260 הימים — נופל על "יתר זרעה" (12:17), בני ציון הנולדים דרך החבלים (ישעיהו 66:8) ויתר אחיו השבים כאשר היולדת ילדה (מיכה 5:2, עברית; תרגום השבעים קורא אחיהם, hoi epiloipoi tōn adelphōn autōn). ישעיהו 66:7 יולדת לפני החבלים; בהתגלות 12:2 באים החבלים לפני הלידה. "שניהם כבר אינם שם לפני הכאב" מחזיק רק אם הכאב הוא 1260 הימים, לא חבלי 12:2.

שניים נמלטים לפני הכאב, כל אחד במפלסו; על היתר הוא נופל. החתומים הם הביכורים של אותו זרע עצמו, שכן "היתר" בהתגלות הוא תמיד השאר שלצד חלק שזה עתה נזכר, וב־12 זהו הילד. החותם מרחיק מהם את החרון (9:4), לא את החיה (13:7, 15). זוהי החלוקה לשניים של ישעיהו 66:7-8, ובניינו של הפרק הזה.

הרחבה: איזו לידה משרטט התגלות 12? על הילד של התגלות 12 נאבקים זה מאות שנים כאילו השאלה היא: האם בן אחד, מושל אחד בשבט הברזל, יכול להיות יותר מאדם אחד? בניסוח כזה השאלה אינה ניתנת להכרעה, ותולדות הפרשנות אכן מעולם לא הכריעו אותה. אבל זו השאלה הלא נכונה. הנכונה היא: איזו לידה משרטט הפרק הזה? שכן הכתובים מכירים לצד בית לחם לידה נוספת, הם מזכירים אותה שש פעמים אצל הנביאים, הם מציבים אותה ללא יוצא מן הכלל אצל הצרה האחרונה, ויוחנן מצטט אותה מילה במילה. מי שעונה תחילה על השאלה הזאת, מוצא עמה את התשובה לראשונה — והוא מוצא אותה לא בכך שהוא מכניס אל הפרק תורה על גוף המשיח, אלא בכך שהוא קורא את האורקלים שמהם לוקח יוחנן את מילותיו.

מי היא האישה — ומי שותף להגנתה? זה נוגע בשאלה שנויה במחלוקת, שכן הן מי שרואה את הקהילה כולה כנשמרת־דרך הכול, והן מי שמונה את עצמו — מאמינים נאמני תורה, "greater exodus" אל מקלט במדבר — עם האישה, תובעים את ההגנה שלה. הכתוב מכריע זאת בחדות רבה יותר משניהם. האישה "עוטה את השמש, והירח תחת רגליה, ועל ראשה עטרת שנים עשר כוכבים" (התגלות 12:1) — ללא ספק דמות חלומו של יוסף: השמש (יעקב), הירח (רחל), 12 הכוכבים (12 השבטים, בראשית 37:9-10). האישה היא אפוא ישראל — עם הברית, האם שממנה בא המשיח (רומים 9:5) —, לא הקהילה בכלל, ולא חבורה שומרת תורה שבחרה בעצמה, מכל מוצא שהוא; האיקונוגרפיה של שמש־ירח־שנים־עשר־כוכבים אינה מתירה אם אחרת.

ובתוך התגלות 12 עצמו עומדות שתי חבורות, לא אחת, ודווקא ההגנה מפרידה ביניהן. האישה בורחת ונשמרת 1260 ימים (12:6, 14), על כנפי נשר — דימוי יציאת מצרים (שמות 19:4). אבל על "יתר זרעה, השומרים את מצוות האלוהים ואשר להם עדות ישוע המשיח" (12:17) נאמר שהתנין עורך נגדם מלחמה. זה מכריע את שתי התביעות. נגד הראשונה: הנשמרת היא ישראל־האם, לא הקהילה; והקהילה — הכלה — נחטפה עם הילד: המשיח בגופו. אין זה להיות מוגן פחות, אלא יותר: לא להישמר בתוך השעה, אלא להילקח ממנה בטרם היא פורצת. ונגד מחשבת ה־greater exodus, בחדות רבה עוד יותר: מי שמסתמך דווקא על שמירת המצוות ועדות ישוע כדי להיות האישה, מתאר את עצמו במילותיו של פסוק 17 — וזו החבורה שנגדה עורך התנין מלחמה, לא החבורה הנשמרת במדבר. הסימן שבו תובעים את ההגנה מציב את התובע דווקא בהמון הנתון תחת אש. השמירה־במקום חלה על שארית ישראל הבורחת (יהודה, מתי 24:16); אין היא הבטחה פתוחה לכל מי שרואה את עצמו נאמן.

מי שמבקש להתיך את שתי הקבוצות לאחת, צריך להסביר מדוע יוחנן מפצל בתמונה אחת את התשובה לשתיים. והוא שומר על סדר שמדבר בעד עצמו. תחילה עולה הילד מעלה (12:5). אחר כך מושלך התנין ארצה (12:7-9), ו"כאשר ראה התנין כי הושלך ארצה, רדף את האישה" (12:13): עם הנפילה מתחילה הרדיפה. המנוסה באה מאוחר יותר, באות השיקוץ (12:14; מתי 24:15-16); 12:6 מספר אותה מראש, 12:14 במקומה בשרשרת. רק אחר כך, ועל נושא שלישי, נופלת המלחמה: נגד יתר זרעה (12:17).

והשרשרת מתוארכת. המנוסה של 12:14 נמשכת "עת ועתים וחצי עת", המידה של דניאל (דניאל 7:25; 12:7), ו־12:13 קושר את הנפילה אל הרדיפה שסופה במנוסה ההיא. מיכאל מהדהד מדניאל 12:1, "וּבָעֵת הַהִיא יַעֲמֹד מִיכָאֵל", אצל הצרה שאין כמותה; זהו הד ללא תאריך: אין אירוע משותף ואין סימן זמן, ו"בָעֵת הַהִיא" נקשר לקץ המלך (דניאל 11:45). מי שמציב את 12:5 בשנת 30 ואת 12:7 באחרית הימים, חייב להניח בין שתי מילות חיבור קפיצה בלתי מסומנת של 20 מאות שנים. וההגעה מדווחת: "והם ניצחו אותו בדם השה" (12:11) עומד באאוריסט ומשתמש במילה של שבע האיגרות, שהבטחתן האחרונה היא הכיסא של 12:5. "שמחו, שמים, ואתם השוכנים בהם" (12:12) משתמש במילת האוהל (skēnoō) שהספר הזה נוקט בה בהמשך לשכינת אלוהים עם עמו: אלוהים פורש את אוהלו על ההמון שלפני הכיסא (7:15; 21:3), ודווקא אותם מגדפת החיה (13:6) בעודה עורכת מלחמה בקדושים על הארץ (13:7). לידה, חטיפה, מלחמה, השלכה, הגעה: סדרה אחת ללא קפיצה לאחור. במודל באה הנפילה בין הלקיחה לשופר החמישי (9:1; שקול).

כאן מונחת בבת אחת גם התשובה המסיימת להתנגדות שהכלה "מוגנת בדרך פלא דרך הכול". כן — יש הגנה־דרך, והיא כתובית באמת. אבל זהו האופן של האישה, הניזונה במדבר, לא האופן של הילד, הנחטף אל הכיסא. הגנת הכלה היא לקיחה. שני האופנים עומדים בפרק אחד, והפרק מייחס אותם לשני נושאים שונים.

(קריאה זו הולכת נגד תולדות הפרשנות; משום כך אין מתנצלים עליה בפרק 12 אלא עורכים עמה חשבון — עם מחירה, ועם מה שהקריאה־שכנגד חייבת להניח.)

הטיעון שכנגד, חזיתית. קריאת הרוב עתיקה, רחבה ונכבדה: הילד ש"ירעה את כל הגויים בשבט ברזל" הוא המשיח, והחטיפה אל הכיסא היא עלייתו השמימה. יש להודות בכך בגלוי לב, ועם נטל ההוכחה: מי שסוטה מכך, נושא אותו. שני קווים מדברים באמת בעד הקריאה היחידנית. Eteken arsen עומד גם בשמות 2:2, אחרי הצו להשליך כל בן ליאור, ותנין העומד מוכן לבלוע את הרך הנולד מעלה את פרעה ואת הורדוס. ו־12:10 מזכיר את "משיחו" לצד "אחינו". המודל רושם את שניהם כבלתי מכריעים: לבליעה יש בתנ״ך גם בית אחר, שבו תנין בולע את ציון — "בְּלָעַנִי כַּתַּנִּין" (ירמיהו 51:34) —, ו"הראש והאיברים" מסביר את 12:10 בלי להפיק ממנו רווח.

מה שכן נחשב, הוא זה. הפרק נמשך כסדרה אחת ללא קפיצה לאחור (הנפילה באה במודל אחרי הלקיחה, לפני השופר החמישי); 12:14 מתארך את השרשרת באחרית הימים, ודניאל 12:1 מהדהד בה. הלידה שהנביאים מציבים אצל הצרה ההיא היא קורפורטיבית. הגוף רשאי אצל פאולוס לשאת את שם הראש. השבט והכיסא של 12:5 הם מה ש־2:26-28 ו־3:21 מבטיחים למנצח. 12:11 אומר שהניצחון הושלם, 12:12 שתושבי השמים כבר שם. וגם הפועל מצביע לאותו כיוון, אף שהוא נושא מעט: לעלייתו של המשיח עצמו אין לוקס משתמש ב־harpazō אלא במילים נִשָּׂא, נִלְקַח (מעשי השליחים 1:9-11), בעוד harpazō בברית החדשה הוא בין השאר המילה לפיליפוס (מעשי השליחים 8:39), לפאולוס (קורינתים ב 12:2, 4; השוו מעשי השליחים 23:10) ולחיים בשעת הלקיחה (תסלוניקים א 4:17). ומפתח הקריאה שולל מבט לאחור (§13): כל מבט לאחור בהתגלות הוא קביעה, לא סיפור — השה עומד שם "כטבוח" (5:6), ובמקום שבו הטביחה כן עומדת בלשון עבר, זהו שיר (5:9), לא סיפור. אילו היה 12:5 בית לחם והעלייה השמימה, היה זה המקום היחיד בספר שבו מופיע עבר מסופר.

ביושר יש לומר: זוהי קריאת מיעוט, והיא אינה נושאת את הלקיחה לבדה — היא נושאת אותה יחד עם 2:26-28 ו־3:21, 12:11-12, ישעיהו 66:7, המידה של 12:14 ופאולוס. מי שמסיר אחת מן התמיכות האלה, נותר עם 12:5 כאפשרות, לא כעד. אבל אין היא עד שני מאחורי שניים חזקים ממנה: היא אחד משלושת המקומות המאשרים את הלקיחה, לצד הכתובת של 3:10 ומקומו של התגלות 7, והיחיד המראה את המנגנון במקום להניח אותו. הנימוקים עומדים בפרקים 4 ו־5 (התגלות 6:17; לוקס 17:29-30; תסלוניקים ב 2:1).