הנשימה העצורה

הוא ירד עד לתחתית, והוא חזר עם המפתחות. הכול מתקיים בו. נשלם.

ובכל זאת זה עוד לא נגמר.

בין ה"נשלם" ובין ה"הנה אני עושה הכול חדש" משתרע זמן מוזר, הזמן שבו אנו חיים. המערכה הגדולה הוכרעה והתוצאה קבועה, אבל השופר עוד לא נשמע. זה כמו הרגע שבין הברק לרעם: כבר ראית את האור, ואתה סופר, ומחכה לקול שמוכרח לבוא.

ברגע הזה אנו עומדים, לא עוד בלילה שלפני הצלב ועדיין לא בבוקר החתונה. באמצע, וההבטחה ביד וההגשמה באופק.

ריק הזמן הזה איננו. הוא נראה כחדר המתנה, אבל המארח כבר יושב בו, והדלת אל אולם השמחה פתוחה כדי סדק. העולם חושב שהשקט יימשך. הבריאה כולה עוצרת את נשימתה.

ילד שעומד אחרי הברק ואפו צמוד לחלון וסופר אינו יודע באיזו ספירה יבוא הרעם. אבל שהוא יבוא, את זה הוא יודע.