האל הרוכן

בשולי כל כפר בעולם העתיק שכב תל האפר. לשם השליכו את האפר מן התנורים, את שברי הכלים השבורים, את הפסולת הנרקבת, את כל מה שאיש כבר לא רצה. ושם ישבו, בין העשן והזבובים, האנשים שאיש כבר לא רצה: המצורע, הקבצן, האלמנה שאין לה איש. זה היה המקום הנמוך ביותר שאדם יכול היה להגיע אליו בלי לשכב מתחת לאדמה. אל המקום הזה חותר תהלים 113. אבל השיר מתחיל בקצה האחר של העולם, והוא מתחיל בטיפוס.

הוא מטפס, וממשיך לטפס. ממזרח שמש עד מבואו נשמע שם אחד, יהוה, רם על כל גויים, על השמים כבודו. ואחר כך הוא עולה גבוה עוד יותר, עד סחרחורת: מי כיהוה אלוהינו, השוכן במרום כל כך עד שעליו לרכון כדי לראות מה קורה בשמים? אפילו כדי לראות את השמים עליו להתכופף. הכוכבים, המלאכים, אולמות הכס של האור, הנעלה מכול בעינינו, שוכבים לפניו למטה; הוא רוכן מעליהם כמו אדם הרוכן מעל שפת באר כדי להתבונן במשהו שבקרקעיתה.

באותה תנועה עצמה צולל השיר מטה. אותו אל הרוכן מעל השמים ממשיך לרכון בבת אחת, אל מעבר לעננים, אל מעבר לגגות, עד שולי הכפר, בין העשן והשברים. מקים מעפר דל, מאשפות ירים אביון, להושיב עם נדיבים, עם נדיבי עמו. מושיב עקרת הבית, אם הבנים שמחה. זהו שירה של חנה, שהפך עתה למזמור. האל שהשמים כסאו והארץ הדום רגליו כורע ליד הקבצן שבאפר ואוחז בידו. בזה, אומר השיר, אין לו אח וָרֵעַ. אלים רמים היו לגויים לרוב. אבל אל שהוא רם כל כך שהשמים קטנים עליו, ורוכן נמוך כל כך שהלכלוך אינו מגעיל אותו, המגשר בתנועה אחת על המרחק שבין הכס לאפר ומרים משם את הדל שבדלים: אל כזה יש רק אחד.

שיר שני מראה את אותו אל מקרוב כל כך, עד שהקוסמוס מקבל פנים. תהלים 103, לדוד, נפתח באופן מוזר, באיש המדבר אל עצמו. ברכי נפשי את יהוה, הוא אומר – כאילו הוא אוחז בכתפי נפשו העייפה ומנער אותה עד שתתעורר – ואל תשכחי כל גמוליו. הוא מונה את מה שהנפש הזאת אסור לה לשכוח: הסולח לכל עוונך, הרופא לכל תחלואייך, הגואל משחת חייך, המעטרך חסד. באמצע המנייה הזאת עושה דוד דבר ששומעים אותו רק אם מכירים את ההר. הוא מצטט. רחום וחנון יהוה, הוא שר, ארך אפים ורב־חסד. אלה כמעט מילה במילה המילים שאלוהים קרא על עצמו על ההר. השם שהתגלגל שם על הפסגה מונח כאן בפיו של אדם פשוט, דורות אחר כך, כמשפט שהוא יודע בעל פה משום שחי ממנו.

התמונה שסביבה סובב תהלים 103 כולו היא תמונתו של אב. כרחם אב על בנים, רחם יהוה על יראיו, כי הוא ידע יצרנו, זכור כי עפר אנחנו. לרחם הוא כאן הפועל של הרֶחֶם, הפועל שנשמע על ההר; האב הזה אוהב כמו אם. כך עומד האל הרם של קודם רכון מעל אדם, כמו אב הרוכן מעל פעוט שזה עתה נפל על ברכיו. יש שתי דרכים לרכון מעל ילד שנפל. מבט אחד מודד: למה שוב, מתי כבר תלמד? המבט האחר מכיר את הילד ורואה כמה זמן קצר בלבד יודעות הרגליים הקטנות האלה ללכת. תהלים 103 אומר איזה מן השניים הוא אלוהים. כשדוד רוצה לומר כמה גדול הרחם הזה, הוא שולח יד אל הדבר היחיד הגדול דיו: מרחקי הקוסמוס עצמו. כגבוה שמים על הארץ, גבר חסדו על יראיו; כרחוק מזרח ממערב (והשניים לעולם אינם נוגעים זה בזה, יהיה המרחק שתלך אשר יהיה), הרחיק ממנו את פשעינו. הגובה המסחרר של תהלים 113 נעשה כאן לסרגל המודד עד כמה הרחיק לשאת את עווננו.

כי אנוש כחציר, ודוד מפוכח בעניין הזה: רוח עוברת בו, ואיננו, ולא יכירנו עוד מקומו. אנחנו עפר עם תאריך תפוגה. אבל חסד יהוה, הוא שר, מעולם ועד עולם על יראיו. מצד אחד גבעול עשב שכבר אחר הצהריים יבש; מצד שני אהבה בלי ראשית ובלי אחרית. ובכל זאת השניים נוגעים זה בזה, כי הנצחי רוכן מעל העשב, כפי שרכן מעל השמים ומעל הקבצן שבאפר. מי כיהוה אלוהינו? איש אינו שוכן גבוה כל כך, ואיש אינו רוכן עמוק כל כך.

הערה על נוסח המקור. תהלים 113: השאלה "מי כיהוה אלהינו" (113:5), האל המגביה את עצמו והמשפיל את עצמו (113:5-6), הדל מן העפר והעקרה כאם שמחה (113:7-9; השוו שמואל א 2:5,8). ההלל (תהלים 113–118) והפסח; השוו מתי 26:30. תהלים 103: רחמי האב ו"זכור כי עפר אנחנו" (103:13-14), עם רִחַם (השוו שמות 34:6), מידותיהם הקוסמיות של החֶסֶד והסליחה (103:11-12), נוסחת הרחמים החוזרת (103:8; השוו שמות 34:6), החציר והחֶסֶד הנצחי (103:15-17). "ברכי נפשי את יהוה": 103:1-2. שם האל: יהוה.