אחר־הצהריים הארוך

אדם שעמד על הר הזיתים בסתיו של שנה כלשהי מ־500 השנים האחרונות, ראה את אותו המראה.

הוא הביט מערבה, מעבר לנחל קדרון, אל החומה המזרחית של העיר העתיקה של ירושלים. החומה גבוהה וחיוורת ובלויה מאות שנים של מזג אוויר. במחצית הקיר המזרחי נמצאת קשת כפולה — שער ובו שני פתחים, ממוסגר באבן, מפואר ביחסיו אף לאחר 1,500 שנה של מזג אוויר. יש לו שם. המסורת העברית קוראת לו שער הרחמים. המסורת הנוצרית קוראת לו השער הזהוב. המסורת האסלאמית, שהחזיקה את העיר בידיה רוב אותן 500 שנים, יש לה שם משלה עבורו. יהא השם אשר יהא, לשער יש מאפיין מכריע אחד.

הוא חתום.

חומה של אבן מסותתת אוטמת את שני הפתחים. אומנות הבנייה עתיקה. האבנים בלויות. יש שריטות וכתובות גרפיטי שהצטברו לאורך הדורות. אך החומה עצמה בלתי־מופרעת. אף אדם לא עבר בשער הזה מאז הושלמה המלאכה במאה ה־16 תחת קיסר עות'מאני בשם סולימאן המפואר — אולי בשנת 1541; השנה עצמה אינה מתועדת. (ליתר דיוק: מבנה השער עצמו כן נגיש מצד הר הבית — הוא שימש מאות שנים כבית מדרש. מה שסגור הוא המעבר.)

השער המזרחי של ירושלים סגור זה מאות שנים.

אך תחילה דבר שעליי לומר בטרם אבנה טיעון אחד

האבן שאתה רואה בתצלום ההוא אינה האבן שדרכה עבר ישוע.

תאריך הבנייה של השער הזהוב הנוכחי אינו מוכרע — הווקף אוסר על מחקר ארכיאולוגי בהר הבית, והאיסור הזה ממשי. אך הקריאה המדעית הרווחת (המילטון, שרון, בן־דב, רוזן־איילון, צפריר, ווילקינסון) מתארכת את מבנה השער למאה השביעית או השמינית: התקופה האומיית. חלופה אחת גורסת שבנאים ביזנטיים בשירות הח'ליפים האומיים הקימו אותו; יש המתארכים את החזית המזרחית לשנות ה־20 של המאה השישית.

כך או כך: הבנייה שהמבקר מצלם היום הוצבה מאות שנים אחרי הצלב, והיא ערבית.

מי ששוכח זאת ועושה את האבן עצמה לעד, הופך חומה מן המאה השביעית למוצג מקראי. אין היא כזו, ואני רוצה שייאמר הדבר בטרם יאמר אותו מבקר.

ועתה מה שכן עומד — שכן המקום הוא ככל הנראה המקום

האבן אינה האבן. אך האתר הוא קרוב לוודאי האתר, וזה דבר אחר.

לין ריטמאייר בחן את השער בשנות ה־70 ומצא בצדו הפנימי שתי מזוזות מונוליתיות השייכות למבנה קדום יותר — לדעתו שער שושן, שהמשנה (מידות א:ג) נוקבת בו כשער היחיד בחומה המזרחית. הוא מתארך אותו לתקופת הבית הראשון. וישירות מתחת לפתח האטום מונחת קשת עתיקה חשופה — ככל הנראה שער קודם.

הנביאים הצביעו אל השער המזרחי של הר הבית. המקום ההוא עדיין שם, ומתחתיו בנייה עתיקה. אך מה שאתה רואה הוא אומיי.

זהו הניסוח המדויק, והוא סוחף פחות מן התצלום. (תיארוכו של ריטמאייר אינו נטול מחלוקת, וגם זה שייך לרשומה.) [מְתֻעָד — עם שוליים]

פרק זה עוסק בשאלה מדוע נסגר אותו שער ונשאר סגור, מה עשה הדבר ללוח השנה הנבואי, ומה רץ מתחת לאחר־הצהריים הארוך והחשוך של ההיסטוריה האנושית שבו נחתם השער. הספר הביט אל הבוקר המוקדם והבהיר של שעון העל — עדן, אברהם, יציאת מצרים, המקדש. הספר הביט אל הצהריים הלוהטים — ישוע בירדן, הצלב, התחייה, חג השבועות. הספר הביט אל עידן הכלה מתוך מסורת הנישואין ומתוך לוח המועדים.

עתה אחר־הצהריים. המתח הארוך, הדמדומי, המכביד של מאות שנים בין עליית האסלאם לבין העולם המודרני, שבו הוחזקה העיר הקדושה בידי כוח זר והכנסייה ברוב הימים לא יכלה כלל לראות את אבינו בפעולתו. רוב המאמינים המודרניים, כאשר הם קוראים את שעון העל מתחילתו ועד סופו, תופסים את עצמם משתוקקים לדלג על מאות שנים אלה. התחייה מתרחשת; ואז ערפל ארוך; ולאחר מכן התחייה המודרנית של ישראל. האמצע נראה בקריאה ראשונה ריק.

הוא אינו ריק. הוא אחד החלקים המתוזמנים בקפדנות הרבה ביותר בכל לוח השעון. האדריכל נתן לספירות־לאחור לרוץ מתחת לפני השטח, שנעשו גלויות רק כאשר מילאו המאות את מלוא מהלכן. מה שנראה מתוך אחר־הצהריים כהיעדרו של אבינו, היה מבחוץ אחר־הצהריים לוח השנה המתקתק בדיוק מוחלט.

הסיפור נמשך אצל ציר שרוב הקוראים מעולם לא שקלו.

מרכז השבי הארוך

פרק שש שרטט את הבלוק הרביעי והאחרון של לוח השעון: עת הגויים, מ־AM 3480 עד הסגירה ב־AM 6000 בסתיו 2034. 2,520 שנות תשרי.

(מהדורה קודמת פתחה את הבלוק ההוא "על שולחן פרסי בנובמבר 486 לפנה״ס", בשִׂטְנָה של עזרא ד׳:ו. העיגון ההוא חושב מחדש ונמשך בחזרה — השִׂטְנָה נופלת ב־AM 3481, שנה אחת אחרי קו הבלוק, וקו הבלוק עצמו אינו נובע מאירוע אלא מן הסימטריה של לוח השעון. ראו פרק שש. הבלוק עומד; מטפורת השעון הולכת. שום דבר לא החל על השולחן ההוא.)

למתח באורך כזה יש מרכז.

קח את מחצית 2520: 1260. הוסף אותה לקו הבלוק, AM 3480, ושנת האמצע של עידן הגויים היא AM 4740: שנת התשרי 774/775, המסתיימת ב־1 בתשרי, 31 באוגוסט 775. [מְחֻשָּׁב]

אזהרה אחת מראש, והיא מחייבת. ה־2520 היא פרשנות (פרק שש), לא חישוב שיש לו מפריך. מה שבא להלן אינו נושא אפוא דבר: הוא ממחיש את הבלוק, אין הוא מוכיח אותו. מי שמעלה חצייה זו כראיה עצמאית, בונה על רובד במקום על יסוד.

עתה שאל את עצמך מה התרחש על פני כדור הארץ בשנת 775 לספירה.

האימפריה הרומית הייתה זה כבר נחלת העבר. האימפריה הביזנטית החזיקה, בצורתה המוקטנת, את קונסטנטינופול ואת שולי מזרח הים התיכון. מערב אירופה הייתה טלאי על טלאי של ממלכות פרנקיות שהחלו להתאחד תחת מלך צעיר בשם קרל הגדול. הכנסייה הקדומה הייתה מפוזרת. העולם הישן ארגן מחדש את עצמו לאחר התמוטטות העולם העתיק. רוב הקרקע שהייתה חשובה לסיפור המקראי — הארץ הקדושה, מצרים, סוריה, צפון אפריקה — עברה, בתוך חיי אדם אחד סביב שנת 640, מידיים נוצריות לידיה של אימפריה דתית חדשה שעלתה במהירות יוצאת דופן במדבריות ערב.

האימפריה הייתה האסלאם. ראשה המדיני היה, בשנת 775, אדם בשם מוחמד אבן מנצור אל־מהדי, הח'ליף השלישי של השושלת העבאסית, ששלט מבירה חדשה שהוא ואביו הקימו לאחרונה — בגדאד. הוא עלה לכס המלכות בשבת, 7 באוקטובר 775, 37 ימים אחרי סוף שנת האמצע, ומת בתחילת אוגוסט 785 (22 במוחרם 169 להג׳רה) [מְתֻעָד]. שלטונו בן כמעט 10 השנים, אצל אל־טברי "עשר שנים, חודש וחצי חודש" (שנות ירח, 3,588 ימים; מ־7 באוקטובר 775 עד 4 באוגוסט 785 יש 3,589 ימים), נפתח בשנה הראשונה שאחרי מרכז השבי הארוך: AM 4741. [מְחֻשָּׁב] כשם שהשִׂטְנָה היא נקודת המפנה בשנה הראשונה שאחרי קו הבלוק, כך אל־מהדי הוא נקודת המפנה באמצע: עמו מתהפכת המחצית הראשונה של השבי הארוך אל המחצית השנייה. [פַּרְשָׁנוּת]

עמוד דום ושים לבך לשם המלכות שהעניק לעצמו. Al-Mahdi. בערבית, המודרך נכונה. הדמות שהאסכטולוגיה האסלאמית ציפתה מאז להופעתה בימים האחרונים כגואל האומה — קהל האסלאם — עם סגירת העולם. המהדי הוא המקבילה האסלאמית לדמות שהנוצרים הכירו כאנטיכריסט. הוא רוכב האפוקליפסה מן הצד האחר של המלחמה הרוחנית. והח'ליף המולך הראשון שנשא את התואר כשם מלכות — מורדים כבר תבעו אותו לעצמם קודם לכן — היה הח'ליף שעלה לכס המלכות בשנה הראשונה שאחרי מרכז עידן הגויים בן 2520 השנים.

זו אינה עובדה קטנה. זה סוג החשבון שהאדריכל של שמות לד מציב באמצעו של לוח שעון משום שהוא חפץ שעמו יקרא אותו אחר כך. אדם הקורא לעצמו בשם המשיח השקרי הבא ושעולה לכס המלכות בשנה הראשונה שאחרי המרכז המתמטי של השבי הארוך, אינו מקרה שאבינו התיר בשגגה. [פַּרְשָׁנוּת] היריב, אשר חכירתו רצה לכל אורך הבלוק הזה, הגיע לצהריים של אחר־צהריו שלו והניח סימן. המהדי הראשון עלה לכס מלכותו מיד אחרי המרכז הגאומטרי של עידן הגויים. הצל שהטיל קדימה על פני המחצית השנייה של הבלוק, אל סגירת לוח השעון, ייראה בפרקי הסיום של ספר זה.

הכיפה שבנה הח'ליף

אך הסימן העמוק ביותר של הממלכה השקרית העולה לא היה כס המלכות בבגדאד. זו הייתה כיפה על גבעה בירושלים.

בסביבות 688/689 לספירה — שנת 69 להיג'רה לפי הכרוניקות — ציווה הח'ליף האומיי החמישי, עבד אל־מלכ, על מיזם בנייה בהר הבית. הוא בחר את הסלע המדויק במרכז מה שהיה קודש הקודשים היהודי. הוא הניח את יסודו של מקדש מתומן מפואר שכיסה את הסלע. הוא ציפה את הכיפה בזהב. הוא כתב על הקירות הפנימיים של המבנה פסוקי קוראן בערבית, ביניהם פסוק — סוּרה 4:171 — המכחיש במפורש את בנותו האלוהית של ישוע. הוי אנשי הספר, אל תפריזו בדתכם [...] המשיח, ישו בן מרים, אינו אלא שליח אלוהים. האותיות הערביות חוקקו בפסיפס לאורך כל הטבעת הפנימית של המבנה, מתחת לכיפה.

כיפת הסלע הושלמה בשנת 72 להיג'רה: 691/692 לספירה.

עמוד רגע לאחור מעובדה זו וחוש את משקלה.

הסלע המדויק שעליו עקד אברהם את יצחק. המקום המדויק שבו קנה דוד את גורן ארוונה. המקום המדויק שבו הניח שלמה את יסוד המקדש בשנת 3000 של שעון העל. האדמה המדויקת שעליה מילאה השכינה — נוכחותו הנראית של יהוה — את המקדש הפנימי כמעט 400 שנה לפני שראה יחזקאל אותה יוצאת דרך השער המזרחי. אדמה זו, 621 שנה לאחר חורבן הבית השני, נתבעה בידי דת אחרת והוכתרה במבנה אשר כתובותיו הכחישו את הבנות אשר בה נפדה המקדש על הצלב.

כובש אינו מקים גדר סביב נכס אלא אם כן בכוונתו לתבוע בעלות.

הח'ליף שהשלים את הכיפה לא היה המהדי. המהדי בא למעלה מ-80 שנה לאחר מכן, על כס המלכות בבגדאד. אך הכיפה שהתרוממה בשנת 691/692 הייתה האישור האדריכלי של אותה ממלכה שקרית עצמה — דגלו הנראה של הכובש על קרקע המקרקעין הקדושה ביותר על פני כדור הארץ. מן היום שבו הורם הזהב על הפסגה, היה לכובש בית מגורים בכתובת הראשונה ממש שבה הלך אבינו, 12 מאות שנה קודם לכן, מבֵיתו שלו.

ואולם הוא לא נטע את הדגל מבלי שיניח שעון לרוץ מתחתיו.

המספר שקיבל דניאל

פתח את פרק הסיום של ספר דניאל. המלאך זה עתה סיפר על ימי הסיום של עידן הגויים. הוא הזכיר את תחיית המתים, את עת הצרה, את חכמת אלה המצדיקים רבים. דניאל שואל מה אחרית הפלאות. המלאך נותן לו שלושה מספרים בשלושה משפטי סיום:

וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם יָמִים אֶלֶף מָאתַיִם וְתִשְׁעִים. (דניאל יב:יא)

אַשְׁרֵי הַמְחַכֶּה וְיַגִּיעַ לְיָמִים אֶלֶף שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה. (דניאל יב:יב)

1,290. 1,335. שני המספרים רחוקים זה מזה 45 ימים — 1335 − 1290 = 45. 45 ימים בין יום 1290, הנמנה מן השיקוץ, לבין יום הברכה למחכה. פרק 12 פורש את 45 הימים האלה במלואם בטבלת ימים, שם הם מתארים את שבועות הסיום של השבוע ה־70 עצמו.

אך כאן מוכרח ספר זה להניח תחילה את ידו שלו על השולחן, שכן מה שבא להלן הוא קריאה שנייה של אותו מספר עצמו, וקריאות שניות זולות אם אינך אומר מה אתה עושה.

בפרק 12 נקרא ה-1335 כפי שדניאל נותן אותו: כימים, נספרים מן השיקוץ, בתוך חלון הסיום של השבוע ה־70. זוהי הקריאה הראשונה והראשית. היא הקריאה שהכתוב עצמו כופה, והיא היחידה מבין השתיים שהכתוב נושא בלי סיוע.

מה שבא כאן הוא קיום כפול בקנה מידה של שנים. הנביאים העבריים מכירים את העיקרון שיום נבואי אחד עומד לשנה אחת — אבינו הניח אותו בבמדבר יד:לד (יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה) וביחזקאל ד:ו (יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה נְתַתִּיו לָךְ). אך יש להיות כנים באשר להיקפו של מפתח זה. שני המקומות מעגנים אותו במשפט עונשין על ישראל; בשום מקום בכתובים אין מחבר מחיל אותו על דניאל יב; ומספר שמותר לקרוא אותו כרצונך כימים או כשנים הוא מספר שכמעט תמיד אפשר להנחית אותו אי-שם. מי שמשתמש במפתח חייב אפוא לומר מראש מה הוא קונה בו ומה אין הוא קונה בו.

והנה מה שהוא קונה כאן. העוגנים ההיסטוריים קשיחים: כיפת הסלע הושלמה בשנת 72 להיג'רה — כך נוקבת כתובת הבנייה בשנה — ומספר השנה הזה מְתֻעָד. שנה זו נמשכה מ-4 ביוני 691 עד 22 במאי 692; הכתובת אינה נוקבת ביום. היא נוגעת אפוא בשתי שנות תשרי, AM 4656 ו־AM 4657, והעוגן נמנה לשתיהן. החיבור הוא פעולה אחת: ועוד 1335 נותן AM 5991 או AM 5992, כלומר תשרי 2025/26 או תשרי 2026/27, וזה מְחֻשָּׁב. שיעור הבסיס: מתוך 116 מבנים מתוארכים בהר הבית נוחתים 10, באחד מ-12 מספרים מקראיים, בחלון 2026–2034; עם 1335 רק כיפת הסלע (מְחֻשָּׁב). אך הצעד ההופך את הימים של דניאל יב:יב לשנים ומכריז אחר כך על נקודת הסיום כסף השבוע השבעים הוא קריאה בלי מפריך, ולכן הוא פַּרְשָׁנוּת. הוא ממחיש את הבלוק; אין הוא מוכיח אותו. אין הוא נושא בשום שקילה של ספר זה משקל עצמאי. אם השבוע ה־70 לא ייפתח, אין בחשבון הזה דבר להפריך — ודווקא זו חולשתו, לא כוחו.

עם הגבול הזה משורטט, מותר לראות את הממצא כפי שהוא.

קח את השנה שבה הושלמה כיפת הסלע. הוסף לה 1335 שנים. החשבון נוחת בתשרי 2025/26 או בתשרי 2026/27 — השנה הלפני אחרונה או האחרונה לפני הפתיחה המשוערת של השבוע ה־70 בתשרי 2027. איזו מן השתיים, אין הכתובת מכריעה: היא נוקבת בשנה, לא ביום. מן השנה שבה הורם דגל הכובש מעל קודש הקודשים, ועד סף חלון הסיום, רץ לוח השנה 1,335 שנים. אַשְׁרֵי הַמְחַכֶּה וְיַגִּיעַ ל־1335. האדם שחיכה לאורך אחר־הצהריים הארוך, שבמאות השנים שבהן עמדה הכיפה על הסלע ואבינו נראה דומם לא איבד את אמונתו, מגיע בסוף הספירה אל השנה שבה מסתיימת חכירת הכובש.

ומה מעמדו של המשפט הזה? רובד. מישור שני מתחת לקריאה הראשית, לא תחליף לה. מי שמעלה אותו כמוצג, בונה על רובד במקום על יסוד — וספר זה לא יעשה זאת. ה-1335 של דניאל יב:יב היא, במישור הנושא של ספר זה, ספירת ימים בשבועות הסיום של השבוע ה־70; פרק 12 מניח אותה שם. שלוח השנה מגיע בקריאת-שנים גם אל סף אותו חלון עצמו — זו תמיהה הראויה לתשומת לב, ואינה ראויה למשקל.

הח'ליף שבנה את הכיפה בשנת 691/692 לא ידע שהוא מניע שעון. הוא בנה אנדרטה לאמונתו שלו. אם רץ שעון מתחתיה — עם הגבול שלמעלה גלוי לעין — אין זה דבר שספר זה יכול להוכיח. זהו דבר שהספר רואה, והוא מציג אותו לקורא כפי שהוא: רובד, לא יסוד.

צלאח א־דין חותם את השער

במשך ארבע המאות הבאות עמדה הכיפה והוחזקה העיר. אז פרצו, לזמן קצר, הממלכות הנוצריות של מערב אירופה. בשנת 1099 לספירה, לאחר מסע צלב ארוך מעבר לים התיכון, כבשו צבאות נוצריים את ירושלים והחזיקו בה. הכיפה נותרה ללא נגיעה, אך מעל חומות העיר הורם צלב. 88 שנים שלטו ממלכות הצלבנים הנוצריות על הארץ הקדושה.

אז, בשנת 1187, הביס מצביא כורדי בשם צלאח א־דין — סלאדין לעולם המערבי — את צבא הצלבנים בקרני חיטין, צעד דרומה וכבש מחדש את ירושלים. הצלב ירד, וכיפת הסלע שבה להיות מקדש אסלאמי. ההפסקה הנוצרית הסתיימה.

הדבר המכריע ביותר שעשה צלאח א־דין כאשר כבש מחדש את העיר, נשכח כמעט לחלוטין מקוראים מערביים. הוא הורה לחתום את השער המזרחי.

השער המזרחי — שער הרחמים — היה היחיד משערי העיר שהוביל ישירות אל הר הזיתים. זה היה השער שאליו הצביעו הנביאים העבריים כאשר כתבו על שיבת הכבוד. וְהִנֵּה כְּבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא מִדֶּרֶךְ הַקָּדִים [...] וּכְבוֹד יְהוָה בָּא אֶל הַבַּיִת דֶּרֶךְ שַׁעַר אֲשֶׁר פָּנָיו דֶּרֶךְ הַקָּדִים. (יחזקאל מג:ב, ד) זה היה השער שדרכו עבר ישוע ביום שהמסורת המערבית קראה לו יום ראשון של הדקלים — בְּהִתְקָרְבוֹ כְּבָר אֶל מוֹרַד הַר הַזֵּיתִים (לוקס יט:לז). זה היה השער שממנו, כך אמר הנביא העברי, יצא הכבוד עם סגירת הבית הראשון. וַיַּעַל כְּבוֹד יְהוָה מֵעַל תּוֹךְ הָעִיר וַיַּעֲמֹד עַל הָהָר אֲשֶׁר מִקֶּדֶם לָעִיר. (יחזקאל יא:כג) השער המזרחי היה הקו המנובא של שיבת אבינו. כל יהודי ירא שמים מכל דור ידע מה משמעות השער המזרחי.

צלאח א־דין חתם אותו.

מהנדסיו אטמו את הפתחים. הם הותירו את הקשת המקורית על מקומה — השער מפואר מכדי להרוס — אך את המעבר אטמו. השער נעשה פנים סגורות בחומה פתוחה. אף אדם לא יכול היה לעבור בו. שום תהלוכה לא יכלה לעבור. שום משיח לא יכול היה לרדת מהר הזיתים ולהיכנס לירושלים דרך השער שממנו יצא הכבוד אי־פעם.

וגם כאן הערת השוליים הכנה מראש, שכן מקומה בגוף הטקסט ולא באותיות הקטנות. שֶׁהשער נסגר בתקופה האיובית הוא ודאי למדי. שֶׁצלאח א־דין עשה זאת בעצמו, בשנת 1187, הוא מסורת: הייחוס מאוחר, והארכיאולוגיה מצביעה לגבי חלקים מן הבנייה על סגירה מוקדמת יותר. התאריך 1187 עומד כאן אפוא כסיפור הרווח, לא כעובדה מתועדת. מה שעומד בוודאות היא התוצאה — השער נסגר ונשאר, למעט הפסקות קצרות, סגור.

אם נפתח השער שוב בתקופה הנוצרית הקצרה שבין 1229 ל-1244, אין מקור שמצאתי האומר זאת. ב-1483 וב-1495 היה סגור (ראה להלן).

אז בא סולימאן המפואר.

סולימאן משלים אותו באבן

בחורף 1516/17 כבש הסולטאן העות'מאני סלים הראשון את העיר מן הממלוכים והכניס אותה לאימפריה העות'מאנית. בנו, סולימאן המפואר, שלט מ־1520 עד 1566. סולימאן היה הבנאי הגדול של השושלת העות'מאנית. בין 1537 ל־1541 (944–947 להיג'רה) בנה מחדש כמעט את כל חומת העיר העתיקה של ירושלים מן היסוד. החומה שתייר רואה היום היא, בגאומטריה המהותית שלה, חומתו של סולימאן.

כאשר הגיעו בנאי סולימאן אל השער המזרחי, הוא כבר היה סגור; הם השלימו באבן את מה שהיה, וחזיתם עומדת שם עד היום. לפני השער שוכן בית קברות אסלאמי.

שתי עובדות במקום אחד. השער חתום באבן. הגישה אל השער מכוסה בקברים.

כאן מוכרח ספר זה להבחין הבחנה חדה בין מה שהוא יודע לבין מה שהוא מספר בשם אחרים, שכן בנקודה זו הספרות הכנסייתית מרושלת זה 100 שנים — וספר זה היה עד כה מרושל עמה.

שהשער נאטם ושיש קברים לפניו הוא מְתֻעָד: הבנייה עומדת שם ובית הקברות קיים. שחזית השער היא מן המאה ה־16, ממערכת החומה של סולימאן בשנים 944–947 להיג'רה (1537–1541), הוא מְתֻעָד (ואן ברכם, 1922).

השנה עצמה אינה כזו, ועליי לומר זאת כאן משום שהעתקתי אותה בכל מקום אחר. שער שכם, שער יפו ושער ציון נושאים כתובות בנייה ערביות מתוארכות — זו של שער יפו נוקבת בשנת 945 להיג'רה, 1538/39 שלנו. השער הזהוב אינו נושא כתובת שמישהו מצטט אי־פעם. ה"1541" החוזר בכל מקום מתגלה בבדיקה כנשען על ספר עיון פופולרי בלא ציון מקור, והוא חופף לתאריך השלמת החומה. מה שידוע בוודאות הוא אפוא: הושלם באבן במאה ה־16, במערכת הבנייה של סולימאן. לא: בשנת 1541. זהו הפרש של שנים אחדות, וזהו בדיוק סוג ההפרש שספר זה חייב לדקדק בו. השנה 1541 נותרת אפשרית: היא נופלת בתוך אותה מערכת, וכתובות החומה המתוארכות האחרונות הן משנת 947 להיג'רה, המסתיימת באפריל 1541. [מְתֻעָד: המאה. אינו מְתֻעָד: השנה.]

המניע אינו כזה. ההסבר המסופר תדיר — שסולימאן אטם את השער והורה להניח את הקברים כדי להדיר את המשיח היהודי, משום שמשיח כוהני לא יעבור על פני בית קברות — אינו נשען על שום מסמך עות'מאני, שום צו, שום כרוניקה, שום כתובת בנייה. הוא מסורת: הסבר שנכנס למחזור במאה התשע־עשרה וה־20 ומאז מסופר הלאה כאילו היה לו מקור. אין לו. ויתרה מזו, הוא נלחץ משני צדדים: בית הקברות שלפני השער המזרחי קדום מסולימאן באופן שניתן להוכיחו, והאיסור הרבני על טומאת מת חל על כוהנים — לא מאליו על המשיח.

ועתה אפשר לתארך אותה, וזה שווה יותר מ־100 פעמים "אין מקור".

האגדה ניתנת לאיתור עד שנות ה־30 של המאה התשע־עשרה, בספרות המסעות המערבית. תומס הרטוול הורן כותב ב־1836 שהשער "אטום זה זמן רב בידי הטורקים, שיש בידיהם נבואה מסורה שהנוצרים ייכנסו יום אחד דרך השער הזה ויכבשו את ירושלים". ג'ון לויד סטיבנס — אמריקאי — מביא אותה ב־1837. ג'ורג' קרולי חוזר עליה ב־1855 בלוויית התחריטים של דיוויד רוברטס. [מְתֻעָד]

שים לב מה בדיוק כתוב שם, שכן אין זה מה שנעשה ממנו מאוחר יותר. ברבדים הקדומים ביותר מדובר בכובש או מלך נוצרי — לא במשיח היהודי. הגרסה המוכרת לנו, ובה המשיח היהודי, בית הקברות ואליהו־שככוהן־אינו־רשאי־לעבור־על־קברים, היא תוספת מאוחרת, ואין לה עד קדם־מודרני. המסורת לקחה סיפור מסע מן המאה התשע־עשרה, עשתה אותו נוצרי, אחר כך יהודי, ולבסוף ייחסה אותו למוסלמים.

אך דבר אחד אסור לי לומר כאן, וכמעט אמרתי אותו. אסור לי לומר: "שום מוסלמי מעולם לא טען זאת." שכן הנוסעים של 1836 מייחסים את האמונה במפורש למוסלמים — "לטורקים יש נבואה מסורה" — ובמקורות ערביים מודרניים אכן מסתובב סיפור שהעות'מאנים אטמו את השער כדי לשים קץ לשמועה: שהפרנקים ישובו דרך השער הזה. לא מצאתי לכך מקור קדם־מודרני. אך "לא נמצא" אינו "אינו קיים". ייתכן שהייתה זו שמועה עות'מאנית עממית אמיתית, שהנוסעים שמעו ושיפצו. המילה הכנה אינה אפוא "הומצא" אלא "עוּות" — והיכן נגמר העיוות ומתחילה השמועה, איני יודע. [פַּרְשָׁנוּת]

ועתה הנקודה שבה מתהפך הפרק כולו — שכן יש מקור, ולא חיפשתי אותו במקום שבו הוא היה מונח: אצל המוסלמים עצמם. מוג'יר א־דין אל־עֻלַיְמִי היה הקאדי של ירושלים. בשנת 1495 — למעלה מ-40 שנה לפני חומת סולימאן — כתב את תולדות העיר שלו, אל־אֻנְס אל־ג'לִיל. על שער הרחמים ועל שער התאום שלו הוא רושם שאינם בשימוש, ונותן טעם: "הנראה הוא שסיבת סגירתם היא החשש למסגד ולעיר מפני האויב — שכן הם יוצאים אל השטח הפתוח, ואין תועלת גדולה בפתיחתם."

זהו ההסבר ההגנתי, ממקור אסלאמי ראשוני, חצי מאה לפני סולימאן. [מְתֻעָד]

קודם לכן פסלתי את ההסבר הזה משום שלא היה לי מקור בעבורו. היה לי, והוא טוב מן ההשערה המודרנית: הוא בא מעד ראייה שהתגורר שם. והוא מאשש בדיוק את הטיעון שכן חותך: השער יוצא אל המדבר, במישרין, בלא הגנות עיר מתווכות.

ויש עוד, והוא נוגע בלב ציר הזמן של פרק זה. בשנת 1047 מתאר הנוסע הפרסי נאצר־י ח'וסרו שער שאולם הכניסה שלו הוסב למסגד, מרופד שטיחים ובו אנשי שירות משלו; על פתוח או סגור אין הוא אומר דבר. אחר כך באה שורה: בסביבות 1172 היה השער סגור בדרך כלל ונפתח רק ביום ראשון של הדקלים ובחג הרמת הצלב (תאודריך); בשנת 1483 לא הורשו צליינים נוצרים לבוא אליו, "משום שלפניו שוכנים קברי הסרקנים" (פליקס פאברי); בשנת 1495 רשם מוג'יר א־דין שהוא "אינו בשימוש עתה". השער כבר היה סגור מאות שנים כאשר הגיעו בנאיו של סולימאן. [מְתֻעָד; השורה של סביבות 1172 נשענת על מהדורת טקסט שטרם נקראה מול הסריקה]

סולימאן לא סגר את השער. הוא השלים באבן את מה שהיה סגור זה מאות שנים.

זהו תיקון לפרק שלי עצמי, והוא עולה לי במשפט החד ביותר שהיה לי. התמונה של הסולטאן המציית ליחזקאל בלי לדעת זאת חדה פחות משציירתי אותה: הוא אטם שער שכבר היה סגור.

ובית הקברות? גם לו יש הסבר אסלאמי הקדום מן האגדה, והוא חיובי. המסורת האסלאמית קוראת את סורת אל־חדיד 57:13 — "ותוצב ביניהם חומה ובה שער; מבפנים הרחמים, ומבחוץ העונש" — על השער הזה: בפנים הרחמים, ונחל קדרון שמחוצה לו הוא ואדי ג'הנם, שעליו ייפרש הגשר ביום האחרון. מי שקבור כאן קם ראשון. משום כך מונחים שם קברי מלוויו של הנביא. הקברים אינם שם כדי להשאיר מישהו בחוץ. הם שם משום שאנשים רצו לשכב בפנים. [מְתֻעָד]

זהו המצב הכן, והוא יפה פחות מן הסיפור שסופר. אך הוא אמת, והחומה עדיין עומדת.

מדוע אפוא עומד ההסבר היפה בפרק זה? משום שהוא יפה, ומשום שייתכן שהוא אמת. אך הוא עומד כאן עם התו שלו עליו, והתו הזה אינו מְתֻעָד. מי שבונה על מניעו של סולימאן טיעון נבואי, בונה על סיפור. הטיעון שפרק זה כן טוען אינו זקוק למניע: הוא זקוק רק לחומה, והחומה קיימת.

וסולימאן, דרך אגב, לא היה הראשון.

הקיום הבלתי־מכוון

פתח את הנביא יחזקאל בפרק 44. הנביא רואה, בחזון, את המקדש העתידי, לפי קריאת ספר זה מקדש מילניום השבת — הבית שיבנה ישוע בשובו. יחזקאל מובל בתוך המבנה. הוא מודד את החצרות. הוא מבחין בשערים. ואז מדבר השליח:

וַיָּשֶׁב אֹתִי דֶּרֶךְ שַׁעַר הַמִּקְדָּשׁ הַחִיצוֹן הַפֹּנֶה קָדִים וְהוּא סָגוּר. וַיֹּאמֶר אֵלַי יְהוָה הַשַּׁעַר הַזֶּה סָגוּר יִהְיֶה לֹא יִפָּתֵחַ וְאִישׁ לֹא יָבֹא בוֹ כִּי יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא בוֹ וְהָיָה סָגוּר. אֶת הַנָּשִׂיא נָשִׂיא הוּא יֵשֶׁב בּוֹ לֶאֱכוֹל לֶחֶם לִפְנֵי יְהוָה מִדֶּרֶךְ אוּלָם הַשַּׁעַר יָבוֹא וּמִדַּרְכּוֹ יֵצֵא. (יחזקאל מד:א–ג)

קרא זאת לאט. יחזקאל קיבל את החזון הזה סביב 573 לפנה״ס. אבינו אומר שם — מראש, כמעט 600 שנה לפני ישוע, למעלה מעשרים ואחת מאות שנה לפני סולימאן — שהשער המזרחי של המקדש יהיה חתום. וְאִישׁ לֹא יָבֹא בוֹ. הסיבה הניתנת מדויקת: משום שיהוה בא בו. כבוד השער נוצל. הוא נשא את הכבוד. אף רגל אנושית לא יכולה לדרוך בו; רק הנשיא רשאי לשבת בו לאכול לחם לפני יהוה (יחזקאל מד, ג).

מה סולימאן חשב שהוא עושה — אין הדבר ידוע; הסעיף הקודם סימן זאת ביושר. ומה שהוא עשה היה פחות ממה שחשבתי: הוא השלים באבן את מה שהיה סגור זה מאות שנים.

אך שים לב מה זה עושה לפרק, שכן אין זה מחליש אותו. זה עושה אותו קדום יותר. השער אינו סגור כמעט 500 שנה. הוא סגור לפחות מאז המאה ה־12 — למעלה מ-800 שנה —, למעט שני ימי תהלוכה תחת הצלבנים. לא סולטאן אחד עשה זאת, אלא שורה של שליטים, נוצרים ומוסלמים, לאורך 800 שנים, שהחזיקו אותו סגור. [מְתֻעָד: 1483, 1495 והחזית מן המאה ה־16; סביבות 1172 טרם נקרא מול הסריקה. מסורת: 1187 כשנת התחלה (ראה לעיל).]

זהו הקו שהפרק נושא, ואין הוא זקוק למניע ואין הוא זקוק לסולטאן: מְתֻעָד הוא השער הסגור; פַּרְשָׁנוּת היא שיחזקאל מד חל עליו. איש לא היה צריך לציית לנביא. השער פשוט נשאר סגור, מאה אחר מאה, דרך הטעמים של כל אחד ואחד.

ועתה הדיוק, שכן "קיום" היא מילה גדולה מדי

קראתי לסעיף הזה "הקיום הבלתי־מכוון", ועליי לצמצם את המילה הזאת אל מה שהיא יכולה לשאת.

השער שיחזקאל רואה סגור הוא השער המזרחי של מקדש החזון — המקדש העתידי של פרקים מ עד מח. הוא סגור משום שכבוד יהוה נכנס בו (מג:א–ה), והנשיא אוכל שם לחם בתוך תא השער (מד:ג). המבנה ההוא אינו עומד. שער החזון אינו השער הזה.

מה שעומד כאן אינו אפוא קיומה של יחזקאל מד. זהו הד: שער מאוחר יותר, אחר, באותה רוח שמים, שהוחזק סגור מאות שנים בידי אנשים שלא קראו את הנביא, והעושה את מה שאמר הנביא על בית אחר. ההד יפה. אין הוא הקול. [פַּרְשָׁנוּת]

מי שאומר כאן "קיום", מספח לעצמו כתוב. מי שאומר "הד", מעמיד את שניהם: את הנבואה למקדשה שלה, ואת האבן לאירוניה שלה.

זהו סוג האירוניה שאבינו בונה בהיסטוריה כאשר אויביו מדמים שהם קובעים את סדר היום. הם יושבים אל שולחנות השרטוט שלהם. הם מנסחים את תוכניותיהם. הם מסתתים את אבניהם. הם מוציאים את צוויהם. ומתחת לכל שורה מתוכניותיהם, אבינו משתמש בידיהם לקיים את מועדיו שלו. סולימאן המשלים באבן את השער המזרחי הוא אחת הדוגמאות המעודנות ביותר בכל ההיסטוריה למה שאמר הצדיק יוסף מזמן לאחיו: וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה (בראשית נ:כ).

השער המזרחי כבר היה סגור מאות שנים כאשר השלימו אותו בנאי סולימאן באבן במאה ה־16, אולי בשנת 1541, ומאז נשאר סגור. החומה היא החומה שהמבקר רואה היום. הקברים עדיין מכסים את הגישה. שער הרחמים נותר בלתי־עביר, לכל רגל אנושית, עד השעה הנוכחית.

ודבר אחד שייך לכאן, שכן מבקר יידע אותו ומוטב שאומר אותו בעצמי. החתימה אינה קו רצוף מיחזקאל ועד היום. בתקופת הצלבנים — כאשר היה השער בידיים נוצריות — הוא נפתח פעמיים בשנה: ביום ראשון של הדקלים, לזכר הכניסה, ובחג הרמת הצלב בספטמבר. אכן עברו אנשים בשער ההוא, בתהלוכה, במאה ה־12. [מְתֻעָד]

אין בכך כדי לבטל דבר ממה שעומד כאן — יש בכך כדי לדייק אותו. מה שהספר טוען אינו שהשער סגור מאז יחזקאל. הוא טוען שהוא סגור מאז תקופת הצלבנים, ומאז המאה ה־16 גם באבן — אולי מאז 1541 —, וזה עומד. מי שמעשיר את ההיסטוריה אינו מחליש אותה.

הוא יישאר בלתי־עביר עד שייכנס בו הנשיא.

מה עשה אבינו

אחר־הצהריים הארוך היה התקופה שבה אבינו, עבור רוב המתבוננים מבפנים אותו אחר־צהריים, נראה כמי שירד מעל דף ההיסטוריה. הארץ הקדושה הוחזקה בידי דת עוינת. קרקע המקדש הוכתרה במקדש זר. השער המזרחי של הכבוד היה חתום. העם היהודי היה פזור על פני הארץ, נרדף, מנודה, מורדף. הכנסייה הנוצרית התפרקה למאות פלגים ונמצאה בחלקיה הרבים בנסחפות תאולוגית ארוכה ואיטית. אורות הבוקר כבו. אורות הסתיו טרם החלו לעלות. לפי כל קנה מידה נראה, אבינו נעדר.

הוא לא היה נעדר.

הוא הריץ שעון. הוא הניע את שעון 70 השבועים בשנת 457 לפנה״ס, והוא רץ, והוא היה מדויק, ולא יכול היה להיעצר בידי כיפתו של ח'ליף או חומתו של סולטאן. (כאן עמד גם "ושעון השִׂטְנָה בשנת 486 לפנה״ס" — הוא נמשך בזאת בחזרה; שום שעון לא רץ מן השִׂטְנָה. ראו פרק שש.) הוא נתן, בשנה שבה הוכתרה הכיפה, לשעון דניאל יב:יב להתחיל לרוץ, והספירה כבר הייתה בדרכה אל תשרי 2025/26 או 2026/27. הוא עשה את שאמר לישראל ביד הושע שיעשה: אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי עַד אֲשֶׁר יֶאְשְׁמוּ וּבִקְשׁוּ פָנָי (הושע ה:טו). פני אבינו לא נלקחו מן העולם. הם הוסתרו מאומה מסוימת בעיר מסוימת, בעוד כלה מכל אומה אחרת נאספה, כהכנה ליום שבו ישובו פניו לזרוח על ירושלים עם סגירת הספירה הארוכה.

ועוד דבר אחד עשה. הוא שמר שארית.

העם היהודי לא הוכחד. הוא היה אמור להיות. כל אומה אחרת שנפלה בפני אימפריות העת העתיקה, נעלמה בתוכן. החיתים אינם עוד. האדומים אינם עוד. המואבים אינם עוד. האשורים, הבבלים, הפיניקים, הפלשתים — כולם אינם עוד, נבלעו, נמסו, דהו מן הרשומה ההיסטורית. היהודים אינם נעדרים. הם פוזרו על פני 40 מאות שנים של אימפריות. הם הפכו ליעד בכל צורה שניתן להעלות על הדעת של רדיפה. הם היו הבית שהכול ניסו למחות. ובכל מאה של אחר־הצהריים הארוך, בידיים שמעולם לא שיתפו פעולה ובאמצעים שאף תכנון אנושי אינו יכול להסביר, שמרה המשפחה העברית את שמה, את ספרה, את לוח השנה שלה, את תקוותה ואת דמה. ספרי היוחסין שהחלו בבראשית ה, רצו ללא הפרעה דרך הכיפה והשער ומאות שנות הפיזור, עד השנה שבה תיוולד מחדש מדינה יהודית על האדמה שבה דרך אברהם.

אבינו נתן לשעונים לרוץ. אבינו שמר את המשפחה. אבינו חיכה עד שייפתח השער ותועתק הכיפה ולוח השנה יתגלגל אל החודש השביעי של שעון העל.

אחר־הצהריים לא היה היעדר. הוא היה ספירה־לאחור.

שעון מתחת לפני השטח

הרשו לי לסגור פרק זה במקום שבו אני חפץ לסגור כל פרק — אצל מה שאחר־הצהריים הארוך משמעו עבור הקורא על הדף.

אתה ואני חיינו חלקים מחיינו שלנו באחר־צהריים ארוכים. ישנן עונות שבהן אבינו נראה כמי שירד מעל הדף. המשרה אינה מגיעה לשום מקום במשך שנים. המחלה נגררת בלא שיפור. הנישואין נכנסים למתח ארוך ודמדומי שבו אף אחד מן הצדדים אינו יודע אם תשוב החמימות. השירות מרגיש קטן ומעט יעיל. המאמין שחש פעם קרוב אליו, חש, שנים שלמות ברציפות, כאילו סגר את השער, אטם אותו והניח קברים בגישה אליו.

אחר־הצהריים של הכנסייה לאורך 13 מאות שנים הוא אחר־הצהריים של חייך שלך בקנה מידה גדול יותר. אותו אב פועל בשניהם. הכיפה והשער לא עצרו את ספירת עת הגויים. הם לא עצרו את שעון 70 השבועים. הם לא עצרו את הספירה משנת 72 להיג'רה אל סף השבוע ה־70. אבינו, אשר מבפנים המאות נראה נעדר, היה האישיות הפעילה ביותר על פני כדור הארץ בכל אחת מאותן מאות. השעונים תמיד תקתקו. המספרים תמיד נחתו. הספירות־לאחור שנתן לרוץ, הניח להן לרוץ הלאה, ללא קשר למי שבנה את המבנים על פני השטח או חתם את השערים בחומה.

אחר־הצהריים של חייך שלך אינו סוג אחר של אחר־צהריים. אבינו אשר ספר את השנים שלפני בבל ואת השנים שלפני המהדי ואת השנים שלפני השער, הוא אבינו הסופר את השנים עבור העונות הקטנים והדמדומיים של ביתך שלך. הוא אינו מאבד את הספירה. הוא אינו מוסח בידי הכיפה שמישהו אחר בנה מן הצד השני. הוא עומד על לוח השנה, ולוח השנה שלך הוא לא פחות משהוא שלו, והבוקר הבא בסוף אחר־הצהריים הארוך, ינחת ביום שאליו ספר כל אותו זמן.

סולימאן השלים את השער באבן. מה הוא חשב שהוא עושה הוא סיפור המסופר בלי מקור; מה שהוא עשה עומד שם עדיין. החומה שהקים היא החומה שהנביא ניבא. היריב חשב בכל מאה של אחר־הצהריים הארוך שהוא שולט בשולחן. הוא היה, בכל מאה של אחר־הצהריים הארוך, הכלי הבלתי־מודע של אבינו אשר את לוח השנה שלו יכול היה לקרוא, אך את ידו לא יכול היה לראות.

אחר־הצהריים נסגר.

הפרק הבא נכנס אל הבוקר שאליו הצביע אחר־הצהריים הארוך. לאחר 13 מאות שנים של כיפה ושער אטום ואומה מפוזרת, החל אבינו במאה שלנו להרים את המסך. האורות עלו. ארבעה שעונים מתכנסים, הרצים על פני אלפי שנים בלוחות זמנים שונים, נחתו כולם בתוך 50 שנה זה מזה על אותו פיסת גאוגרפיה קטנה. האומה העברית, מתה במשך 19 מאות שנים, שבה לחיים. חומות עידן הגויים, שנראו לצמיתות, החלו להיבקע.

אחר־הצהריים הארוך כמעט הסתיים.

שחר הסתיו החל.