עמדה המבקשת להיות איתנה חייבת לתת לבעלי הפלוגתא שלה לדבר במלוא כוחם. כאן עומדות ההשגות החדות ביותר שנותרו, כל אחת מנוסחת בהגינות האפשרית, כל אחת נענית בקצרה — והיכן שהתשובה אינה סוגרת, נאמר הדבר.
"השופר האחרון של קורינתים א 15:52 הוא השופר השביעי של התגלות 11; לכן החטיפה חלה שם — לא בחותם השישי." זוהי השגה כבדה מן הכתוב, אך לא הכבדה מכולן. תשובה: פאולוס כתב את קורינתים א שנים לפני ההתגלות; קוראיו לא יכלו להכיר את השופר השביעי הספרותי של ספר שטרם נכתב. "השופר האחרון" שלו הוא תרועת הקיבוץ האסכטולוגית המוכרת (במדבר 10) — אות הכינוס. הזיהוי עם התגלות 11 הוא הרמוניזציה מאוחרת, לא נתון מן הכתוב. ביושר: גם המודל אינו יכול להוכיח בוודאות מוחלטת שהשניים אינם חופפים; הוא יכול רק להראות שהזיהוי הוא הנחה, לא הכרח. "השופר האחרון" שלו הוא השופר המבשר את הקץ, כשם שהמשיח נקרא "אדם האחרון" (קורינתים א 15:45): "אחרון" איכותי, לא מקום ברשימה. זוהי קריאה שקולה. חזק יותר מן השופר השביעי הוא הזיהוי עם השופר של מתי 24:31: פאולוס מדבר "בדבר האדון" (תסלוניקים א 4:15) וחולק עם מתי ביאה, שופר, מלאך וקיבוץ. המודל מבחין ביניהם על סמך ההתגלות; ההבחנה הזאת שנויה במחלוקת. אם "השופר האחרון" הוא כינוי לשופר של יום חג מסוים, פאולוס יכול לכוון בו אל החטיפה; השופר האחרון באמת נשמע אחר כך, בשובו של המלך: השופר הגדול (מתי 24:31; ישעיהו 27:13).
"הדור הזה לא יעבור עד אשר יהיה כל זה" (מתי 24:34). תשובה: המודל קורא את "הדור הזה" כדור האחרון — הדור הרואה את האותות מנצים. ישוע עצמו מניח את היסוד לקריאה הזאת במשל התאנה: "כאשר ענפה מתרכך והעלים מצמיחים, אתם יודעים כי קרוב הקיץ; כך גם אתם, כאשר תראו את כל הדברים האלה, דעו כי קרוב הוא" (24:32-33). הדור הרואה את הנצנים רואה את ההשלמה. ניתן להגנה, אך שנוי במחלוקת — הקריאה הפרטריסטית ("הדור של שנת 70") היא כאן היריבה החדה ביותר, ועל המודל לשאת את האגף הזה במפורש.
"הכנסייה הקדומה לא הכירה חטיפה בחותם השישי; זו המצאה מאוחרת." תשובה: חידוש בניסוח אינו שקר בתוכן. הכנסייה הקדומה הייתה ברובה כיליאסטית וציפתה לעבור בעצמה דרך צרה — המודל קרוב אליה יותר מן הגישה הטרום־צרתית הנשענת עליה לעתים קרובות. ואבני הבניין של המודל עתיקות: הפטור מן החרון, ההבחנה thlipsis/orgē, טיפולוגיית הגואל, שני שלבי התחייה. המודל אינו טוען לשושלת עתיקה לתזמון המדויק שלו, אלא לקריאה של הכתוב; וקריאה אינה מופרכת בשל תאריך היווצרותה.
"מדוע שתי תחיות, שתי לקיחות? זה מלאכותי." תשובה: קורינתים א 15:23 מזכיר את המשיח ואת "אשר למשיח, בבואו". שהמחלקה השנייה הזאת (tagma) קמה ביותר מרגע אחד, אין הפסוק אומר (השווה סוד שני הימים, פרק 10). ההשגה נשענת כאן על הנחה: קריאת "כולנו" כרגע אחד בקורינתים א 15:51-52, כאילו נאמר שם שכל הצדיקים קמים באותו רגע עצמו. במודל הזה נכללים הכלה והמעונים המאוחרים (התגלות 20:4) שניהם תחת "בבואו", משום שהמודל קורא את הביאה הזאת כזמן שיש לו ראשית ושיא. שני רגעי תחייה לצדיקים טבועים בכל לקיחה שלפני הקץ; המודל אינו ממציא אותם. התגלות 20 נקרא בכך במובנו הטבעי — המעונים, מול "שאר המתים" — ואינו נכפה להיות ראיה לשלבים.
"אם החטיפה מתוארכת, כיצד יכלו דורות קודמים לעמוד על המשמר 'בכל רגע'? המיידיות בטלה." תשובה: המיידיות היא בברית החדשה עמדה מוסרית (נכונות, ערנות), לא טענה כרונולוגית. איש לא ידע את העת, ולכן עמד כל דור על המשמר בצדק. וכתבי הקודש עצמם אומרים שהראייה מתבהרת רק באחרית: "סתום את הדברים [...] עד עת קץ" (דניאל 12:4) — הסרת החותם באה מאוחר. המודל עדיין אומר שאיש אינו יודע את היום (§24); הוא אומר רק שהעונה נעשית קריאה למי שעומד על המשמר. המיידיות כעמדה נשארת בעינה.
"מדוע ייקח אלוהים את הקהילה לפני השיקוץ, אך ישמור את השארית דרכו? זה שרירותי." תשובה: שני האופנים תואמים שתי קריאות מובחנות בתוך עץ הזית האחד — לא שני עמים. לכלה (כל הקהילה מכל הדורות) הקריאה השמימית, והיא מובאת הביתה; לישראל הלאומי של אחרית הימים (האישה, הניזונה במדבר, התגלות 12:6) הקריאה הארצית, הלאומית, והוא נשמר דרך הצרה עד תשובתו (רומים 11:26). אין כאן אפוא ישועה מדרגה שנייה, אלא עץ אחד עם קריאות מובחנות: כל אחד נשמר לפי טיבה של קריאתו — האחד בלקיחה, האחר בשמירה־דרכה (§15, §17). ביושר: שקו ההפרדה עובר דווקא כך — מי נלקח ומי נשמר — הוא קריאה של התגלות 12 ושל תמונת החתונה, לא נתון שאין עליו עוררין; אם הקריאה הזאת תיפול, תשוב שאלת השרירותיות.
"הילד של התגלות 12:5 הוא המשיח, והחטיפה היא עלייתו השמימה — כך אומרת כמעט כל תולדות הפרשנות." תשובה: זה נכון, ויש לכך משקל. אך זהו טיעון על הנושאים, לא על הכתוב, ויש להעמידו לצד מה שקריאת הנגד עצמה חייבת להניח: אם היא מתארכת את 12:7 לפי דניאל 12:1, קפיצה לא מסומנת של 20 מאות שנים בין 12:5 ל־12:7, במקום שבו השרשרת נמשכת ו־12:13 קושר את ההשלכה לרדיפה; ואת העבר המסופר היחיד בספר שמן התגלות 4:1 ואילך מראה רק "את אשר צריך להיות אחרי כן" ומאפיין את דמויותיו אך ורק בתוארי לוואי. מנגד עומד מה שיש לקריאת המודל: נבואות הלידה שיוחנן מצטט מילה במילה, השבט והכיסא שהספר הזה עצמו מבטיח למנצח (התגלות 2:26-28; 3:21), ובשורת ההגעה של התגלות 12:11-12. המודל אינו טוען אפוא לקונצנזוס, ואומר זאת בגלוי; הוא טוען שהכתוב מניח כאן יותר בצד אחד ממה שהמסורת העלתה.
"Tēreō ek פירושו ביוחנן 17:15 דווקא שמירה־בתוך, לא לקיחה." תשובה: זה נכון, והמודל חזר בו כאן מטיעונו הקודם — מילת היחס אינה נושאת את הלקיחה, ואינה צריכה לשאת אותה. מה שהתגלות 3:10 כן אומר, נמצא בנמען: השעה באה "לנסות את יושבי הארץ," ובספר הזה זהו בשמונה פסוקים מעמד קבוע ועוין, לעולם לא ציון מקום ניטרלי (§11). מי שנשמר נמצא מחוץ לתכלית השעה; והאופן אינו בא מן הדקדוק אלא מלוקס 17:26-32 יחד עם פטרוס ב 2:5-9, שבהם נח נשמר בתוך המשפט ולוט מוצא ממנו לפני שהוא נופל (§11-12). המודל מוותר אפוא על טיעון דקדוקי ומקבל תמורתו טיעון מן הכתוב — והוא עומד חזק יותר.
"האותות הקוסמיים באים אחרי הצרה (מתי 24:29), ולכן החטיפה אינה יכולה להיות מוקדמת." §13 מראה ש־24:29-31 אינו שולל את הלקיחה המוקדמת; להוכיח אותה הוא אינו מוכיח: הלשון חוזרת, "אחרי צרת הימים ההם" הוא אחרי הצרה היהודית של 24:21, הקיבוץ של 24:31 מדבר בלשון קיבוץ ישראל, ואותות החותם השישי מסמנים את ראשית החרון. האותות מופיעים פעמיים; 24:29 מדבר על השנייה.
החוט השני העובר בהפרכות האלה: אף אחת מהן אינה נוקאאוט נגד המודל, ואף אחת מהן אינה נסגרת בידי המודל בוודאות מוחלטת. ברוב הנקודות מראה המודל שההשגה נשענת על הנחה (זיהוי השופר האחרון, המיידיות־ככרונולוגיה, קריאת "כולנו" כרגע אחד), ומציע חלופה קוהרנטית. בשתי נקודות — מתי 24:34 ויסוד הכלכלה של שני האופנים — הוא מחזיק אגף פתוח שעליו להמשיך ולנקוב בו ביושר. זהו המצב הנכון של עמדה חיה: מוגנת היכן שאפשר להגן עליה, ישרה היכן שאינה יכולה עדיין לעשות זאת במלואו.
ההשגות החדות ביותר, ותשובה קצרה
עמדה המבקשת להיות איתנה חייבת לתת לבעלי הפלוגתא שלה לדבר במלוא כוחם. כאן עומדות ההשגות החדות ביותר שנותרו, כל אחת מנוסחת בהגינות האפשרית, כל אחת נענית בקצרה — והיכן שהתשובה אינה סוגרת, נאמר הדבר.
"השופר האחרון של קורינתים א 15:52 הוא השופר השביעי של התגלות 11; לכן החטיפה חלה שם — לא בחותם השישי." זוהי השגה כבדה מן הכתוב, אך לא הכבדה מכולן. תשובה: פאולוס כתב את קורינתים א שנים לפני ההתגלות; קוראיו לא יכלו להכיר את השופר השביעי הספרותי של ספר שטרם נכתב. "השופר האחרון" שלו הוא תרועת הקיבוץ האסכטולוגית המוכרת (במדבר 10) — אות הכינוס. הזיהוי עם התגלות 11 הוא הרמוניזציה מאוחרת, לא נתון מן הכתוב. ביושר: גם המודל אינו יכול להוכיח בוודאות מוחלטת שהשניים אינם חופפים; הוא יכול רק להראות שהזיהוי הוא הנחה, לא הכרח. "השופר האחרון" שלו הוא השופר המבשר את הקץ, כשם שהמשיח נקרא "אדם האחרון" (קורינתים א 15:45): "אחרון" איכותי, לא מקום ברשימה. זוהי קריאה שקולה. חזק יותר מן השופר השביעי הוא הזיהוי עם השופר של מתי 24:31: פאולוס מדבר "בדבר האדון" (תסלוניקים א 4:15) וחולק עם מתי ביאה, שופר, מלאך וקיבוץ. המודל מבחין ביניהם על סמך ההתגלות; ההבחנה הזאת שנויה במחלוקת. אם "השופר האחרון" הוא כינוי לשופר של יום חג מסוים, פאולוס יכול לכוון בו אל החטיפה; השופר האחרון באמת נשמע אחר כך, בשובו של המלך: השופר הגדול (מתי 24:31; ישעיהו 27:13).
"הדור הזה לא יעבור עד אשר יהיה כל זה" (מתי 24:34). תשובה: המודל קורא את "הדור הזה" כדור האחרון — הדור הרואה את האותות מנצים. ישוע עצמו מניח את היסוד לקריאה הזאת במשל התאנה: "כאשר ענפה מתרכך והעלים מצמיחים, אתם יודעים כי קרוב הקיץ; כך גם אתם, כאשר תראו את כל הדברים האלה, דעו כי קרוב הוא" (24:32-33). הדור הרואה את הנצנים רואה את ההשלמה. ניתן להגנה, אך שנוי במחלוקת — הקריאה הפרטריסטית ("הדור של שנת 70") היא כאן היריבה החדה ביותר, ועל המודל לשאת את האגף הזה במפורש.
"הכנסייה הקדומה לא הכירה חטיפה בחותם השישי; זו המצאה מאוחרת." תשובה: חידוש בניסוח אינו שקר בתוכן. הכנסייה הקדומה הייתה ברובה כיליאסטית וציפתה לעבור בעצמה דרך צרה — המודל קרוב אליה יותר מן הגישה הטרום־צרתית הנשענת עליה לעתים קרובות. ואבני הבניין של המודל עתיקות: הפטור מן החרון, ההבחנה thlipsis/orgē, טיפולוגיית הגואל, שני שלבי התחייה. המודל אינו טוען לשושלת עתיקה לתזמון המדויק שלו, אלא לקריאה של הכתוב; וקריאה אינה מופרכת בשל תאריך היווצרותה.
"מדוע שתי תחיות, שתי לקיחות? זה מלאכותי." תשובה: קורינתים א 15:23 מזכיר את המשיח ואת "אשר למשיח, בבואו". שהמחלקה השנייה הזאת (tagma) קמה ביותר מרגע אחד, אין הפסוק אומר (השווה סוד שני הימים, פרק 10). ההשגה נשענת כאן על הנחה: קריאת "כולנו" כרגע אחד בקורינתים א 15:51-52, כאילו נאמר שם שכל הצדיקים קמים באותו רגע עצמו. במודל הזה נכללים הכלה והמעונים המאוחרים (התגלות 20:4) שניהם תחת "בבואו", משום שהמודל קורא את הביאה הזאת כזמן שיש לו ראשית ושיא. שני רגעי תחייה לצדיקים טבועים בכל לקיחה שלפני הקץ; המודל אינו ממציא אותם. התגלות 20 נקרא בכך במובנו הטבעי — המעונים, מול "שאר המתים" — ואינו נכפה להיות ראיה לשלבים.
"אם החטיפה מתוארכת, כיצד יכלו דורות קודמים לעמוד על המשמר 'בכל רגע'? המיידיות בטלה." תשובה: המיידיות היא בברית החדשה עמדה מוסרית (נכונות, ערנות), לא טענה כרונולוגית. איש לא ידע את העת, ולכן עמד כל דור על המשמר בצדק. וכתבי הקודש עצמם אומרים שהראייה מתבהרת רק באחרית: "סתום את הדברים [...] עד עת קץ" (דניאל 12:4) — הסרת החותם באה מאוחר. המודל עדיין אומר שאיש אינו יודע את היום (§24); הוא אומר רק שהעונה נעשית קריאה למי שעומד על המשמר. המיידיות כעמדה נשארת בעינה.
"מדוע ייקח אלוהים את הקהילה לפני השיקוץ, אך ישמור את השארית דרכו? זה שרירותי." תשובה: שני האופנים תואמים שתי קריאות מובחנות בתוך עץ הזית האחד — לא שני עמים. לכלה (כל הקהילה מכל הדורות) הקריאה השמימית, והיא מובאת הביתה; לישראל הלאומי של אחרית הימים (האישה, הניזונה במדבר, התגלות 12:6) הקריאה הארצית, הלאומית, והוא נשמר דרך הצרה עד תשובתו (רומים 11:26). אין כאן אפוא ישועה מדרגה שנייה, אלא עץ אחד עם קריאות מובחנות: כל אחד נשמר לפי טיבה של קריאתו — האחד בלקיחה, האחר בשמירה־דרכה (§15, §17). ביושר: שקו ההפרדה עובר דווקא כך — מי נלקח ומי נשמר — הוא קריאה של התגלות 12 ושל תמונת החתונה, לא נתון שאין עליו עוררין; אם הקריאה הזאת תיפול, תשוב שאלת השרירותיות.
"הילד של התגלות 12:5 הוא המשיח, והחטיפה היא עלייתו השמימה — כך אומרת כמעט כל תולדות הפרשנות." תשובה: זה נכון, ויש לכך משקל. אך זהו טיעון על הנושאים, לא על הכתוב, ויש להעמידו לצד מה שקריאת הנגד עצמה חייבת להניח: אם היא מתארכת את 12:7 לפי דניאל 12:1, קפיצה לא מסומנת של 20 מאות שנים בין 12:5 ל־12:7, במקום שבו השרשרת נמשכת ו־12:13 קושר את ההשלכה לרדיפה; ואת העבר המסופר היחיד בספר שמן התגלות 4:1 ואילך מראה רק "את אשר צריך להיות אחרי כן" ומאפיין את דמויותיו אך ורק בתוארי לוואי. מנגד עומד מה שיש לקריאת המודל: נבואות הלידה שיוחנן מצטט מילה במילה, השבט והכיסא שהספר הזה עצמו מבטיח למנצח (התגלות 2:26-28; 3:21), ובשורת ההגעה של התגלות 12:11-12. המודל אינו טוען אפוא לקונצנזוס, ואומר זאת בגלוי; הוא טוען שהכתוב מניח כאן יותר בצד אחד ממה שהמסורת העלתה.
"Tēreō ek פירושו ביוחנן 17:15 דווקא שמירה־בתוך, לא לקיחה." תשובה: זה נכון, והמודל חזר בו כאן מטיעונו הקודם — מילת היחס אינה נושאת את הלקיחה, ואינה צריכה לשאת אותה. מה שהתגלות 3:10 כן אומר, נמצא בנמען: השעה באה "לנסות את יושבי הארץ," ובספר הזה זהו בשמונה פסוקים מעמד קבוע ועוין, לעולם לא ציון מקום ניטרלי (§11). מי שנשמר נמצא מחוץ לתכלית השעה; והאופן אינו בא מן הדקדוק אלא מלוקס 17:26-32 יחד עם פטרוס ב 2:5-9, שבהם נח נשמר בתוך המשפט ולוט מוצא ממנו לפני שהוא נופל (§11-12). המודל מוותר אפוא על טיעון דקדוקי ומקבל תמורתו טיעון מן הכתוב — והוא עומד חזק יותר.
"האותות הקוסמיים באים אחרי הצרה (מתי 24:29), ולכן החטיפה אינה יכולה להיות מוקדמת." §13 מראה ש־24:29-31 אינו שולל את הלקיחה המוקדמת; להוכיח אותה הוא אינו מוכיח: הלשון חוזרת, "אחרי צרת הימים ההם" הוא אחרי הצרה היהודית של 24:21, הקיבוץ של 24:31 מדבר בלשון קיבוץ ישראל, ואותות החותם השישי מסמנים את ראשית החרון. האותות מופיעים פעמיים; 24:29 מדבר על השנייה.
החוט השני העובר בהפרכות האלה: אף אחת מהן אינה נוקאאוט נגד המודל, ואף אחת מהן אינה נסגרת בידי המודל בוודאות מוחלטת. ברוב הנקודות מראה המודל שההשגה נשענת על הנחה (זיהוי השופר האחרון, המיידיות־ככרונולוגיה, קריאת "כולנו" כרגע אחד), ומציע חלופה קוהרנטית. בשתי נקודות — מתי 24:34 ויסוד הכלכלה של שני האופנים — הוא מחזיק אגף פתוח שעליו להמשיך ולנקוב בו ביושר. זהו המצב הנכון של עמדה חיה: מוגנת היכן שאפשר להגן עליה, ישרה היכן שאינה יכולה עדיין לעשות זאת במלואו.