האם תם חסדו?

יש תשישות שאינה חולפת כשאתה שוכב. אתה עייף עד לשד עצמותיך, ובדיוק כשהאור כבה, הראש נדלק: אותה מחשבה, סיבוב אחר סיבוב, גלגל שאינו נעצר. שלוש לפנות בוקר, ואתה בוהה בתקרה; הצלחת מארוחת הערב עומדת חצי מלאה במקרר, כי לאכול כבר אינך מצליח; ביום אתה נע בתוך חייך שלך כמו בתוך דבש סמיך. מי שמכיר את זה, מזהה את זה. יש הקוראים לזה שחיקה, ויש הקוראים לזה דיכאון. המקרא אינו מדביק לזה שם, והוא מתאר את זה מבפנים, בתהלים 77.

אסף כותב את זה בלי לייפות דבר. ביום צרתי אדני דרשתי, הוא אומר; ידי לילה נגרה ולא תפוג, מאנה הנחם נפשי. מֵאֲנָה. כל נחמה שעברה בדרכו ניתזה הצדה; דבר לא נגע בקרקעית. אזכרה אלהים ואהמיה, הוא כותב; אשיחה, ותתעטף רוחי. ואז בא המשפט שכל מי ששכב פעם ער בארבע לפנות בוקר מזהה: אחזת שמרות עיני. אלוהים עצמו, הוא אומר, מחזיק את עיניי פקוחות; אפילו לישון כדי לברוח מן הלילה אינני יכול עוד. לפעמים נראית האמונה כמו אדם מותש שאיבד את מילותיו, רחוק מכל שיר הלל.

שרוע על גבו בחושך הוא שואל את השאלות שאדם ירא שמים אינו אמור לשאול. הוא שואל אותן בכל זאת, בקול, בשיר שאלוהים שמר בספר השירים שלו. הלעולמים יזנח אדני, ולא יסיף לרצות עוד? האפס לנצח חסדו? גמר אמר לדר ודר? השכח חנות אל, אם קפץ באף רחמיו? כבדה מזו שאלה אינה יכולה להיות: האם הנאמנות שעליה נשענת הברית כולה התרוקנה כמו באר בקיץ? המזמור אינו מתבייש בה, ואלוהים לא מחק את השאלה. מסתבר שמותר לשאול אותה, ובקול.

הוא יוצא מזה, בדרך שלא היית מצפה לה. שום קול מן השמים אינו נופל ומסביר את לילו; על שום "למה" אינו מקבל תשובה. הוא מאלץ את מבטו להתרחק מרגשותיו, אל עברו של אלוהים. אזכיר מעללי יה, הוא אומר; אזכרה מקדם פלאך. בעודו מדפדף לאחור, הוא מגיע אל הים, ופתאום השיר נעשה סרט. ראוך מים אלהים, ראוך מים יחילו; זרמו מים עבות, קול נתנו שחקים, אף חצציך יתהלכו; קול רעמך בגלגל, האירו ברקים תבל, רגזה ותרעש הארץ. ובתוך הסערה הזאת עובר שביל, לרוחב הים, חומות מים מימין ומשמאל, ועם שלם עובר בו ביבשה. השורה הנושאת את הכול עומדת שם: בים דרכך, ושביליך במים רבים, ועקבותיך לא נדעו. אלוהים הלך בראש, דרך הבלתי אפשרי, ולא השאיר אף עקבה אחת שאפשר ללכת בעקבותיה. אל התמונה הזאת חוזר אסף, שם בחשכתו חסרת השינה, שבה לא מצא בשום מקום סימן לאלוהים. ההצלה הגדולה ביותר בכתובים כולם לא השאירה טביעה. אם כן, היעדר העקבות אינו היעדרו של אלוהים. הוא עדיין אינו יודע מדוע הלילה הזה ארוך כל כך. אבל הוא יודע שוב מי הולך לפניו, בלי להיראות.

מזמור אחר הולך רחוק יותר משאסף העז. תהלים 89 בנוי על המילה מן ההר, חֶסֶד, והיא נופלת בו שבע פעמים. איתן פותח בשיר ההלל היפה ביותר שקיים על נאמנות אלוהים: חסדי יהוה עולם אשירה; מי כיהוה בבני אלים? פסוק אחר פסוק הוא שר מחדש את השבועה שנשבע אלוהים לדוד. לעולם אשמר לו חסדי, ובריתי נאמנת לו; כסאו כשמש נגדי, כירח יכון עולם, ועד בשחק נאמן. כמעט 40 פסוקים הוא גודש הבטחה על הבטחה, עד שאתה מתחיל להאמין ששום דבר לא יוכל לשבור את זה.

ואז נקרע מיתר. "ואתה זנחת ותמאס", ובמילה הקטנה האחת הזאת המזמור מתהפך. הברית הופרה, הכתר מונח בעפר, החומות פרוצות, צאצא דוד מובל בכבלים. כל מה שהבטיח החצי הראשון, מונח בחצי השני שברים. המזמור מסתיים בלי פתרון, באגרוף מורם: איה חסדיך הראשנים, אדני, נשבעת לדוד באמונתך? תשובה אינה באה. ובכל זאת הדבר האחרון שכתוב שם, כמעט מבעד לשיניים חשוקות, הוא הלל: ברוך יהוה לעולם, אמן ואמן. זה נשמע כמו אדם הנאחז בשתי ידיו בדלת שנראית טרוקה. אלוהים שמר גם את זה בספר השירים שלו, עם הסדק העובר לרוחבו. איתן הכיר רק את השברים, והוא שר עליהם את האמן שלו.

על שאלותיהם של אסף ואיתן משיב אלוהים במקום אחר, וכמעט מילה במילה. על השאלה אם הוא מסתתר לעולם ואם חסדו תם לנצח, הוא אומר בפי ישעיהו: "ברגע קטן עזבתיך, וברחמים גדלים אקבצך. בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך, ובחסד עולם רחמתיך [...] כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה, וחסדי מאתך לא ימוש" (ישעיהו 54:7-8, 10). ומי שקובל שאלוהים שכח חנות, מקבל בחזרה שאלה שרק אוהב יכול לשאול: "התשכח אשה עולה, מרחם בן בטנה? גם אלה תשכחנה, ואנכי לא אשכחך. הן על כפים חקתיך" (ישעיהו 49:15-16). הקינה אינה נמחקת. היא מקבלת תשובה, והתשובה הזאת נשמעת כמו לבה של אם.

ספר התהלים שומר לצד הימים השטופי שמש גם את לילו חסר השינה של אסף ואת שבריו של איתן. שאלותיהם מושרות היישר אל פני אלוהים, ובכך יש להן כתובת. אינך שואל "איה נאמנותך?" את מי שאינך מצפה ממנו לדבר.

כך מותר גם לך לבוא. בארמון מלא משרתים ההולכים על קצות האצבעות ולוחשים וממתינים שיפנו אליהם, יש אחד שנכנס סתם כך לחדר השינה של המלך, באמצע הלילה, ומעיר אותו משום שהוא צמא ורוצה כוס מים. זה איננו איש החצר; הוא היה מאבד את משרתו. זה הילד. הוא אינו יודע דבר על נוהלי טקס; הוא יודע רק שזה אביו. הקינה מתפללת כמו ילד המעז להעיר את אביו בלילה בשאלת "למה" גולמית, ובעצם בואו מראה שהוא מאמין שהוא רצוי. מִי כַּיהוָה? אף אחד מאלוהי העמים לא הניח שיתקרבו אליו כך; את כולם היה צריך לפייס במנחות ובפחד, ואף אחד מהם לא הניח לילד בוכה להעיר אותו בלילה. האל הזה כתב את קינתו של הילד ההוא, ושר אותה עמו.

הערה על נוסח המקור. תהלים 77 (אסף): הלילה שאין בו נחמה (77:2-5); "האפס לנצח חסדו?" ושרשרת השאלות (77:8-10); המפנה בזכירה והדרך בתוך הים (77:12-21). תהלים 89 (איתן): שיר ההלל ו"מי כיהוה" (89:2-9), עם חֶסֶד שבע פעמים (89:2,3,15,25,29,34,50); השבועה לדוד (89:20-38); השבר "ואתה זנחת" והקינה שאינה נפתרת (89:39-52); הברכה החותמת (89:53), החותמת גם את הספר השלישי של התהלים, ואפשר שהיא שייכת לקובץ יותר מאשר לאיתן. תהלים 88 כקינה האפלה ביותר. תשובת אלוהים על השאלות: ישעיהו 54:7-10; 49:14-16. שם האל: יהוה; במקום שבו בנוסח המקור אֲדֹנָי, נכתב אֲדֹנָי.