הצרה הגדולה, ו־thlipsis מול orgē

הצרה הגדולה ושיאה: השלם, המחצית השנייה, ושתי הקבוצות

ההתנגדות מרחיקת הלכת ביותר באה כשהטקסט של המודל עצמו בידה: "אֵלֶּה הֵם הַבָּאִים מִן הַצָּרָה הַגְּדוֹלָה" (התגלות 7:14) — עם ה״א הידיעה; מי שיוצא ממנה, מוכרח היה להיות בתוכה. וכאן אסור למודל — כפי שעשה ניסוח מוקדם יותר — להציב שתי צרות גדולות שאין ביניהן קשר; זה נלחם במילה המשותפת ובה״א הידיעה. הוא אומר דבר פשוט וחזק יותר: יש צרה גדולה אחת, ויש לה שיא. (קריאת השלם והשיא הזאת היא מה שגרסה מוקדמת יותר והספר הנלווה מכנים שתי הצרות; השם נשאר שם לשם הרציפות, אך הנקודה היא דווקא שאין אלה שני אירועים נפרדים — צרה אחת, הנקראת בשמה בשלמותה ובשיאה.) השלם והפסגה נושאים את אותו שם, כשם שמלחמה וקרבה הקשה ביותר נושאים את אותו שם. ומול הצרה האחת הזאת עומדות שתי קבוצות ביחס הפוך: הכלה החוצה ממנה, השארית דרכה.

השלם: השבוע ה־70. הצרה הגדולה במובנה הרחב ביותר היא השבוע כולו: הקוסמוס והארץ וכל החי עליה מובאים במשפט, החותמות והשופרות נפרשים על פני הבריאה כולה — אסונות, מכות, חבלי לידה. והחותמות האלה אינם פורענות עיוורת אלא משפטיו של אלוהים עצמו: ארבעת הפרשים מוציאים לפועל חרב, רעב, דבר וחיות רעה על רבע הארץ (התגלות 6:8) — ארבעת שפטיו הרעים של יחזקאל (יחזקאל 14:21), קללת הברית בפעולה. זה מעגן את החותמות בתוך הצרה כמעשה אלוהים, לא כמהלך ההיסטוריה גרידא. זו הצרה שממנה בא ההמון שאין לו מספר "מִכָּל הַגּוֹיִם וְהַמִּשְׁפָּחוֹת וְהָעַמִּים וְהַלְּשֹׁנוֹת" (התגלות 7:9); הוא כבר עומד לפני הכיסא בין החותם השישי לשביעי, לפני השופרות, לפני החיה, לפני השיקוץ. הכלה חולקת את החלק הראשון של המחצית הראשונה (חותמות 1-6) — הלילה —, ויוצאת ממנה (ek) בתפר שבו חבלי הלידה מתהפכים לחרון: בחותם השישי, לפני השיקוץ. כך היא יוצאת באמת מן הצרה הגדולה — לא דרך השבוע כולו, אלא נלקחת ממנה לפני השיא.

השיא: המחצית השנייה, שעת השטן. בתוך השלם הזה נמצאת הצרה הגדולה ביותר — 42 החודשים שאחרי השיקוץ: "כִּי אָז תִּהְיֶה צָרָה גְדוֹלָה, אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה כָמוֹהָ מֵרֵאשִׁית הָעוֹלָם [...] וְלוּלֵא קֻצְּרוּ הַיָּמִים הָהֵם, לֹא הָיָה נוֹשַׁע כָּל בָּשָׂר" (מתי 24:21-22). זהו שיאה של "שְׁעַת הַנִּסָּיוֹן הָעֲתִידָה לָבוֹא עַל כָּל הָעוֹלָם" (התגלות 3:10), המגיעה בחותם השישי ועוברת דרך השופרות והקערות: שעת השטן, הזמן הקצר שבו ניתן לו השלטון המלא על כל הארץ (התגלות 13:7) — מלבד האישה שבמדבר, הנשמרת —, כאשר אפילו "הַקְּדוֹשִׁים יִנָּתְנוּ בְּיָדוֹ" (דניאל 7:25). מן השעה הזאת נשמרת הכלה (התגלות 3:10; §11, §15): היא נלקחת ברגע שהשעה מגיעה, כשם שלוט יצא מסדום ביום שבו ירדה האש (לוקס 17:29-30). המוקד יהודאי ("אֲשֶׁר בִּיהוּדָה יָנוּסוּ אֶל הֶהָרִים," מתי 24:16; "הִתְפַּלְּלוּ שֶׁלֹּא תִהְיֶה מְנֻסַתְכֶם בַּחֹרֶף וְלֹא בְּשַׁבָּת," 24:20), ושם נשמרת השארית דרך הניסיון על פני הארץ — לא, כמו ההמון של התגלות 7, מפוארת לפני הכיסא. בחודשים אלה שופטים השמים באמצעות העדים (התגלות 11:6), בלי שופר ובלי קערה; החרון הבלתי מהול על ממלכת החיה בא רק עם השופר השביעי, בקערות (התגלות 11:18; 15:1; 16:1). זוהי עת צרה ליעקב (ירמיהו 30:7), עת הצרה של "עַמֶּךָ" (דניאל 12:1), שממנה נשמרת השארית — לא שממנה היא יוצאת מפוארת.

הקיצור, והקערות. אחרי 42 החודשים מגיע המעבר — 45 הימים שבין 1,290 ל־1,335 (דניאל 12:11-12) —: פירוק שלטון השטן, "הַיָּמִים הָהֵם יְקֻצָּרוּ" (מתי 24:22), הישועה קרובה. רק אז, באותם 45 ימים, נופלות הקערות — "שֶׁבַע הַמַּכּוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת" (התגלות 15:1) —: חרונו הישיר של אלוהים נשפך אחרי שעת השטן, לא בתוכה. כך השיא הוא צרת השטן על הקדושים, וחרון הקערות של אלוהים הוא חשבון עם ממלכת החיה הבא אחריה.

שתי הקבוצות. מכאן מתברר מדוע ההמון של התגלות 7 והשארית של מתי 24 אינם אותה חבורה, אף שהם חולקים את אותה צרה. ההמון של התגלות 7 הוא למעלה והחוצה — לפני הכיסא, מפואר; השארית של מתי 24 היא למטה ובפנים — אל ההרים ואל המדבר, בורחת על פני הארץ. עם אחד אינו יכול בעת ובעונה אחת לברוח אל ההרים ולעמוד מפואר לפני הכיסא. אלה שתי קבוצות בשני יחסים הפוכים אל הצרה האחת: הכלה נלקחת מן השלם (לפני השיא), השארית נשמרת דרך השיא.

תשובה זו אינה נשענת על חוליה אחת אלא על כמה נקודות משען בלתי תלויות — ההיקף העולמי של התגלות 7 מול התחימה היהודאית של מתי 24; היעד של הכיסא מול הבריחה אל המדבר; השורש בתנ״ך של עת צרה ליעקב; ולאישור, מקומו של ההמון לפני הכיסא עוד לפני השיקוץ. הסר אחת מהן, והאחרות עדיין נושאות את ההבחנה בין השלם לשיא. זו מניפה, לא שרשרת. ואיך שלא סופרים: הכלה כבר איננה לפני שהשיא מתחיל. היא חולקת את הלילה, לא את השיא, ולא את החרון.

מבחן הוגן. ההבחנה בין השלם לשיא נשענת על שני היחסים של הכלה אל הצרה — נלקחת מן השבוע (התגלות 7:14), נשמרת משעת הניסיון, המגיעה בחותם השישי ומגיעה לשיאה בשעת השטן (התגלות 3:10, פילדלפיה) — ועל המוקד היהודאי של השיא (מתי 24:16); שהשלם והשיא נושאים שניהם בצדק את השם הצרה הגדולה ניתן להגנה, אך הדבר דורש מן הקורא לקרוא את ההבחנה הזאת עמו. המודל ממקם את הקערות אחרי 42 החודשים (45 הימים שבין 1,290 ל־1,335; "הַמַּכּוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת," התגלות 15:1), כך שהשיא הוא שעת השטן לבדה, בלי מכות ישירות מאת אלוהים; זו בחירה של כרונולוגיה פנימית, הנעשית כאן במפורש ונתמכת בטקסט. ו־45 הימים כ"קיצור" של מתי 24:22 הם קריאה טיפולוגית, לא מחייבת. אך הרווח מהותי: אבן הראשה אינה נלחמת עוד בה״א הידיעה, שכן השלם והשיא נושאים בצדק את אותו שם — וההתנגדות שנשאה את הבניין כולו נענתה בדרכה הטבעית של קריאת השלם והשיא.

Thlipsis מול orgē: המפתח העמוק ביותר

נקודות המשען של ההבחנה בין השלם לשיא נשענות כולן על האינטואיציה של §3, והאינטואיציה הזאת ראויה כאן לפיתוח התאולוגי המלא שלה, שכן היא הטיעון העמוק ביותר שבידי המודל.

ההתנגדות בצורתה החזקה ביותר אומרת: "אנחנו עוברים את כולה, ואלוהים יגן עלינו בדרך פלא לכל אורכה — גם דרך החרון." התשובה מחייבת את ההבחנה בין thlipsis (צרה) ובין orgē (חרון), העוברת בכל הברית החדשה.

Thlipsis היא חלקה של הכלה עם החתן — הלילה, הרדיפה, החיים בצורת הצלב (יוחנן 16:33; מעשי השליחים 14:22; פיליפים 3:10). דרכה עוברת הכלה; בכך מודה המודל בפה מלא, והתגלות 7:14 מזכיר את אלה הבאים ממנה.

Orgē איננה חלקה של הכלה — שכן החתן שתה את הכוס הזאת עד תומה (§3). על כך נשבר ה"גם דרך החרון." דרך ה־thlipsis עוברת הכלה; דרך ה־orgē לא, שכן היא רוקנה. לשם כך מבחין המודל בין שני שלבים: שלב חבלי הלידה (החותמות ההולכים וגוברים, החלק הראשון של המחצית הראשונה: חותמות 1-6) מול שלב היום (מ־6:17 ואילך). התפר נמצא בהתגלות 6:17, שם קוראים המלכים כי "בָּא יוֹם חֲרוֹנוֹ הַגָּדוֹל," אחרי האותות שלפי יואל 3:4 קודמים לבוא היום. כל מה שלפני הנקודה הזאת הוא חבלי לידה; מן הנקודה הזאת ואילך היום הגיע; החרון הבלתי מהול ממתין לקערות. הכלה יוצאת בתפר הזה.

כאן נדרש בריח, שכן יושרו של המודל עומד או נופל בו. שתסלוניקים א 5:9 מקבל כאן מקום, הוא תאולוגי בלבד, לא כרונולוגי. הפסוק מלמד את הכלה את יחסה אל החרון — היא לא הועמדה לו, משום שהמשיח שתה את הכוס — ואומר בכך שאין היא כלי חרון. אין הוא אומר דבר על מתי או כיצד היא נמלטת משעת החרון. ה"מתי" וה"כיצד" נשענים על יסודות אחרים: החרון המגיע ב־6:17, הטיפוס של לוט (לוקס 17:29-30), תסלוניקים ב 2:1 ולגבי האופן, ההקשר של תסלוניקים א 4:13-5:11; הנמען של 3:10 ומקומו של התגלות 7 מאשרים. בין שקוראים את 5:9 כנצחי גרידא ובין שקוראים אותו גם כאסכטולוגי — העיתוי אינו נפגע, שכן מעולם לא נשען עליו. המודל ויתר בעבר על פסוק זה כראיה לעיתוי, וההחלטה הזאת נשארת בתוקפה המלא; הוא חוזר כאן רק כנושא תורת הכוס שרוקנה, לא כנושא תאריך.

הקריאה המחודשת של אחרי־הצרה לפרק, חזיתית. נגד קריאה זו מפנים את הפרק עצמו: "אֵינְכֶם בַּחֹשֶׁךְ, שֶׁיַּשִּׂיג אֶתְכֶם הַיּוֹם הַהוּא כְּגַנָּב" (5:4) היה אומר רק שהקהילה אכן נמצאת שם אך אינה מופתעת, שכן היא ערה; ו"לֹא נוֹעַדְנוּ לְחָרוֹן" (5:9) היה פירושו שמירה־בתוך, לא לקיחה. אך מבנה הניגוד של הקטע מצביע לכיוון האחר. פאולוס מעמיד שתי קבוצות זו מול זו: על אלה האומרים "שָׁלוֹם וּבִטָּחוֹן" נאמר שהשבר בא עליהם "וְלֹא יִמָּלְטוּ" (ou mē ekphygōsin, 5:3); על האחים, "אֲבָל אַתֶּם" (5:4). הניגוד נוטה אפוא אל היחלצות מול אי־היחלצות — ומה שהרשעים אינם נמלטים ממנו, ממנו נמלטת הכלה. אין זה "נוכחת אך ערה"; זו הימלטות. והאדון ישוע מניח את אותה מילה לצד זה: "שִׁקְדוּ אֵפוֹא בְּכָל עֵת וְהִתְפַּלְּלוּ שֶׁתֵּחָשְׁבוּ רְאוּיִים לְהִמָּלֵט (ekphygein) מִכָּל הָעֲתִידוֹת לִהְיוֹת, וְלַעֲמֹד לִפְנֵי בֶּן הָאָדָם" (לוקס 21:36) — להימלט ולעמוד לפניו, בנשימה אחת. זהו נוסף על כך ניגוד של תחום: הגנב בא בלילה (5:2) על מי שהם בני הלילה; האחים הם בני היום (5:5, 8), לא בלילה שבו פורץ המשפט.

והמכריע הוא ההקשר עם הפרק הקודם. תסלוניקים א 5 עומד מיד אחרי הבטחת הלקיחה (4:13-18), ושניהם נחתמים באותה נחמה (4:18; 5:11). יותר מזה: "אִם עֵרִים אֲנַחְנוּ וְאִם יְשֵׁנִים, יַחַד עִמּוֹ נִחְיֶה" (5:10) חוזר על החיים־והישנים של 4:15-17 — הלקיחה המאחדת את שניהם עם האדון. "יחד עמו" (hama syn) מופיע בברית החדשה רק כאן וב־4:17. הישועה של 5:9 מתממשת אפוא בחטיפה של 4:17; האופן שפאולוס עצמו מניח לצד "לא הועמדה לחרון" הוא לקיחה, לא מחסה. מי שעושה מפרק 5 שמירה־בתוך, חייב לדלל את ההימלטות לאי־הפתעה ולנתק את פרק 5 מן האופן של פרק 4.

ביושר, בהתאם מלא לבריח שלמעלה: 5:4 כשלעצמו ניתן לקריאה גם כ"רק לא מופתעים" (5:6, "נִשְׁקֹדָה," מזין נושא זה), כך שהפרק אינו מוכיח את הלקיחה לבדו. אך היגיון הניגוד — היחלצות מול אי־היחלצות, יום מול לילה, וההקשר עם פרק 4 — נוטה אל ההימלטות, ושולל מן הקריאה המחודשת של אחרי־הצרה את מובנותה מאליה. הפסוק אינו נושא תאריך; הפרק נושא כיוון.