היום שאין כמוהו

לפני זמן רב, בלילה אחד על גדת נחל קטן, היבק, נותר איש לבדו בעוד שכל משפחתו כבר עברה. בחושך אחז בו מישהו, זר, מתאבק, והם התגלגלו נאבקים על האדמה, שעה אחר שעה, כל הלילה, עד שהאור החל לעלות. האיש היה יעקב, הרמאי, שכל ימיו הטה הכול לטובתו, ועכשיו לראשונה לא ניצח ולא הפסיד. עם עלות השחר נגע הזר בכף ירכו, ויעקב ידע פתאום עם מי הוא נאבק. לא אשלחך, התנשף, כי אם ברכתני. הוא קיבל ברכה ושם חדש, ישראל ("השורה עם אל"), והוא צלע אל תוך הבוקר, צולע עד סוף ימיו, אבל מבורך. לילו הכבד ביותר הסתיים עם שחר.

מאות שנים אחר כך נושא עם שלם את שמו. יעקב נקרא ישראל, וישראל עומד על סף לילה כבד מזה שעל הנחל. בבל עולה, וירמיהו, שבמשך שנים נאלץ לבשר בעיקר רעה, מקבל שליחות שנראה כי אינה מתאימה לשום דבר: כתוב לך את כל הדברים אשר דברתי אליך אל ספר, כי הנה ימים באים ושבתי את שבות עמי (ירמיהו 30:2-3). אלה נעשים דברי נחמה, והם מתחילים בזעקה. הוי כי גדול היום ההוא מאין כמהו, ועת צרה היא ליעקב, וממנה יושע (30:7). ירמיהו קורא לאסון בכוונה על שם האיש מן היבק. העם הנושא את שם יעקב עובר את לילו של יעקב, וכמו אז נמשך המאבק עד שהאור בא.

מֵאַיִן כָּמֹהוּ: אין כמוהו. בכתובים הנוסחה הזאת נאמרת כמעט תמיד על אלוהים: אין כיהוה אלהינו (שמות 8:6); אין קדוש כיהוה (שמואל א 2:2). לעתים רחוקות היא נאמרת על אדם. כששאול, גבוה מכל העם משכמו ומעלה, עמד לפני ישראל, קרא שמואל: הראיתם אשר בחר בו יהוה, כי אין כמהו בכל העם (שמואל א 10:24). המלך הזה סיים את דרכו בהר הגלבע, על חרבו שלו (31:4). מפי אדם אין ה"אין כמוהו" עומד על אדם; רק במקום שאלוהים עצמו אומר זאת על עבדו, כמו על איוב (איוב 1:8), הוא נשאר עומד. ירמיהו מציב את המילים מעל יום, ושם הן כן עומדות, משום שזהו יומו של אלוהים. אצל הנביאים "היום" הוא השעה שבה אלוהים עצמו מתערב, כדי לשפוט וכדי להושיע. לשומעיו הראשונים של ירמיהו חפף היום הזה את נפילת ירושלים; הנביאים מביטים דרך האסון ההוא אל יום אחרון. לאל שאין כמוהו יש יום שאין כמוהו.

פרק אחד הלאה יורד לילה ברמה. על גבעה מצפון לירושלים בוכה אישה, והיא ממאנת להינחם. זוהי רחל, אמם של יוסף ובנימין, קבורה זה מאות שנים, ובכל זאת שומע הנביא אותה מבכה על בניה, כי איננו (ירמיהו 31:15). הגולים עוברים בשורות ארוכות, בדרכם לבבל, ואם השבט שלהם בוכה אחריהם מן הקבר. אלוהים מדבר אליה, ברוך, כמו שמדברים אל אם ליד מיטת תינוק ריקה: מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה; יש תקוה לאחריתך, ושבו בנים לגבולם (31:16-17). בעודו מנחם אותה, הוא מסגיר את עצמו. את אפרים, נכדה, הוא קורא ילדו שלו: הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשעים? כי מדי דברי בו זכר אזכרנו עוד; על כן המו מעי לו, רחם ארחמנו (31:20).

רחל אינה היחידה שאינה ישנה בלילה ההוא. הָמוּ מֵעַי, כתוב: מעיי הומים. מֵעַיִם הם תוכו של אדם, הבטן, הקרביים, גם הרחם שבו אם נושאת את ילדה, המקום שבו יושב הרגש שאינו מניח להרחיקו בהיגיון. הָמָה הוא קולו של דבר שאינו בא למנוחה: המיית גלים, הגיית יונה, קינת חליל. 15 פסוקים הלאה משתמש ירמיהו באותו פועל לים שאלוהים רוגע ויהמו גליו (31:35), וכך המה גם לבו של אלוהים על מואב כחלילים (48:36). כך סוער עכשיו באלוהים על אפרים. אצל הושע נהפך לבו; כאן תוכו אינו רוצה לשקוט, והסיום מכפיל את פועל הרחם (רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ). זו לשונו של הורה היושב זקוף במיטתו באמצע הלילה כי ילדו לא חזר הביתה, ומקשיב לכל קול ברחוב אם הדלת נפתחת.

מאין זה בא, אמר זמן קצר קודם לכן: ואהבת עולם אהבתיך, על כן משכתיך חסד (31:3). מה הוא עושה כשהלילה חולף, הוא אומר פרק אחד אחר כך, במילים שאלוהים אינו משתמש בהן על עצמו בשום מקום אחר: וששתי עליהם להטיב אותם, ונטעתים בארץ הזאת באמת, בכל לבי ובכל נפשי (32:41). המצווה הגדולה של דברים 6:5 מתקיימת בידי אלוהים עצמו, ומי שהוא אוהב כך הוא עם בגלות. מאחורי צרת יעקב עומד אב שאינו מסוגל לעשות זאת ללבו.

כך יש ליום שני פנים, כשם שלשם על ההר היו שתי כנפיים: עת צרה ליעקב, והיום שממנו הוא נושע. המשפט העמוק ביותר וההצלה הגדולה ביותר נופלים ביום אחד. מה שעל ההר עמד זה לצד זה, רחמים ודין, עומד כאן זה אחר זה בזמן, תחילה הלילה ואחר כך הבוקר, וזה אותו אל בשניהם. היום אינו נעשה בכך קטן ממה שירמיהו אומר. ובכל זאת השם הנקרא עליו הוא עדיין השם מן ההר, של האל החפץ חֶסֶד ומשליך את החטאים במצולות ים. על היום הזה, לאופיו נתונות המילה הראשונה והמילה האחרונה.

על היבק החזיק יעקב עד שבא האור: לא אשלחך כי אם ברכתני. ירמיהו מראה את הצד האחר של הלילה ההוא. אלוהים לא יכול היה להרפות מיעקב כל אותו זמן; מדי דברו בו, זכור יזכרנו. היום הקרוי על שם יעקב יהיה גדול, ואין כמוהו. אבל האל המביא אותו אוחז ביעקב חזק יותר משיעקב אחז בו אי פעם.

הערה על נוסח המקור. הלילה על היבק: בראשית 32:23-33. ספר הנחמה: ירמיהו 30:2-3. היום: ירמיהו 30:7, עם נוסחת האין־כמוהו מֵאַיִן כָּמֹהוּ ("אין כמוהו"); אותה נוסחה על אלוהים: שמות 8:6; שמואל א 2:2; על שאול (אֵין כָּמֹהוּ): שמואל א 10:23-24; סופו בגלבע: שמואל א 31:1-4. רחל ברמה ונחמת אלוהים: ירמיהו 31:15-17. "המו מעי" (הָמוּ מֵעַי) והרחמים הכפולים (רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ): 31:20; השוו הושע 11:8. הָמָה לגלים ההומים: ירמיהו 31:35; לקינת אלוהים על מואב: 48:36. אהבת העולם: 31:3. "בכל לבי ובכל נפשי": 32:41; השוו דברים 6:5. האל החפץ חסד ומשליך את החטאים בים: מיכה 7:18-19. "לא מלבו": איכה 3:33. המילוי האסכטולוגי נשאר כאן מאופק: אופי, לא לוח זמנים. שם האל: יהוה.