אין כמוך

שאלה נולדה על שפת ים. קומץ עבדים עמד בבגדים רטובים וברגליים יבשות על הגדה שמנגד, הביט במים שנסגרו על אויבם, ושר את המילים הנעלות ביותר שאדם יכול להכיר: מִי־כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהוָה? והשאלה ההיא יצאה לדרך, דרך הכתובים כולם, עד שקיבלה פנים.

עתה עומדת השאלה לפני שער. זוהי ליטורגיית שער עתיקה, מזמור לדוד שעל פי מסורת ארוכה הושר כשהארון נכנס אל העיר הקדושה, נישא על כתפי הכוהנים, וכל ישראל רוקדים ומריעים סביבו. שתי מקהלות קוראות זו אל זו מעל החומות. שאו שערים ראשיכם, שרה האחת, והנשאו פתחי עולם, ויבוא מלך הכבוד! מבפנים, מאחורי השער הסגור, חוזרת התשובה כשאלה. זו אותה שאלה, עתה בדמותה המלכותית: מי הוא זה מלך הכבוד?

עתה רשאים הכתובים כולם להשיב, והם אינם לוחשים.

מי הוא? בשנת מות המלך עוזיהו עמד ישעיהו בהיכל וראה אותו. הכיסא היה רם ונישא, ושוליו מלאו את הבית עד פינותיו. ממעל לו עמדו שרפים, יצורים בוערים, שבשתי כנפיים כיסו את פניהם כי גם הם לא יכלו להביט בו, וקראו זה אל זה: קדוש קדוש קדוש יהוה צבאות, מלא כל הארץ כבודו. מקול הקורא נעו אמות הספים במקומן, והבית נמלא עשן.

העשן ההוא עולה, מעל גג ההיכל ומעל גגות העיר, עד העבים שהוא עושה לו רכוב. ומעליהם, במקום שבו מתחיל הלילה, תלויים כימה וכסיל, שידו תלתה אותם, ולכל כוכב הוא קורא בשמו. תחת אותם כוכבים עצמם ישן פעם צבא אשור, 185,000 איש, החזק בארץ, שכבר ראה בירושלים שלל. באותו לילה עבר שליח אחד שלו במחנה. עם עלות השחר לא היה שם דבר מלבד דממה ושדה מלא מתים. ממלכות שקראו לעצמן נצחיות הן לפניו כמר מדלי; הוא מסיר מלכים ומקים מלכים, ומפזר ממלכות עולם כמוץ לפני רוח.

ובכל זאת השמש שזרחה באותו בוקר הייתה חיוורת לעומת פניו. בפטמוס ראה אותו יוחנן: שערו לבן כשלג, עיניו כלהבת אש, רגליו כנחושת קלל המלובנת בכבשן, קולו כקול מים רבים, ופניו, פניו כשמש הזורחת בגבורתה. יוחנן הניח פעם את ראשו על חזהו. עתה נפל לרגליו כמת. רבבות רבבות של מלאכים עומדים סביב כיסאו, הוא שוכן באור שאין אדם יכול לגשת אליו, והוא אש אוכלה.

זהו מלך הכבוד. יהוה צבאות, עזוז וגבור, גבור מלחמה: הוא הוא. והשערים נפתחים, והמלך נכנס, והשאלה שנולדה פעם על שפת ים אינה עומדת עוד בחוץ ומחזרת על הפתחים בבקשת תשובה. היא נכנסת, כאהובה שזוהתה, בשער הפתוח לרווחה.

כאן מתרחש הפלא שהספר הזה כולו ביקש לומר. שכן האל ההוא – שלפניו מכסים השרפים את פניהם, שקורא לכוכבים בשמם, שמפיל ממלכת עולם בשליח אחד ויחיד ופניו בוהקים מן השמש – האל ההוא הוא האב שרץ במורד הדרך אל בן שמדיף ריח חזירים. האל ההוא מניח לילד צמא להעיר אותו בלילה כשהוא בא לבקש כוס מים. האל ההוא רוכן אליך, זוכר כי עפר אתה, ונושא אותך מרחם ועד שיבה. רחמיו חדשים לבקרים, יום יום מחדש, כאילו הוא מכין אותם בלילה למי שיתעורר עוד מעט, וגדולה, גדולה לאין קץ, אמונתו. מהיותו בלי אח ורע סחרחרים הכתובים כולם. היותו נעלה עדיין אינה עושה אותו לייחודי, כי אלים נעלים הומצאו די והותר; גם היותו קרוב לא, כי אלי בית מבויתים היו לרוב. הפלא הוא שעליון, האש האוכלה, מי שאין לגשת אליו, הוא אותו אחד שרוכן כאב, ורץ כאב, ושר כאב על ילדו ששב הביתה. הכוח הגדול ביותר ביקום והלב הרך ביותר ביקום שוכנים באל אחד ויחיד. יוחנן אומר מדוע, בשתי מילים: אלוהים אהבה (יוחנן א 4:8, 16). והוא אומר מה זה עושה לנו: "אנחנו אוהבים כי הוא אהב אותנו תחילה" (4:19).

אבל בשיר השער יש עוד שאלה, והיא מופנית אלינו. לפני שהשערים נפתחים שואל דוד: מי יעלה בהר יהוה, ומי יקום במקום קדשו? התשובה כנה וקשה, כי היא אומרת "נקי כפים ובר לבב". זה מותיר את כולנו בחוץ, כי למי כפיים נקיות? איננו עולים בהר על כפינו הנקיות שלנו; אנחנו עולים בכפות ידיו של השה, שהיה טהור במקומנו, שפתח את המגילה שאיש אחר לא יכול לפתוח, שקנה אותנו בדמו שלו. השער שהיה סגור בפני אשמתנו פתוח, כי מלך הכבוד נכנס תחילה בשער נמוך יותר, שער של קבר, ויצא ממנו שוב. לכן מותר לנו להיכנס עמו. כפינו אינן נקיות; כפיו שלו היו, והוא כרך אותן סביבנו.

אולי אתה קורא זאת מתוך החושך. אולי הגעת לכאן עם אמונה שנשברה, עם לילה שאינו נגמר, עם דמות של אלוהים שנפגעה בידי אב שלא היה שם או לעולם לא היה מרוצה, בידי כנסייה שפגעה בך, בידי שנים שבהן הרגיש אלוהים בעיקר כמי שמצא אותך כמעט טוב די הצורך, אבל לא לגמרי. האל שבסוף המסע הזה אינו האל שממנו פחדת. הפחד להידחות רשאי ללכת; היראה נשארת, והיא מעמיקה ככל שאתה מכיר אותו טוב יותר. הנח את הדמות הפגועה שלך לצדו, ויתברר עד כמה הייתה עקומה. אם אינך יכול עדיין להאמין שאתה רצוי, אל תתחיל באמונה, אלא בבוא. יותר מן הצעד הראשון ההוא אינו מבקש.

הבט אז עוד פעם אחת לאחור, עכשיו כשאתה יודע מי חיפש אותך כל אותו זמן. הוא שקם במצרים למען בן שעדיין לא הכיר אותו. הוא שקרא על ההר את שמו מעל לבגידה, רחום, ורגע אחר כך קנא, כי לא התכוון להפקיר את כלתו לעגל. הוא שפיתה אותה אל המדבר כדי לדבר על לבה. הוא ששכב ער בגלל אפרים. הוא שבכה על מואב. הוא ששר משמחה על קומץ אנשים שלא נותר להם דבר. הוא ששכב ופניו בעפר של מטע זיתים, ובגולגולתא לא עצר האב את היד. כל זה היה אהבה אחת. לשיר השירים, שירת האהבה עצמה, יש המילים לכך: כי עזה כמות אהבה, קשה כשאול קנאה, רשפיה רשפי אש שלהבתיה. מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ונהרות לא ישטפוה (שיר השירים 8:6-7). הספר הזה התחיל ליד המים, ושום מים לא יכלו לכבות אותה: לא הים שנסגר על הרודפים, לא המצולה שבה שקע יונה, לא הים שאליו השליך את חטאיך. אותה אהבה שבערה אז בוערת עכשיו, והיא בוערת בשבילך.

מִי אֵל כָּמוֹךָ? אֵין כָּמוֹךָ. אין מי ששוכן גבוה כל כך, ואין מי שרוכן עמוק כל כך. אין צדיק כמוהו, ואין מי שסולח בשלמות כמוהו. איש לא השפיל את עצמו כל כך כדי להביא הביתה אהובה אובדת כל כך. השאלה שהתחילה ליד הים, ותוף ביד ומי הים עוד בשיער, מעולם לא הייתה חידה המבקשת פתרון. היא הייתה שיר הלל המבקש קול, והיא השורה הראשונה של שיר שלעולם לא ייפסק עוד.

ולו, היכול לשמור אתכם ממכשול ולהעמיד אתכם תמימים לפני כבודו בגילה גדולה, לאל האחד, מושיענו, בישוע המשיח אדוננו: לו הכבוד וההוד, העוז והממשלה, מלפני כל העולמים, ועתה, ועד כל עולמי עד. אמן.

הערה על נוסח המקור. ליטורגיית השער ו"מי הוא זה מלך הכבוד?": תהלים 24 (העלייה אל ההר, 24:3-4; השערים הפתוחים, 24:7-10). הוד המלך: "קדוש קדוש קדוש" והספים הנעים: ישעיהו 6:1-4; שר החיים המהולל ופניו כשמש: התגלות 1:12-17; יוחנן על חזהו: יוחנן 13:23-25; בורא כימה וכסיל: איוב 38:31, עמוס 5:8; הכוכבים בשמם: תהלים 147:4, ישעיהו 40:26; העבים כרכבו: תהלים 104:3; "אור שאין לגשת אליו, אשר לא ראהו אדם": טימותיאוס א 6:16; מסיר מלכים ומקים מלכים, ממלכות כמוץ לפני רוח: דניאל 2:21, 35; הגויים כמר מדלי: ישעיהו 40:15; המלאך האחד ו־185,000: מלכים ב 19:35; ירושלים של מעלה ורבבות המלאכים ו"אש אוכלה": עברים 12:22, 29; רבבות רבבות: דניאל 7:10; התגלות 5:11. האב הרץ: לוקס 15:20; "אלוהים אהבה": יוחנן א 4:8, 16, 19; הרחמים החדשים לבקרים, "רבה אמונתך": איכה 3:22-23. האהבה העזה כמות שמים רבים לא יוכלו לכבותה: שיר השירים 8:6-7. התהילה החותמת: יהודה 24-25. החוטים מן הספר כולו נפגשים: שירת הים (שמות 15), השם על ההר (שמות 34), מזמור החתימה של מיכה (7:18-20), הירידה והשה, והחתונה (התגלות 19). שם האל: יהוה.