הקערות נשפכו, ועם השביעית נשמע: "נהיה." עיר אחת נקראה שם בשמה — "ובבל הגדולה נזכרה לפני אלוהים, והוא נתן לה את הכוס" (טז 19). מה שהוכרז שם בפסוק אחד, נפרש עתה, בשני פרקים, במלואו. אחד משבעת המלאכים שעמם הקערות שב ואומר: בוא, אראה לך את משפט הזונה הגדולה. ושים לב להזמנה הזאת, כי היא תשוב מיד מילה במילה: אותו מלאך עצמו יראה ליוחנן גם "את הכלה, אשת השה" (כא 9). שתי נשים, שתי ערים, בחירה אחת — והספר העמיד אותן זו מול זו מראשיתו.
כאן מתכנס כל מה שריחף קודם לכן בנפרד. קו האישה שנמתח מן המפתה במשלי, דרך איזבל על כסאה, עד האישה "רשעה" שנישאה באיפה אל ארץ שנער — היא מקבלת כאן את צורתה האחרונה, המבהיקה, הנוראה. והחיה שעליה היא רוכבת היא החיה המוכרת כבר: זו העולה מן התהום, עם שבעת ראשיה ו־10 קרניה. תחילה האישה על החיה. אחר כך נפילתה.
התגלות 17:1-19:3 לפי פריקופה, עם מקורות הברית הישנה המכבידים עליה ביותר.
המלאך לוקח את יוחנן, לא אל ארמון, אלא אל מדבר — וזכור זאת, כי אין זה רקע מקרי. ושם היא ניצבת. אישה, מסנוורת כל כך שלרגע אתה עוצר את נשימתך. לבושה אַרגמן ושָני, עמוסה זהב ואבני חן ופנינים — מקושטת כמלכה, ערוכה ככלה ביום חתונתה. האור ניתז ממנה. ובידה היא מרימה דבר מה, גבוה, כאילו היא שותה לחיים: כוס זהב. כמעט שתשתה עמה. עד שתביט אל תוך הכוס. כי היא מלאה תועבות, מלאה לכלוך זנוניה — חיצוניות מוזהבת על פני תוך מתועב.
וראה היכן היא יושבת: לא לצד החיה, אלא מעליה. על מפלצת אדומה, מכוסה שמות גידופים, עם שבעה ראשים ו־10 קרניים. זה המפתח לכל הקץ: האישה רוכבת על החיה. הדת יושבת על גב הכוח ומכוונת אותו. לא החרב לבדה כובשת את העולם — את החרב רוכבת אישה ובידה כוס. תחילה הפיתוי, אחר כך האלימות. ועל מצחה כתוב שם, כסימן בעלות, בדיוק במקום שבו נושאים החתומים את שם אלוהים: "סוד, בבל הגדולה, אם הזונות." האם — לא סתם זונה, אלא המקור, אם כל עבודת האלילים הכוזבת מאז בבל.
ואז האחרון, הנורא מכול. היא שיכורה. לא מיין — מדם. "שיכורה מדם הקדושים ומעדי ישוע." היצור המבהיק והמשובץ הזה השתכר מורידיהם של הקדושים-המעונים. ויוחנן, שראה הכול — את התנין, את החיות, את המגפות — כותב כאן שהיה "נדהם עד מאוד." זוהי הצמרמורת נוכח המסכה היפה ביותר על פני הפנים הנוראות ביותר. זכור את הדם הזה; בסוף פרק יח הוא נדרש לתשלום.
המלאך רואה את מבוכת יוחנן ומבאר — והביאור הוא בעצמו חידה עם מפתח. "החיה הייתה, ואיננה, ועתידה לעלות מן התהום." השומע אתה את המילים הללו? זוהי בדיוק הצורה שכבר הייתה מוכרת: החיה השואבת את מלוא כוחה השֵׁדי מן התהום — אותה באר עצמה הנפתחת רק בשופר החמישי, שממנה עולה אבדון (ט 1-2, 11; יא 7). כאן שבה תקומת-הזיוף: כוח שנראה מת ושב לחיות, וכל הארץ פוערת אליו פה — לפחות, "אלה אשר שמותם לא נכתבו בספר החיים." יושבי הארץ, קו-הנגד, ניכרים עד הסוף בדבר האחד: שמם אינו בספר.
אז בא הביאור שנקרא במשך מאות שנים שלא כהלכה. "שבעת הראשים שבעה הרים אשר האישה יושבת עליהם." כמעט כולם חושבים מיד על שבע גבעות רומא — אך המלאך עצמו מבאר זאת אחרת, באותה נשימה: "ושבעה מלכים הם." והר אינו בכל המקרא גבעה אלא ממלכה (ירמיהו נא 25; דניאל ב 35). שבעה הרים הם שבע ממלכות, ושבעת המלכים הם נושאי דגלן בעתים שקבע אלוהים. והמלאך מונה אותם: "חמישה נפלו, אחד ישנו, האחר עוד לא בא." בספירה מזמנו של יוחנן עצמו, בסביבות 95, עולה מכך רצף מדויק להפליא: המעצמות הגדולות שכבשו את עיר אלוהים — מצרים, אשור, בבל, מָדַי-פָּרַס, יוון (החמש הנופלות), רומא (האחת ש"ישנה", ודומיטיאנוס נושא דגלה), ושביעית שתאחז אחרי רומא בלב הארץ ותחזיק בו מאות שנים. מלכה עוד לא בא: האנטיכריסט, כנושא הדגל של הח'ליפות האחרונה, והוא נשאר "זמן מעט". ואז הפסוק המוזר מכול: "החיה היא עצמה השמינית, ומן השבעה היא." שמינית שאינה ממלכה חדשה אלא שביעית שקמה לתחייה, בכפילות: הממלכה שהייתה, איננה ושבה, והאיש שבראשה, הנפצע אנושות ושב לחיות.
וסביב אותה חיה ניצבות 10 קרניים — 10 מלכים שעוד אין להם ממלכה, אך הם מולכים "שעה אחת" יחד עם החיה. שעה אחת: כוחם קצר, שאול, חולף. תכלית אחת להם, והיא טירוף: "להילחם בשה." בשה. והתוצאה כבר נחרצת עוד בטרם החל הקרב, בשורה אחת המתנשאת מעל כל המהומה: "השה ינצחם, כי הוא אדון האדונים ומלך המלכים." וראה מי רוכבים עמו — לא לגיונות מלאכים, אלא "קרואים ובחירים ונאמנים." הכלה, לבושת לבן. הזונה והכלה, בפעם האחרונה זו מול זו.
המלאך מבאר עוד שני דברים, והשני מדהים. תחילה המים אשר הזונה יושבת עליהם: אלה "עמים והמונים וגויים ולשונות" — כל ים האנושות הנושא אותה ועובד לה. אך אז, פסוק 16: 10 המלכים, והחיה עצמה, ישנאו את הזונה. המפלצת פונה כנגד רוכבתה שלה. הם מפשיטים ממנה את כל האַרגמן והזהב, עושים אותה עירומה, אוכלים את בשרה ושורפים אותה באש. זוהי תמונת איזבל, המושלכת מן החלון ונאכלת בידי הכלבים (מלכים ב ט). הכוח שהשתמש בדת כדי לעלות אל הפסגה, משליך אותה מעליו ברגע שנוצלה. החיה נזקקה לאישה כדי שירכבו עליה; וברגע שיש לה כסא, היא שורפת אותה.
וקרא אז את פסוק 17, כי הוא העמוק מכול: "אלוהים נתן בלבם לעשות את מחשבתו." אפילו מעשה הבגידה השֵׁדי הזה — האנטיכריסט המצית את דת-אמו שלו — משרת בסופו של דבר את עצת אלוהים. הרֶשע קורע את עצמו, וההשמדה-העצמית הזאת היא בעצמה צורה של משפט; אין אלוהים צריך אפילו להכות את בבל בידו, הוא מניח לרוכבה לעשות זאת. ולבסוף הזהות, חדה וקשה: "האישה היא העיר הגדולה המולכת על מלכי הארץ." עיר. עיר ממשית, מולכת, מפתה-עולם. איזו — על כך תדון האקסקורסיה למטה; אך שעיר היא, וקצה האש, כתוב.
מסה J·1הזונה ומושבה: מי היא בבל?
הטקסט נותן סימן-זיהוי חד אך לא שם פרטי מן המאה שלנו, ובכך נדרשת הגינות. מה שבטוח: בבל אינה בנייה מחדש מילולית של בבל העתיקה בלבד, אלא מערכת-בבל עצמה — עבודת האלילים הכוזבת שראשיתה בבראשית יא ומאז "לעולם אינה מתה, אלא נודדת" (זכריה ה נושאת את האישה "רשעה" באיפה אל ארץ שנער כדי לתת לה שם מושב קבוע). היא מערכת דתית וגם עיר (יז 18), אם כל הזנות הרוחנית.
הזיהוי הישן עם רומא נשבר על הטקסט עצמו: רומא אינה מדבר (יז 3) ואינה יושבת על "מים רבים" (יז 1). על כן נוקט פירוש זה קריאה אחרת: מכה אינה צורת-הקץ של הזונה, אלא צורתה עד כה; צורת-הקץ תתברר באחרית הימים, בשנער, שאליה מובאת האישה ושם היא נשרפת (זכריה ה 11; התגלות יז 16). מכה היא לב האסלאם, העיר הנושאת באסלאם את תואר-הכבוד Umm al-Qura, "אם הערים" (מראה מצמררת ל"אם הזונות"), עם האבן השחורה בשוליה הכסופים, ועם היסטוריה של שפיכות דמים על עדי ישוע. הרמזים יוצרים יחד דפוס צפוף להפליא.
ואז ההבחנה החדה ביותר של כל הספר: הזונה והכסא אינם אותו מקום. לזונה צורתה עד כה במכה ומושבה הסופי בשנער; אך האנטיכריסט נוטל את מושבו בירושלים: ביום השיקוץ הוא "יושב כאלוהים בהיכל" שם (תסלוניקים ב ב 4, יום 0), 30 יום אחר כך הוא תופס את מלוא הסמכות (יום 30), ורק בסוף 42 חודשיו — לקראת יום 1290 — הוא ממית שם את שני העדים (יא 7-8). דת מכה היא האם שהולידה אותו; ירושלים היא הכסא שהוא תופס; ובסוף, בשנער, הוא שורף את אמו שלו (יז 16). הזונה והכסא: שני מקומות, אנטיכריסט אחד.
מסומן ביושר: זוהי קריאה שקולה-עד-שנויה-במחלוקת, וכך גם מוצעת היא כאן. המדבר שולל את רומא ומצביע אל בבל, לא אל מכה; ומי שמוכר את הזיהוי עם מכה כראיה ניצחת, תובע מן הטקסט יותר ממה שיש בו. עיבוד קריאה זו נשען יתר על כן על מחברים מוצהרי-עמדה — Joel Richardson ו-Walid Shoebat — שיש לקרוא בביקורתיות. הפרטים ההיסטוריים — Umm al-Qura, האלות, האבן השחורה, הכִּסְוָה השָני — מתועדים היטב; יישומם הטיפולוגי על הזונה נשאר קריאה, והם מובאים למטה בשורה אחת באקסקורסיית-ההקבלות. מה שבטוח הוא הפרופיל: דת-עולם מפתה, רכובה בידי כוח-הקץ, שיכורה מדם הקדושים-המעונים, ובסוף נשרפת בידי רוכבה שלה. (שנוי במחלוקת; מוצע כצורה החזקה ביותר של קריאה, לא כראיה.)
מסה J·2שבעת הראשים: שבע ממלכות-עולם והשמינית
המלאך מקל וגם מקשה. מקל, כי הוא עצמו מפרש: שבעת הראשים הם שבעה הרים וגם שבעה מלכים (יז 9-10), ובלשון הנביאים הר הוא ממלכה (דניאל ב 35) ומלך עומד בעד ממלכתו (דניאל ז 17, 23): הוא נושא דגלה בעת שקבע אלוהים. מקשה, כי יש לספור. "חמישה נפלו, אחד ישנו, האחר עוד לא בא" — נספרים מזמנו של יוחנן עצמו, שבו מלכה רומא. מכך עולה: חמש מעצמות-עולם נופלות שכבשו את עיר אלוהים (מצרים, אשור, בבל, מָדַי-פָּרַס, יוון), רומא כשישית ("האחת שישנה", ודומיטיאנוס נושא דגלה כאשר כתב יוחנן בסביבות 95), ושביעית שעוד הייתה צריכה לבוא. רצף זה אינו רעיון עצמאי גחמני: גם הפרשן העתידני המובהק רוברט תומס מגיע בדרך טקסטואלית טהורה בדיוק אל "שבע הממלכות הרצופות" הללו עם רומא כשישית — אישוש בלתי תלוי של המבנה.
הדגש העצמאי של פירוש זה מצוי בשביעית ובשמינית. הראש השביעי הוא, כהר, הכוח שאחרי רומא אחז בלב הארץ והחזיק בו 13 מאות, בדמויות מתחלפות: הממלכה האסלאמית, מ-637, בצורתה האחרונה האימפריה העות'מאנית. כמלך הוא נושא הדגל של אותה ממלכה בעת שקבע אלוהים: האנטיכריסט, בראש הח'ליפות האחרונה, ל"זמן מעט", שבע השנים של 2027–2034. והשמינית, "אשר מן השבעה היא" (יז 11): לא ממלכה שמינית חדשה, אלא החיה השבה, בכפילות. הממלכה הייתה, ואיננה מאז כניעת ירושלים ב-9 בדצמבר 1917; והח'ליפות בוטלה שבע שנים אחרי נפילת בגדאד, ב-3 במרץ 1924. היא שבה בעת שקבע אלוהים, ובכך נבדלת שיבה זו מירדן בעיר העתיקה (1948–1967) ומן האיחוד הערבי של עיראק וירדן (1958). האנטיכריסט מקבל את מכת החרב (יג 14), מילולית, בהתנקשות, וקם: "כפצוע אנושות" (יג 3), אותו ראש עצמו, שב לחיות. ההגלדה של הממלכה — כך קורא מסגרת זו — נמשכת מאז 1917, מנפט וכסף-נפט דרך מאה של תנועות עד הדגלים השחורים; אך הראש עוד לא שב. זה בא רק עם האיש עצמו, החיה מן התהום.
נשקל ביושר: רצף-הממלכות והכלל שהר הוא ממלכה ומלך עומד בעד ממלכתו מתועדים היטב ונחלקים ברבים; שהמלכים של יז 10 הם נושאי הדגל של הממלכות בעתים שקבע אלוהים, הוא הצעד העצמי של פירוש זה. מילוי הראש השביעי כממלכה האסלאמית והאנטיכריסט כמלכה האחרון, והשמינית כממלכה שאיננה מאז 1917 ושבה, עם האנטיכריסט המקבל את מכת המוות וקם, הוא קריאה עצמאית, שקולה-עד-שנויה-במחלוקת — פירוש היסטורי המסביר הרבה אך אינו נובע באורח מחייב מן הנבואה לבדה. (מבנה שבע-הממלכות עם רומא כשישית מתועד היטב; מילוי הראש השביעי והשמיני כח'ליפות האסלאמית הוא קריאה עצמאית, שקולה-עד-שנויה-במחלוקת.)
### Dossier — חוט ומראה (התג׳ 17)
מראה (זונה ↔ כלה): אותו מלאך-קערה מראה ליוחנן תחילה את "הזונה הגדולה" (יז 1) ומיד את "הכלה, אשת השה" (כא 9) — מילה במילה אותה הזמנה, שתי נשים, שתי ערים, בחירה אחת. · חוט-הכוס: כוס הזהב בידה (יז 4) עומדת בשרשרת יד 8 ← יד 10 ← טז 19 ← יז 4 ← יח 6. · חוט-המצח: השם על מצחה (יז 5) ↔ חותם אלוהים (ז 3), אות החיה (יג 16) והשם בעיר (כב 4) — ארבעה מצחות, שאלת בעלות אחת. · תהום: החיה "הייתה, ואיננה, ועתידה לעלות מן התהום" (יז 8) ↔ השופר החמישי (ט 1-2, אבדון) והחיה הממיתה את שני העדים (יא 7); מפתח-התהום מצוי בהתג׳ 12 (H·3). · יושבי הארץ: "אלה אשר שמותם לא נכתבו בספר החיים" (יז 8) ↔ קו-הנגד הקבוע של יג 8. · קו האישה: המפתה של משלי ז ← איזבל על כסאה ← האישה "רשעה" הנישאת אל ארץ שנער (זכריה ה) ← הזונה הגדולה. · שבעת הראשים: שבעה הרים = שבע ממלכות-עולם רצופות, ושבעה מלכים כנושאי דגלן (J·2), עם רומא כשישית והשמינית "מן השבעה." · מראה קדימה (D′): חשיפת בבל (17) נפרשת עד נפילתה (18) ונחגגת בהללויה של יט 1-4.
מלאך חדש יורד, והוא מלא כבוד כל כך שכל הארץ מאירה ממנו. והוא קורא, פעמיים, כמהלומת פטיש שאינה נמשכת עוד אחור: "נפלה, נפלה בבל הגדולה!" זוהי קריאת ישעיהו על בבל העתיקה (ישעיהו כא 9), המכוונת עתה אל בבל האחרונה. ושמע מה עלה באותה עיר מבהיקה: מעון שדים, כלוב לכל רוח טמאה, קן לכל עוף נתעב. מאחורי כל הזהב והאַרגמן הסתתר זה; עתה משנושר הברק, רואים את החורבה רוחשת שרצים. העיר שהשכירה את העולם, שוכנת ריקה ואחוזת-שֵׁדים.
ואז, רגע לפני שנופלת האש, נשמע עוד פעם אחת חסד — קול מן השמים הקורא: "צאו ממנה, עמי!" זוהי אותה קריאה שבה נמשך לוט מסדום, שבה נקרא ישראל מבבל העתיקה (ירמיהו נא 45). לא כל היושב בבבל הוא בבל. יש אנשי אלוהים היושבים עוד בפנים — נמשכים, מפותים, חצי-מורדמים בידי הכוס — ועד הרגע האחרון פתוח היציאה. "צאו, פן תיקחו חלק בחטאותיה." המילה האחרונה לפני המשפט אינה "הישאר ומות" אלא "צא וחיֵה."
כי החשבון מלא. "חטאותיה דבקו עד השמים" — מגדל של רֶשע, מגדל-בבל חדש שאלוהים אינו שוכח. והגזר הוא מידה כנגד מידה: "כפלו לה כפליים; בכוסה שלה מזגו כפליים." הכוס שהושיטה לעמים, מושבת לה עתה עד שפתה. היא דימתה את עצמה בלתי נפגעת — "יושבת אני מלכה, אינני אלמנה, אבל לא אראה" — גאוות מי שחושב שמשתהּ נמשך לעד. ודווקא משום כך נופל הכול ביום אחד: מוות, אבל, רעב, אש. המלכה הופכת אלמנה בין זריחה לשקיעה.
ואז נשמעת קינה משולשת על העיר העשֵׁנה — ושים לב היטב מי בוכה, ומדוע. תחילה המלכים, שזנו עמה: הם עומדים במרחק בטוח, פוחדים מכדי להתקרב, ומקוננים "אוי אוי, העיר הגדולה." אחר כך הסוחרים, וכאן הופך הנימה לעירומה: אין הם בוכים עליה, הם בוכים על ש"אין עוד קונה את מרכולתם." ואז באה הרשימה — מצאי מסחרר של מותרות: זהב, כסף, אבני חן, פנינים, בוץ, אַרגמן, משי, שָני, עצי בושם, שֶׁנהב, נחושת, שיש, קינמון, לבונה, יין, שמן, סולת, חיטה, בקר, צאן, סוסים, מרכבות. כל מסחר העולם בנשימה אחת.
ואז, בקצה ממש של הרשימה, באים שני הפריטים האחרונים, ושם נעתקת נשימתך: "וגופות, ונפשות אדם." כפריט-החתימה של הקטלוג, אחרי הבקר והמרכבות, ניצבים בני האדם עצמם — נסחרים כמרכולת, עבדים, גופות ונפשות, ועליהם תווית מחיר. הסדר הזה הוא המשפט. במערכת ההופכת את הכול למרכולת, הופך בסוף גם האדם לפריט, אי-שם למטה בין מטעני המשא. אלוהים מציב זאת במכוון כמילה האחרונה של הרשימה, כדי שלא תוכל להחמיצה.
ולבסוף יורדי הים, החובלים, כל החיים מן הים — ודווקא ההדגשה הכבדה הזאת על הים רבת-משמעות היא, כי על פני המים שטה עשרהּ אל תוך העולם. גם הם עומדים במרחק, גם הם בעפר על ראשם, גם הם מקוננים: "מי כעיר הזאת?" שלוש מקהלות אֵבל, ואין אף דמעה אחת על העיר עצמה. הם בוכים על עיזבון פושט-רגל, לא על ערש-דווי; העשן העולה אינו להם לוויה אלא קריסת בורסה. "בשעה אחת" — שלוש פעמים זה נשמע — הכול אבד. אימפריה שלמה של עושר, שנבנתה במאות שנים, מתאדה ב־60 דקות. כה שביר היה הברק.
ואז מתהפך השמים מאֵבל אל תרועה. בעוד הארץ מקוננת, נשמע מלמעלה הצו ההפוך: "רוני עליה, השמים, וקדושים ושליחים ונביאים!" מדוע? "כי אלוהים שפט את משפטכם ממנה." השומע אתה מי מדובָּר כאן? הקדושים-המעונים. המשפט שנפתח תחת החותם החמישי — "עד מתי, עד שתנקום את דמנו?" (ו 10) — נסגר עתה. הדין נחרץ ובוצע. השמים רשאים לרון, לא מתאוות-נקם, אלא משום שהצדק עשה סוף-סוף צדק.
ואז בא המחווה האחרונה, האדירה. מלאך חזק מרים אבן, גדולה כאבן ריחיים, ומשליך אותה אל הים. "ככה תושלך בבל, ולא תימצא עוד." זה בדיוק מה שעשה ירמיהו פעם: הוא קשר אבן אל נבואתו על בבל והשליכה אל הפרת — "ככה תשקע בבל ולא תקום" (ירמיהו נא 63-64). האבן נעלמת אל המעמקים, והגלים נסגרים מעליה כאילו לא היה דבר. ואז מונה המלאך מה ידום לעד: לא עוד מוזיקה — לא כינור, לא חליל, לא חצוצרה; לא עוד מלאכה, לא ריחיים סובבים; לא עוד אור נר; ו — המקרע-לב מכול — "קול חתן וקול כלה לא יישמע בך עוד." בעיר שחיקתה את כלת השה, לא תישמע עוד לעולם חתונה אמיתית. כלת-הזיוף מתה ערירית ודוממת.
והפרק נחתם בכתב-האשמה הנושא את הכול: "בה נמצא דם נביאים וקדושים, ודם כל הנהרגים על הארץ." לא רק קורבנותיה שלה — כל הדם שנשפך, עד הבל ממש, המעונה הראשון אשר דמו צעק מן האדמה (בראשית ד 10; מתי כג 35). בבל היא סך כל חובות-הדם של כל הדורות, העיר שבה מתכנס כל קו הרוצחים. ודווקא משום כך אין נפילתה טרגדיה אלא צדק. הדם שמן העמוד השני של המקרא צעק לדין, מקבל כאן את תשובתו.
מסה J·3בבל אחת, או שתיים?
פרק 17 מצייר זונה דתית, שיכורה מדם, מלאת תועבות; פרק 18 מצייר מטרופולין מסחרי, מלא עושר ומרכולת, נבכה בידי סוחרים ובעלי-אניות. האם אלה שתי בבל שונות — רוחנית וכלכלית — או אחת? תשובת הטקסט היא: אחת. שתיהן נושאות אותו שם, "בבל הגדולה" (יז 5; יח 2); שתיהן זונות עם המלכים (יז 2; יח 3); שתיהן מסתיימות באש (יז 16; יח 8); ובשתיהן נמצא דם הקדושים (יז 6; יח 24). זוהי עיר אחת, מוארת בשתי תאורות.
אכן שונה הדגש, וחדות. בפרק 17 מוטלת האשמה בתועבותיה — עבודת האלילים הכוזבת, האלילות, הכפירה. בפרק 18 היא מוטלת בעושרהּ — ההתפארות העצמית, המסחר חסר-הגבול, האדם כמרכולת. בבל היא אפוא בעת ובעונה אחת דת-עולם מפתה וגם מערכת עולמית של כוח וכסף; האחת רוכבת על האחרת, כאישה על החיה. מי שקורא אותה רק כדתית, מחמיץ את שוק העבדים; מי שקורא אותה רק ככלכלית, מחמיץ את הכוס מלאת התועבות.
שאלה פתוחה הוגנת נותרת, כיצד מתייחסת צורת-הקץ אל ההיסטוריה: האם "בבל" מתגלמת ברצף ביותר מכוח אחד — מערכת מסחר ותקשורת מערבית כקרש-קפיצה, ומכה כאם הדתית — או שמא היא מתחילתה מופע אחד? פירוש זה בוחר ברצף: מכה כדמותה עד כה, שנער כדמותה הסופית (זכריה ה 11), והגלובליזם המערבי ככלי-רכב הניתן להשלכה; הוא מודה שהטקסט מותיר כאן יותר מרחב משם אחד. מה שבטוח הוא המבנה: להירכב, ולבסוף להישרף. (אחדות התג׳ 17-18 מתועדת היטב; ההתגלמות ההיסטורית שקולה.)
מסה J·4גואל הדם: מהבל ועד בבל
תחת החותם החמישי צעקו הנפשות מתחת למזבח: "עד מתי, אדון קדוש ואמיתי, אינך שופט ונוקם את דמנו?" (ו 10). זו לא הייתה תאוות-נקם אלא תביעה משפטית, מוגשת לפני השופט הצודק היחיד. ולכל אורך הספר רץ המענה, צעד אחר צעד: הם מקבלים גלימה לבנה ואת הצו לחכות עוד "עד אשר יִמָּלֵא המספר" (ו 11); בקערה השלישית נשמע "דם נתת להם לשתות, הם ראויים לכך" (טז 6); כאן הדבר מבוצע (יח 24); ובפרק הבא נופלת מילת-הסיום: "נקם את דם עבדיו מידה" (יט 2). המשפט שנפתח בפרק 6, נסגר בפרק 19.
מאחורי כל זה עומד הgoël ha-dam, גואל הדם מחוק ישראל (במדבר לה): הקרוב הנושא את זכותו של נרצח — לא כנקמת-יחיד, אלא כביטוי החוקי של נאמנות-משפחה. המשיח, הגואל-הקרוב, ממלא כאן את התפקיד הזה: הוא נוקם את דם כלתו ועדיו. והלשון מדויקת להפליא. שני הפעלים של ו 10 — "לשפוט" ו"לנקום" — שבים ביט 2; ותמונת הזונה אשר בשרה נאכל ודמה נקם, היא מילולית זו של איזבל (מלכים ב ט 7, 36-37), המלכה שהמיתה את הנביאים ועצמה הסתיימה לכלבים. בבל היא איזבל האחרונה.
והדם מגיע מעבר לקורבנותיה שלה: "דם כל הנהרגים על הארץ" (יח 24), עד הבל ממש (מתי כג 35). על כן אין נפילתה אכזריות אלא אבן-הראשה של הצדק — ועל כן יכולים השמים לרון. מי שמתקשה עם תרועה זו, יזכור מה נקם: 6,000 שנה של דם נקי שנאגר, נשפט סוף-סוף. (מתועד היטב; החוט ו 10 ← טז 6 ← יח 24 ← יט 2 וקשר איזבל קשים טקסטואלית ונחלקים ברבים.)
מסה J·5ערב הבוערת: משפטי הברית הישנה
אם צורתה של בבל עד כה אכן מצויה בערב, אזי היית מצפה שהנביאים כבר השמיעו משפט על אותה אדמה עצמה — וזה בדיוק מה שעשו. אשכול של נבואות-משפט נופל על מקומות הנמצאים היום בערב הסעודית. ישעיהו נושא את "משא בערב" ואת "משא דומה": שיירות דדן נמלטות אל החורש, יושבי תֵּימָא מביאים לחם לנמלטים מפני החרב, ו"בעוד שנה אחת יכלה כל כבוד קֵדָר" (ישעיהו כא 11-17). יחזקאל: "מתֵּימָן ועד דדן בחרב יפולו" (יחזקאל כה 13). ירמיהו קורא לדדן לנוס (מט 8), וקֵדָר וחָצוֹר מוכים לשִׁמְמַת עולם (מט 28-33).
והגאוגרפיה קשה. דדן היא נווה-המדבר אל-עֻלָא; תֵּימָא היא תַּיְמָאא; דומה היא דוּמַת אל-גַ'נְדַל; קֵדָר הם נוודי צפון-ערב, בני ישמעאל (בראשית כה 13) — כולם בערב הסעודית של היום. יתרה מזו: בקינה על צוֹר, עיר-הסחר הימית אשר נפילתה היא המודל לנפילת בבל, מופיעים דווקא דדן, קֵדָר ושְׁבָא כסוחרים (יחזקאל כז 15, 20-23). העמים הערביים הם בברית הישנה עצמה סוחרי-הים של עיר-הסחר הגדולה — בדיוק תמונת התגלות 18. וכאשר יוחנן מצייר את עשן בבל "העולה לעולמי עולמים" (יט 3), הוא משתמש מילה במילה בלשון שבה תיאר ישעיהו את אדום הבוערת: "ועשנה יעלה לעולם" (ישעיהו לד 10).
נשקל ביושר, ולא מוחלק. הגאוגרפיה בטוחה, אך אף לא אחד מן המקומות האלה הוא מכה או מדינה עצמן: הם שוכנים בצפון ובדרום-מערב ערב, וקֵדָר ישב מאות קילומטרים צפונה ממכה. נבואות אלה נושאות אפוא את המסגרת הרחבה "ערב", לא אצבע על מכה. יתר על כן, הן מומשו בראש ובראשונה היסטורית (מסעות אשור ובבל נגד השבטים הערביים), עם שכבת-קץ מעליהן. ושני דברים מחייבים דיוק: דבר ירמיהו על דדן עומד בתוך המשפט על אדום, וה"שריפה באש" בירמיהו מט חלה על רַבָּה ודמשק, לא על קֵדָר. הכוח אינו בכתוב-ראיה אחד אלא בסך-הכול: זו אותה אדמת-מדבר עליה השמיעו הנביאים את החרב ואת העשן הנצחי. (הגאוגרפיה מתועדת היטב; היישום על הזונה בצורתה עד כה שקול עד שנוי-במחלוקת. לקריאה האסלאמית נשענים מחקרים כאלה על מחברים כ-Joel Richardson ו-Walid Shoebat — מוצהרי-עמדה, לקרוא בביקורתיות.)
מסה J·6הזונה ומכה: ההקבלות בשורה אחת
לצד הטיעון המרכזי (האקסקורסיות הקודמות) ניצב רצף של תווים קטנים יותר אשר, מוסברים בנפרד, יוצרים יחד דפוס צפוף להפליא. הנה בשורה אחת, כל אחד עם הסימן ההוגן שלו — כי המסגרת הולכת ביד יציבה, שם-המקום ביד רפה.
אם הערים. הזונה נקראת "אם הזונות" (יז 5); מכה נושאת בקוראן את תואר-הכבוד Umm al-Qura, "אם הערים" (סורה 6:92; 42:7). מראה מצמררת. (עובדה שזהו התואר הקוראני; ההשוואה ליז 5 שקולה.)
השָׁני. הזונה לבושה שָני (יז 4); המילה היוונית היא kokkinos, אדום-התולעת העמוק של כְּנִימת הקרמיל, והוא גם צבע החיה עצמה (יז 3). מעטה הכעבה, הכִּסְוָה, אינו שחור מקדמת דנא: לאורך המאות החליף את צבעו — לבן, ירוק, ותקופה של ברוקד שָני אדום — לפני ששחור-בזהב הפך למעטה הקבוע. ההשגה הישנה "רק השָני אינו הולם את מכה" אינה עומדת אפוא. (חילוף הצבעים מתועד; תאריך מדויק אינו נטען כאן; היישום על הזונה שקול.)
עיר האלות. לפני האסלאם הייתה מכה מרכז של פולחן אלות: אַללָאת, אל-עֻזָּא ומַנָאת, במסורת הערבית הקדומה "בנות אללה" — הקוראן עצמו נוקבן (סורה 53:19-20). שדווקא מקום זה נושא בהתגלות את תמונת "האישה", מפליא הוא. חצי-הירח על הצריחים אינו שייך לתמונה זו: כסמל של האסלאם הוא טורקי ועות'מאני, רשמי רק מסוף המאה ה־18, והקוראן עצמו אוסר להשתחוות לירח (סורה 41:37). אולם בעולם העתיק סביב ערב היה סהר הירח סימן מקודש, גם של אֵל-הירח סין מאור ומחרן, שמלך בבל האחרון, נבונאיד, עבד אותו 10 שנים עד תימא ויתרב. מן הפולחן ההוא אל הסמל האסלאמי אין קו שניתן להתחקות אחריו; מה שיש הוא דימוי עתיק משותף. (ששלוש האלות נעבדו בערב מתועד היטב על גבי הכתובות; לגבי מכה, מקום ופולחן, הדבר נשען על הקוראן ועל המסורת המאוחרת. הסהר כסימן מקודש במזרח הקדום ונבונאיד בערב מתועדים היטב; חצי-הירח כסמל אסלאמי הוא מאוחר וממוצא פרסי וטורקי; הרעיון שאללה או הֻבַּל היה אֵל-ירח אין לו עד מלפני האסלאם, והוא נזנח בספרות המחקרית.)
האבן השחורה. בפינה המזרחית של הכעבה משובצת אבן, אל-חַגַ'ר אל-אַסְוַד, נתונה בשוליים כסופים — מתוארת מקרוב בידי נוסעי המאה ה־19 כברקהרדט וברטון — אותה נוגע העולה-לרגל ומקיף. כנגדה יודע הכתוב אבן אחרת: "אשר התגזרה לא בידיים", המנפצת את צלם הממלכות (דניאל ב 34). שתי אבנים, שני קצוות: האחת מנושקת ומוקפת, האחרת נופלת ומרסקת. (האבן והשוליים הכסופים מתועדים היטב; פירוש השוליים כסמל נשי נדחה כאן; הניגוד עם דניאל 2 הוא טיפולוגיה שקולה.)
התועבה בכוס. כוס הזהב "מלאה תועבות" (יז 4); הbdelygma היווני הוא אותה מילה שב"שיקוץ המשומם", ובקריאה זו התועבה העמוקה ביותר היא כפירת הבן — בדיוק מה שמאז 691/692 חרות בזהב על כיפת הסלע: "נישא אלוהים מעל שיהיה לו בן" (ראה את האקסקורסיות אצל התגלות 11). (הקשר הלקסיקלי קשה; המילוי ככפירת הבנוּת הוא טענה שקולה; המונומנט מתוארך קשות.)
נשרפת בידי ביתה שלה. 10 המלכים שורפים את הזונה (יז 16) — ובאורח מצמרר, האסלאם מנבא זאת בעצמו: מסורת אצל בּוּכַ'ארי אומרת שבאחרית הימים "האיש בעל השוקיים הדקות" (Dhu al-Suwayqatayn) יהרוס את הכעבה אבן אחר אבן. המערכת מנבאת את חורבן מקומה הקדוש ביותר — בדיוק ההיפוך שמצייר יז 16. (המסורת קיימת ומתועדת היטב; הקישור ליז 16 הוא טיפולוגיה חזקה.)
ביושר, לבסוף: אף לא אחד מן התווים הללו מוכיח לעצמו את הזיהוי, ואחדים מהם חייבים להישאר שנויים במחלוקת — "שבעת הרי מכה" כטופוגרפיה (הטקסט מכוון אל שבעה מלכים, לא אל גבעות), פירוש-הצורה של השוליים הכסופים, והשכבות האֶטימולוגיות והמספריות. הכוח בסך-הכול, לא באבן אחת; והשאלה ההוגנת אם "בבל" מתגלמת עד כה במכה, או שמא במערכת-עולם רחבה יותר עם מכה כאם הדתית, נותרת עומדת; את מושבה הסופי מחפש פירוש זה בשנער (זכריה ה 11). (שקול במצטבר; אף חלק אינו מוצע כראיה ניצחת.)
מסה J·7מדוע לא רומא? הטיעון בשורה אחת
קוראים רבים שמעו כל חייהם שם אחד בלבד לבבל: רומא — הקיסרית, או האפיפיורית. קריאה זו ראויה לצורתה החזקה ביותר בטרם תישקל, וארבעה דברים תומכים בה. העיר "המולכת על מלכי הארץ" (יז 18) הייתה בימי יוחנן ללא ספק רומא. רומא נודעה כעיר על שבע גבעות (יז 9). הזונה "שיכורה מדם הקדושים" (יז 6) — ואף כוח לא שפך אותו דם כנירון ודומיטיאנוס. ומרכולת פרק 18 הולמת את בירת-הסחר הים-תיכונית. לקורא סביב שנת 95 הייתה זו רומא; אין זו טעות, זו השכבה הראשונה.
אך המלאך עושה דבר שהקריאה הרומית קוראת לעתים רחוקות עד הסוף: הוא מונה. "שבעת הראשים שבעה הרים הם" (יז 9) — ובאותה נשימה: "ושבעה מלכים הם: חמישה נפלו, אחד ישנו, האחר עוד לא בא" (יז 10). גבעות אינן נופלות ואינן באות; הן שוכנות שם. ספירה בזמן מחייבת ממלכות רצופות, והר הוא בכל המקרא ממלכה, לא גבעה (ירמיהו נא 25; דניאל ב 35). ואז באה המילה המכרעת: רומא היא "האחת שישנה" — הראש השישי. לא האחרון. מי שעושה את רומא לבבל הגדולה של הקץ, עושה את השישי לשמיני וקופץ מעל השביעי ש"עוד צריך לבוא." הטקסט מציב אפוא את רומא על המפה — אך כשישית, ובכך דווקא לא כצורת-הקץ. בבל האחרונה באה אחרי רומא.
לכך מצטרפים שלושה דברים שעיר רומא אינה יכולה לשאת. המדבר: המלאך מוליך את יוחנן "ברוח אל מדבר" לראות את האישה (יז 3) — ורומא אינה אצל אף סופר קלאסי מדבר. הרכב החיה: חיית-הקץ היא נמר, דוב ואריה כאחד (יג 2) — שלוש ממלכותיו המזרחיות של דניאל (יוון, מָדַי-פָּרַס, בבל), בסדר הפוך; אין רגל ברזל רומית, אין נשר. החיה האחרונה אינה נושאת נשר רומי. חורבנה שלה: הזונה נשרפת בידי החיה ו־10 המלכים שנשאו אותה (יז 16) — בידי רוכבה שלה. רומא לא נאכלה בידי מלכי-החסות שלה; זונה זו כן.
מה נותר אפוא עומד? לא "רומא אינה מופיעה בספר הזה" — היא שם, כראש השישי, והקוראים הראשונים קראו זאת בצדק כך. אך המושב שהזונה נוטלת בקץ אינו רומא: היא פוסט-רומית, מזרחית, והיא מדבר, מדבר בבל (ישעיהו כא 1). היכן בדיוק — זו הקריאה ששקלו האקסקורסיות הקודמות: פירוש זה, מסומן ביושר, מזהה את צורתה עד כה במכה ואת מושבה הסופי בשנער (זכריה ה 11). אין זה "מכה במקום רומא", אלא זונה שרכבה על כל ממלכה — רומא בכלל זה — ובקץ יורדת במקום שבו החלה, בשנער. (שרומא היא "האחת שישנה" (השישית) ועל כן אינה צורת-הקץ, שהמלאך מפרש את ההרים כמלכים, ושהחיה אינה נושאת תו רומי: מתועד היטב. מכה כצורתה עד כה ושנער כיעד-הקץ: שקול עד שנוי-במחלוקת, כפי שמסמנות האקסקורסיות J·1 ו-J·6.)
אישוש שני, היסטורי, בא מחוץ לטקסט. Mark Davidson (Daniel Revisited) רואה באסלאם את הממלכה הרביעית של דניאל, משום שממלכה זו "תרסק את כל הקודמות" (דניאל ב 40) ורומא דווקא לא עשתה זאת: רומא מעולם לא הכניעה את פרס (300 שנות מלחמה הסתיימו בתיקו), בקושי נגעה בבבל, ובידי התרבות היוונית נכבשה היא עצמה. מה שלא עלה בידי רומא ב־700 שנה, עשו צבאות האסלאם בחמש שנים (636-641): פרס, בבל והמזרח היווני נפלו, ועוצבו מחדש בלשון ובדת. פירוש זה אינו הולך בעקבות דייווידסון במניינו: הברזל של השוקיים הוא רומא, והאסלאם הוא רגלי הברזל והחרס (ב 41-43), מ-637. אך תצפיתו עומדת: הברזל המרסק של ב 40 נמשך אל הרגליים, ורק שם מתאחדות ירושלים ובבל מחדש. גם קורא דייווידסון את ה-oros של יז 9 כ"הר" = ממלכה (ירמיהו נא 25; דניאל ב 35), לא כשבע גבעות רומא. ביושר בצדו: דייווידסון הוא הדיוט שמוציא את ספריו בעצמו, "תמרורי" הניבוי שלו מ-2013 לא התקיימו, והוא עצמו במפורש אינו מזהה את הזונה — הוא רק מפריך את הקריאה הרומית של החיה. כך משתמש בו פירוש זה: כקול-נגד מתועד ומתון יותר ל"זה חייב להיות רומא", לא כשעון נבואי. (שרומא לא הכניעה את פרס ואת בבל: מתועד היטב. רומא כשוקי הברזל והאסלאם כרגליים: שקול. המילוי האסלאמי של החיה: שקול עד שנוי-במחלוקת.)
תיקחוט ומראה (התג׳ 18)
חוט ← התג׳ 6: "צאו ממנה, עמי" עונה, יחד עם ההללויה של יט 1-4, על קריאת המעונים מתחת למזבח (ו 10). · חוט-הכוס: "מזגו לה כפליים בכוסה" (יח 6) סוגר את השרשרת יד 8 ← יד 10 ← טז 19 ← יז 4. · גואל-הדם: יח 24 ↔ ו 10; טז 6; יט 2 — הדם מהבל, נקם. · שתי ערים: עיר-הזונה המוכרת בני אדם (יח 13) ↔ עיר-הכלה שבה אלוהים שוכן עם בני האדם (כא 3); העיר ללא חתונה (יח 23) ↔ חתונת השה (יט 7). · שורש מהברית הישנה: הנפילה הכפולה (ישעיהו כא 9), עיר-הרפאים (ישעיהו יג; לד), אבן-הריחיים בנהר (ירמיהו נא 63-64). · מראה (D′): טז 19 (נזכרת) ← 17 (נחשפת) ← 18 (נפלה) ← יט 1-4 (נחגגת) — נפילת בבל כשיא פאנל-המראה, רגע לפני החתונה.
הקערות נשפכו, ועם השביעית נשמע: "נהיה." עיר אחת נקראה שם בשמה — "ובבל הגדולה נזכרה לפני אלוהים, והוא נתן לה את הכוס" (טז 19). מה שהוכרז שם בפסוק אחד, נפרש עתה, בשני פרקים, במלואו. אחד משבעת המלאכים שעמם הקערות שב ואומר: בוא, אראה לך את משפט הזונה הגדולה. ושים לב להזמנה הזאת, כי היא תשוב מיד מילה במילה: אותו מלאך עצמו יראה ליוחנן גם "את הכלה, אשת השה" (כא 9). שתי נשים, שתי ערים, בחירה אחת — והספר העמיד אותן זו מול זו מראשיתו.
כאן מתכנס כל מה שריחף קודם לכן בנפרד. קו האישה שנמתח מן המפתה במשלי, דרך איזבל על כסאה, עד האישה "רשעה" שנישאה באיפה אל ארץ שנער — היא מקבלת כאן את צורתה האחרונה, המבהיקה, הנוראה. והחיה שעליה היא רוכבת היא החיה המוכרת כבר: זו העולה מן התהום, עם שבעת ראשיה ו־10 קרניה. תחילה האישה על החיה. אחר כך נפילתה.
17:1–6הזונה הגדולה על החיה האדומה
המלאך לוקח את יוחנן, לא אל ארמון, אלא אל מדבר — וזכור זאת, כי אין זה רקע מקרי. ושם היא ניצבת. אישה, מסנוורת כל כך שלרגע אתה עוצר את נשימתך. לבושה אַרגמן ושָני, עמוסה זהב ואבני חן ופנינים — מקושטת כמלכה, ערוכה ככלה ביום חתונתה. האור ניתז ממנה. ובידה היא מרימה דבר מה, גבוה, כאילו היא שותה לחיים: כוס זהב. כמעט שתשתה עמה. עד שתביט אל תוך הכוס. כי היא מלאה תועבות, מלאה לכלוך זנוניה — חיצוניות מוזהבת על פני תוך מתועב.
וראה היכן היא יושבת: לא לצד החיה, אלא מעליה. על מפלצת אדומה, מכוסה שמות גידופים, עם שבעה ראשים ו־10 קרניים. זה המפתח לכל הקץ: האישה רוכבת על החיה. הדת יושבת על גב הכוח ומכוונת אותו. לא החרב לבדה כובשת את העולם — את החרב רוכבת אישה ובידה כוס. תחילה הפיתוי, אחר כך האלימות. ועל מצחה כתוב שם, כסימן בעלות, בדיוק במקום שבו נושאים החתומים את שם אלוהים: "סוד, בבל הגדולה, אם הזונות." האם — לא סתם זונה, אלא המקור, אם כל עבודת האלילים הכוזבת מאז בבל.
ואז האחרון, הנורא מכול. היא שיכורה. לא מיין — מדם. "שיכורה מדם הקדושים ומעדי ישוע." היצור המבהיק והמשובץ הזה השתכר מורידיהם של הקדושים-המעונים. ויוחנן, שראה הכול — את התנין, את החיות, את המגפות — כותב כאן שהיה "נדהם עד מאוד." זוהי הצמרמורת נוכח המסכה היפה ביותר על פני הפנים הנוראות ביותר. זכור את הדם הזה; בסוף פרק יח הוא נדרש לתשלום.
17:7–14סוד החיה
המלאך רואה את מבוכת יוחנן ומבאר — והביאור הוא בעצמו חידה עם מפתח. "החיה הייתה, ואיננה, ועתידה לעלות מן התהום." השומע אתה את המילים הללו? זוהי בדיוק הצורה שכבר הייתה מוכרת: החיה השואבת את מלוא כוחה השֵׁדי מן התהום — אותה באר עצמה הנפתחת רק בשופר החמישי, שממנה עולה אבדון (ט 1-2, 11; יא 7). כאן שבה תקומת-הזיוף: כוח שנראה מת ושב לחיות, וכל הארץ פוערת אליו פה — לפחות, "אלה אשר שמותם לא נכתבו בספר החיים." יושבי הארץ, קו-הנגד, ניכרים עד הסוף בדבר האחד: שמם אינו בספר.
אז בא הביאור שנקרא במשך מאות שנים שלא כהלכה. "שבעת הראשים שבעה הרים אשר האישה יושבת עליהם." כמעט כולם חושבים מיד על שבע גבעות רומא — אך המלאך עצמו מבאר זאת אחרת, באותה נשימה: "ושבעה מלכים הם." והר אינו בכל המקרא גבעה אלא ממלכה (ירמיהו נא 25; דניאל ב 35). שבעה הרים הם שבע ממלכות, ושבעת המלכים הם נושאי דגלן בעתים שקבע אלוהים. והמלאך מונה אותם: "חמישה נפלו, אחד ישנו, האחר עוד לא בא." בספירה מזמנו של יוחנן עצמו, בסביבות 95, עולה מכך רצף מדויק להפליא: המעצמות הגדולות שכבשו את עיר אלוהים — מצרים, אשור, בבל, מָדַי-פָּרַס, יוון (החמש הנופלות), רומא (האחת ש"ישנה", ודומיטיאנוס נושא דגלה), ושביעית שתאחז אחרי רומא בלב הארץ ותחזיק בו מאות שנים. מלכה עוד לא בא: האנטיכריסט, כנושא הדגל של הח'ליפות האחרונה, והוא נשאר "זמן מעט". ואז הפסוק המוזר מכול: "החיה היא עצמה השמינית, ומן השבעה היא." שמינית שאינה ממלכה חדשה אלא שביעית שקמה לתחייה, בכפילות: הממלכה שהייתה, איננה ושבה, והאיש שבראשה, הנפצע אנושות ושב לחיות.
וסביב אותה חיה ניצבות 10 קרניים — 10 מלכים שעוד אין להם ממלכה, אך הם מולכים "שעה אחת" יחד עם החיה. שעה אחת: כוחם קצר, שאול, חולף. תכלית אחת להם, והיא טירוף: "להילחם בשה." בשה. והתוצאה כבר נחרצת עוד בטרם החל הקרב, בשורה אחת המתנשאת מעל כל המהומה: "השה ינצחם, כי הוא אדון האדונים ומלך המלכים." וראה מי רוכבים עמו — לא לגיונות מלאכים, אלא "קרואים ובחירים ונאמנים." הכלה, לבושת לבן. הזונה והכלה, בפעם האחרונה זו מול זו.
17:15–18הזונה נשרפת בידי החיה
המלאך מבאר עוד שני דברים, והשני מדהים. תחילה המים אשר הזונה יושבת עליהם: אלה "עמים והמונים וגויים ולשונות" — כל ים האנושות הנושא אותה ועובד לה. אך אז, פסוק 16: 10 המלכים, והחיה עצמה, ישנאו את הזונה. המפלצת פונה כנגד רוכבתה שלה. הם מפשיטים ממנה את כל האַרגמן והזהב, עושים אותה עירומה, אוכלים את בשרה ושורפים אותה באש. זוהי תמונת איזבל, המושלכת מן החלון ונאכלת בידי הכלבים (מלכים ב ט). הכוח שהשתמש בדת כדי לעלות אל הפסגה, משליך אותה מעליו ברגע שנוצלה. החיה נזקקה לאישה כדי שירכבו עליה; וברגע שיש לה כסא, היא שורפת אותה.
וקרא אז את פסוק 17, כי הוא העמוק מכול: "אלוהים נתן בלבם לעשות את מחשבתו." אפילו מעשה הבגידה השֵׁדי הזה — האנטיכריסט המצית את דת-אמו שלו — משרת בסופו של דבר את עצת אלוהים. הרֶשע קורע את עצמו, וההשמדה-העצמית הזאת היא בעצמה צורה של משפט; אין אלוהים צריך אפילו להכות את בבל בידו, הוא מניח לרוכבה לעשות זאת. ולבסוף הזהות, חדה וקשה: "האישה היא העיר הגדולה המולכת על מלכי הארץ." עיר. עיר ממשית, מולכת, מפתה-עולם. איזו — על כך תדון האקסקורסיה למטה; אך שעיר היא, וקצה האש, כתוב.
מסה J·1הזונה ומושבה: מי היא בבל?
הטקסט נותן סימן-זיהוי חד אך לא שם פרטי מן המאה שלנו, ובכך נדרשת הגינות. מה שבטוח: בבל אינה בנייה מחדש מילולית של בבל העתיקה בלבד, אלא מערכת-בבל עצמה — עבודת האלילים הכוזבת שראשיתה בבראשית יא ומאז "לעולם אינה מתה, אלא נודדת" (זכריה ה נושאת את האישה "רשעה" באיפה אל ארץ שנער כדי לתת לה שם מושב קבוע). היא מערכת דתית וגם עיר (יז 18), אם כל הזנות הרוחנית.
הזיהוי הישן עם רומא נשבר על הטקסט עצמו: רומא אינה מדבר (יז 3) ואינה יושבת על "מים רבים" (יז 1). על כן נוקט פירוש זה קריאה אחרת: מכה אינה צורת-הקץ של הזונה, אלא צורתה עד כה; צורת-הקץ תתברר באחרית הימים, בשנער, שאליה מובאת האישה ושם היא נשרפת (זכריה ה 11; התגלות יז 16). מכה היא לב האסלאם, העיר הנושאת באסלאם את תואר-הכבוד Umm al-Qura, "אם הערים" (מראה מצמררת ל"אם הזונות"), עם האבן השחורה בשוליה הכסופים, ועם היסטוריה של שפיכות דמים על עדי ישוע. הרמזים יוצרים יחד דפוס צפוף להפליא.
ואז ההבחנה החדה ביותר של כל הספר: הזונה והכסא אינם אותו מקום. לזונה צורתה עד כה במכה ומושבה הסופי בשנער; אך האנטיכריסט נוטל את מושבו בירושלים: ביום השיקוץ הוא "יושב כאלוהים בהיכל" שם (תסלוניקים ב ב 4, יום 0), 30 יום אחר כך הוא תופס את מלוא הסמכות (יום 30), ורק בסוף 42 חודשיו — לקראת יום 1290 — הוא ממית שם את שני העדים (יא 7-8). דת מכה היא האם שהולידה אותו; ירושלים היא הכסא שהוא תופס; ובסוף, בשנער, הוא שורף את אמו שלו (יז 16). הזונה והכסא: שני מקומות, אנטיכריסט אחד.
מסומן ביושר: זוהי קריאה שקולה-עד-שנויה-במחלוקת, וכך גם מוצעת היא כאן. המדבר שולל את רומא ומצביע אל בבל, לא אל מכה; ומי שמוכר את הזיהוי עם מכה כראיה ניצחת, תובע מן הטקסט יותר ממה שיש בו. עיבוד קריאה זו נשען יתר על כן על מחברים מוצהרי-עמדה — Joel Richardson ו-Walid Shoebat — שיש לקרוא בביקורתיות. הפרטים ההיסטוריים — Umm al-Qura, האלות, האבן השחורה, הכִּסְוָה השָני — מתועדים היטב; יישומם הטיפולוגי על הזונה נשאר קריאה, והם מובאים למטה בשורה אחת באקסקורסיית-ההקבלות. מה שבטוח הוא הפרופיל: דת-עולם מפתה, רכובה בידי כוח-הקץ, שיכורה מדם הקדושים-המעונים, ובסוף נשרפת בידי רוכבה שלה. (שנוי במחלוקת; מוצע כצורה החזקה ביותר של קריאה, לא כראיה.)
מסה J·2שבעת הראשים: שבע ממלכות-עולם והשמינית
המלאך מקל וגם מקשה. מקל, כי הוא עצמו מפרש: שבעת הראשים הם שבעה הרים וגם שבעה מלכים (יז 9-10), ובלשון הנביאים הר הוא ממלכה (דניאל ב 35) ומלך עומד בעד ממלכתו (דניאל ז 17, 23): הוא נושא דגלה בעת שקבע אלוהים. מקשה, כי יש לספור. "חמישה נפלו, אחד ישנו, האחר עוד לא בא" — נספרים מזמנו של יוחנן עצמו, שבו מלכה רומא. מכך עולה: חמש מעצמות-עולם נופלות שכבשו את עיר אלוהים (מצרים, אשור, בבל, מָדַי-פָּרַס, יוון), רומא כשישית ("האחת שישנה", ודומיטיאנוס נושא דגלה כאשר כתב יוחנן בסביבות 95), ושביעית שעוד הייתה צריכה לבוא. רצף זה אינו רעיון עצמאי גחמני: גם הפרשן העתידני המובהק רוברט תומס מגיע בדרך טקסטואלית טהורה בדיוק אל "שבע הממלכות הרצופות" הללו עם רומא כשישית — אישוש בלתי תלוי של המבנה.
הדגש העצמאי של פירוש זה מצוי בשביעית ובשמינית. הראש השביעי הוא, כהר, הכוח שאחרי רומא אחז בלב הארץ והחזיק בו 13 מאות, בדמויות מתחלפות: הממלכה האסלאמית, מ-637, בצורתה האחרונה האימפריה העות'מאנית. כמלך הוא נושא הדגל של אותה ממלכה בעת שקבע אלוהים: האנטיכריסט, בראש הח'ליפות האחרונה, ל"זמן מעט", שבע השנים של 2027–2034. והשמינית, "אשר מן השבעה היא" (יז 11): לא ממלכה שמינית חדשה, אלא החיה השבה, בכפילות. הממלכה הייתה, ואיננה מאז כניעת ירושלים ב-9 בדצמבר 1917; והח'ליפות בוטלה שבע שנים אחרי נפילת בגדאד, ב-3 במרץ 1924. היא שבה בעת שקבע אלוהים, ובכך נבדלת שיבה זו מירדן בעיר העתיקה (1948–1967) ומן האיחוד הערבי של עיראק וירדן (1958). האנטיכריסט מקבל את מכת החרב (יג 14), מילולית, בהתנקשות, וקם: "כפצוע אנושות" (יג 3), אותו ראש עצמו, שב לחיות. ההגלדה של הממלכה — כך קורא מסגרת זו — נמשכת מאז 1917, מנפט וכסף-נפט דרך מאה של תנועות עד הדגלים השחורים; אך הראש עוד לא שב. זה בא רק עם האיש עצמו, החיה מן התהום.
נשקל ביושר: רצף-הממלכות והכלל שהר הוא ממלכה ומלך עומד בעד ממלכתו מתועדים היטב ונחלקים ברבים; שהמלכים של יז 10 הם נושאי הדגל של הממלכות בעתים שקבע אלוהים, הוא הצעד העצמי של פירוש זה. מילוי הראש השביעי כממלכה האסלאמית והאנטיכריסט כמלכה האחרון, והשמינית כממלכה שאיננה מאז 1917 ושבה, עם האנטיכריסט המקבל את מכת המוות וקם, הוא קריאה עצמאית, שקולה-עד-שנויה-במחלוקת — פירוש היסטורי המסביר הרבה אך אינו נובע באורח מחייב מן הנבואה לבדה. (מבנה שבע-הממלכות עם רומא כשישית מתועד היטב; מילוי הראש השביעי והשמיני כח'ליפות האסלאמית הוא קריאה עצמאית, שקולה-עד-שנויה-במחלוקת.)
### Dossier — חוט ומראה (התג׳ 17)
מראה (זונה ↔ כלה): אותו מלאך-קערה מראה ליוחנן תחילה את "הזונה הגדולה" (יז 1) ומיד את "הכלה, אשת השה" (כא 9) — מילה במילה אותה הזמנה, שתי נשים, שתי ערים, בחירה אחת. · חוט-הכוס: כוס הזהב בידה (יז 4) עומדת בשרשרת יד 8 ← יד 10 ← טז 19 ← יז 4 ← יח 6. · חוט-המצח: השם על מצחה (יז 5) ↔ חותם אלוהים (ז 3), אות החיה (יג 16) והשם בעיר (כב 4) — ארבעה מצחות, שאלת בעלות אחת. · תהום: החיה "הייתה, ואיננה, ועתידה לעלות מן התהום" (יז 8) ↔ השופר החמישי (ט 1-2, אבדון) והחיה הממיתה את שני העדים (יא 7); מפתח-התהום מצוי בהתג׳ 12 (H·3). · יושבי הארץ: "אלה אשר שמותם לא נכתבו בספר החיים" (יז 8) ↔ קו-הנגד הקבוע של יג 8. · קו האישה: המפתה של משלי ז ← איזבל על כסאה ← האישה "רשעה" הנישאת אל ארץ שנער (זכריה ה) ← הזונה הגדולה. · שבעת הראשים: שבעה הרים = שבע ממלכות-עולם רצופות, ושבעה מלכים כנושאי דגלן (J·2), עם רומא כשישית והשמינית "מן השבעה." · מראה קדימה (D′): חשיפת בבל (17) נפרשת עד נפילתה (18) ונחגגת בהללויה של יט 1-4.
18:1–8נפלה, נפלה — ו"צאו ממנה, עמי"
מלאך חדש יורד, והוא מלא כבוד כל כך שכל הארץ מאירה ממנו. והוא קורא, פעמיים, כמהלומת פטיש שאינה נמשכת עוד אחור: "נפלה, נפלה בבל הגדולה!" זוהי קריאת ישעיהו על בבל העתיקה (ישעיהו כא 9), המכוונת עתה אל בבל האחרונה. ושמע מה עלה באותה עיר מבהיקה: מעון שדים, כלוב לכל רוח טמאה, קן לכל עוף נתעב. מאחורי כל הזהב והאַרגמן הסתתר זה; עתה משנושר הברק, רואים את החורבה רוחשת שרצים. העיר שהשכירה את העולם, שוכנת ריקה ואחוזת-שֵׁדים.
ואז, רגע לפני שנופלת האש, נשמע עוד פעם אחת חסד — קול מן השמים הקורא: "צאו ממנה, עמי!" זוהי אותה קריאה שבה נמשך לוט מסדום, שבה נקרא ישראל מבבל העתיקה (ירמיהו נא 45). לא כל היושב בבבל הוא בבל. יש אנשי אלוהים היושבים עוד בפנים — נמשכים, מפותים, חצי-מורדמים בידי הכוס — ועד הרגע האחרון פתוח היציאה. "צאו, פן תיקחו חלק בחטאותיה." המילה האחרונה לפני המשפט אינה "הישאר ומות" אלא "צא וחיֵה."
כי החשבון מלא. "חטאותיה דבקו עד השמים" — מגדל של רֶשע, מגדל-בבל חדש שאלוהים אינו שוכח. והגזר הוא מידה כנגד מידה: "כפלו לה כפליים; בכוסה שלה מזגו כפליים." הכוס שהושיטה לעמים, מושבת לה עתה עד שפתה. היא דימתה את עצמה בלתי נפגעת — "יושבת אני מלכה, אינני אלמנה, אבל לא אראה" — גאוות מי שחושב שמשתהּ נמשך לעד. ודווקא משום כך נופל הכול ביום אחד: מוות, אבל, רעב, אש. המלכה הופכת אלמנה בין זריחה לשקיעה.
18:9–19שלוש הקינות: מלכים, סוחרים, יורדי הים
ואז נשמעת קינה משולשת על העיר העשֵׁנה — ושים לב היטב מי בוכה, ומדוע. תחילה המלכים, שזנו עמה: הם עומדים במרחק בטוח, פוחדים מכדי להתקרב, ומקוננים "אוי אוי, העיר הגדולה." אחר כך הסוחרים, וכאן הופך הנימה לעירומה: אין הם בוכים עליה, הם בוכים על ש"אין עוד קונה את מרכולתם." ואז באה הרשימה — מצאי מסחרר של מותרות: זהב, כסף, אבני חן, פנינים, בוץ, אַרגמן, משי, שָני, עצי בושם, שֶׁנהב, נחושת, שיש, קינמון, לבונה, יין, שמן, סולת, חיטה, בקר, צאן, סוסים, מרכבות. כל מסחר העולם בנשימה אחת.
ואז, בקצה ממש של הרשימה, באים שני הפריטים האחרונים, ושם נעתקת נשימתך: "וגופות, ונפשות אדם." כפריט-החתימה של הקטלוג, אחרי הבקר והמרכבות, ניצבים בני האדם עצמם — נסחרים כמרכולת, עבדים, גופות ונפשות, ועליהם תווית מחיר. הסדר הזה הוא המשפט. במערכת ההופכת את הכול למרכולת, הופך בסוף גם האדם לפריט, אי-שם למטה בין מטעני המשא. אלוהים מציב זאת במכוון כמילה האחרונה של הרשימה, כדי שלא תוכל להחמיצה.
ולבסוף יורדי הים, החובלים, כל החיים מן הים — ודווקא ההדגשה הכבדה הזאת על הים רבת-משמעות היא, כי על פני המים שטה עשרהּ אל תוך העולם. גם הם עומדים במרחק, גם הם בעפר על ראשם, גם הם מקוננים: "מי כעיר הזאת?" שלוש מקהלות אֵבל, ואין אף דמעה אחת על העיר עצמה. הם בוכים על עיזבון פושט-רגל, לא על ערש-דווי; העשן העולה אינו להם לוויה אלא קריסת בורסה. "בשעה אחת" — שלוש פעמים זה נשמע — הכול אבד. אימפריה שלמה של עושר, שנבנתה במאות שנים, מתאדה ב־60 דקות. כה שביר היה הברק.
18:20–24אבן הריחיים והדם
ואז מתהפך השמים מאֵבל אל תרועה. בעוד הארץ מקוננת, נשמע מלמעלה הצו ההפוך: "רוני עליה, השמים, וקדושים ושליחים ונביאים!" מדוע? "כי אלוהים שפט את משפטכם ממנה." השומע אתה מי מדובָּר כאן? הקדושים-המעונים. המשפט שנפתח תחת החותם החמישי — "עד מתי, עד שתנקום את דמנו?" (ו 10) — נסגר עתה. הדין נחרץ ובוצע. השמים רשאים לרון, לא מתאוות-נקם, אלא משום שהצדק עשה סוף-סוף צדק.
ואז בא המחווה האחרונה, האדירה. מלאך חזק מרים אבן, גדולה כאבן ריחיים, ומשליך אותה אל הים. "ככה תושלך בבל, ולא תימצא עוד." זה בדיוק מה שעשה ירמיהו פעם: הוא קשר אבן אל נבואתו על בבל והשליכה אל הפרת — "ככה תשקע בבל ולא תקום" (ירמיהו נא 63-64). האבן נעלמת אל המעמקים, והגלים נסגרים מעליה כאילו לא היה דבר. ואז מונה המלאך מה ידום לעד: לא עוד מוזיקה — לא כינור, לא חליל, לא חצוצרה; לא עוד מלאכה, לא ריחיים סובבים; לא עוד אור נר; ו — המקרע-לב מכול — "קול חתן וקול כלה לא יישמע בך עוד." בעיר שחיקתה את כלת השה, לא תישמע עוד לעולם חתונה אמיתית. כלת-הזיוף מתה ערירית ודוממת.
והפרק נחתם בכתב-האשמה הנושא את הכול: "בה נמצא דם נביאים וקדושים, ודם כל הנהרגים על הארץ." לא רק קורבנותיה שלה — כל הדם שנשפך, עד הבל ממש, המעונה הראשון אשר דמו צעק מן האדמה (בראשית ד 10; מתי כג 35). בבל היא סך כל חובות-הדם של כל הדורות, העיר שבה מתכנס כל קו הרוצחים. ודווקא משום כך אין נפילתה טרגדיה אלא צדק. הדם שמן העמוד השני של המקרא צעק לדין, מקבל כאן את תשובתו.
מסה J·3בבל אחת, או שתיים?
פרק 17 מצייר זונה דתית, שיכורה מדם, מלאת תועבות; פרק 18 מצייר מטרופולין מסחרי, מלא עושר ומרכולת, נבכה בידי סוחרים ובעלי-אניות. האם אלה שתי בבל שונות — רוחנית וכלכלית — או אחת? תשובת הטקסט היא: אחת. שתיהן נושאות אותו שם, "בבל הגדולה" (יז 5; יח 2); שתיהן זונות עם המלכים (יז 2; יח 3); שתיהן מסתיימות באש (יז 16; יח 8); ובשתיהן נמצא דם הקדושים (יז 6; יח 24). זוהי עיר אחת, מוארת בשתי תאורות.
אכן שונה הדגש, וחדות. בפרק 17 מוטלת האשמה בתועבותיה — עבודת האלילים הכוזבת, האלילות, הכפירה. בפרק 18 היא מוטלת בעושרהּ — ההתפארות העצמית, המסחר חסר-הגבול, האדם כמרכולת. בבל היא אפוא בעת ובעונה אחת דת-עולם מפתה וגם מערכת עולמית של כוח וכסף; האחת רוכבת על האחרת, כאישה על החיה. מי שקורא אותה רק כדתית, מחמיץ את שוק העבדים; מי שקורא אותה רק ככלכלית, מחמיץ את הכוס מלאת התועבות.
שאלה פתוחה הוגנת נותרת, כיצד מתייחסת צורת-הקץ אל ההיסטוריה: האם "בבל" מתגלמת ברצף ביותר מכוח אחד — מערכת מסחר ותקשורת מערבית כקרש-קפיצה, ומכה כאם הדתית — או שמא היא מתחילתה מופע אחד? פירוש זה בוחר ברצף: מכה כדמותה עד כה, שנער כדמותה הסופית (זכריה ה 11), והגלובליזם המערבי ככלי-רכב הניתן להשלכה; הוא מודה שהטקסט מותיר כאן יותר מרחב משם אחד. מה שבטוח הוא המבנה: להירכב, ולבסוף להישרף. (אחדות התג׳ 17-18 מתועדת היטב; ההתגלמות ההיסטורית שקולה.)
מסה J·4גואל הדם: מהבל ועד בבל
תחת החותם החמישי צעקו הנפשות מתחת למזבח: "עד מתי, אדון קדוש ואמיתי, אינך שופט ונוקם את דמנו?" (ו 10). זו לא הייתה תאוות-נקם אלא תביעה משפטית, מוגשת לפני השופט הצודק היחיד. ולכל אורך הספר רץ המענה, צעד אחר צעד: הם מקבלים גלימה לבנה ואת הצו לחכות עוד "עד אשר יִמָּלֵא המספר" (ו 11); בקערה השלישית נשמע "דם נתת להם לשתות, הם ראויים לכך" (טז 6); כאן הדבר מבוצע (יח 24); ובפרק הבא נופלת מילת-הסיום: "נקם את דם עבדיו מידה" (יט 2). המשפט שנפתח בפרק 6, נסגר בפרק 19.
מאחורי כל זה עומד הgoël ha-dam, גואל הדם מחוק ישראל (במדבר לה): הקרוב הנושא את זכותו של נרצח — לא כנקמת-יחיד, אלא כביטוי החוקי של נאמנות-משפחה. המשיח, הגואל-הקרוב, ממלא כאן את התפקיד הזה: הוא נוקם את דם כלתו ועדיו. והלשון מדויקת להפליא. שני הפעלים של ו 10 — "לשפוט" ו"לנקום" — שבים ביט 2; ותמונת הזונה אשר בשרה נאכל ודמה נקם, היא מילולית זו של איזבל (מלכים ב ט 7, 36-37), המלכה שהמיתה את הנביאים ועצמה הסתיימה לכלבים. בבל היא איזבל האחרונה.
והדם מגיע מעבר לקורבנותיה שלה: "דם כל הנהרגים על הארץ" (יח 24), עד הבל ממש (מתי כג 35). על כן אין נפילתה אכזריות אלא אבן-הראשה של הצדק — ועל כן יכולים השמים לרון. מי שמתקשה עם תרועה זו, יזכור מה נקם: 6,000 שנה של דם נקי שנאגר, נשפט סוף-סוף. (מתועד היטב; החוט ו 10 ← טז 6 ← יח 24 ← יט 2 וקשר איזבל קשים טקסטואלית ונחלקים ברבים.)
מסה J·5ערב הבוערת: משפטי הברית הישנה
אם צורתה של בבל עד כה אכן מצויה בערב, אזי היית מצפה שהנביאים כבר השמיעו משפט על אותה אדמה עצמה — וזה בדיוק מה שעשו. אשכול של נבואות-משפט נופל על מקומות הנמצאים היום בערב הסעודית. ישעיהו נושא את "משא בערב" ואת "משא דומה": שיירות דדן נמלטות אל החורש, יושבי תֵּימָא מביאים לחם לנמלטים מפני החרב, ו"בעוד שנה אחת יכלה כל כבוד קֵדָר" (ישעיהו כא 11-17). יחזקאל: "מתֵּימָן ועד דדן בחרב יפולו" (יחזקאל כה 13). ירמיהו קורא לדדן לנוס (מט 8), וקֵדָר וחָצוֹר מוכים לשִׁמְמַת עולם (מט 28-33).
והגאוגרפיה קשה. דדן היא נווה-המדבר אל-עֻלָא; תֵּימָא היא תַּיְמָאא; דומה היא דוּמַת אל-גַ'נְדַל; קֵדָר הם נוודי צפון-ערב, בני ישמעאל (בראשית כה 13) — כולם בערב הסעודית של היום. יתרה מזו: בקינה על צוֹר, עיר-הסחר הימית אשר נפילתה היא המודל לנפילת בבל, מופיעים דווקא דדן, קֵדָר ושְׁבָא כסוחרים (יחזקאל כז 15, 20-23). העמים הערביים הם בברית הישנה עצמה סוחרי-הים של עיר-הסחר הגדולה — בדיוק תמונת התגלות 18. וכאשר יוחנן מצייר את עשן בבל "העולה לעולמי עולמים" (יט 3), הוא משתמש מילה במילה בלשון שבה תיאר ישעיהו את אדום הבוערת: "ועשנה יעלה לעולם" (ישעיהו לד 10).
נשקל ביושר, ולא מוחלק. הגאוגרפיה בטוחה, אך אף לא אחד מן המקומות האלה הוא מכה או מדינה עצמן: הם שוכנים בצפון ובדרום-מערב ערב, וקֵדָר ישב מאות קילומטרים צפונה ממכה. נבואות אלה נושאות אפוא את המסגרת הרחבה "ערב", לא אצבע על מכה. יתר על כן, הן מומשו בראש ובראשונה היסטורית (מסעות אשור ובבל נגד השבטים הערביים), עם שכבת-קץ מעליהן. ושני דברים מחייבים דיוק: דבר ירמיהו על דדן עומד בתוך המשפט על אדום, וה"שריפה באש" בירמיהו מט חלה על רַבָּה ודמשק, לא על קֵדָר. הכוח אינו בכתוב-ראיה אחד אלא בסך-הכול: זו אותה אדמת-מדבר עליה השמיעו הנביאים את החרב ואת העשן הנצחי. (הגאוגרפיה מתועדת היטב; היישום על הזונה בצורתה עד כה שקול עד שנוי-במחלוקת. לקריאה האסלאמית נשענים מחקרים כאלה על מחברים כ-Joel Richardson ו-Walid Shoebat — מוצהרי-עמדה, לקרוא בביקורתיות.)
מסה J·6הזונה ומכה: ההקבלות בשורה אחת
לצד הטיעון המרכזי (האקסקורסיות הקודמות) ניצב רצף של תווים קטנים יותר אשר, מוסברים בנפרד, יוצרים יחד דפוס צפוף להפליא. הנה בשורה אחת, כל אחד עם הסימן ההוגן שלו — כי המסגרת הולכת ביד יציבה, שם-המקום ביד רפה.
אם הערים. הזונה נקראת "אם הזונות" (יז 5); מכה נושאת בקוראן את תואר-הכבוד Umm al-Qura, "אם הערים" (סורה 6:92; 42:7). מראה מצמררת. (עובדה שזהו התואר הקוראני; ההשוואה ליז 5 שקולה.)
השָׁני. הזונה לבושה שָני (יז 4); המילה היוונית היא kokkinos, אדום-התולעת העמוק של כְּנִימת הקרמיל, והוא גם צבע החיה עצמה (יז 3). מעטה הכעבה, הכִּסְוָה, אינו שחור מקדמת דנא: לאורך המאות החליף את צבעו — לבן, ירוק, ותקופה של ברוקד שָני אדום — לפני ששחור-בזהב הפך למעטה הקבוע. ההשגה הישנה "רק השָני אינו הולם את מכה" אינה עומדת אפוא. (חילוף הצבעים מתועד; תאריך מדויק אינו נטען כאן; היישום על הזונה שקול.)
עיר האלות. לפני האסלאם הייתה מכה מרכז של פולחן אלות: אַללָאת, אל-עֻזָּא ומַנָאת, במסורת הערבית הקדומה "בנות אללה" — הקוראן עצמו נוקבן (סורה 53:19-20). שדווקא מקום זה נושא בהתגלות את תמונת "האישה", מפליא הוא. חצי-הירח על הצריחים אינו שייך לתמונה זו: כסמל של האסלאם הוא טורקי ועות'מאני, רשמי רק מסוף המאה ה־18, והקוראן עצמו אוסר להשתחוות לירח (סורה 41:37). אולם בעולם העתיק סביב ערב היה סהר הירח סימן מקודש, גם של אֵל-הירח סין מאור ומחרן, שמלך בבל האחרון, נבונאיד, עבד אותו 10 שנים עד תימא ויתרב. מן הפולחן ההוא אל הסמל האסלאמי אין קו שניתן להתחקות אחריו; מה שיש הוא דימוי עתיק משותף. (ששלוש האלות נעבדו בערב מתועד היטב על גבי הכתובות; לגבי מכה, מקום ופולחן, הדבר נשען על הקוראן ועל המסורת המאוחרת. הסהר כסימן מקודש במזרח הקדום ונבונאיד בערב מתועדים היטב; חצי-הירח כסמל אסלאמי הוא מאוחר וממוצא פרסי וטורקי; הרעיון שאללה או הֻבַּל היה אֵל-ירח אין לו עד מלפני האסלאם, והוא נזנח בספרות המחקרית.)
האבן השחורה. בפינה המזרחית של הכעבה משובצת אבן, אל-חַגַ'ר אל-אַסְוַד, נתונה בשוליים כסופים — מתוארת מקרוב בידי נוסעי המאה ה־19 כברקהרדט וברטון — אותה נוגע העולה-לרגל ומקיף. כנגדה יודע הכתוב אבן אחרת: "אשר התגזרה לא בידיים", המנפצת את צלם הממלכות (דניאל ב 34). שתי אבנים, שני קצוות: האחת מנושקת ומוקפת, האחרת נופלת ומרסקת. (האבן והשוליים הכסופים מתועדים היטב; פירוש השוליים כסמל נשי נדחה כאן; הניגוד עם דניאל 2 הוא טיפולוגיה שקולה.)
התועבה בכוס. כוס הזהב "מלאה תועבות" (יז 4); הbdelygma היווני הוא אותה מילה שב"שיקוץ המשומם", ובקריאה זו התועבה העמוקה ביותר היא כפירת הבן — בדיוק מה שמאז 691/692 חרות בזהב על כיפת הסלע: "נישא אלוהים מעל שיהיה לו בן" (ראה את האקסקורסיות אצל התגלות 11). (הקשר הלקסיקלי קשה; המילוי ככפירת הבנוּת הוא טענה שקולה; המונומנט מתוארך קשות.)
נשרפת בידי ביתה שלה. 10 המלכים שורפים את הזונה (יז 16) — ובאורח מצמרר, האסלאם מנבא זאת בעצמו: מסורת אצל בּוּכַ'ארי אומרת שבאחרית הימים "האיש בעל השוקיים הדקות" (Dhu al-Suwayqatayn) יהרוס את הכעבה אבן אחר אבן. המערכת מנבאת את חורבן מקומה הקדוש ביותר — בדיוק ההיפוך שמצייר יז 16. (המסורת קיימת ומתועדת היטב; הקישור ליז 16 הוא טיפולוגיה חזקה.)
ביושר, לבסוף: אף לא אחד מן התווים הללו מוכיח לעצמו את הזיהוי, ואחדים מהם חייבים להישאר שנויים במחלוקת — "שבעת הרי מכה" כטופוגרפיה (הטקסט מכוון אל שבעה מלכים, לא אל גבעות), פירוש-הצורה של השוליים הכסופים, והשכבות האֶטימולוגיות והמספריות. הכוח בסך-הכול, לא באבן אחת; והשאלה ההוגנת אם "בבל" מתגלמת עד כה במכה, או שמא במערכת-עולם רחבה יותר עם מכה כאם הדתית, נותרת עומדת; את מושבה הסופי מחפש פירוש זה בשנער (זכריה ה 11). (שקול במצטבר; אף חלק אינו מוצע כראיה ניצחת.)
מסה J·7מדוע לא רומא? הטיעון בשורה אחת
קוראים רבים שמעו כל חייהם שם אחד בלבד לבבל: רומא — הקיסרית, או האפיפיורית. קריאה זו ראויה לצורתה החזקה ביותר בטרם תישקל, וארבעה דברים תומכים בה. העיר "המולכת על מלכי הארץ" (יז 18) הייתה בימי יוחנן ללא ספק רומא. רומא נודעה כעיר על שבע גבעות (יז 9). הזונה "שיכורה מדם הקדושים" (יז 6) — ואף כוח לא שפך אותו דם כנירון ודומיטיאנוס. ומרכולת פרק 18 הולמת את בירת-הסחר הים-תיכונית. לקורא סביב שנת 95 הייתה זו רומא; אין זו טעות, זו השכבה הראשונה.
אך המלאך עושה דבר שהקריאה הרומית קוראת לעתים רחוקות עד הסוף: הוא מונה. "שבעת הראשים שבעה הרים הם" (יז 9) — ובאותה נשימה: "ושבעה מלכים הם: חמישה נפלו, אחד ישנו, האחר עוד לא בא" (יז 10). גבעות אינן נופלות ואינן באות; הן שוכנות שם. ספירה בזמן מחייבת ממלכות רצופות, והר הוא בכל המקרא ממלכה, לא גבעה (ירמיהו נא 25; דניאל ב 35). ואז באה המילה המכרעת: רומא היא "האחת שישנה" — הראש השישי. לא האחרון. מי שעושה את רומא לבבל הגדולה של הקץ, עושה את השישי לשמיני וקופץ מעל השביעי ש"עוד צריך לבוא." הטקסט מציב אפוא את רומא על המפה — אך כשישית, ובכך דווקא לא כצורת-הקץ. בבל האחרונה באה אחרי רומא.
לכך מצטרפים שלושה דברים שעיר רומא אינה יכולה לשאת. המדבר: המלאך מוליך את יוחנן "ברוח אל מדבר" לראות את האישה (יז 3) — ורומא אינה אצל אף סופר קלאסי מדבר. הרכב החיה: חיית-הקץ היא נמר, דוב ואריה כאחד (יג 2) — שלוש ממלכותיו המזרחיות של דניאל (יוון, מָדַי-פָּרַס, בבל), בסדר הפוך; אין רגל ברזל רומית, אין נשר. החיה האחרונה אינה נושאת נשר רומי. חורבנה שלה: הזונה נשרפת בידי החיה ו־10 המלכים שנשאו אותה (יז 16) — בידי רוכבה שלה. רומא לא נאכלה בידי מלכי-החסות שלה; זונה זו כן.
מה נותר אפוא עומד? לא "רומא אינה מופיעה בספר הזה" — היא שם, כראש השישי, והקוראים הראשונים קראו זאת בצדק כך. אך המושב שהזונה נוטלת בקץ אינו רומא: היא פוסט-רומית, מזרחית, והיא מדבר, מדבר בבל (ישעיהו כא 1). היכן בדיוק — זו הקריאה ששקלו האקסקורסיות הקודמות: פירוש זה, מסומן ביושר, מזהה את צורתה עד כה במכה ואת מושבה הסופי בשנער (זכריה ה 11). אין זה "מכה במקום רומא", אלא זונה שרכבה על כל ממלכה — רומא בכלל זה — ובקץ יורדת במקום שבו החלה, בשנער. (שרומא היא "האחת שישנה" (השישית) ועל כן אינה צורת-הקץ, שהמלאך מפרש את ההרים כמלכים, ושהחיה אינה נושאת תו רומי: מתועד היטב. מכה כצורתה עד כה ושנער כיעד-הקץ: שקול עד שנוי-במחלוקת, כפי שמסמנות האקסקורסיות J·1 ו-J·6.)
אישוש שני, היסטורי, בא מחוץ לטקסט. Mark Davidson (Daniel Revisited) רואה באסלאם את הממלכה הרביעית של דניאל, משום שממלכה זו "תרסק את כל הקודמות" (דניאל ב 40) ורומא דווקא לא עשתה זאת: רומא מעולם לא הכניעה את פרס (300 שנות מלחמה הסתיימו בתיקו), בקושי נגעה בבבל, ובידי התרבות היוונית נכבשה היא עצמה. מה שלא עלה בידי רומא ב־700 שנה, עשו צבאות האסלאם בחמש שנים (636-641): פרס, בבל והמזרח היווני נפלו, ועוצבו מחדש בלשון ובדת. פירוש זה אינו הולך בעקבות דייווידסון במניינו: הברזל של השוקיים הוא רומא, והאסלאם הוא רגלי הברזל והחרס (ב 41-43), מ-637. אך תצפיתו עומדת: הברזל המרסק של ב 40 נמשך אל הרגליים, ורק שם מתאחדות ירושלים ובבל מחדש. גם קורא דייווידסון את ה-oros של יז 9 כ"הר" = ממלכה (ירמיהו נא 25; דניאל ב 35), לא כשבע גבעות רומא. ביושר בצדו: דייווידסון הוא הדיוט שמוציא את ספריו בעצמו, "תמרורי" הניבוי שלו מ-2013 לא התקיימו, והוא עצמו במפורש אינו מזהה את הזונה — הוא רק מפריך את הקריאה הרומית של החיה. כך משתמש בו פירוש זה: כקול-נגד מתועד ומתון יותר ל"זה חייב להיות רומא", לא כשעון נבואי. (שרומא לא הכניעה את פרס ואת בבל: מתועד היטב. רומא כשוקי הברזל והאסלאם כרגליים: שקול. המילוי האסלאמי של החיה: שקול עד שנוי-במחלוקת.)
תיקחוט ומראה (התג׳ 18)
חוט ← התג׳ 6: "צאו ממנה, עמי" עונה, יחד עם ההללויה של יט 1-4, על קריאת המעונים מתחת למזבח (ו 10). · חוט-הכוס: "מזגו לה כפליים בכוסה" (יח 6) סוגר את השרשרת יד 8 ← יד 10 ← טז 19 ← יז 4. · גואל-הדם: יח 24 ↔ ו 10; טז 6; יט 2 — הדם מהבל, נקם. · שתי ערים: עיר-הזונה המוכרת בני אדם (יח 13) ↔ עיר-הכלה שבה אלוהים שוכן עם בני האדם (כא 3); העיר ללא חתונה (יח 23) ↔ חתונת השה (יט 7). · שורש מהברית הישנה: הנפילה הכפולה (ישעיהו כא 9), עיר-הרפאים (ישעיהו יג; לד), אבן-הריחיים בנהר (ירמיהו נא 63-64). · מראה (D′): טז 19 (נזכרת) ← 17 (נחשפת) ← 18 (נפלה) ← יט 1-4 (נחגגת) — נפילת בבל כשיא פאנל-המראה, רגע לפני החתונה.