היום והבורא

אצל יואל השמים מחשיכים. צבא ארבה בא בגלים, וגל אחר גל הוא מכרסם את הארץ עד הקליפה, עד שמן הגפן לא נותר דבר ומן התאנה ענף לבן. הנביא רואה בכך מבשר של דבר גדול בהרבה: "אהה ליום, כי קרוב יום יהוה, וכשד משדי יבוא" (יואל 1:15). מי שמקשיב היטב, שומע מי הולך בראש הצבא הזה: "ויהוה נתן קולו לפני חילו [...] כי גדול יום יהוה ונורא מאד, ומי יכילנו?" (2:11). המשפט בא מאלוהים עצמו, ולכן יש מוצא. אל ששולח את המשפט יכול גם להשיב אותו.

בתוך החשכה הזאת נשמעת קריאה הנשענת על מי שאלוהים הוא: "וקרעו לבבכם ואל בגדיכם, ושובו אל יהוה אלהיכם, כי חנון ורחום הוא, ארך אפים ורב חסד, ונחם על הרעה" (2:13). זה הַשֵּׁם מן ההר, ויואל תולה בו משפט אחד: מִי יוֹדֵעַ ישוב ונחם (2:14). לא כתוב "הוא ישוב", כתוב "מי יודע". זה ההימור החרד ומלא התקווה של מי שמשליך את עצמו על חסד שאינו יכול לכפות. הכהנים שוכבים בוכים בין האולם ולמזבח ומתחננים: חוסה יהוה על עמך (2:17).

כבר בפרק הראשון נשמע איך אלוהים מביט בארץ ההיא. "כי גוי עלה על ארצי [...] שם גפני לשמה ותאנתי לקצפה" (1:6-7). גפני. את זמורותיו של איכר ביהודה מכנה אלוהים שלו. גזעים חשופים, ענף תאנה לבן, כהנים בוכים, ומעל הארץ ההיא אל שאינו יכול עוד לראות בזה. אחרי תחנוני הכהנים בא המשפט שהופך את הכול: "ויקנא יהוה לארצו, ויחמל על עמו" (2:18). לקנא הוא הפועל של הַשֵּׁם שאלוהים קרא על ההר לצד רחום, קַנָּא, וכאן בוערת הלהבה הזאת למען שדה שכורסם עד היסוד. הוא מגרש את הצבא אל ארץ ציה. התאנה והגפן נותנות שוב את חילן, הגרנות מתמלאות בר, והוא מבטיח: "ושלמתי לכם את השנים אשר אכל הארבה" (2:25). מי שחשב שאלוהים עמד מן הצד בשעת החורבן, רואה אותו עכשיו נחלץ בעצמו לעזרת הארץ. "ואני יהוה אלהיכם ואין עוד" (2:27). אחר כך ישפוך את רוחו על כל בשר (3:1), ההבטחה שעתידה הייתה להתפרץ ביום חג השבועות בירושלים.

יואל מסיים בשאגה: "ויהוה מציון ישאג ומירושלם יתן קולו, ורעשו שמים וארץ; ויהוה מחסה לעמו" (4:16). באותה שורה פותח הנביא הבא במגילה (עמוס 1:2), ועמוס יודע מהי שאגה. הוא נוקד ובולס שקמים בתקוע, לא נביא מקצועי (7:14). הוא שכב לילות בשדה הפתוח, בשולי מדבר יהודה, כימה וכסיל מעל עדרו. הוא שמע את הארי שואג בחושך, והוא יודע מה נותר מן השה למחרת בבוקר: שתי כרעיים או בדל אוזן (3:12). "אריה שאג, מי לא יירא? אדני יהוה דבר, מי לא ינבא?" (3:8).

עם השאגה הזאת באוזניו הוא יוצא אל הצפון המשגשג, שבו שוכבים על מיטות שן בעוד האביון נמכר בעבור נעליים (6:4; 2:6). שם הוא אומר את דברו הכבד ביותר, והוא נפתח בהצהרת אהבה: "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה; על כן אפקד עליכם את כל עונתיכם" (3:2). ידעתי הוא הפועל יָדַע מפרק 1, המילה לאינטימיות של איש ואשה. מכל המשפחות עלי אדמות בחר אלוהים באחת כדי להתקרב אליה כך. ה"על כן" הזה נשמע תחילה חסר היגיון. האם לא היה צריך להיכתב: על כן אחוס עליכם? כך מדבר אוהב, לא שופט מרוחק. זר יכול לבגוד בך ולהשאיר אותך אדיש; האשה שאתה חולק עמה את חייך, לא. ככל שאלוהים מתקרב לעם, כך הבגידה פוגעת בו עמוק יותר. מה ששואג שם מציון הוא אהבה פצועה.

בשומרון, בינתיים, מתאווים ליום יהוה. הם סומכים על כך שביום ההוא יכה את אויביהם. עמוס הופך זאת: "למה זה לכם יום יהוה? הוא חשך ולא אור. כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדב, ובא הבית וסמך ידו על הקיר ונשכו הנחש" (5:18-19). היום הזה אינו בא בלי התראה. חמש פעמים דפק אלוהים בדלת, ברעב, בבצורת, בשדפון בתבואה, בדבר ובהפכה, וחמש פעמים חותם עמוס באותו פזמון: "ולא שבתם עדי, נאם יהוה" (4:6-11). זה פזמונו של אל שאחרי כל מכה המשיך להביט אם מישהו חוזר.

גם הרועה עצמו אינו יכול לראות בזה. בחזון הוא רואה נחיל ארבה עולה על הלקש, אחר כך אש האוכלת את התהום הרבה, ופעמיים הוא זועק, תחילה "סלח נא", אחר כך "חדל נא", באותו נימוק: "אדני יהוה, מי יקום יעקב, כי קטן הוא?" (7:2,5). פעמיים מניח אלוהים לעצמו להתרכך: "נחם יהוה על זאת, לא תהיה" (7:3,6). ה"מי יודע" של יואל מקבל כאן פנים. נוקד מפציר למען עם שאינו רוצה לשמוע אותו, ועושה הכסיל נעתר. רק בחזון השלישי מעמיד אלוהים אנך ליד החומה ואומר: "לא אוסיף עוד עבור לו" (7:8).

ובכל זאת גם הספר הזה אינו מסתיים באנך. בין האיומים כבר שרטט עמוס בשמו של מי שראה עומד מעל עדרו: "עשה כימה וכסיל, והפך לבקר צלמות [...] יהוה שמו" (5:8). מי שתלה את הכסיל כרת ברית עם קומץ עבדים, והוא אינו מרפה ממנה. סוכת דוד הנופלת מוקמת שוב, החורש נוגש בקוצר, ההרים נוטפים עסיס, כמו שכבר עשו אצל יואל (עמוס 9:11-13; יואל 4:18), "ולא ינתשו עוד מעל אדמתם" (9:15).

בתוך ההבטחה הזאת נופל השם אדום (9:12), והמגילה הבאה עוסקת בדבר אחד בלבד. עובדיה הוא הספר הקצר ביותר בתנ״ך, 21 פסוקים, והוא נושא פצע שמעולם לא נרפא בישראל (תהלים 137:7). ירושלים בוערת. בדרכים לדרום מדדים פליטים, ובצמתים עומדים אנשים מאדום, צאצאי עשו, אחיו התאום של יעקב. הם מביטים, הם צוחקים, הם בוזזים יחד עם האחרים, ואת מי שנמלט הם חוסמים ומסגירים. אלוהים ראה את זה, והוא מונה את זה, שורה אחר שורה, כמו שעושה רק מי שהיה שם וזכר כל פנים: "ואל תרא ביום אחיך [...] ואל תעמד על הפרק להכרית את פליטיו" (עובדיה 12-14). בגלל "חמס אחיך יעקב" (10) מופנה עכשיו יום יהוה נגד אדום: "כאשר עשית ייעשה לך" (15). הספר מסתיים באותו אופק כמו עמוס. מושיעים עולים להר ציון, "והיתה ליהוה המלוכה" (21).

איכר ביהודה עומד בשולי שדהו, שרק שנה קודם לכן היה חשוף עד הקליפה. עכשיו התבואה עומדת שוב, ועל הגפן שאלוהים כינה שלו תלויים אשכולות. הוא לא הרוויח זאת ולא כפה זאת; הוא קרע את לבו וקיווה ל"מי יודע". האל שלקח ממנו את השנה ההיא מחזיר לו את השנים. כזה הוא עושה הכסיל: שופט שאיש אינו יכול להסתתר מפניו, שאינו שוכח שום פנים בצומת ושום זמורה על הגבעה, ושמקנא למה ששלו. הכוח שאינך יכול להימלט ממנו הוא הכוח שאינו רוצה להרפות ממך.

הערה על נוסח המקור. הארבה והיום: יואל 1:4, 15; "ארצי", "גפני": 1:6-7; אלוהים בראש חילו: 2:11; הקריאה עם נוסחת הרחמים ו"מי יודע": 2:13-14; הכהנים בין האולם ולמזבח: 2:17; השווה שמות 32:12; הקנאה והחמלה (וַיְקַנֵּא, וַיַּחְמֹל): 2:18; השווה שמות 34:14; השנים המשולמות: 2:25; "ואני יהוה אלהיכם ואין עוד": 2:27; שפיכת הרוח: 3:1-2; מעשי השליחים 2:16-21; יהוה שואג מציון: יואל 4:16; עמוס 1:2; ההרים הנוטפים עסיס: יואל 4:18; עמוס 9:13. המילה האמצעית של יואל 2:12-14 היא חַנּוּן. הנוסח עם "ונחם על הרעה": יואל 2:13; יונה 4:2; השווה שמות 32:14; הסדר "חנון ורחום": תהלים 111:4; 145:8. עמוס כנוקד וכבולס שקמים: עמוס 1:1; 7:14; האביון הנמכר בעבור נעליים: 2:6; מיטות השן: 6:4; "רק אתכם ידעתי": 3:2; הארי השואג: 3:8; הרועה המציל שתי כרעיים או בדל אוזן: 3:12; ה"ולא שבתם" החוזר חמש פעמים: 4:6-11; שירי ההלל לבורא עם "יהוה שמו": 4:13; 5:8; 9:5-6; יום יהוה כחושך: 5:18-20; התפילה בעד העם ונחמת אלוהים: 7:1-6; האנך, "לא אוסיף עוד עבור לו": 7:7-8; אדום והקמת סוכת דוד הנופלת: 9:11-15. אדום בנפילת ירושלים: עובדיה 10-14; השווה תהלים 137:7; "כאשר עשית": עובדיה 15; "והיתה ליהוה המלוכה": עובדיה 21. שם האל: יהוה; הציטוטים בתרגום עבודה עכשווי.