שירת הים

כעבור ימים אחדים אותו עם עצמו לכוד. לפניהם הים, רחב ושחור ובלי חוף בצדו השני; מאחוריהם מתאבך העפר תחת 600 רכב בחור, גאוות הצבא שהרעיד את העולם. פרעה קבר את בנו ושילח את עבדיו. אחר כך חזר בו (אל אינו נכנע) ורדף אחריהם, להשיב את אשר לו. אין עוד לאן לפנות. העם שאך אתמול טעם טעם חירות עושה מה שבני אדם עושים כשהמלכודת נטרקת: הוא צועק מפחד, ומתהפך על האיש שהביא אותו הנה. המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר?

רוח קמה, כל הלילה, והים נסוג. הוא אינו מתייבש כשלולית; המים עומדים כשתי חומות, וביניהן משתרע שביל של יבשה, במקום שרגע קודם לכן געשה התהום. עם שלם עובר בו, בחשכה, בין שני קירות מים שאינו מעז לגעת בהם. כשהמרכבות מסתערות אחריו, אל החול, אל קרקעית הים, מתהפכת הרוח, והמים שבים ונופלים על סוס ורוכב ועל כל חיל פרעה, והכוח שחשב את עצמו לאל שוקע כאבן במצולות, והגלים נסגרים, ונעשה שקט. עם אור ראשון נפלטים המתים אל החוף, וישראל עומד בצד השני, בגדיו רטובים ורגליו יבשות, ומביט במים שנסגרו מעל אויבו.

שם, על החוף, זה פורץ. זו השירה הראשונה בכל המקרא, והיא התפרצות יותר משהיא תפילת הודיה מאופקת. עם שר כשאוויר הים המלוח עוד בריאותיו: אשירה ליהוה כי גאה גאה, סוס ורכבו רמה בים. באמצע השירה, בשיאה, נוטה ההודיה ונהפכת לשאלה שאינה מצפה לתשובה, משום שהיא עצמה התשובה. מִי־כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהוָה? מִי כָּמֹכָה, נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ, נוֹרָא תְהִלֹּת, עֹשֵׂה פֶלֶא? שתי מילים בלבד, קצרות דיין כדי לצעוק אותן: מִי כָמוֹךָ? מי משתווה לך, מי מגיע עד אליך, מי עושה את אשר אתה עושה? זו שאלתו של מי שעומד פעור פה, כמו ילד הרואה את הסערה עוברת על פני הים ואינו יכול אלא לקרוא: מי עושה את זה? שאלה, קריאה והודאה מתמזגות לאחת. העבדים, שלפני שבוע בקושי יכלו לבטא את שם אלוהיהם, שרים את השאלה כתרועת ניצחון אל ים מלא אויבים צפים. השאלה של הספר הזה נולדה, והיא נולדה מתוך מוזיקה.

כשהגברים כילו לשיר, לוקחת מרים, אחות משה, תוף בידה, וכל הנשים יוצאות אחריה בתופים ובמחולות, והן עונות את הפזמון מעבר למים: שירו ליהוה כי גאה גאה. עם של עבדים שבורים רוקד על שפת ים מלא גוויות. מי ששומע בכך אכזריות שכח איך נשמעת הרווחה אצל מי ששקע מתחת למים ועדיין נושם. אלוהים עצמו אינו חפץ במות הרשע (יחזקאל 33:11), אבל הוא אינו מניח לעושק את המילה האחרונה. עבודת אלוהים אמיתית איננה מלוטשת, והיא שופעת: תוף ביד ומי הים עוד בשיער.

יש בשירה הזאת עומק שאפשר לרדת לסופו רק כשיודעים מה היה הים לעמים שמסביב. בכנען ובבבל היה הים יותר ממים. הוא היה כוח, אל של תוהו, הסכנה הקדמונית שאיימה על כל סדר, וסיפרו עליו מיתוסים שבהם האלים מצליחים לרסן אותו רק בקושי רב. בשירה הזאת הים אינו אל ואף אינו יריב; הוא כלי עבודה. אלוהים בוקע אותו במילה, מוליך בו את עמו כבדרך עפר, וטורק אותו על אויבו כדלת. לזה מתכוונים המשוררים במי כמוך: לא שהוא החזק שבאלים, אלא שהכוחות שאחרים עובדים להם עושים אצלו את העבודה השחורה.

השירה מביטה אל מעבר לחוף. עוד לפני שהעם צעד צעד אחד אל תוך המדבר, ולפניו רק חול וצמא, הוא כבר שר על ההגעה. שני פסוקים אחרי השאלה נוקבת השירה גם במה שהניע את אלוהים: "נחית בחסדך עם זו גאלת, נהלת בעזך אל נוה קדשך" (שמות 15:13). תבאמו ותטעמו בהר נחלתך, מכון לשבתך פעלת. והיא מסתיימת במשפט יהוה ימלך לעלם ועד, משפט הנשמע כאן לראשונה בכתוב בקול רם. על סף הריק מכריז קומץ של עבדים לשעבר על מלכותו הנצחית של אלוהיו. זו האמונה: לשיר על ההר בעוד אתה שקוע עד הקרסוליים בחול החוף.

כאן, ושוב מאוחר יותר, קורה דבר שכמעט אינו מורגש, והוא התפנית הרכה מכולן. אותה שאלה הראויה לאלוהים מתהפכת ונופלת על העם. בסוף ימיו שר משה זאת: מי כמוך, ישראל, עם נושע ביהוה? האל שאין כמוהו עושה עם שאין כמוהו. לעם הזה אין דבר משל עצמו. זו חבורה של עבדים נמלטים, קשי עורף וקטנים, וכעבור חודשים אחדים כבר שוב רוקדים סביב עגל זהב. אין לו אח ורע משום שהוא שלו. אם תעז להחיל זאת על עצמך, מונח כאן סוד כל הכבוד שיהיה לך אי פעם. הוא נובע ממי שאתה שייך לו, ולא ממה שאתה משיג. מי כמוך? השאלה הזאת נשענת כולה עליו, שנשא אותך דרך הים.

כך נולדה השאלה: כמשפט על אלוהי השקר במצרים וכשיר הלל לאל האמת ליד הים. היא תנדוד, מן החוף הזה אל ההר, מן ההר אל המקדש, מן המקדש אל חורבותיו של נביא שנשא את השאלה עצמה כשם, עד שתמצא את תשובתה העמוקה ביותר. התשובה הזאת עמוקה מן המים שבלעו צבא. היא נמצאת אצל אל הנושא עוון וחפץ בכך. אבל זה בהמשך. כאן, בצדו השני של הים, רק זה ודאי, ודי בו כדי לרקוד: אֵין כַּיהוָה.

הערה על נוסח המקור. שירת הים: שמות 15:1-21; השאלה הכפולה בפסוק 11; ההגעה והמלכות הנצחית ב־15:17-18; החסד כמניע ב־15:13; מרים והנשים ב־15:20-21. אינו חפץ במות הרשע: יחזקאל 33:11. "מי כמוך ישראל": דברים 33:29; השוו שמואל ב 7:23. "על כנפי נשרים [...] אלי": שמות 19:4. במסה: ים ובעל במחזור בעל האוגריתי; מרדוך ותיאמת באנומה אליש, לוחות IV-V; "עד פה": איוב 38:11; תהלים 65:8; 89:10; הים בחיתולים: איוב 38:8-9. שם האל: יהוה.