אין כאיוב

האיש העשיר מכל בני קדם יושב באשפה. לפני שבוע היה לו הכול: שבעה בנים, שלוש בנות, עדרים של 7000 צאן ו־3000 גמלים, כבוד, בריאות, חיים בלי סדק אחד. ואז זה בא, ביום אחד, מבשר אחר מבשר, כל אחד ובפיו בשורה רעה מזו של קודמו. הבקר נשבה, הצאן נשרף, הגמלים נלקחו. האחרון בקושי מצליח להוציא את המילים מפיו. הבית קרס על הילדים, וכולם מתו. אחר כך זה פוגע בגופו שלו, בשחין מכף רגלו ועד קדקדו, מגרד, מוגל, עד שאינו יכול עוד לשאת את עורו שלו. עתה הוא יושב מחוץ לעיר, בין האפר והפסולת, וחרס בידו, ובו הוא מגרד את שחיניו, כי הכאב צריך ללכת לאנשהו. אשתו, שבורה בעצמה עד לשד עצמותיה, אומרת את הדבר היחיד שעולה בה: "ברך אלהים ומת." מות, כי אין אלה חיים עוד.

החברים באים. את הטוב ביותר שהם עושים, הם עושים בשבעת הימים הראשונים. הם אינם אומרים דבר. הם יושבים איתו על הארץ, בדממה, כי הם רואים שכאבו גדול מכדי מילים. לו רק נשאר הדבר כך. אבל אז נפתחים פיהם, ויוצאת מהם תאולוגיה: מסודרת, הרמטית, קטלנית. כך זה פשוט עובד, איוב: אלוהים מעניש על החטא ומברך את הירא, ואם זה קרה לך, עשית משהו; התוודה, והכול יסתדר. ארבעה סבבים, ואליהוא הצעיר אחרון, הם מסבירים את אלוהים לאדם היושב גוסס באפר, וכל הסבר הוא רסיס חרס חדש בבשרו. הם מגינים על אלוהים בתשובות. איוב אינו רוצה תשובות. איוב רוצה את אלוהים עצמו. הוא תובע חקירה, משפט, ראיון לפני המלך; הוא רוצה לערוך את משפטו לפני הכיסא ולשאול את שדי בפניו ממש: למה. הוא שואל זאת בעירום, בלי נימוס ובלי חסידות, כאדם שאין לו עוד מה להפסיד מלבד האמת.

אליהוא עוד מדבר על רעם וברק, על העננים שאלוהים מסובב במסיבותיו, כשהסערה האמיתית מתחוללת. מן הסערה עונה אלוהים. הוא עושה זאת בעצמו, בלי חבר ובלי חלום כמתווך. מי שמצפה להסבר, לפירוש של כל הסבל הזה, עוצר את נשימתו. הסבר לא בא. באה שאלה שכנגד, והיא פותחת עולם. איפה היית, שואל אלוהים, ביסדי ארץ? הגד לי, אם אתה יודע כל כך הרבה. מי שם ממדיה, מי נטה עליה קו, על מה אדניה הוטבעו, ומי ירה את אבן פינתה, ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים? איוב, שלא היה עד ללידתו שלו, שומע על לידת הקוסמוס, ומוזיקה עמה: היה בוקר שבו שרו הכוכבים והריעו המלאכים, ואתה לא היית שם. האם ציווית פעם את הבוקר לקום? האם ירדת עד נבכי ים? היודע אתה היכן שוכן האור, והחושך, שתוכל להביאם אל מקומם?

אלוהים ממשיך ובא, וזה הופך לסיור מסחרר בבריאה פראית ומפוארת שאיוב לא עשה ואינו יכול לנהוג בה. גוזלי העורב הזועקים אל אל באין אוכל, ושהוא מכין להם את צידם. יעלי הסלע הכורעות ללדת על צוקים שאין אליהם גישה, במקום שאין בו אדם. הפרא השוחק להמון קריה ולעולם אינו שומע את צעקות הנוגש. היענה המפקירה את ביציה בחול ובכל זאת שוחקת לסוס ולרוכבו כשהיא נמלטת במלוא המהירות. הסוס החופר בעמק בפרסתו, שאינו יודע פחד ומריח את השופר מרחוק. הנשר הבונה את קנו על הסלע ועיניו מביטות בטרף עד למרחקים. ולבסוף שתי המפלצות שאין אדם יכול לעמוד מולן: בהמות, ועצמותיו כאפיקי נחושה, ולויתן, ואש כמו מזנקת מפיו, השוחק לרעש כידון ומרתיח את הים כסיר. התמשוך אותו בחכה, שואל אלוהים, התאלפנו כחיית בית, התשים חבל באפו? ומי אפוא יעמוד לפני? מי נתן לי דבר מעולם שאצטרך לשלם לו? כל אשר תחת כל השמים לי הוא.

אף מילה, בכל זה, על ילדי איוב. אף לא הסבר אחד לשחין, לאפר, לחרס. ובכל זאת די לאיוב בכך; כאן טמון פלא הספר. לשמע אוזן שמעתיך, הוא אומר לבסוף, ועתה עיני ראתך; על כן אמאס ונחמתי על עפר ואפר. הוא יושב בעפר ובאפר כשהוא אומר זאת, ואותו חרס בהישג ידו ואותן זרועות ריקות. במצבו לא השתנה דבר. הכול השתנה, כי הוא ראה את אלוהים. מה שהחברים לא יכלו לתת בכל תשובותיהם, את הנוכחות עצמה, נתנה הסערה בלי תשובה אחת. איוב ביקש הסבר וקיבל מישהו, ומי שקיבל היה די והותר.

הדבר הראשון שאלוהים אומר בספר הזה על איוב נשמע כגאווה: "השמת לבך על עבדי איוב? כי אין כמהו בארץ" (1:8). מה שישראל שר על אלוהים, אומר כאן אלוהים על אדם, כאב המצביע על בנו באולם מלא. אחר כך באו המבשרים, השחין ו־35 פרקים של תוכחה וצעקה. כאשר אלוהים פונה בסוף אל החברים, הוא קורא לאיוב בשני פסוקים ארבע פעמים "עבדי" (42:7-8). האיש שתבע אותו לדין לא הפסיד את הגאווה הזאת. אלוהים לא הרפה ממנו בסערה, גם לא כאשר צעק.

לאיוב נולדים שוב שבעה בנים ושלוש בנות. הבנים נותרים בלי שם, הבנות לא. שמן ימימה, קציעה וקרן הפוך, בערך יונה, בושם וכחל לעיניים, ואביהן נותן להן נחלה בתוך אחיהן (42:13-15). איש שישב באפר עם חרס בידו בוחר שמות שנודף מהם ריח ושהם מבריקים. אין בזה הסבר לדבר ממה שאיבד, וה־10 הראשונים נשארים קבורים. מי כאלוהים הזה? איוב יודע זאת עתה עד עצמותיו השבורות, והוא מעז שוב לקרוא בשם למה שיפה. שום אל שבני אדם בדו מעולם לא הניח לאדם עם חרס לחקור אותו, ולא ענה לו בכוכבי בוקר.

הערה על נוסח המקור. גאוות אלוהים באיוב, "כי אין כמהו בארץ": איוב 1:8; 2:3. איוב על האפר עם החרס: איוב 2:7-8; "ברך אלהים ומת": 2:9; החברים שותקים שבעה ימים: 2:13. נאומי האל מן הסערה, כוכבי הבוקר ביסוד הארץ: 38:1-7; הסיור בבריאה (גוזלי העורב, יעלי הסלע, הפרא, היענה, סוס המלחמה, הנשר): 38–39; בהמות ולויתן: 40–41; "מי הקדימני?": 41:3. אליהוא על הסערה: 36:27-37:24; תשובת איוב "ועתה עיני ראתך": 42:5-6; דין אלוהים על החברים ו"עבדי" ארבע פעמים: 42:7-8; הבנות ונחלתן: 42:13-15. "אלי אלי, למה עזבתני": מתי 27:46; תהלים 22:2. שם האל: יהוה.