על צפרדעים ועל ברד

מצרים הייתה הפנתיאון הצפוף ביותר בעולם העתיק. היה בה אל לנילוס ואל לשמש, אלה בעלת ראש צפרדע ללידה ואל בעל ראש תן למוות; אלים לקציר, לסערה, לפריון, לכתב, לאהבה ולמלחמה. בראש הערימה כולה עמד אדם שראה בעצמו אל: פרעה, בן השמש, הורוס החי, הציר שסביבו היו השמים והארץ אמורים לסוב. דברו היה חוק משום שדברו נחשב אלוהי. בארץ ההיא, שרחשה אלים, עמל עם של עבדים ששם אלוהיו שלו כמעט נשכח ממנו. אחרי 400 שנה של לבנים ומלקות ידע ישראל רק למחצה אל מי הוא זועק.

ואז יצא מן המדבר רועה זקן, בן 80, ובידו מטה ולשונו מגמגמת, והביא בשורה שאף אל ממצרים לא שמע מעודו: שלח את עמי. המלך־האל צחק את צחוקו של מי שמעולם לא ידע סירוב. מי יהוה אשר אשמע בקולו? את האל הזה איני מכיר. בדרכה, זו הייתה שאלה כנה. וכל שאר הסיפור הוא התשובה עליה, תשובה שמצרים עתידה הייתה לחוש אותה מרעידה אותה עד יסודותיה.

לשכנע לא הייתה כוונתו של אלוהים; הוא בא לחשוף את מצרים. "בכל אלהי מצרים אעשה שפטים," אמר, וכך היה, אל אחר אל. הנילוס, שהקטירו לו כמו לאלוהות חיה, האדים והבאיש מדם; מקור כל החיים נעשה ביוב פתוח. מאותם מים עצמם עלו הצפרדעים, הקדושות לאלת הלידה, וזחלו ליבשה במיליונים. הארץ נקברה תחת קדושתה שלה, צפרדעים במיטות, בתנורים, במשארות, עד שהחיה המקודשת נעשתה תועבה שאיש לא העז עוד לפסוע מעליה. השמש, העליונה מכולם, פני המלך עצמו, כבתה לשלושה ימים לחושך כה סמיך שאפשר היה למשש אותו בין האצבעות; שלושה ימים שכב אל השמש מת ברקיע שלו. בלילה האחרון נפל יורש העצר האלוהי, בנו של בן השמש, ועמו ההבטחה שאלוהותה של מצרים תימשך לעד. מכה אחר מכה הופל אל מעל כנו, עד שהפנתיאון העשיר בעולם שכב על הארץ שברים שברים.

ובכל זאת נקודת המפנה של כל המשפט הזה מונחת במכה המגוחכת מכולן, והיא תלויה במילה אחת. כשהצפרדעים הפכו את החיים לבלתי נסבלים, קרא פרעה הגאה למשה השנוא והתחנן לפניו, הוא שלא סבל שום סמכות מעליו, שיעתיר אל אלוהיו שיסיר אותן. משה שאל, כמעט באדיבות, מתי יעתיר בעדו. פרעה רשאי לבחור את השעה בעצמו. ופרעה — אתה קורא את זה, וקורא שוב, כי זה אווילי מכדי להיות אמת — פרעה אמר: מחר. עוד לילה אחד עם הצפרדעים במיטתו, בין סדיניו, על חזהו, ובלבד שלא יצטרך להודות שהצדק עם אחר. טוב, אמר משה, כדברך, למען תדע כי אין כיהוה אלהינו.

לראשונה בכל הכתובים נשמע כאן המשפט שיישא את הכול: אין כיהוה. לא כוהן בבגדי פשתן לבנים שר אותו במקדש; הוא נאמר בארמון שמסריח מצפרדעים נרקבות, באוזני אדם שראה בעצמו אל, על אודות שרצים. אלוהי השמים והארץ מוכיח את ייחודו בדו־חיים מקרקרים ולא בכוכבים, משום שאינו צריך להתגדל כדי להיות הגדול מכולם. מי שהוא באמת הכול, יכול להרשות לעצמו להתחיל מן הקטן שבקטנים.

כמה מכות אחר כך הוא חוזר על כך, הפעם בגוף ראשון, כדי שלא יהיה ספק מי ישיב בקרוב על השאלה. סמוך לפני הברד מצווה אלוהים לומר לפרעה: בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותיי אל לבך, בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. פעמיים זה נשמע במצרים, בפעם השנייה מפי אלוהים עצמו, ובשתי הפעמים לאותה מטרה: כדי שתדע. הפועל העברי, ידע, מרחיק מעבר לידיעה; פירושו להכיר, לחוות, להיעשות קרוב ומוכר, וזו המילה שבה אומר הכתוב שאדם ידע את חוה אשתו (בראשית 4:1). אלוהים מפרק ממלכה משום שהוא רוצה להיוודע. את השאלה שהספר הזה עוקב אחריה לא בדו אנשים אדוקים כדי לייחס אותה אחר כך לאלוהים. אלוהים מבטא אותה בעצמו, בארץ שבה הוא הכי פחות רצוי, באוזני הכוח שמכחיש בתוקף הרב ביותר את קיומו.

המילה הזאת, מחר, שגורה בפי כולנו. בכל אדם יושב מלך שמעדיף לישון עוד לילה עם הצפרדעים מאשר להודות לרגע אחד שטעה; שבוחר באומללות המוכרת על פני ההתמסרות הלא נודעת; שדוחה ודוחה, כי להודות מרגיש כמו להפסיד. אתה מכיר את הצפרדעים שלך, את ההרגל שאינך מצליח להיפטר ממנו, את הטינה שאתה מטפח, את הדימוי העצמי שאינך מעז להרפות ממנו. ואתה מכיר את הקול האומר: מחר, מחר, לא היום. אלוהים ממתין למחר הזה בסבלנות מדהימה. אבל הוא מותיר את השאלה עומדת, מול פרעה ומולך. עד מתי תיאחז במה שמרסק אותך, בשעה שאין כמוהו?

לפרעה הוא מצווה לומר עוד בטרם תיפול המכה הראשונה: "בני בכרי ישראל. שלח את בני ויעבדני" (שמות 4:22-23). מה שבא אחר כך הוא יותר ממשפט נגד אלים. זה אב שבא לקחת את ילדו, והמכה האחרונה פוגעת בבנו הבכור של האיש שלא רצה לשלח את בנו של האב. משה, 40 שנה אחר כך, נוקב ביסוד של הכול: לא משום שהעם הזה היה רב משאר העמים, כי הוא היה המעט מכל העמים, "כי מאהבת יהוה אתכם" (דברים 7:7-8). הפועל שבא ממש לפני כן חזק עוד יותר. יהוה חשק בהם (חָשַׁק), כתוב שם: הוא נקשר אליהם, השתוקק אליהם, באותה מילה שנשמעת כשגבר מאבד את לבו לאישה. האל שרוצה להיוודע איבד בעצמו את לבו.

ראה בעבור מי הוא עושה את כל זה: אספסוף של עבדים שאיבדו את שמו, ושברגע שבא הרעב יתגעגעו אל סיר הבשר של עבדותם. אדוקים הם לא היו, וגם לא ראויים. הוא נלחם בעבורם עוד בטרם הם אוהבים אותו. הוא מוכיח מי הוא בפני מי שעדיין אינם מכירים אותו. כזה הוא האל הזה מן הדף הראשון: הוא מתחיל במי שאין לו דבר ואינו ממתין עד שמישהו יהיה ראוי, וזו, אם תעז להאמין, הבשורה הטובה ביותר שיש.

הערה על נוסח המקור. המכות על פי שמות 7–12. "בכל אלהי מצרים אעשה שפטים": שמות 12:12; השווה במדבר 33:4. "למען תדע כי אין כיהוה אלהינו" (הצפרדעים): שמות 8:6; "בעבור תדע כי אין כמני בכל הארץ" (לפני הברד): שמות 9:14. ידע כהיכרות אינטימית: בראשית 4:1; השווה עמוס 3:2. "בני בכרי ישראל": שמות 4:22-23; "כי מאהבת יהוה אתכם" וחשק: דברים 7:7-8; 10:15; לשימוש האנושי השווה בראשית 34:8; דברים 21:11, שניהם בהקשר טעון. הצפרדעים המתות והלב שהוכבד: שמות 8:9-11; "היום אם בקלו תשמעו": תהלים 95:7-8; "כל עוד נקרא היום": עברים 3:13. שם האל: יהוה.