השם המסביר את עצמו

איש עמד על הר וביקש לראות את אלוהים.

איש לא ביקש בקשה זו מעולם לפניו. אדם התהלך עם אלוהים ברוח היום, ודי היה לו בהילוך. אברהם קיבל אותו תחת אלוני ממרא ולא ביקש דבר נוסף. יעקב נאבק עמו בפניאל והלך משם צולע ואסיר תודה. משה, למרגלות הר סיני, וקול עבודת האלילים של ישראל סביב עגל הזהב עוד מהדהד באוזניו, עשה דבר שאיש מהם לא הגה. הוא פנה אל הענן ואמר: "הראני נא את כבודך."

הייתה זו תפילה נועזת. הייתה זו גם תפילה כנה. משה נשא אומה מורדת דרך מדבר, במשימה מן השמים ובמטה בידו, והיה עליו לדעת מי באמת עומד מאחורי המשימה. הוא שמע את הקול בסנה הבוער. הוא ראה את המכות יורדות על מצרים בסדר שהכריז עליו. הוא עמד על שפת ים שנבקע לפי פקודה. אך את הפרסונה שאת פקודותיה מסר — עדיין לא ראה.

התשובה שקיבל היא המשפט החשוב ביותר שנאמר מעולם על מי הוא אלוהים.

לפני שהאלגוריתם עולה על הפרק — חשבון שֵׁשת אלפים השנה הארוך שיתחקה שאר הספר אחריו — מופנה המבט תחילה אליו, שלו האלגוריתם. אחרת המספרים נעשים נומרולוגיה והתבניות נעשות חידות. תכלית ספר זה אינה ציר הזמן. תכלית ספר זה היא אבינו, שציר הזמן מתעד את טביעת רגלו. על כן פותח ספר זה במקום שבו פתח משה: למרגלות הר, מבקש לראות.

נקרת הצור

קרא את הסצנה בדיוק כפי שרשם אותה משה.

לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי, כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי. הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי, וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר. וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי, וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר, וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי. וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי, וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי, וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ. (שמות 33:20–23)

מעקף. הכבוד המלא היה שורף את עצמותיו של כל צאצא של אדם שיתבונן בו ישירות. על כן הסדיר אלוהים מבט מוגן. נקרה — סדק בצוק גדול. כף לסכך על משה בעבור הכבוד. הצצה באחור, לא בפנים. ובאותו מעבר בא עוד דבר: קול. אלוהים לא רק הראה למשה משהו מכבודו. אלוהים קרא את שמו שלו בקול בעוברו.

אותו רגע מחייב האטה. אדריכל היקום, יהוה צבאות, מי שביָדו נמדדו רוחבי השמים, פתח את פיו למרגלות הר סיני ונתן למין האנושי את הצגתו-העצמית. הוא אמר מי הוא.

יְהוָה יְהוָה אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת, נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים, נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה, וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה. (שמות 34:6–7)

קרא זאת שוב. לאט. אין זה תיאור שחיבר משה על אלוהים. זהו אלוהים המתאר את עצמו, במקום היחיד בכל הכתוב שבו הוא נותן הצגה-עצמית בקולו שלו. כל קטע אחר במקרא הוא, במובן מסוים, פרישׂה של שני פסוקים אלה. משה ציטט אותם אחר כך במדבר כלפי אלוהים. דוד שר אותם בתהילים. הנביאים התחננו בהם בקריאתם לרחמים. יונה דקלם אותם תחת הקיקיון הכמוש, חצי-נרגן, מודע לחלוטין עד כמה עיצבו מילים אלה זה עתה את סיפורו שלו. האדון ישוע חי אותם לעיני כל קהל שפגש. הם ההתגלות-העצמית היסודית של אלוהי המקרא.

ובתוך נשימה אחת זו מופיעים ארבעה פנים של אל אחד. ארבע דרכים להיות מי שהוא, כולן בעת ובעונה אחת. פרק זה יסוב בנחת סביב כל הארבעה, שכן שאר הספר — כל פרק, כל תאריך, כל תבנית — הוא אחד מארבעת הפנים הללו בתנועה.

הפן הראשון: האדריכל

יהוה יהוה.

השם בא ראשון. פעמיים. בעברית אלו ארבע העיצורים יוד-הא-וו-הא — שם המפורש, השם שמעל כל שם, השם האישי שנתן אלוהים למשה בסנה הבוער, כששאל משה מי שולחו. השם בנוי מן הפועל "להיות". הוא ההווה. הקיים מעצמו, על-ידי עצמו, למען עצמו. כל השאר קיים משום שהוא החליט שיתקיים.

כשהשם נקרא במרשם פתיחה זה — צמוד לעצמו, כפול — הרי זה המתכנן החותם על מעשה ידיו. אדריכל כל מערכת ביקום עומד על רצפת התכנון שלו עצמו. כל חוק בפיזיקה, כל תבנית במתמטיקה, כל קצב בביולוגיה, כל אות בגנטיקה: מעשה ידיו. הסליל הכפול בתאיך מתקפל כפי שהוא משום שיהוה כתב את הקוד. מסלול הירח מייצב את הגאות משום שיהוה התווה את קווי הכבידה. העונות סובבות בזוויות שבהן הן סובבות משום שיהוה הטה את כדור הארץ 23 וחצי מעלות וקבע אותו שם.

איש המתכנן ארכיטקטורה כזו אינו חדל לתכנן בהגיעו אל ההיסטוריה. אותה יד שכתבה את הגנום כתבה גם את הלוח. אותה רוח שכִּיילה את הכבידה כִּיילה גם את עליית הממלכות ונפילתן. אותו אדריכל ששם את הלב בכלוב הצלעות שם את 70 השבועים של דניאל בספר גאולת ישראל.

כשספר זה מצביע על כך שיש 490 שנה בין שנת 457 לפנה״ס, שממנה יוצאת הספירה של צו ארתחשסתא (458), לבין שנת 34 לספירה, סיומו של השבוע המשפטי של פרק שבע, אל תהא התגובה תדהמה. התגובה צריכה להיות: מובן. וכאשר יסוד מקדש שלמה נופל על שנת 3000 של שעון העל, ה־60 מבין 120 היובלים, בדיוק בחצי לוח השעון, אין זו תחבולה של המחשב. זוהי צורת התכנון. האדריכל שהטה את כדור הארץ בזווית הנכונה לא ינהג ברשלנות בתאריכים.

שני המספרים נושאים את התו מחושב: הם נובעים מחשבון המודל הזה על עוגנים שהספר קובע במקום אחר (457 לפנה״ס בנספח א; סולם ה-AM בנספח ב). הם ברי-הפרכה בטעות חשבון או בעוגן שזז, וזה בדיוק מה שאני רוצה מהם. גרסה קודמת של פרק זה דיברה כאן על "בדיוק ארבע מאות ותשעים שנה בין שני צווים פרסיים" ועל "בדיוק מאה ושישים יובלים" בין חורבן הבית הראשון ליום הסיום. שניהם נמשכים בזאת בחזרה. מספר ה-490 אינו רץ בין שני צווים אלא מצו אחד עד שנה אחת; ומ-AM 3380 עד AM 6000 יש 2,620 שנה — לא מספר שלם של יובלים, יהא אורכם אשר יהא. המספר היה יפה והוא לא היה נכון. אני מותיר את המשיכה-בחזרה במקום שבו עמדה הטענה, משום שספר המראה את תפריו שלו חזק מספר המחליק אותם.

יש גרסה פשוטה לכל זאת שאתה יכול לחוש בחייך. הבט בכוורת. הבט בפנים צדפת נאוטילוס. הבט במבנה משושה-במשושה של פתית שלג תחת המיקרוסקופ. טביעת אצבעו של המתכנן בכל מקום קטנה. מדוע לא תהיה בכל מקום גדולה? היד הבונה פתית שלג בונה מילניום. היד הבונה מילניום בנתה שישה.

זהו הפן הראשון. הוא האדריכל. חשבון ספר זה אינו תחבולת המחבר שמצא אותו. הוא שריד המתכנן שהניח אותו.

הפן השני: אבינו

רחום וחנון, ארך אפים, רב חסד.

זהו הפן השני, והוא לב ההצגה. הפן הראשון מסביר מדוע יש מבנה. הפן השני מסביר מדוע יש חסד.

עמוד על המילה "ארך אפים". סבלן. איטי לכעוס. האדריכל שיכול לסגור תיק אשם בצהרי יום אחד, אינו עושה זאת. הוא ממתין. הוא נותן עוד זמן. הוא מעניק ארכות שאף בית-משפט עלי אדמות לא יעניק. 120 השנה שנתן לעולם לפני המבול היו ארכה. הדחייה שנתן לאמורי הייתה ארכה: "כי לא שלם עוון האמֹרי עד הנה" (בראשית 15:16). שים לב למה שכתוב שם ולמה שאינו כתוב. הטקסט אינו נוקב במספר שנים לאמורי; הוא מודד בדורות — הדור הרביעי — ואומר רק שהחשבון עוד לא הבשיל. זהו קו נפרד, וספר זה מחזיק אותו בנפרד: 400 השנה של בראשית 15:13 עוסקות בזרע אברהם, לא במידת עוון האמורי. פרק שלוש מניח את שני הקווים זה לצד זה. 70 שנות גלות בבל, בעוד היה יכול למחות את ישראל מן המפה בכל קנה-מידה משפטי על עבודת אליליה, היו ארכה. 490 השנה של חוזה-האב — מ-457 לפנה״ס עד 34 לספירה — היו ארכה. 2,000 השנה של התקופה הגויית, שבהן הלכה הבשורה אל כל יבשת והכלה נאספה מכל שבט ולשון ועם ואומה, הן ארכה. 6,000 השנה של כל האלגוריתם — מאדם עד שיבת הבן — הן ארכה אחת ארוכה ומתמשכת לכוכב-לכת שעלב ביוצרו בכל דור.

ארך אפים אין פירושו אדישות. פירושו שכעס אינו המקום שבו הוא מתחיל. פירושו שעמדת הבסיס של אלוהים כלפי יצוריו היא חסד. הוא מתחיל בחסד. הוא מתחיל באהבת ברית. הוא מתחיל בנכונות הסבלנית לקחת עוד נשימת המתנה אחת בטרם ירים את ידו.

יש מבחן פשוט לראות אם הבנת פן זה של אלוהים. חשוב על האדם האחרון שפגע בך באופן שבאמת היה חשוב. שאל את עצמך כמה זמן המתנת בטרם עלתה בך טינה. רובנו מודדים אותה המתנה בשניות. אחדים בשבריריות שנייה. אלוהי שמות 34 מודד אותה במאות. הוא ממתין, לא משום שהוא חלש, אלא משום שכל יום נוסף הוא עוד הזדמנות לעובר העברה לשוב הביתה. הרחמים אינם רכּות באופיו. הם שריר אופיו. הוא נשא עולם אשם 60 מאות שנה על כתפיו משום שהוא רוצה ילדים, לא קרבנות.

קרא את השורה שוב. רב חסד. המילה העברית חֶסֶד אינה רגש. חֶסֶד היא נאמנותו של אב ששם את שמו על חוזה ולא יפר את החוזה, יהא אשר יעשו הילדים. זו האהבה שאינה תלויה בחביבות הנאהב. זו האהבה שֶׁבשוב הבן האובד, בעוד ריח החזירים סביבו, רצה אל מולו בדרך. זו האהבה שבנביא הושע השיבה אשה שמכרה עצמה בשוק, הביאה הביתה וקראה לה שוב אשתו.

זהו אבינו שעליו סובב ספר זה.

כשתקרא בפרקים הבאים שאבינו החזיק את חוזה-האב פתוח 2,000 שנה — שלא טרק את התיק כשסקל ישראל את סטפנוס, אלא שמר את השבוע ה־70 עצמו ברזרבה לעת המיועדת ויצא לאסוף את כלת בנו — לא הייתה החלטה זו מדיניות. החלטה זו הייתה אופי. אותו אב שהמתין 120 שנה לשכניו של נח, המתין 2,000 שנה לבני ישראל. הוא ארך אפים משום שהוא מי שהוא.

הפן השלישי: הריבון

ונקה לא ינקה.

הפן השלישי הוא הפן שדורנו מתקשה ביותר לשמוע. אנו מאומנים היטב ברחמים. אנו מאומנים פחות בצדק. אלוהי שמות 34 מחזיק את שניהם יחד בנשימה אחת. אבינו, שהוא ארך אפים, הוא גם הריבון אשר, משהגיעה העת, אינו מחלק חנינות על אשמה שלא הוּדתה.

קרא שוב את שש המילים. ונקה לא ינקה. הן השורה החותמת של ההצגה, ואינן מחשבה שלאחר מעשה. הן עמוד השדרה המבטיח שהרחמים לא יקרסו לסנטימנטליות. אל שרק סולח, שרק ממתין, שלעולם אינו מאזן באמת את הספרים, לא היה ריבון. הוא היה רגש. אלוהי סיני אינו רגש. הוא מלך היקום, ומלך היקום מנהל אולם-משפט אמיתי שבו נגזרים בסופו של דבר פסקי-דין אמיתיים.

אתה רואה פן זה ברישום ההיסטורי הארוך. המבול היה פן זה. השמדת סדום הייתה פן זה. מפלת מצרים תחת 10 המכות הייתה פן זה. גלות ישראל תחת נבוכדנצר הייתה פן זה. השוואת ירושלים לקרקע ב-70 לספירה הייתה פן זה. כל ממלכה שהתייצבה כנגד האדריכל וסירבה לחזור בה פגשה לבסוף פן זה בשדה-קרב שלא ראתה מתקרב. הספר הקוסמי אינו מטפורה. הוא ספר אמיתי, ויד אמיתית מאזנת אותו.

ובכל זאת, שים לב כיצד הפן השלישי פועל לצד השני. השורה אינה סולח לאשם במהירות ואחר כך לא מנקה את האשם. השורה היא ארך אפים, רב חסד, נושא עוון ופשע וחטאה — ואחר כך, משהונחה כל דרך של חסד — ונקה לא ינקה. המשפט בא לאחר שנדחה החסד. לא לפניו. ריבון שמות 34 לא יניח לרע לנצח, אך הוא ממתין. הוא ממשיך להמתין. הוא נותן כל הזדמנות. הוא שולח נביאים. הוא שולח אותות. הוא שולח את בנו. הוא שולח את הרוח. הוא שולח כלה להעיד בכל תרבות 2,000 שנה. ורק כשנדפק על כל דלת של חסד והיא נטרקה מבפנים, יוצא הפן השלישי לעשות את אשר על הפן השלישי לעשות.

זהו הריבון שעל דברו קמים מלכים ונופלים. האל שקרא לכורש בשמו — בישעיהו 45, שנכתב 150 שנה לפני שנולד כורש — שיוציא צו להשיב את היהודים לירושלים, ואשר אז, במאה המיועדת, הושיב את כורש על כיסא ושם את המילים בפיו. האל שעורר את הקיסר אוגוסטוס למפקד, כדי שזוג צעיר מנצרת יגיע בשבוע הנכון לבית לחם. האל שהעלים את האימפריה העות׳מאנית מירושלים, הקים את מדינת ישראל, והשיב את העיר העתיקה לידיים יהודיות — כל אחד מאלה בשנה שעמדה בלוחו, ובשניים מן השלושה גם בחודש. פרק 11 מסביר מה מכל זה מתועד ומה פרשנות; איני מקדים כאן את המאוחר במילים שהראיה אינה נושאת. נשיאי וראשי-הממשלה של כל דור חושבים שהם קובעים את סדר-היום. ריבון שמות 34 קובע את סדר-היום, וסדר-היום ייסגר בדיוק ברגע שהחליט שייסגר.

כשתקרא בפרק השמיני של ספר זה שקיימים שלושה שעונים נבואיים עצמאיים — מדניאל 8, מעת הגויים, ומאיחוד הח׳ליפות — שכל שלושתם נחתו באותה שנה, 1967, על שחרור ירושלים, אינך מתבונן במקרה. אתה מתבונן בחתימת הריבון. הוא מנהל שלושה שעונים ב־300 שונות, בשלוש נקודות התחלה שונות, וכולם מצלצלים באותה שעה. משום שהוא הריבון. משום ששום דבר בהיסטוריה אינו רץ חופשי. משום ששום דבר בעתיד אינו עוד בר-תפיסה.

הפן הרביעי: כורת הברית

נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים.

הפן הרביעי הוא הפן שספר זה תלוי בו יותר מכול, שכן בלעדיו אין אלגוריתם כלל. האדריכל מתכנן. אבינו ממתין. הריבון מולך. כורת הברית חותם.

קרא את השורה בקפידה. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים. המילה נֹצֵר היא אותה מילה המשמשת לשומר על חומה, למשמר בשער, לשומר דבר יקר שהופקד בידו. אלוהים הוא שומר חוזהו שלו. הוא שומר את אשר חתם. אהבת הברית אינה נסחפת. אינה פגה. אינה תמה בחצות בתאריך שהוא מקווה שלא תבדוק. היא נשמרת, בידי החותם עליה, לאלפי דורות.

אל שמעולם לא העלה דבר על הכתב לא יכול היה להפיק ארכיטקטורה של שֵׁשת אלפים שנה. הוא יכול היה להיות טוב-לב. הוא יכול היה להיות כביר. הוא יכול היה להיות אוהב. אך לא ניתן היה לעקוב אחריו. לא היה לוח שאליו תימדד נאמנותו, משום שלא היו תנאים שבהם תאומת. אלוהי שמות 34 העלה זאת על הכתב. הוא כרת ברית עם אדם בגן, עם נח אחר המבול, עם אברהם בממרא, עם משה בסיני, עם דוד בארמונו, עם דורו של ירמיהו בירושלים, עם בנו שלו על הצלב. לכל ברית תנאים. לכל ברית חתימות. לכל ברית מועדי פקיעה ומנגנוני חידוש ועדים ברשומה. וכל ברית קוימה.

קח את ההמחשה הפשוטה ביותר. כשאתה חותם משכנתה על בית, הבנק אינו אוהב אותך. הבנק אינו חפץ במיוחד בטובתך. אך הבנק יקיים, בדיוק מוחלט, את צדו בחוזה במשך 30 שנה, משום שהחוזה חתום ומוניטין הבנק תלוי בקיומו. עתה דמיין אב אשר, בכבוד אינסופי יותר משכל בנק שאב אי-פעם, חתם חוזה הנמשך שֵׁשת אלפים שנה, בתנאים הנוגעים לגאולת ילדיו, ואשר כבודו שלו תלוי בכל מילה שבו. זה סוג החשבון שספר זה מתחקה אחריו. לא תחבולת פרשן אחד. קיום חוזה אחד בידי פרסונה אחת.

כשמסר המלאך גבריאל לדניאל את חוזה 70 השבועים, לא היה החוזה נבואה. החוזה היה מסמך חתום. הוא אמר מתי יבוא המשיח ומתי ייכרת ומתי יוּשב המקדש. כל סעיף מחוזה זה קוים בקנה המידה שבו נכתב החוזה — השנה, ובמקום שבו נוקב הטקסט במועד, המועד. דיוק רב מזה איני מספק, ואף איני זקוק לו. הקורא המניח את הלוח לצד הטקסט, בלא כל סדר-יום מלבד לראות אם התאריכים נסגרים, ימצא שהם נסגרים. 69 שבועות של שנים מסתיו 457 לפנה״ס מביאים אותך אל סתיו 27 לספירה. המשיחה נפלה באותו סתיו על-יד הירדן. שלוש וחצי שנים לאחר מכן, באביב 31 לספירה, נכרת. החוזה — עד לשנה, עד לעונה, עד למועד — קוים. השבוע ה־70 עצמו, על ביצועו הפיזי כנגד איש הרשע, שמור לסגירת לוח השעון. היד השומרת אחזה בו 2,000 שנה על העונה שקבע האדריכל.

זהו הפן הרביעי. זו הסיבה שיש לספר זה דבר-מה לומר.

ארבעת הפנים, אל אחד

צעד מעט אחורה מן הארבעה והבט בהם יחד.

האדריכל מתכנן את מבנה ההיסטוריה. אבינו מחמם את המבנה בסבלנות. הריבון מחזיק את המבנה על המסילות. כורת הברית חותם כל סעיף ושומר כל חתימה. אין אלה ארבעה אלים. אלו ארבע תנועות של האל האחד שעבר על פני משה בהר. כל דף משאר הספר הוא אחת מארבע תנועות אלה, מתוחֶה בידי אחד מדורותיו.

בפרקים הבאים אבינו — לדייק, הפן השני של שמות 34 — יתפקד לעתים כשם הרחב שספר זה משתמש בו כשהוא מבקש לדבר על אלוהי האלגוריתם במרשם החם והאישי ביותר. ארבעת הפנים נותרים ארבעה; מה שמשתנה הוא איזה שם עולה על השפתיים באיזה רגע. אדריכל פתית השלג הוא גם הסבלן הממתין, הריבון המולך, וכורת הברית החותם. כשבפרקים הבאים מופיע "אבינו" כשם הכללי לאלוהי לוח השעון, שלושת הפנים האחרים אינם נעדרים; הם נוכחים בו.

כשתראה בפרק שלוש ששמות 10 האבות הראשונים, מאדם עד נח, נקראים ברצף ויוצרים משפט של תקווה בשׂורתית — האדם נועד תמותה יגון; האל המבורך ירד מלמד; מותו יביא לנואש מנוחה — אתה רואה את האדריכל פועל בלשון אנושית, 1,000 שנה לפני הצליבה.

כשתראה בפרק חמש שהגלות בבבל לא הייתה עונש בלא קץ, אלא 70 שנה מדודות — נספרות, ותמות עד לשנה — אתה רואה את אבינו.

כשתראה בפרק שש כיצד המתח האחרון של לוח השעון — 2,520 שנה — מושט עד 2034 לספירה, אתה רואה את הריבון. (ותראה שם גם שהייתי מוכרח לוותר על עוגן שהצבתי על אותו מתח במשך שנים. ספר זה אינו שותק על טעויותיו שלו; הוא מניח אותן על הדף שבו מקומן.)

וכשתראה בפרק שבע ש־70 השבועים של דניאל רצים על חוזה שכל סעיף שֶׁעבר ממנו קוים ואשר סעיף הסיום שלו נמצא עתה בתוך עשור מסגירתו, אתה רואה את כורת הברית.

ארבעה פנים. אל אחד. אלגוריתם אחד.

השם וההמתנה

הרשו לי לחתום פרק זה כפי שאני מבקש לחתום כל פרק — במה שמשמעו לקורא הקורא עתה דף זה.

אפשר להכיר את כל ארבעת הפנים בשמם ובכל זאת לא להכיר את מי שלו הם שייכים. אפשר למפות במדויק את 70 השבועים ולהישאר זר לאדריכל שערך אותם. אפשר להעריץ את סבלנות אלוהים בהפשטה ולחיות חיים שבהם סבלנותו כלפיך מובנת מאליה. המקרא אינו רושם את תפילת משה כדי שנשתאה ממנה. המקרא רושם את תפילת משה משום שזו תפילה שגם אנו אמורים להתפלל.

הראני נא את כבודך.

זו הבקשה הפותחת את נקרת הצור לכל אחד מאיתנו. לא טיעונים טובים יותר. לא לימוד קפדני יותר. הבקשה. הנכונות להיטמן בסדק ולתת לכבוד לעבור, ככל שתתיר היד. משה ירד מן ההר ופניו בהירות כל-כך עד שעם ישראל לא יכול להביט בו בלא מסווה. לא הם היו היחידים שלא יכלו להביט. היינו דור שאינו מביט. המסכים מביטים בנו בחזרה. מחזור החדשות מביט בנו בחזרה. השיחה האינסופית בתוך ראשנו מביטה בנו בחזרה. בימי חיינו הביטו מעט מאוד בו העובר.

ספר זה הוא מבט אחד איטי. החשבון שלהלן לא עוצב לתת לך נתונים. הוא עוצב לתת לך אותו. אדריכל פתית השלג שכתב את לוח ממלכות העולם. אבינו שסבלנותו השאירה את השמים פתוחים מעל נינוה ומעל חייך שלך זמן רב יותר משראוי היה למי מאיתנו. הריבון שידו על גרון כל ממלכה שניסתה להשתיק את כלתו. כורת הברית ששם את שמו בדם בנו ולא הפיל סעיף מחוזהו ב־2,000 שנה.

הוא בדרך.

ובטרם יגיע — הפרק הבא יסביר את לוח שעונו. שֵׁשת אלפים שנה על פני שעון אחד, ושבעת ימי הבריאה כתכניתו, ושנת שיבתו מסומנת בסוף השישי.

השם דיבר. ועתה אל הזמן שמדד.