כל עצמותי תאמרנה

דוד ידע מה פירוש להיות נרדף. שנים ארוכות רדף אחריו מלך, לרוחב מדבר יהודה, ממערה למערה, ולו מטרה אחת: להמיתו. בתהלים 35 שומעים אדם שרץ, מסתובב וזועק אל היחיד שעוד יכול להצילו. ריבה יהוה את יריבי, לחם את לחמי; החזק מגן וצנה וקומה בעזרתי; והרק חנית וסגר לקראת רדפי; אמר לנפשי: ישעתך אני. רגש אדוק הוא אינו מבקש. הוא מבקש מאלוהים להתחמש ולעמוד כלוחם מאחוריו על השביל. סביבו עומדים עדים המטפלים עליו דברים שמעולם לא שמע עליהם, אנשים המשלמים רעה תחת טובה עד שהוא נותר לבדו לגמרי. מן האיש הכחוש הזה, שהריצה והפחד הרזו אותו עד לעצם, נמלטת הודיה שיושבת עמוק יותר מן הפה. כל עצמותי תאמרנה: יְהוָה, מִי כָמוֹךָ? לא שפתיו, לא לבו: שלדו. מה שעצמותיו משוררות מוחשי מאוד. מי כמוך, מציל עני מחזק ממנו, ועני ואביון מגזלו? אין אל כמו זה, זועקות עצמותיו, כי שום אחר מעולם לא נטה לצד הקורבן נגד החזק שבחדר.

אדם יכול לרוץ כל עוד יש קרקע תחת רגליו. תהלים 40, שוב לדוד, מתחיל במקום שבו הקרקע הזאת נגמרת. הוא מדבר על בור שאון, על טיט היון, דמותו של בור מים ישן ובקרקעיתו שכבת רפש, שבו כל תנועה מושכת אותך עמוק יותר ואצבעותיך אינן מוצאות אחיזה בדופן. קוה קויתי יהוה, הוא שר, ויט אלי וישמע שועתי; ויעלני מבור שאון, מטיט היון, ויקם על סלע רגלי. יותר מזה אינו רואה מתוך הבור. יד מלמעלה, משיכה, ואז אבן תחת רגליו, לראשונה מזה ימים משהו שאינו נכנע. על האבן הזאת הוא שר שיר חדש, ומה שהוא אומר הוא השאלה הישנה בצורה אחרת. אֵין עֲרֹךְ אֵלֶיךָ.

מתוך הבור ראה דוד רק יד. בתהלים 18 הוא מראה מה עמד מאחורי היד הזאת. הוא שר את השיר הזה ביום שבו הציל אותו יהוה מכף כל אויביו ומיד שאול, היום שבו נגמרה הרדיפה. השיר נפתח בהצהרת אהבה: "אֶרְחָמְךָ יְהוָה חִזְקִי." הפועל קשור ברֶחֶם מפרק 5, ובצורה הזאת אינו מופיע בשום מקום אחר במקרא: אדם האוהב את אלוהים במילה שבה אלוהים מרחם. אחר כך יורד השיר אל המים. חבלי מוות אפפוהו, נחלי בליעל בעתוהו, מוקשי שאול כבר היו כרוכים סביב קרסוליו. בצר לו קרא, איש אחד, קול אחד. ומעליו השמים נעים. הארץ געשת ורועשת, מוסדי ההרים רוגזים, עשן עולה באפו של אלוהים ואש אוכלת מפיו. הוא מטה שמים ויורד, וערפל תחת רגליו; הוא רוכב על כרוב ועף, ונישא על כנפי רוח. הוא מרעים ושולח חציו, עד שנראים אפיקי מים ונגלים מוסדות תבל. הבריאה כולה קמה בשביל איש אחד במים. ישלח ממרום, יקחני, ימשני ממים רבים. ויוציאני למרחב. לראשונה מזה שנים עומד דוד באוויר הפתוח.

אז הוא אומר מדוע, ואחרי כל האלימות הזאת זה הדבר האחרון שהיית מצפה לו. לא ברית שאלוהים היה חייב לקיים, לא כבוד שהיה עליו להגן עליו. "יחלצני כי חפץ בי" (תהלים 18:20). המילה היא חָפֵץ: למצוא שמחה במישהו, להשתוקק אליו, לרצות בו כל כך שאתה מניע בעבורו הכול. בשיר השירים האהבה עצמה נושאת את הפועל הזה: אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ (שיר השירים 2:7). דוד הכיר אותו מחייו שלו. ביום שבו הודיע שאול לבנו ולעבדיו שהוא רוצה להמית את דוד, כתוב באותו פסוק עצמו: ויהונתן בן שאול חפץ בדוד מאד (שמואל א 19:1). פסוק אחד, שני מבטים. האב רצה במותו, הבן לא יכול היה בלעדיו. בספר שמואל עומד השיר הזה מיד אחרי היום שבו קבר דוד את עצמות שאול ויהונתן בקבר קיש, אביו של שאול (שמואל ב 21:12-14). אב ובן נקברו יחד. מבטו של יהונתן לא נקבר עמו. דוד מצא אותו שוב אצל האל שהטה שמים כדי לקחת אותו. שום חובה לא שלחה את הברק, שום אמנה לא אילצה את אלוהים לקרוע את השמים. הוא בא כי רצה בו.

בהמשך השיר שבה ונשמעת השאלה מן המדבר, ועכשיו יש בה סלע: "כי מי אלוה מבלעדי יהוה, ומי צור זולתי אלהינו" (תהלים 18:32). האבן שתחת רגליו קיבלה שם. אחר כך חולפות השנים, והאיש שנמשה מן המים מזקין. תהלים 71 אינו נוקב בשם משורר; התרגום היווני מציב מעליו את שמו של דוד, ובכל מקרה נשמע כאן מי שעבר בגופו את המזמורים הקודמים. הוא עוד מכיר את הרדיפה. אויביו מריחים את חולשתו כמו טורפים המריחים חיה פצועה, והם לוחשים זה לזה שאלוהים עזבו: רדפו ותפשוהו כי אין מציל. הוא מכיר גם את הבור. אשר הראיתני צרות רבות ורעות, הוא אומר, תשוב תחייני, ומתהמות הארץ תשוב תעלני. רק גופו אינו עוד מה שהיה. אל תשליכני לעת זקנה, הוא מתפלל; ככלות כחי אל תעזבני. בשיער שיבה ובקול דק אינו מבקש מנוחה אלא דחייה. תן לי עוד קצת, עד אגיד זרועך לדור, לכל יבוא גבורתך. כל חייו מתכנסים בשורה אחת: אשר עשית גדלות, אלהים, מי כמוך? העצמות נעשו פריכות, הקול רועד, והשאלה לא השתנתה אף בפסיק מאז המדבר. יש דברים שאינם נשחקים.

הוא ביקש זמן בשביל הדור הבא. בסוף ספר תהלים הדור הזה עומד שם, והוא גדול ממה שהעז לבקש. חמשת המזמורים האחרונים, 146 עד 150, אינם מכירים עוד אויב, לא רפש, לא תלונה. כל אחד מחמשתם פותח ומסיים באותה מילה, הַלְלוּ יָהּ. בלב הצהלה הזאת חוזרת ונשמעת השמחה של תהלים 18: "כי רוצה יהוה בעמו, יפאר ענוים בישועה" (תהלים 149:4). מה שגילה איש אחד במים, שר כאן עם שלם. השיר הולך ומתעצם עד שאינו נכנס עוד בקול אחד: הללוהו בתקע שופר, בנבל וכנור, בתף ומחול, במנים ועוגב, בצלצלי שמע ובצלצלי תרועה. הקול הדק של הזקן נעשה תזמורת. ואז נופלת השורה האחרונה של הספר, רחבה כרקיע. כל הנשמה תהלל יה. הללו יה.

במדבר אמרו זאת עצמותיו של איש נרדף אחד. בסוף אומר זאת כל מה שנושם, כל לגימת אוויר, נשאפת ומורמת להלל, גם הנשימה שבה אתה קורא את הדף הזה. מִי כַּיהוָה, שהטה שמים בשביל איש אחד במים, כי חפץ בו? שאל את כל מה שנושם. הוא כבר יודע את התשובה; נשאר לו רק לפרוץ.

הערה על נוסח המקור. "כל עצמותי תאמרנה, מי כמוך": תהלים 35:10 (מציל החלש מן החזק; קריאת הקרב 35:1-3; עדי השקר 35:11-12). בור השאון, הסלע והשיר החדש; "אין ערך אליך" (אֵין עֲרֹךְ): תהלים 40:2-6. תהלים 18: הכותרת (18:1; השוו שמואל ב 22:1); הצהרת האהבה (18:2; אֶרְחָמְךָ, צורת הקל היחידה במקרא משורש רַחֲמִים; השורה חסרה בשמואל ב 22); חבלי המוות וירידת אלוהים (18:5-17); "למרחב" ו"כי חפץ בי" (חָפֵץ, 18:20); "כי מי אלוה מבלעדי יהוה" (18:32). חָפֵץ אצל יהונתן ודוד: שמואל א 19:1; בשיר השירים: 2:7; 3:5; 8:4. עצמות שאול ויהונתן: שמואל ב 21:12-14, מיד לפני השיר בשמואל ב 22. הזקנה ו"מי כמוך": תהלים 71:9-11, 17-20 (בלי כותרת בנוסח המסורה; תרגום השבעים, מזמור 70, מייחס את המזמור לדוד). ההלל החותם: תהלים 146–150; "כי רוצה יהוה בעמו": 149:4 (רָצָה, פועל אחר מ־חָפֵץ); "כל הנשמה תהלל יה": 150:6. שם האל: יהוה.