שירת משה והשה

המעגל נסגר (התגלות 15; 19)

6 דק׳ קריאה

מי כמוך?

השאלה

"מי לא יירא אותך, אדני, ולא יפאר את שמך?"

התגלות 15:4המנצחים ליד ים הזכוכית

שום אל שאדם המציא אי פעם לא הניח שימשכו אותו הרחק כל כך בעבור כלה שבגדה בו, ושום אל לא רכן אי פעם כדי למחות בידו שלו את דמעותיה.

בסוף כל החזיונות רואה יוחנן ים. זה כבר איננו התוהו השואג, האויב הקדמון, המים שבלעו צבא ומשכו נביא אל מצולותיהם. זהו ים של זכוכית, מעורב באש: חלק, שקוף, דומם כמו רצפה. הכוח שהעמים פחדו ממנו ושרק יהוה יכול היה לְאַלֵּף, מונח כאן כמראה מתחת לכיסא, מושקט לעד. על ים הזכוכית, או לצדו, עומדים בני אדם. אלה המנצחים, אלה שעמדו בפני הַחַיָּה ובפני תוויה, ונבלי אלוהים בידיהם. המון שעבר דרך האש, עומד על הים שאולף, והם פוצחים בשיר.

יוחנן קורא לו שירת משה, עבד האלוהים, וגם שירת השה. שני שירים בפה אחד. הראשון נולד ליד ים אחר, כאשר עם של עבדים שזה עתה שוחררו עמד בגדה שממול ושר אותו בקול מעל המים: מִי־כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהוָה? ליד הים האחרון הוא נשמע שוב, מפי המון שאיש אינו יכול למנותו, שהגיע הביתה דרך הסערה האחרונה: גדולים ונפלאים מעשיך, אדני אלוהים, שדי; צדיקים ואמת דרכיך, מֶלֶךְ הַגּוֹיִם. מי לא יירא אותך, אדני, ולא יפאר את שמך? כי אתה לבדך קדוש; כל הגויים יבואו וישתחוו לפניך. מה שהתחיל ליד יַם סוּף כשאלה, אינו צריך כאן עוד סימן שאלה.

בהמשך פורץ קול שבכל הברית החדשה נשמע רק כאן. המון רב בשמים קורא, כקול מים רבים וכקול רעמים כבדים, מילה אחת שאינה צריכה תרגום: הללויה. המים שבלעו פעם צבא נעשו לקול של שבח. ארבע פעמים פורץ ההללויה, כגלים המתנפצים זה על זה. הגל הראשון שר על המשפט: אמת וצדק משפטיו, כי שפט את הזונה הגדולה אשר השחיתה את הארץ (19:1-2). הגל האחרון נושא עמו את הסיבה: הגיעה חֲתֻנַּת הַשֶּׂה, וכלתו הכינה את עצמה. הברית התחילה כהבטחת נישואין למרגלות הר, ויום החתונה ההוא חולל בעגל של זהב. כאן היא עומדת מוכנה, בבד שש, טהור ומבהיק, והבד ניתן לה במתנה.

החתן ציפה ליום הזה. ישעיהו כבר ראה זאת: "לא יאמר לך עוד עזובה [...] כי לך יקרא חפצי בה [...] ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך" (ישעיהו 62:4-5). במקום שבו החג נשפך אל הבריאה החדשה, עושה שדי את הדבר האינטימי ביותר שהכתובים מספרים עליו. אלוהים עצמו ישכון עמם, מבטיח קול מן הכיסא, והוא ימחה כל דמעה מעיניהם (התגלות 21:3-4). יוחנן, שבכה כל כך באולם הכיסא, שומע זאת באוזניו. שום אל שאדם המציא אי פעם לא הניח שימשכו אותו הרחק כל כך בעבור כלה שבגדה בו, ושום אל לא רכן אי פעם כדי למחות בידו שלו את דמעותיה.

בערב שלפני מותו לקח ישוע כוס בעלייה בירושלים, בירך ונתן אותה הלאה. מעתה לא אשתה עוד מפרי הגפן הזה, אמר, עד היום ההוא שבו אשתה אותו חדש עמכם במלכות אבי (מתי 26:29). אז יצא אל הלילה. עכשיו קורא מלאך אל יוחנן: כתוב, אשרי הקרואים אל סעודת חתונת השה (התגלות 19:9). הוא עצמו סיפר על כך פעם, במשל על עבדים המחכים לאדונם עד שישוב מן החתונה: הוא יחגור את מותניו, יושיב אותם אל השולחן ויעבור לשרת אותם (לוקס 12:37). בעל הבית מוזג בעצמו. לכוס הזאת חיכה.

מומחהשני שירים, פה אחד

המנצחים ליד ים הזכוכית שרים "את שירת משה עבד האלוהים ואת שירת השה" (התגלות 15:3). הניסוח מאגד שני קטבים של הכתובים. "שירת משה" מפנה אל שמות 15, מִזְמוֹר הָאֵין־כָּמוֹךָ הראשון, שהושר אחרי המעבר בים: "מִי־כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהוָה?" (15:11). "גדולים ונפלאים מעשיך" נושם את השיר ההוא, "צדיקים ואמת דרכיך" נשמע כשירתו האחרונה של משה (דברים 32:4), והשורה "מי לא יירא אותך, מלך הגויים?" מביאה כמעט מילה במילה את ירמיהו 10:7, "מי לא יראך מלך הגוים", ההודאה מול האלילים המתים. כך מתאחדות בשיר האחרון הזה לידת השאלה ליד ים סוף וניסוחה החד ביותר באולם המשפט של הנביאים.

גם הים עצמו שייך להשלמה הזאת. "ים של זכוכית מעורב באש" (15:2) מאולף ומושקט; מעט אחר כך רואה יוחנן שבבריאה החדשה "הים איננו עוד" (21:1). שם נעלם האויב הקדמון, ולא רק רוסן.

מסהשמלת הכלה

"הללויה" פירושו "הַלְלוּ יָהּ", בצורה הקצרה של שם האל. בברית החדשה מופיעה המילה רק בהתגלות 19, ארבע פעמים ברציפות (19:1,3,4,6). היא מכניסה פנימה את המזמורים הנפתחים או החותמים בה, ובהם ההלל (תהלים 113-118), שהושר בסעודת הפסח על יציאת מצרים.

על השמלה אומר 19:8 שני דברים בבת אחת. בד השש "ניתן" לה (ἐδόθη), ובד השש "הוא צדקות הקדושים". המשפט הראשון שם את הדגש על החסד, השני על חיים ההולמים את החסד הזה. הטקסט אינו בוחר ביניהם, וגם הפרשנות אינה צריכה לבחור: השמלה ניתנה במתנה, ומי שלובש אותה, חי לפיה.

לבאתה הכלה

אתה יכול לקרוא את הסיום הזה כאירוע קוסמי כביר שמותר לך להתבונן בו מרחוק. הכתובים אינם מניחים לך. הם אינם קוראים לך רק קרוא (התגלות 19:9). הם אומרים שאתה שייך לכלה. החג שבסוף כל הדברים הוא יום חתונתך שלך.

אולי המילה הזאת מגרדת. אם אתה גבר בן 50 עם יבלות בידיים, "כלה" איננה המילה הראשונה שבה היית מתאר את עצמך. אבל הדימוי אינו עוסק בהינומות. הוא עוסק בכך שרוצים בך. האיכרים והחיילים של ישראל, הכהנים והרועים, נקראו יחד כלת יהוה, והגברים בקורינתוס שמעו מפאולוס שהוא אירס אותם לאיש אחד כבתולה טהורה (קורינתים ב 11:2). פירוש הדבר שיש מי שמצפה לך, שישיש עליך בשמחה ויגיל עליך ברינה (צפניה 3:17), ושבא כל הדרך אליך. מי שמזהה את עצמו בצדדים הבוגדניים של הסיפור הזה, רשאי לדעת איך הוא נגמר: בחתונה, ולא בחשבון נוקב, משום שהשה כבר נשא את החשבון הזה. את השמלה אינך צריך לארוג בעצמך. את השאלה "מִי אֵל כָּמוֹךָ?" אינך שר בחדר העיון. אתה שר אותה ביום חתונתך.

הערה על נוסח המקור. ים הזכוכית המעורב באש והמנצחים עם הנבלים: התגלות 15:2. שירת משה ושירת השה: 15:3-4: "גדולים ונפלאים מעשיך" (השווה שמות 15:11; "צדיקים ואמת": השווה דברים 32:4) ו"מי לא יירא אותך, מלך הגויים?" (ירמיהו 10:7); "אתה לבדך קדוש". "הים איננו עוד" בבריאה החדשה: 21:1. ההללויה הרביעי וחתונת השה: 19:1-8; שמלת הכלה הניתנת וצדקות הקדושים: 19:8; ההלל: תהלים 113-118; סעודת חתונת השה: 19:9; הכוס שישתה חדשה: מתי 26:29. שמחת אלוהים על הכלה: ישעיהו 62:4-5; הדמעות הנמחות: התגלות 21:3-4; האדון השב מן החתונה ומשרת את עבדיו: לוקס 12:36-37. הקהילה ככלה: קורינתים ב 11:2. החתן הצוהל: צפניה 3:17. שם האל: יהוה.