מלך הגויים

דחליל עומד בשדה מקשה, וירמיהו אינו יכול להסיר ממנו את עיניו. עמוד וקורת רוחב, בגד עטוף סביבו, אולי כובע מעליו; מרחוק הוא נראה כמעט כאדם. הציפורים נבהלות ממנו בימים הראשונים. אחרי שבוע הן מבינות שאינו זז, אינו מדבר ואינו הולך לשום מקום. כך, אומר הנביא, הם אלוהי הגויים. אל תיראו מהם, כי לא ירעו, וגם היטיב אין אותם.

מול העמוד הזה מציב ירמיהו את ההודיה, והיא פורצת ממנו כאנחת רווחה: מֵאֵין כָּמוֹךָ, יהוה. גדול אתה, וגדול שמך בגבורה. מי לא יראך, מלך הגויים? כי לך יאתה. כי בכל חכמי הגויים ובכל מלכותם מאין כמוך. הוא מלך כל הגויים, גם של מי שאינם מכירים אותו, גם של בבל הלועגת לו, גם של מואב. היראה הזאת אינה מקטינה את האדם. מי שכורע לפני המלך הזה עומד זקוף לפני כל השאר, והדחלילים חוזרים להיות מה שהם: עמוד עם בגד.

אחר כך מעמיד הנביא שתי מילים זו לצד זו, הבל וחיים. המילה שהוא נוקט לאלילים פירושה הבל פה, ענן קטן של נשימה בבוקר קר, שנעלם לפני שהספקת לראותו היטב. אין רוח בם, הוא אומר; אפשר לצפות אותם בזהב עד שיבריקו, אבל אי אפשר להפיח בהם נשימה. יהוה הוא אלוהים חיים ומלך עולם. לקול תתו המון מים בשמים; הוא מעלה נשיאים מקצה הארץ, ברקים למטר עושה ומוציא רוח מאוצרותיו. הסערה מתקרבת מעל אותו שדה מקשה עצמו. הרעם מתגלגל על הארץ כקול, והדחליל עומד תחתיו בלי נוע, ובגדו ברוח.

בעיני אלוהים עמוד כזה הוא יותר מאיוולת. בראשית ספרו מניח ירמיהו לאלוהים להיזכר במדבר (2:2). הוא זוכר עדיין: עם שהלך אחריו בחול ובאבן, בלי לשאול מאין יבואו המים, משום שהוא היה שם. ואז הוא שואל את שאלתו של כל אהוב נטוש: "מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו מעלי, וילכו אחרי ההבל ויהבלו?" (2:5). מה עשיתי רע? בורא הרוח והעננים שואל זאת את עמו. את התשובה הוא נותן בעצמו, בתמונה מן הארץ היבשה: "כי שתים רעות עשה עמי: אתי עזבו מקור מים חיים, לחצב להם בארות, בארות נשברים, אשר לא יכלו המים" (2:13). הם החליפו מעיין זורם בבור בסלע שדולף. עמוד עם בגד הוא כלום. ובכל זאת הוא מכאיב לאלוהים, כי עמו כורע לפניו.

יש עוד דבר שמבדיל את מלך הגויים מכל עמוד מוזהב, וירמיהו משמיע אותו במקום שבו הכי פחות מצפים לו. מואב היה מאויביו הקדומים ביותר של ישראל. מלכו בלק שכר פעם נביא לקלל את ישראל, ומואב לעג תמיד לישראל (48:27). עתה נופל הדין על מואב, וירמיהו מתאר אותו כבציר שאינו מתקיים. כרמי שבמה הושחתו, היין חדל מן היקבים, איש אינו דורך עוד את הענבים בתרועה, והתרועה שעוד נשמעת איננה תרועה (48:32-33). בלב הארץ השותקת הזאת מישהו מתחיל לבכות. זה אלוהים עצמו. "על כן על מואב איליל, ולמואב כלה אזעק [...] מבכי יעזר אבכה לך, הגפן שבמה [...] על כן לבי למואב כחללים יהמה" (48:31-32, 36). החליל היה כלי הנגינה של מסע האבל; מי שליווה מת אל קברו שלח חלילנים לפניו. אלוהים הולך במסע האבל של אויבו. המלך המוציא לפועל את גזר הדין בוכה על מי שנפגע ממנו, והפרק אינו מסתיים בחורבות: "ושבתי שבות מואב באחרית הימים, נאם יהוה" (48:47). דמעותיו על מואב אינן פרידה.

דחליל אינו יכול לבכות; הוא אפילו אינו יכול להפנות מבט אל השדה שבו הוא עומד. מלך הגויים מפנה מבט, אל בבל שלעגה לו ואל מואב שבזה לעמו, ולבו הומה כחלילים בכרמי שבמה. מי לא יירא מלך כזה? ירמיהו לא יכול היה לדעת עד היכן תגיע שאלתו. באחרית כל הדברים היא נשמעת שוב, ליד ים הזכוכית: מי לא יירא אותך, אדני, ולא יפאר את שמך? כי כל הגויים יבואו וישתחוו לפניך. הדחלילים כבר נפלו מזמן. מאות שנים לפני ירמיהו כבר הייתה אישה מואביה שעשתה את דרכה לבית לחם, לחסות תחת כנפי אלוהי ישראל, והייתה לאם סבו של דוד. המלך שבכה על מואב מקבל את מואב בחזרה בשירה.

הערה על נוסח המקור. האליל כדחליל בשדה מקשה: ירמיהו 10:2-5. "מאין כמוך [...] מי לא יראך מלך הגויים": 10:6-7. אלוהים חיים מול האלילים כהבל (הֶבֶל*): 10:3, 8, 10, 14-15. מזמור הבורא (הקול כהמון מים, הרוח מן האוצרות): 10:12-13. הזיכרון מן המדבר והאל הנטוש: 2:2, 5, 13. בלק ובלעם: במדבר 22–24; לעג מואב: ירמיהו 48:27; הבציר שנאלם: 48:32-33; אלוהים המקונן על מואב: 48:31-32, 36; השיקום: 48:47. ישוע בוכה על ירושלים: לוקס 19:41. במסגרת המומחה השנייה: הקריאה האירונית אצל R.D. Jones ו־J.R. Lundbom, האמצעי הסגנוני אצל W. McKane, הקריאה כפשוטה אצל H.G.L. Peels, Jeremiah 46-51 (HCOT; Leuven: Peeters, 2025); G. Fischer: "der weinende König der Nationen". חלילנים באבל: השוו מתי 9:23. רות המואביה: רות 2:12; 4:17. "מי לא יירא אותך" על ים הזכוכית: התגלות 15:3-4. שם האל: יהוה.*