דניאל 9: שני הנגידים והשבוע השבעים העתידי

דניאל 9: שני הנגידים והשבוע ה־70 העתידי

עמוד השדרה של מבנה אחרית הימים הוא דניאל 9:24-27, והמודל קורא אותו בבחירה מכרעת אחת המבדילה אותו מרוב יריביו: יש שני נגידים (שליטים) נבדלים, לא אחד.

הראשון הוא המשיח הנגיד (9:25) — מָשִׁיחַ נָגִיד —: המשוח, האדון ישוע, שעד אליו רצים 69 השבועות. השני הוא הנגיד הבא (9:26) — נָגִיד הַבָּא —: היריב העתידי, שעמו מחריב את העיר, ואשר ב־9:27 מגביר בכוח ברית לרבים ומשבית באמצע השבוע את הזבח; את השיקוץ שהוא מקים אז מזכירים 11:31 ו־12:11. שני אלה אינם אותה דמות. המשיח נכרת (9:26, יִכָּרֵת) אחרי 69 השבועות; הנגיד הבא פועל בשבוע ה־70. שהנושא של 9:27א הוא הנגיד הבא — זה שקול: הוא האדם הקרוב ביותר בכתוב, אבל הנושא הדקדוקי של 9:26ב הוא עמו. הקריאה המשיחית, עם מתי 26:28 וישעיהו 53:11-12 כגשר אל "לרבים", נשארת החלופה המוצהרת; היא גוברת אם קריאה דקדוקית מחייבת מזהה את הכינוי כמשיח. ביניהם עובר השבר שעליו סב המודל כולו.

מכאן נובעת הבחירה המכרעת השנייה: הצלב שייך ל־9:26, לא ל־9:27. הקריאה ההיסטורית הקלאסית מציבה את הצליבה "בחצי השבוע" (9:27) ומחברת את השבוע ה־70 אל השבוע ה־69, בלי מרווח עתידי. המודל קורא אחרת. 69 השבועות רצים ממוצא הדבר ועד משיח נגיד; אחרי השבועות האלה נכרת המשיח (9:26 — הצלב); והשבוע ה־70 (9:27), עם בריתו ושיקוצו בידי הנגיד העתידי דווקא, טרם הוגשם. בין השבוע ה־69 לשבוע ה־70 מונח עידן הקהילה — הסוד שעליו מדבר פאולוס, הזמן שבו נאספת הכלה.

הפער מבוסס בכתוב, לא הוכנס מבחוץ. נגד קריאה זו טוענים ש"שָׁבֻעִים שִׁבְעִים נֶחְתַּךְ" (9:24) הוא שלם רציף, כך שמרווח יהיה שרירותי. אבל הכתוב עצמו מפריך זאת. פסוק 26 מתאר, אחרי 69 השבועות, סדרת אירועים שאינם יכולים בשום אופן להיכנס לשבוע אחד: המשיח נכרת; "וְהָעִיר וְהַקֹּדֶשׁ יַשְׁחִית עַם נָגִיד הַבָּא" — חורבן ירושלים בשנת 70 —; "וְעַד קֵץ מִלְחָמָה, נֶחֱרֶצֶת שֹׁמֵמוֹת." הכתוב משתרע כאן כבר מן הכריתה, דרך חורבן העיר והמקדש, "עַד קֵץ" — אופק ארוך, לא חיבור חלק. המרווח בין השבוע ה־69 לשבוע ה־70 לא הוכנס אפוא בידי המודל, אלא נפתח בידי דניאל עצמו בפסוק 26. והמחריב הוא במפורש "עַם נָגִיד הַבָּא" — לא המשיח —, מה שמאשר את שני הנגידים: המשוח הנכרת, מול הנגיד הבא שעמו מחריב.

יתרה מזו, חומר שנת 70 מכרסם בכל קריאה שהיא, לא רק בזו. גם מי שקורא את 70 השבועות ברצף חייב לתת דין וחשבון על חורבן שנת 70, שחל יותר מ־30 שנה אחרי הצלב — ומציב אותו אז מחוץ לספירה, כהמשך מאוחר. המתח נמצא אפוא בכתוב עצמו; המודל אינו ממציא אותו, אלא קורא אותו בעקביות: הכריתה (9:26א — הצלב), החורבן (9:26ב — שנת 70), ואז, "עַד קֵץ," השבוע ה־70 שטרם הוגשם (9:27).

טעות הפוכה: השבוע עצמו נגזר באמצעו. קריאה קרובה עושה את השגיאה ההפוכה. היא רואה את מחציתו הראשונה של השבוע ה־70 כבר מוגשמת — בידי האדון ישוע, שאישר את הברית ו"בַחֲצִי הַשָּׁבוּעַ" השבית את הזבח בכך שהיה בעצמו הקרבן האחרון — כך שרק שלוש השנים וחצי האחרונות עודן עתידיות. אבל זה גוזר את השבוע האחד באמצעו ומכניס לתוכו הפסקה של 2000 שנה. דניאל נותן שבוע רציף אחד: ברית הפותחת אותו, שיקוץ המסמן את אמצעו, חורבן הסוגר אותו — שלם אחד עם מחצית ראשונה ומחצית שנייה, לא שתי מחציות שעידן שלם מפריד ביניהן. וההוא המגביר את הברית הוא אותו אחד המשבית בחצי השבוע זבח ומנחה (9:27): מעשה שהאדון ישוע לא עשה, שהרי עבודת המקדש נמשכה אחרי הצלב עוד כמעט 40 שנה. המרווח שהמודל כן מכיר אינו נמצא בתוך השבוע אלא לפניו: בין השבוע ה־69 לשבוע ה־70, על התפר שפסוק 26 עצמו מציב (הכריתה, החורבן, "עַד קֵץ") — שבר בין שבועות, לא שבוע שנגזר באמצעו.

הקריאה הביקורתית שכנגד, ומדוע אינה מספקת. הקונצנזוס האקדמי (קולינס, גולדינגיי, מונטגומרי) קורא את דניאל 9 לא כנבואה משיחית אלא על רקע ימי החשמונאים: המשוח הנכרת יהיה הכהן הגדול חוניו השלישי (נרצח ±171 לפנה״ס), השיקוץ — המזבח של אנטיוכוס הרביעי (167 לפנה״ס), ו־70 השבועות — ספירה גסה מן הגלות ועד המשבר המקבי. שלושה דברים מדברים נגד זה, ובעד הקריאה המשיחית. ראשית, הכרונולוגיה: 69 השבועות (483 שנה) מצו שיקום פרסי מגיעים בערך לזמנו של המשיח, לא לאנטיוכוס; הספירה המקבית צריכה להניח נקודת התחלה מוקדמת הרבה יותר וחשבון לא מדויק כדי להיסגר. שנית, התואר: מָשִׁיחַ נָגִיד — "המשיח הנגיד" (9:25) — הולם את המשוח, לא את חוניו, שבשום מקום במשלב הזה אינו נקרא כך. שלישית, והמכריע, הברית החדשה: האדון ישוע מדבר על "שיקוץ השממה, אשר נאמר בפי דניאל הנביא" (מתי 24:15) כעל דבר שעדיין עתידי בימיו — אין הוא רואה אפוא את שיקוצו של דניאל כממוצה באנטיוכוס. והכריתה "וְאֵין לוֹ" (9:26) — "ולא למען עצמו" —, בפרק המדבר על "וּלְכַפֵּר עָוֺן" (9:24), הולמת את מותו המכפר של המשיח, לא את רציחתו של כהן גדול.

הצלב מקבל בכך תפקיד טיפולוגי. ממוקם כשלוש שנים וחצי אחרי סוף 69 השבועות, הוא נופל "באמצע" של שבוע סמלי (מן המשיחה ועד אחרי התחייה) — והאמצע הזה מבשר מראש את האמצע העתידי של השבוע ה־70: כשם שהמשיח נכרת באמצע, כך באמצע השבוע העתידי מוקם השיקוץ. הטיפוס מצביע קדימה אל ההגשמה. את השיקוץ שהמודל מצפה לו בפורים 2031 הוא קורא כאנטי־טיפוס של הצלב של שנת 31: טיפולוגיה, לא טיעון תאריך.

השבוע ה־70 הוא אפוא עתידי, יש לו אמצע שעליו נופל השיקוץ, והוא תחום בברית בתחילתו ובביאה השנייה בסופו. דניאל אינו מספק בכך את התאריך — זה בא ממקום אחר — אלא את המבנה: שבוע עתידי בן שבע שנים, החצוי לשניים בידי שיקוץ באמצעו, עם ספירות הימים הידועות: 1290 ו־1335 מן השיקוץ, 1260 מן האמצע, 30 יום אחר כך.