חנון מדי, והנוקם

שני ספרים מן המגילה עוסקים באותה עיר, ויחד הם שני חצאיה של אמת אחת. העיר היא נינוה, בירת אשור, הממלכה האכזרית ביותר בזמנה, שהתגאתה בכך שפשטה את עור אויביה בעודם בחיים ותלתה את עורותיהם על חומות העיר. בין שני הספרים מפריד 100 שנה.

הראשון הוא יונה, ויונה בורח לא מפני הדין אלא מפני החסד. הוא הנביא היחיד שהוא כן לגמרי בעניין הזה. אל העיר הזאת הוא נשלח, והוא קונה מיד כרטיס לכיוון ההפוך. בעזרת אלוהים הוא אינו מפקפק; הוא חושש שאלוהים יחוס על העיר. הוא מכיר את אלוהיו טוב מדי, וזו כל הבעיה שלו.

ואז הסערה. המלחים הגויים מתפללים עד שקולם ניחר, איש אל אלוהיו; נביא האל האחד שוכב למטה וישן. כשהם מעירים אותו ומפילים גורלות עד שהאמת יוצאת ממנו, הוא עצמו מציע את הפתרון: "שאוני והטילני אל הים" (1:12). מה שאינו אומר, מסגיר הכול. לא "שובו, אני אלך". לא "אלוהים, סלח לי". הוא בוחר בגלים על פני נינוה, בטביעה על פני סליחה. מוטב מוות מרחמים. כה עמוקה הטינה של מי שיודע היטב עד כמה אלוהים חנון.

הוא מושלך אפוא אל הים, הים שוקט, ודג בולע אותו. המר הוא שאפילו אינו מת. אלוהים אינו מעניק לו את המוות כמוצא. שלושה ימים הוא שוכב בחשכת בטן, ורק כשהתפילה היא הדבר היחיד שעוד זז, הוא מתפלל. זו תפילה נפלאה ("ישועתה ליהוה", 2:10), והיית מאמין שהאיש השתנה, עד שאתה מבחין שאין בה הברה אחת על נינוה. הדג מקיא אותו אל היבשה, ואלוהים צריך לתת את הפקודה פעם שנייה (3:1-2) לפני שהנביא מניע את רגליו.

לבסוף הוא מטיף: חמש מילים בעברית, הדרשה הקצרה והחמוצה ביותר בכל הכתובים, מפי אדם שמקווה להיכשל. והעיר כורעת על ברכיה, מן המלך ועד הפרה. זה עובד. זה עובד טוב מדי.

יונה אינו צוהל. הוא מטפס על גבעה כדי לכעוס, ומתפלל את התפילה החושפנית ביותר שהתפללו אי פעם: "אנא יהוה, זאת ידעתי: כי אתה אל חנון ורחום, ארך אפים ורב חסד, ונחם על הרעה; על כן ברחתי" (4:2). הוא מצטט את המילים היפות ביותר שישנן, את השם שעל ההר, ומעמיד אותן כאשמה נגד אלוהים. הוא מאשים אותו בכך שהוא דומה לעצמו יותר מדי.

אלוהים אינו מחליף את נביאו הבלתי אפשרי בנביא טוב ממנו. הוא פותח איתו בשיחה על צמח קטן. גזר דין אין; הספר מסתיים בשאלה שנותרה תלויה עד היום: ואני, לא אחוס על נינוה העיר הגדולה, אשר יש בה 120.000 אדם אשר לא ידעו בין ימינם לשמאלם, ובהמה רבה? אלוהים מונה שם את הקטנים שבקטנים, שעוד אינם יודעים ימין משמאל, ואת הבהמות שברפת, חסרי ישע שאינם יודעים דבר. כרחם אב על בנים, שר דוד, כן ירחם יהוה על יראיו. כאן מגיעה הרחמים האלה עוד יד אחת הלאה, אל עיר שאינה יראה אותו, אל ילדים שאינם מכירים את שמו ואל בהמות שאינן יכולות להתוודות על דבר. שתי המילים האחרונות של הספר כולו הן "ובהמה רבה". האהבה הזאת מגיעה כה רחוק, שאפילו הבהמה התמימה של עיר האויב נכללת בה, והיא מקוממת כל כך, שנביאו שלו בחר בגלים בגללה.

הספר השני הוא נחום, 100 שנה מאוחר יותר. בסדר העברי הוא עומד מיד אחרי מיכה, שמסתיים במזמור על האל הסולח. עתה בשלה נינוה לדין. התשובה מימי יונה נשכחה, שפיכות הדמים התחדשה. נחום פותח באותו שם שעל ההר כמו יונה, אך בכנף האחרת שלו: "אל קנוא ונקם יהוה, נקם יהוה ובעל חמה [...] יהוה ארך אפים וגדול כח, ונקה לא ינקה" (נחום 1:2-3). המילה הראשונה באה משפת האהבה של ההר: קַנּוֹא, מילת השם "קנא שמו" (שמות 34:14). אשור הייתה המטה ביד אלוהים להעניש את עמו, אבל המטה חרג הרבה מעבר לשליחותו, ביקש להכרית גויים ורמס את הארץ (ישעיהו 10:5-7; נחום 3:19). עתה מקנא אלוהים לעמו, לישראל במיוחד: "ועתה אשבר מטהו מעליך ומוסרתיך אנתק" (1:13). וכשופט כל הארץ הוא מקנא לכל הרמוסים שאשור הותירה אחריה. באמצע הדין הזה עומדת, כעין הסערה, שורה אחת של מחסה: "טוב יהוה, למעוז ביום צרה, וידע חסי בו" (1:7).

אז מתגלגלת ההתגלות על פני הארץ. ההרים רועשים מפניו, הגבעות מתמוגגות, הארץ מתרוממת מפני פניו. מי יעמוד לפני זעמו, ומי יקום בחרון אפו? ובאותה נשימה: טוב יהוה, מעוז ביום צרה, והוא יודע את החוסים בו (נחום 1:5-7).

יונה לבדו היה משאיר אל שאצלו הקורבן לעולם אינו זוכה לצדק, והתליין של נינוה יוצא בלי לתת את הדין. נחום לבדו היה משאיר אל שאפשר רק לברוח מפניו. יחד הם מראים את האל האחד שישנו: חנון די כדי לחוס על נינוה אם היא שבה, וצדיק די כדי להפיל אותה אם היא מתעקשת. זה מה שעושה את סליחתו לבטוחה. אל שמעלים עין מן העוול אינו מציע נחמה למי שנעשה לו עוול. שהוא נושא עוון וגם אינו מנקה את האשם, אלה שני צדדיה של אהבה אחת, שמתייחסת ברצינות אל אהוביה ואל פצעיהם.

על גבעה מחוץ לנינוה יושב נביא בחום וכועס, ו־100 שנה אחר כך שוכבות שם חורבות העיר. זו אותה קנאה החסה על נינוה ומפילה את נינוה: קנאתו של מי שאינו יכול להישאר אדיש, לא מול עיר שמתחרטת ולא מול עם שנרמס. חסדו מגיע עד בהמת האויב, ושום רע אינו נשאר מונח אצלו. האהבה הזאת נושאת אותך בעיניים פקוחות, בלי לכסות אותך באדישות.

*הערה על נוסח המקור. בריחת יונה: יונה 1:3; "שאוני והטילני אל הים": 1:12; התפילה מן הדג, "ישועתה ליהוה": 2:1-10; הפקודה השנייה: 3:1-2; הדרשה ותשובת נינוה: 3:4-9; נוסחת הרחמים כתוכחה: 4:2; ה־120.000 ו"ובהמה רבה": 4:11; "כרחם אב על בנים": תהלים 103:13. נחום אחרי מיכה בסדר העברי. ההתגלות עם כנף הדין ו"וגדול כח": נחום 1:2-3; השוו שמות 34:7, 14; במדבר 14:17; שמות 32:11; ההרים הרועשים ו"מי יעמוד לפני זעמו": 1:5-6; המחסה: 1:7; המוט השבור: 1:13; הרעה שעברה "תמיד" על כולם: 3:19; אשור כמטה: ישעיהו 10:5-7; "לא ענה מלבו": איכה 3:33; "לי הנקמה": רומים 12:19; השוו דברים 32:35. H.G.L. Peels, The Vengeance of God (Leiden: Brill, 1995), 199-207, 284-295. שם האל: יהוה; הציטוטים בתרגום עבודה עכשווי.*