19

מי הוא אפוא זה?

הסערה נשמעת לו (מרקוס 4:35-41)

7 דק׳ קריאה

מי כמוך?

השאלה

τίς ἄρα οὗτός ἐστιν"מי הוא אפוא זה?"

מרקוס 4:41התלמידים, זה לזה בסירה

ובכל זאת יושב השם הזה עתה בסירה, על כר, בבגדים רטובים, והוא עשה זה עתה את מה שרק השם הזה יכול לעשות.
העמקות:

ערב על ים הגליל, ולים יש שם רע. הוא שוכן נמוך, דחוק בין גבעות, ובלי אזהרה יכולה הרוח לצנוח דרך הנקיקים ולהקציף את המים תוך דקות לחומות. האנשים בסירה יודעים זאת; רובם נולדו כאן, הם דגים בים הזה כל חייהם. ובכל זאת נתקפים הדייגים המנוסים האלה אימת מוות כשהסערה פורצת, הגלים מכים מעבר לדופן והסירה מתמלאת מים. הם דולים, הם מושכים בחבלים, הם צועקים זה אל זה מעל הרוח. בירכתי הסירה, על כר החותר, שוכב רבם וישן.

ישן. בעוד המים עולים והאנשים נאבקים על חייהם, הוא ישן, מותש, וראשו על כר, כילד שאינו יודע דבר על סכנה. כאן החידה הראשונה של התמונה הזאת. בכל הברית הישנה היה הים האויב הקדמון, התוהו השואג שרק יהוה יכול לְאַלֵּף. עתה הים הזה עושה כמיטב יכולתו לבלוע את האיש שעשה אותו פעם, והוא אינו מרגיש בכך. הם מעירים אותו בטלטול, ומה שיוצא מפיהם הוא יותר תוכחה מתפילה, חשוף ואנושי: רבי, לא אכפת לך שאנחנו אובדים? אתה שוכב וישן בזמן שאנחנו טובעים?

הוא קם. בלי בהלה, בלי תפילה חפוזה לשמים לעזרה. הוא פונה אל הסערה ישירות, כמו שפונים אל חיה שהרחיקה לכת. שתוק, הוא אומר לרוח. דום. מרקוס נוקט שם מילה שפירושה המילולי: סתום את הלוע. עמוד, שכב. הרוח שוככת, במכה אחת, המים נעשים חלקים כמראה, ושוררת דממת מוות. לא כך שוככת סערה שכלתה את זעמה. כך נשכבת חיה ששומעת את אדוניה. הים, שרגע קודם נהג כאל, נשמע לאדם עייף שזה עתה נזף בו.

אחרי הסערה האנשים מפחדים יותר מאשר בזמן הסערה. כשנשבה הרוח, פחדו מן המים. עתה כשהכול שקט, הם מפחדים ממנו. ויראו יראה גדולה, כותב מרקוס, והם לוחשים זה לזה את השאלה שסביבה סובב הספר הזה כולו: מי הוא אפוא זה, שגם הרוח והים נשמעים לו? הם ראו אותו אוכל וישן ומתעייף; הם יודעים מאין הוא בא, הם מכירים את אמו. עתה הוא עושה את הדבר האחד שבכל שירי הקודש שלהם היה שמור לאחד.

את המפתח כבר החזיקו בידם. הם גדלו על המזמורים, והמזמורים ידעו מי מכניע את הים. אתה מושל בגאות הים, שרו; בשוא גליו אתה תשבחם. יקם סערה לדממה, ויחשו גליהם. עד פה תבוא ולא תסיף, אמר אלוהים לגלים הגאים; ופה ישית בגאון גליך. שם אחד שייך למשפטים האלה, ואין זה שמו של נגר מנצרת. ובכל זאת יושב השם הזה עתה בסירה, על כר, בבגדים רטובים, והוא עשה זה עתה את מה שרק השם הזה יכול לעשות. השאלה מִי כַּיהוָה?, שהדהדה בכל הכתובים, נעשתה בלילה אחד על המים לשאלה אחרת, ותשובתה אותה תשובה: מי הוא אפוא זה?

הם עוד לא העזו לומר זאת בקול, וזה מובן, כי התשובה גדולה מדי לסירת דייגים. האל שברא את הים ושם לו גבולות, שפעם בקע בו נתיב לשחרר עבדים, ושניחם את המשורר בלילו נטול השינה בזיכרון הנתיב ההוא, היה כל הזמן איתם על הסירה: עייף די כדי לישון, קרוב די כדי לגעת בו. הם חשבו שעליהם לשרוד סערה עם מורה ישן. עתה הם חותרים על המים השקטים אל העבר השני, ואדון הים על הסירה. עוד יבואו סערות. אבל מי שיושב בסירה ההיא, יודע מעתה מי שוכב בירכתיים על הכר.


מומחההים, ומי שמכניע אותו

בברית הישנה הכנעת הים שמורה ליהוה לבדו (תהלים 89:10; 93:3-4; 107:29; איוב 38:11). במזרח הקדום הים הוא כוח התוהו המובהק; ההודאה שיהוה משקיט אותו במילה היא הודאה באין־כמוהו שלו.

ישוע פונה אל הים כאל יריב: σιώπα, πεφίμωσο (מרקוס 4:39), "שתוק, היה חסום פה", באותו פועל שבו הוא משתיק רוח טמאה (מרקוס 1:25). פחד התלמידים משנה כיוון: בזמן הסערה הם "פחדנים" (δειλοί, 4:40), אחרי הדממה "ויראו יראה גדולה" (4:41), יראה שמכוונת עתה אליו. שאלתם τίς ἄρα οὗτός ἐστιν ("מי הוא אפוא זה?") היא צורתה של מִי כָמוֹךָ בברית החדשה. אם מרקוס מכוון להד הזה במודע, אי אפשר להוכיח; שהמזמורים מייחסים את הסמכות הזאת ליהוה לבדו, זה כתוב.

מסההאל הישן

המזמורים מכירים את קובלנתו של מי שחווה שאלוהים ישן: "עורה, למה תישן אדני? הקיצה, אל תזנח לנצח!" (תהלים 44:24). בסצנה כמעט זהה ישן עוד מישהו. יונה שכב וישן בירכתי הספינה, בעוד המלחים הגויים מתפללים על חייהם והסערה מאיימת לנפץ את הספינה. כאן נגמר הדמיון, וההבדל אומר הכול. יונה נאלץ ליפול אל הים לפני שהים שקט; הסערה שככה רק כשהנביא הסורר נעלם בגלים. ישוע משקיט את הים במילה אחת, מכוח סמכותו שלו, בלי שמישהו יצטרך להיזרק אל המים. ובכל זאת עתיד היה לבוא יום שבו גם הוא, כיונה שני וגדול ממנו, יושלך אל המצולה כדי להשקיט סערה גדולה מזו שעל ים הגליל: הסערה בין אלוהים ובין האדם. על הים השקיט אותו במילה. על הצלב השקיט אותו בכך שטבע בו.

לבלא אכפת לך?

"רבי, לא אכפת לך שאנחנו אובדים?" זה אחד המשפטים הכנים ביותר בבשורה, ורבים התפללו אותו במילים שלהם. זו תוכחתו של מי שיושב בסערה בעוד אלוהים נראה ישן: התחושה שהוא אמנם שם, איפשהו, אבל לא ער, לא מעורב, לא נרגש ממה שקורה לך. אם אתה מזהה את המשפט הזה, אתה בחברה טובה. התלמידים התפללו אותו בקול, באמצע המים. ישוע שאל אותם אחר כך אמנם למה פחדו כל כך, אבל קודם קם והשתיק את הסערה.

נכון שהוא ישן. לא נכון שלא היה אכפת לו. במקום אחר מרקוס מראה מה מתחולל בו כשהוא רואה אנשים במצוקה: "כשראה את ההמון הרב נכמרו רחמיו עליהם, כי היו כצאן אשר אין להם רועה" (מרקוס 6:34). על הים הוא לא ישב על החוף, או בנמל בטוח קילומטרים משם. הוא ישב כל הזמן באותה סירה, באותם מים, ואותם גלים עוברים עליו, ושנתו הייתה מנוחתו של מי שבוטח באביו. גם כשהוא נראה ישן, הוא מעולם לא ירד מן הסירה. וכשהוא קם ומדבר, גם הים נשכב.

הערה על נוסח המקור. הסערה על הים: מרקוס 4:35-41 (השוו מתי 8:23-27; לוקס 8:22-25). ישוע הישן על הכר: 4:38; "שתוק, דום" (πεφίμωσο): 4:39; השוו 1:25; "מי הוא אפוא זה?": 4:41. יהוה כיחיד המכניע את הים: תהלים 89:10; 93:3-4; 107:29; איוב 38:11. יונה הישן: יונה 1:5-6. הקובלנה "למה תישן?": תהלים 44:24. רחמי ישוע: מרקוס 6:34. שם האל: יהוה.