12 הנביאים הקטנים, מהושע ועד מלאכי, עמדו יחד על מגילה אחת ונקראו כספר אחד, תְּרֵי עָשָׂר. מבעד לכל קולותיהם נשמע השם שאלוהים קרא על עצמו בסיני: רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב־חֶסֶד וֶאֱמֶת. ארבעה פרקים הולכים בעקבות הקולות האלה; אחריהם מקבל מִזְמוֹר הַחֲתִימָה של מיכה (מיכה 7:18-20) פרק משלו.
המגילה נפתחת בציווי שאף אדם לא היה מעז לתת, ואלוהים בכל זאת נותן אותו. "לך קח לך אשת זנונים," אומר יהוה לנביא הצעיר, והושע שומע בקולו ונושא את גֹּמֶר, שלא תישאר נאמנה לו. זהו הדימוי הנועז ביותר בכל הכתובים: כאן אין אלוהים מבקש להסביר תורה; הוא מניח לאדם לחוות על בשרו את מה שהוא עצמו חווה. ישראל היא כלתו, וישראל רודפת אחרי מאהבים, אחרי הבעלים המבטיחים גשם ודגן ויצהר, אחרי האלים המוחשיים שאפשר לראות אותם ולגעת בהם ולהחזיק אותם ביד. אלוהים מניח להושע לחוש את הכאב הזה מבפנים, עד כדי השפלה.
הילדים הנולדים מן הנישואים האלה נושאים שמות שהם גזרי דין. הראשון נקרא יִזְרְעֶאל, על שם הדם שנשפך שם. השנייה היא בת, ואלוהים אומר: קרא שמה לֹא רֻחָמָה, זו שאין לה רחמים, "כי לא אוסיף עוד ארחם את בית ישראל" (1:6). אלה הם רחמי הרֶחֶם מן השם שעל ההר, ועתה הם נשללים. השלישי, בן, מקבל את השם הכבד מכולם: לֹא עַמִּי, עם שאינו שלי, "כי אתם לא עמי ואנכי לא אהיה לכם" (1:9). במילים האחרונות מהדהד השם מן הסנה, "אֶהְיֶה", ועתה "לא" לפניו. "אתם עמי ואני אלהיכם" היה המשפט שהחזיק הכול יחד, ועתה הוא מפורק מילה אחר מילה. אין עוד רחמים. לא עמי. לא אהיה. נדמה שאין דרך חזרה.
המחיר בא שנים אחר כך. גמר שקעה אז עמוק כל כך ברשותו של אחר, שאפשר רק לקנות אותה בחזרה. אלוהים אומר להושע: "עוד לך אהב אשה אהבת רע ומנאפת, כאהבת יהוה את בני ישראל" (3:1). והושע הולך וקונה בחזרה את אשתו שלו, ב־15 שקלי כסף ובחומר וחצי של שעורים, מחירו של עבד. כך קונה אלוהים בחזרה את כלתו הנואפת מן השוק שבו מכרה את עצמה, בכסף במקום במילים. אהבה שמשלמת.
אבל קודם לכן אלוהים הולך. זה הדף המר שמונח מתחת לכל תרי עשר: "אלך אשובה אל מקומי עד אשר יאשמו ובקשו פני; בצר להם ישחרנני" (5:15). האיש עוזב את ביתו. הוא עדיין אוהב, אבל אהבה שמניחה לרמות אותה בלי סוף ואינה הולכת לעולם, נעשית אדישות. הליכתו היא אהבתו, בצורה היחידה שעוד יכולה לגעת בבגידה: הגעגוע. הוא נסוג אל הדממה ומחכה, כדי שהכלה תתגעגע אליו ותבקש אותו.
מעברו השני של הגעגוע שבה הכלה, מגמגמת: "לכו ונשובה אל יהוה, כי הוא טרף וירפאנו, יך ויחבשנו. יחינו מימים, ביום השלישי יקמנו ונחיה לפניו" (6:1-2). יש בשיר הזה תחייה, עמוקה שלושה ימים. אבל הושע ישר מכדי להשאיר את הדבר כך, כי אלוהים עונה לשיר היפה באנחה: "מה אעשה לך אפרים? וחסדכם כענן בקר, וכטל משכים הלך" (6:4). השיבה חולפת מדי; הכלה מתכוונת לכך רק בחצי לב. כאן היה מסתיים כל סיפור אנושי, בסבלנות שאזלה ובאהבה שאינה מניחה עוד לנצל אותה פעם נוספת.
כמה פרקים הלאה מבטא אלוהים את עצמו בגילוי לב שעוצר את הנשימה. הוא משתמש בדימוי של אב שלימד את ילדו ללכת: "ואנכי תרגלתי לאפרים, קחם על זרועתי [...] בחבלי אדם אמשכם, בעבתות אהבה [...] ואהיה להם כמרימי על על לחיהם, ואט אליו אוכיל" (11:3-4). האל שלימד את העם לצעוד כפעוט, אוחז בידיו הקטנות. כשאותו עם פונה בכל זאת עורף, מתרחש באלוהים דבר שהוא עצמו קורא לו בשמו בקול: "איך אתנך אפרים, אמגנך ישראל? איך אתנך כאדמה, אשימך כצבאים? נהפך עלי לבי, יחד נכמרו ניחומי. לא אעשה חרון אפי [...] כי אל אנכי ולא איש, בקרבך קדוש" (11:8-9).
שתי מילים בשורה הזאת מראות מה מתרחש באלוהים. "נהפך" הוא אותו פועל שבו מתאר ספר בראשית את חורבן סדום: אלוהים הפך את הערים ההן (בראשית 19:25). אַדְמָה וּצְבֹאיִם, שאלוהים מזכיר באותה נשימה, הן ערי האחיות שנחרבו עם סדום. אפרים היה ראוי לגורל הזה, וגזר הדין היה מוכן. ובכל זאת נופלת ההפיכה במקום אחר: לא אפרים נהפך, אלא לבו של אלוהים עצמו. המשפט מכה פנימה, באלוהים עצמו. המילה השנייה, "נכמרו", פירושה המילולי "החלו ללהוט". כך נכמרו רחמיו של יוסף כשראה אחרי כל השנים ההן את אחיו הצעיר עומד לפניו, בעוצמה כזאת שמשנה למלך מצרים נאלץ לצאת מן החדר כדי לבכות (בראשית 43:30). במילים האלה מתאר אלוהים מה מתרחש בקרבו למחשבה שיוותר על אפרים.
מאות שנים לפני מיכה נותן אלוהים כאן בעצמו את התשובה לשאלת הספר הזה. מדוע אינו משמיד את כלתו הבוגדנית, כפי שכל אדם היה עושה? כי אל אנכי ולא איש. אדם היה סוגר את הדלת לתמיד אחרי בגידה רבה כל כך, ואיש לא היה אומר שהוא טועה. אלוהים אינו פחות צדיק מאדם; הוא יותר. הושע מכיר את הדין היטב מאוד, ובכל זאת גוברים הרחמים על החרון. כך מדבר הקדוש, וקדושתו מתגלה בנאמנות העולה לאין ערוך על נאמנותנו.
איך נראית הנאמנות הזאת הראה הושע כבר קודם, כשסיפר איך אלוהים זוכה מחדש בכלתו. הוא אינו כופה את עצמו עליה; הוא מחזר אחריה. "לכן הנה אנכי מפתיה, והלכתיה המדבר, ודברתי על לבה" (2:16). במדבר, שם התחיל הכול פעם, לא תקרא לו עוד "בעלי", "אדוני", כי אם "אישי" (2:18). ואז באה הצעת הנישואים: "וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים, וארשתיך לי באמונה, וידעת את יהוה" (2:21-22). בישראל שילם החתן את המוהר. כאן משלם אלוהים, והוא משלם בעצמו: בתכונות שקרא על עצמו על ההר.
הפרק האחרון של הושע נחתם בהבטחה המרפאת את כל הפצעים: "ארפא משובתם, אהבם נדבה" (14:5), חינם, מרצון חופשי, בלי שיידרש דבר בתמורה. האיש שהלך מאשתו שב הביתה בלי טינה, ומרפא בידיו.
בביתו של הושע גדל נער ששמו "לא עמי". בשם הזה שיחק ברחוב, בשם הזה הכיר אותו הכפר. עד שאלוהים עצמו אומר: קראו לו אחרת (2:25). כך עונה הקול הראשון של תרי עשר על השאלה מי כמוהו, והתשובה אינה עוסקת בכוח. זו תשובתו של איש שלבו נהפך בקרבו, של אב שלימד את ילדו ללכת ואינו יכול לוותר עליו, של הקדוש שאינו אדם ולכן אינו מרפה. אם הרגשת פעם "לא עמי" – לא עמו, מחוץ לרחמים, בצד הלא נכון של דלת שאתה עצמך טרקת – הושע נכתב בשבילך. האל שנתן לילד את השם ההוא אומר לו עתה: עמי אתה.
מומחהההר בהושע
הושע אינו מצטט בשום מקום את השם של שמות 34 מילה במילה, אבל הספר הולך בתבנית של שמות 32-34: העם סר מן הדרך, ויהוה מחדש בכל זאת את הברית. אותן מילים חוזרות. יהוה לא ירחם עוד (רִחַם) ולא יישא עוד (נָשָׂא) (1:6), ואחר כך הוא עושה זאת שוב (2:25; 14:3-4). "עמי" חוזר אל כריתת הברית ליד ההר (1:9; 2:25). בהושע 11 נאבקים זה בזה הרחמים (נִחוּמִים) והחרון (אַף), והרחמים גוברים (11:8-11).
כל אחד יכול לבדוק ששני הפעלים של 11:8 משמשים כך גם במקומות אחרים: נֶהְפַּךְ (הפיכה) כמו בבראשית 19:25, נִכְמְרוּ ("החלו ללהוט") כמו בבראשית 43:30. שהושע רומז במתכוון לסדום, מתבקש, משום שאדמה וצבאים עומדות באותו פסוק (השווה דברים 29:22), אבל זו נשארת קריאה; הפועל הָפַךְ שכיח דיו כדי לעמוד גם בלי הרמז הזה. ה. ג. ל. פילס רואה בהיפוך הזה של לב אלוהים את הסימן החד ביותר לכך שנקמה ואהבה אינן סותרות זו את זו באלוהים, אף שלעתים יש ביניהן מתח, ושאין ביניהן שיווי משקל: החרון והנקמה הם משתנים, האהבה היא קבוע.
לבכי אל אנכי ולא איש
אנשים רבים נושאים עמם אל שאינו אלא אדם מוגדל: מי שאוהב כל עוד אתה ראוי לכך, שמנהל חשבון, ושסבלנותו, כמו שלנו, אוזלת בשלב מסוים. אל כזה הופך את השיבה הביתה לסיכון שאינך מעז עוד ליטול.
הושע 11:9 מוחק את כל זה. אינך יכול למצות את אהבתו בכך שאתה אדם, כי היא אינה אנושית. לכן מותר לך לשוב, גם אם אתה יודע שנאמנותך לא הייתה אלא ענן בוקר. הוא כבר יודע, והוא משאיר את הדלת פתוחה.
מי שיושב במדבר (נישואים שמרגישים ריקים, געגוע שאינו חולף, אמונה שהתייבשה) חושב לא פעם שאלוהים הפקיר אותו שם. הושע קורא זאת אחרת. המדבר הוא המקום שאליו לוקח אלוהים את כלתו, הרחק מן המאהבים ומן ההמולה, כדי לדבר על לבה. שם נעלם כל היתר, ושם נעשה שקט די הצורך כדי לשמוע את קולו. הוא אף מבטיח לעשות שם את עמק עכור לפתח תקוה (הושע 2:17). ייתכן ששנתך היבשה ביותר תהיה השנה שבה תלמד לקרוא לו בפעם הראשונה "אישי", או "אַבָּא", במקום "בעלי".
הערה על נוסח המקור. תרי עשר כמגילה אחת, מזמור החתימה: מיכה 7:18-20. מטפורת הנישואים: הושע 1–3; השמות לא רוחמה ולא עמי: 1:6, 9; "לא אהיה" מול "אהיה": השווה שמות 3:14; פדיון גמר: 3:1-2; ההסתלקות "אלך אשובה אל מקומי": 5:15; שיר השיבה ותשובת אלוהים: 6:1-4; האב המלמד את אפרים ללכת ו"כי אל אנכי ולא איש": 11:1-9; היפוך הלב (נֶהְפַּךְ, נִכְמְרוּ*) ואדמה וצבאים: 11:8; השווה בראשית 19:25; 43:30; דברים 29:22; הפיתוי והאירוסין: 2:16-22; עמק עכור כפתח תקוה: 2:17; הריפוי חינם: 14:5; היפוך השמות: 2:25. המילה האמצעית של 6:1-3 היא וְנִחְיֶה, "ונחיה". H.G.L. Peels, The Vengeance of God (Leiden: Brill, 1995). שם האל: יהוה; הציטוטים בתרגום עבודה עכשווי.*
12 הנביאים הקטנים, מהושע ועד מלאכי, עמדו יחד על מגילה אחת ונקראו כספר אחד, תְּרֵי עָשָׂר. מבעד לכל קולותיהם נשמע השם שאלוהים קרא על עצמו בסיני: רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב־חֶסֶד וֶאֱמֶת. ארבעה פרקים הולכים בעקבות הקולות האלה; אחריהם מקבל מִזְמוֹר הַחֲתִימָה של מיכה (מיכה 7:18-20) פרק משלו.
המגילה נפתחת בציווי שאף אדם לא היה מעז לתת, ואלוהים בכל זאת נותן אותו. "לך קח לך אשת זנונים," אומר יהוה לנביא הצעיר, והושע שומע בקולו ונושא את גֹּמֶר, שלא תישאר נאמנה לו. זהו הדימוי הנועז ביותר בכל הכתובים: כאן אין אלוהים מבקש להסביר תורה; הוא מניח לאדם לחוות על בשרו את מה שהוא עצמו חווה. ישראל היא כלתו, וישראל רודפת אחרי מאהבים, אחרי הבעלים המבטיחים גשם ודגן ויצהר, אחרי האלים המוחשיים שאפשר לראות אותם ולגעת בהם ולהחזיק אותם ביד. אלוהים מניח להושע לחוש את הכאב הזה מבפנים, עד כדי השפלה.
הילדים הנולדים מן הנישואים האלה נושאים שמות שהם גזרי דין. הראשון נקרא יִזְרְעֶאל, על שם הדם שנשפך שם. השנייה היא בת, ואלוהים אומר: קרא שמה לֹא רֻחָמָה, זו שאין לה רחמים, "כי לא אוסיף עוד ארחם את בית ישראל" (1:6). אלה הם רחמי הרֶחֶם מן השם שעל ההר, ועתה הם נשללים. השלישי, בן, מקבל את השם הכבד מכולם: לֹא עַמִּי, עם שאינו שלי, "כי אתם לא עמי ואנכי לא אהיה לכם" (1:9). במילים האחרונות מהדהד השם מן הסנה, "אֶהְיֶה", ועתה "לא" לפניו. "אתם עמי ואני אלהיכם" היה המשפט שהחזיק הכול יחד, ועתה הוא מפורק מילה אחר מילה. אין עוד רחמים. לא עמי. לא אהיה. נדמה שאין דרך חזרה.
המחיר בא שנים אחר כך. גמר שקעה אז עמוק כל כך ברשותו של אחר, שאפשר רק לקנות אותה בחזרה. אלוהים אומר להושע: "עוד לך אהב אשה אהבת רע ומנאפת, כאהבת יהוה את בני ישראל" (3:1). והושע הולך וקונה בחזרה את אשתו שלו, ב־15 שקלי כסף ובחומר וחצי של שעורים, מחירו של עבד. כך קונה אלוהים בחזרה את כלתו הנואפת מן השוק שבו מכרה את עצמה, בכסף במקום במילים. אהבה שמשלמת.
אבל קודם לכן אלוהים הולך. זה הדף המר שמונח מתחת לכל תרי עשר: "אלך אשובה אל מקומי עד אשר יאשמו ובקשו פני; בצר להם ישחרנני" (5:15). האיש עוזב את ביתו. הוא עדיין אוהב, אבל אהבה שמניחה לרמות אותה בלי סוף ואינה הולכת לעולם, נעשית אדישות. הליכתו היא אהבתו, בצורה היחידה שעוד יכולה לגעת בבגידה: הגעגוע. הוא נסוג אל הדממה ומחכה, כדי שהכלה תתגעגע אליו ותבקש אותו.
מעברו השני של הגעגוע שבה הכלה, מגמגמת: "לכו ונשובה אל יהוה, כי הוא טרף וירפאנו, יך ויחבשנו. יחינו מימים, ביום השלישי יקמנו ונחיה לפניו" (6:1-2). יש בשיר הזה תחייה, עמוקה שלושה ימים. אבל הושע ישר מכדי להשאיר את הדבר כך, כי אלוהים עונה לשיר היפה באנחה: "מה אעשה לך אפרים? וחסדכם כענן בקר, וכטל משכים הלך" (6:4). השיבה חולפת מדי; הכלה מתכוונת לכך רק בחצי לב. כאן היה מסתיים כל סיפור אנושי, בסבלנות שאזלה ובאהבה שאינה מניחה עוד לנצל אותה פעם נוספת.
כמה פרקים הלאה מבטא אלוהים את עצמו בגילוי לב שעוצר את הנשימה. הוא משתמש בדימוי של אב שלימד את ילדו ללכת: "ואנכי תרגלתי לאפרים, קחם על זרועתי [...] בחבלי אדם אמשכם, בעבתות אהבה [...] ואהיה להם כמרימי על על לחיהם, ואט אליו אוכיל" (11:3-4). האל שלימד את העם לצעוד כפעוט, אוחז בידיו הקטנות. כשאותו עם פונה בכל זאת עורף, מתרחש באלוהים דבר שהוא עצמו קורא לו בשמו בקול: "איך אתנך אפרים, אמגנך ישראל? איך אתנך כאדמה, אשימך כצבאים? נהפך עלי לבי, יחד נכמרו ניחומי. לא אעשה חרון אפי [...] כי אל אנכי ולא איש, בקרבך קדוש" (11:8-9).
שתי מילים בשורה הזאת מראות מה מתרחש באלוהים. "נהפך" הוא אותו פועל שבו מתאר ספר בראשית את חורבן סדום: אלוהים הפך את הערים ההן (בראשית 19:25). אַדְמָה וּצְבֹאיִם, שאלוהים מזכיר באותה נשימה, הן ערי האחיות שנחרבו עם סדום. אפרים היה ראוי לגורל הזה, וגזר הדין היה מוכן. ובכל זאת נופלת ההפיכה במקום אחר: לא אפרים נהפך, אלא לבו של אלוהים עצמו. המשפט מכה פנימה, באלוהים עצמו. המילה השנייה, "נכמרו", פירושה המילולי "החלו ללהוט". כך נכמרו רחמיו של יוסף כשראה אחרי כל השנים ההן את אחיו הצעיר עומד לפניו, בעוצמה כזאת שמשנה למלך מצרים נאלץ לצאת מן החדר כדי לבכות (בראשית 43:30). במילים האלה מתאר אלוהים מה מתרחש בקרבו למחשבה שיוותר על אפרים.
מאות שנים לפני מיכה נותן אלוהים כאן בעצמו את התשובה לשאלת הספר הזה. מדוע אינו משמיד את כלתו הבוגדנית, כפי שכל אדם היה עושה? כי אל אנכי ולא איש. אדם היה סוגר את הדלת לתמיד אחרי בגידה רבה כל כך, ואיש לא היה אומר שהוא טועה. אלוהים אינו פחות צדיק מאדם; הוא יותר. הושע מכיר את הדין היטב מאוד, ובכל זאת גוברים הרחמים על החרון. כך מדבר הקדוש, וקדושתו מתגלה בנאמנות העולה לאין ערוך על נאמנותנו.
איך נראית הנאמנות הזאת הראה הושע כבר קודם, כשסיפר איך אלוהים זוכה מחדש בכלתו. הוא אינו כופה את עצמו עליה; הוא מחזר אחריה. "לכן הנה אנכי מפתיה, והלכתיה המדבר, ודברתי על לבה" (2:16). במדבר, שם התחיל הכול פעם, לא תקרא לו עוד "בעלי", "אדוני", כי אם "אישי" (2:18). ואז באה הצעת הנישואים: "וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים, וארשתיך לי באמונה, וידעת את יהוה" (2:21-22). בישראל שילם החתן את המוהר. כאן משלם אלוהים, והוא משלם בעצמו: בתכונות שקרא על עצמו על ההר.
הפרק האחרון של הושע נחתם בהבטחה המרפאת את כל הפצעים: "ארפא משובתם, אהבם נדבה" (14:5), חינם, מרצון חופשי, בלי שיידרש דבר בתמורה. האיש שהלך מאשתו שב הביתה בלי טינה, ומרפא בידיו.
בביתו של הושע גדל נער ששמו "לא עמי". בשם הזה שיחק ברחוב, בשם הזה הכיר אותו הכפר. עד שאלוהים עצמו אומר: קראו לו אחרת (2:25). כך עונה הקול הראשון של תרי עשר על השאלה מי כמוהו, והתשובה אינה עוסקת בכוח. זו תשובתו של איש שלבו נהפך בקרבו, של אב שלימד את ילדו ללכת ואינו יכול לוותר עליו, של הקדוש שאינו אדם ולכן אינו מרפה. אם הרגשת פעם "לא עמי" – לא עמו, מחוץ לרחמים, בצד הלא נכון של דלת שאתה עצמך טרקת – הושע נכתב בשבילך. האל שנתן לילד את השם ההוא אומר לו עתה: עמי אתה.
מומחהההר בהושע
הושע אינו מצטט בשום מקום את השם של שמות 34 מילה במילה, אבל הספר הולך בתבנית של שמות 32-34: העם סר מן הדרך, ויהוה מחדש בכל זאת את הברית. אותן מילים חוזרות. יהוה לא ירחם עוד (רִחַם) ולא יישא עוד (נָשָׂא) (1:6), ואחר כך הוא עושה זאת שוב (2:25; 14:3-4). "עמי" חוזר אל כריתת הברית ליד ההר (1:9; 2:25). בהושע 11 נאבקים זה בזה הרחמים (נִחוּמִים) והחרון (אַף), והרחמים גוברים (11:8-11).
כל אחד יכול לבדוק ששני הפעלים של 11:8 משמשים כך גם במקומות אחרים: נֶהְפַּךְ (הפיכה) כמו בבראשית 19:25, נִכְמְרוּ ("החלו ללהוט") כמו בבראשית 43:30. שהושע רומז במתכוון לסדום, מתבקש, משום שאדמה וצבאים עומדות באותו פסוק (השווה דברים 29:22), אבל זו נשארת קריאה; הפועל הָפַךְ שכיח דיו כדי לעמוד גם בלי הרמז הזה. ה. ג. ל. פילס רואה בהיפוך הזה של לב אלוהים את הסימן החד ביותר לכך שנקמה ואהבה אינן סותרות זו את זו באלוהים, אף שלעתים יש ביניהן מתח, ושאין ביניהן שיווי משקל: החרון והנקמה הם משתנים, האהבה היא קבוע.
לבכי אל אנכי ולא איש
אנשים רבים נושאים עמם אל שאינו אלא אדם מוגדל: מי שאוהב כל עוד אתה ראוי לכך, שמנהל חשבון, ושסבלנותו, כמו שלנו, אוזלת בשלב מסוים. אל כזה הופך את השיבה הביתה לסיכון שאינך מעז עוד ליטול.
הושע 11:9 מוחק את כל זה. אינך יכול למצות את אהבתו בכך שאתה אדם, כי היא אינה אנושית. לכן מותר לך לשוב, גם אם אתה יודע שנאמנותך לא הייתה אלא ענן בוקר. הוא כבר יודע, והוא משאיר את הדלת פתוחה.
מי שיושב במדבר (נישואים שמרגישים ריקים, געגוע שאינו חולף, אמונה שהתייבשה) חושב לא פעם שאלוהים הפקיר אותו שם. הושע קורא זאת אחרת. המדבר הוא המקום שאליו לוקח אלוהים את כלתו, הרחק מן המאהבים ומן ההמולה, כדי לדבר על לבה. שם נעלם כל היתר, ושם נעשה שקט די הצורך כדי לשמוע את קולו. הוא אף מבטיח לעשות שם את עמק עכור לפתח תקוה (הושע 2:17). ייתכן ששנתך היבשה ביותר תהיה השנה שבה תלמד לקרוא לו בפעם הראשונה "אישי", או "אַבָּא", במקום "בעלי".
הערה על נוסח המקור. תרי עשר כמגילה אחת, מזמור החתימה: מיכה 7:18-20. מטפורת הנישואים: הושע 1–3; השמות לא רוחמה ולא עמי: 1:6, 9; "לא אהיה" מול "אהיה": השווה שמות 3:14; פדיון גמר: 3:1-2; ההסתלקות "אלך אשובה אל מקומי": 5:15; שיר השיבה ותשובת אלוהים: 6:1-4; האב המלמד את אפרים ללכת ו"כי אל אנכי ולא איש": 11:1-9; היפוך הלב (נֶהְפַּךְ, נִכְמְרוּ*) ואדמה וצבאים: 11:8; השווה בראשית 19:25; 43:30; דברים 29:22; הפיתוי והאירוסין: 2:16-22; עמק עכור כפתח תקוה: 2:17; הריפוי חינם: 14:5; היפוך השמות: 2:25. המילה האמצעית של 6:1-3 היא וְנִחְיֶה, "ונחיה". H.G.L. Peels, The Vengeance of God (Leiden: Brill, 1995). שם האל: יהוה; הציטוטים בתרגום עבודה עכשווי.*