השם על ההר

עוד חושך כשמשה מתחיל לטפס שוב, ובזרועותיו שני לוחות אבן ריקים שאותם פסל הפעם בעצמו. השניים הראשונים, הכתובים באצבע אלוהים, מונחים שברים למרגלות ההר, הברית שבורה באבן, כפי שלמטה היא כבר נשברה למעשה. ובכל זאת הוא מטפס שוב. למטה שוכן המחנה, שבו עוד מרחף בין האוהלים ריח הזהב השרוף. אלוהים הראה לו נקרה בצור והבטיח לו דבר אחד: אני אעביר את טובי על פניך, וקראתי בשם יהוה. עכשיו, על הפסגה החשופה, באור האפור הראשון, ממתין משה לשם הזה.

אלוהים יורד בענן, עובר על פניו ושם את כפו על הנקרה שבה מצטנף האדם. האינסופי מסוכך בכף ידו שלו על אדם מפני יותר מדי אלוהים, לבל יתמוטט מן הכבוד לבדו. בעודו עובר, הוא מדבר, ואלה המילים שבהן אלוהים, פעם אחת בהיסטוריה, מבטא את עצמו מראשו ועד סופו:

"ויעבר יהוה על־פניו ויקרא: יהוה, יהוה! אל רחום וחנון, ארך אפים ורב־חסד ואמת, נצר חסד לאלפים, נשא עון ופשע וחטאה, ונקה לא ינקה, פקד עון אבות על־בנים ועל־בני בנים, על־שלשים ועל־רבעים."

אדם ביקש לראות את אלוהים, ואלוהים משיב בדיוקן עצמי שאין בו מילה אחת על כוח. אף לא מילה על הים שבקע, אף לא מילה על ההרים הנמסים, אף לא מילה על הכוכבים שהוא קורא בשמם. אלוהים, שיכול היה למנות הכול, קורא לעצמו רחום, חנון, ארך אפיים, נאמן ונושא. ארבע, חמש פעמים נופלת המילה לאהבה בטרם באה מילה אחת על הדין. כך בנוי לבו. תחילה חסד, יותר וארוך יותר; רק אחר כך, בקיצור, ההכרחי: ונקה לא ינקה.

המילה הראשונה היא רחום. היא נגזרת מן רחם, בטן האם, והרבים רחמים נעשה בכתובים המילה הרגילה לחמלה. אלוהים פותח אפוא את דיוקנו העצמי במילה מגופה של אישה. אלה רחמיה של אם שנשאה את הילד תשעה חודשים מתחת ללבה, בטרם יכול היה לעשות משהו או להיות ראוי למשהו, ושמשהו מתהפך בקרבה ברגע שהוא בוכה. במילה הזאת מציג אלוהים את עצמו בפני עם שזה עתה בגד בו.

פעמיים נופלת המילה שעליה ימשיכו שאר הכתובים לבנות: חסד. הספר הזה מתרגם אותה בהולנדית "אהבה נאמנה", וגם זה צר מדי, כי המילה כמעט אינה ניתנת לתרגום. זו מילת ברית. מי שפותח אותה מוצא בה נאמנות ומסירות, טוב, רחמים, חן, אהבה ומהימנות, הכול בבת אחת. במקדש היא נעשתה פזמון חוזר, שישראל שר 26 פעמים ברציפות: "כי לעולם חסדו" (תהלים 136). הנביאים מחפשים לה מידה ואינם מוצאים. קודם יתפרק סדרם הקבוע של יום ולילה (ירמיהו 33:20-26), קודם ימושו ההרים (ישעיהו 54:10). החסד דומה לרחם אב על בנים (תהלים 103:13), והוא עוד מחזיק גם במקום שבו אם הייתה שוכחת את עוללה (ישעיהו 49:15). ירמיהו אף מעמיד אותו לצד ההתאהבות של ההתחלה: "זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולתיך, לכתך אחרי במדבר" (ירמיהו 2:2). אין זה רגש שמתלקח ושוב דועך. זו אהבה שקשרה את עצמה ונשארת, ולכן היא גם יכולה להעניש, כחתן שרוצה להשיב אליו את כלתו ולא לסגור איתה חשבון (ישעיהו 54:7-8). על ההר הזה, מעל לבגידה, אומר אלוהים שהוא נוצר את האהבה הזאת, לאלפים.

ואז באה המילה שמשה מבין טוב מכל אדם. הלילה סחב שני לוחות אבן במעלה ההר, וכאן הוא שומע שאלוהים נושא משהו כבד יותר: עוון, פשע וחטאה. הפועל הוא נשא, להרים ולשאת הלאה, הפועל למשא שאדם נוטל על כתפיו. אלוהים אינו סולח בכך שהוא מעמיד פנים שהעוון קל. הוא מרים אותו ולוקח אותו עמו, והוא עושה זאת לחלק משמו: נֹשֵׂא עָוֹן, מי שנושא את העוון.

רק אחר כך בא הדין, והוא שייך לכאן. אל שרק סולח הוא אדיש, ואינו אב; מי שמניח לילדו לעשות הכול, אינו אוהב אותו. הדין הוא עמוד השדרה של החסד, אב שאינו מבטל את החטא בהינף יד, משום שהוא לוקח את החוטא ברצינות רבה מדי. כך נראית הקדושה אצל האל הזה: טהורה כל כך שהרע אינו מוצא אצלו בית, ואוהבת כל כך שאינו מניח לרע לעמוד לצד האהוב. אבל המידה אינה שווה. הדין מגיע שלושה, ארבעה דורות, החסד לאלפים. מי שהופך את הסדר, נשאר עם עריץ. מי שקורא אותו כפי שאלוהים מבטא אותו, נשאר עם הבשורה, ורואה בארך אפיו ארכת חסד, דחייה שיש לה תכלית, למען ישוב האשם ויחיה.

זה נשמע מעל שברי הלוחות הראשונים, מעל מחנה שעדיין מתאבל, ולא ביום חג במקדש. אלוהים קורא מי הוא ברגע שבו העם הכי פחות ראוי לו. כך הוא אומר זאת עד היום: לא רק כשטוב לך, אלא מעבר לבגידתך.

שבעה פסוקים אחר כך אלוהים קורא לעצמו שם נוסף, ואותו שומעים לעתים רחוקות יותר. "כי לא תשתחוה לאל אחר, כי יהוה קנא שמו, אל קנא הוא" (שמות 34:14). המילה העברית היא קנא, ובהולנדית אין לה בית טוב. יש בה קנאה ולהט גם יחד, להבתו של מי שבוער למען מה ששלו ואינו יכול לשאת לראות את האהובה מבזבזת את עצמה. בתנ״ך היא נאמרת רק על אלוהים. זה אותו הר ואותו בוקר, ורחום וקנא אינם הפכים; השני הוא הלהט שמתחת לראשון. שיר השירים מעמיד את שניהם זה לצד זה בנשימה אחת: "עזה כמות אהבה, קשה כשאול קנאה; רשפיה רשפי אש, שלהבתיה" (שיר השירים 8:6).

משה אינו ממתין עד שהענן יתרומם. הוא ממהר, כתוב, קד ארצה ומשתחווה (שמות 34:8). יותר מזה אין הכתוב אומר על מה שמתחולל בתוכו; פניו מונחות על אבן הפסגה. הוא ביקש לראות את פני אלוהים, הוא קיבל את שמו, והשם התגלה כדי בו כדי ליפול על פניו. אחרי 40 יום הוא יורד ובידיו הלוחות החדשים, ולמטה נרתעים ממנו, כי קרן עור פניו. הוא דיבר עם אלוהים, והדבר ניכר בו. רק הוא עצמו לא ידע (שמות 34:29-30).

כך נשמע השם על ההר, ושאר הכתובים ישירו אותו אחריו. הוא אדיר מכל מה שקיים, והוא משתמש בעוצמה הזאת כדי לרכון אל מי שבגד בו. מעולם לא היה אל, לא במצרים, לא בבבל, לא בכנען, שמעבר לבגידת עמו שלו פתח את לבו ואמר: אני רחום, ולא אמסור אותך לאחר.

הערה על נוסח המקור. הקריאה על פי שמות 34:5-7 (נוסח המסורה); שמות 33-34 הולך בסדר של בראשית 15:8-21: "בַּמָּה אֵדַע" (בַּמֶּה + ידע, בתורה רק בראשית 15:8 ושמות 33:16), האדם מכוסה בשעה שאלוהים עובר, "הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית" (34:10); העלייה השנייה עם הלוחות הפסולים: 34:1-4; המעבר בענן: 34:5-6; השתחוויית משה: 34:8; הפנים הקורנות: 34:29-30. רחום ורחם; חסד: תהלים 136; ירמיהו 33:20-26; ישעיהו 54:7-10; תהלים 103:13; ישעיהו 49:15; ירמיהו 2:2. נשא עון: 34:7; השווה מיכה 7:18. השם השני, "קנא": 34:14; השווה שמות 20:5; דברים 4:24; 5:9; 6:15; יהושע 24:19; נחום 1:2; שיר השירים 8:6; זכריה 1:14-15; קורינתים ב 11:2. הציטוטים של השם: במדבר 14:18; תהלים 86:15; 103:8; 145:8; נחמיה 9:17; יואל 2:13; יונה 4:2; נחום 1:3. ארך האפיים כארכת חסד: יחזקאל 33:11; רומים 2:4; פטרוס ב 3:9. שם האל: יהוה. חֶסֶד מתורגם בהולנדית "אהבה נאמנה", ו"אהבה ונאמנות" במקום שבו הוא עומד לצד אמת.