הַמְּאוֹרוֹת עוֹלִים

גנרל בריטי צעד בצהרי ה־11 בדצמבר 1917 דרך שער יפו של ירושלים.

הוא צעד. הוא לא רכב. שמו היה אדמונד אלנבי, ומלונדון הורו לו שבכניסתו אל העיר הקדושה ילך ברגל, מתוך כבוד לעיר, לנביאים, ולאישיות אשר העיר שייכת לה. אלנבי שמר על ההוראה. הוא ירד מסוסו ליד השער, הסיר את כובעו, וצעד עם קציניו לצדו אל תוך העיר העתיקה בדומייה כשם שאדם נכנס אל מקדש. הכוחות העות'מאניים נטשו את העיר בליל 8 ל-9 בדצמבר. בשמונה וחצי באותו בוקר בא ראש העיר עם דגל לבן אל המוצבים הקדמיים הבריטיים, וב־12 וחצי נמסרה העיר רשמית.

לראשונה מאז הכיבוש העות'מאני של 1516/17 — ולמעט תקופת הצלבנים, לראשונה מאז הכיבוש הערבי של 637/638 — לא עמדה ירושלים עוד תחת שלטון אסלאמי.

הניסוח השני דורש דיוק, והוא מקבל אותו כאן, שכן בספרות מתגלגל מספר שאינו נכון. קוראים תדיר שירושלים הייתה אלף מאתיים שבעים ותשע שנים ברציפות בידיים אסלאמיות — 638 עד 1917. ברציפות היא לא הייתה. בשנת 1099 כבשו הצלבנים את העיר; 88 שנים, עד כיבושו-מחדש של צלאח א־דין ב-1187, הייתה ירושלים ממלכה נוצרית, ואחרי הסכם משנת 1229 עמדה העיר עוד 15 שנים תחת שלטון פרנקי, עד 1244. פרק 10 מספר את הפרשה הזאת; פרק זה אינו רשאי לנכות אותה כדי להחליק מספר. מה שנכון: מ-637/638 ועד 1917 חולפות 1279 או 1280 שנים, ובתוכן למעלה מ־100 שנה של שלטון לא-אסלאמי. מי שמעלה את ה-1279 כבלוק רציף אחד, מנכה 100 שנות צלבנים שהיו ממש.

היום היה ה־26 בכסלו בלוח העברי — היום השני של חנוכה. החג נפתח בכ״ה בכסלו, שחל ב-1917 בעשירי בדצמבר; אלנבי נכנס למחרת בבוקר. חנוכה מציין את חנוכת המקדש השני מחדש לאחר שחילל אותו אנטיוכוס אפיפנס. אלנבי לא גילה עניין מיוחד בכרונולוגיה העברית. הוא לא בחר את התאריך. הפיקוד העליון העות'מאני, הקשור לגרמניה, קיבל הכרעות טקטיות אשר הותירו את ירושלים בידיו כאשר הגיע צבאו; הלוח התיישר משום שהלוח התיישר תחת כל המערכה כולה. עד אשר חצתה רגלו של אלנבי את מפתן שער יפו, נחתו ארבעה שעונים אשר אבינו מִשְּׁמוֹת ל״ד הריץ במשך אלפי שנים, כולם בתוך שבועות זה מזה, על אותו רכס הר קטן עצמו.

פרק זה עוסק במה שהיו ארבעה שעונים אלה, ובמה שאירע במחצית המאה שלאחר מכן כאשר נחיתותיהם, זו אחר זו, התפוצצו אל ההתעוררות הלאומית המופלאה ביותר בתולדות האנושות.

אחר־הצהריים הארוך חלף. בוקר הסתיו החל.

השעון הראשון: ההגליה בידי נבוכדנאצר

פִּתחו את ספר הנביא ירמיהו בפרק 25. הוא עלה בקצרה בפרק חמישה. ירמיהו מבשר את 70 שנות השבי. הוא מונה את המלכים אשר ייפלו בפני בבל. הוא מתארך את הנבואה במשפט הפתיחה שלו:

הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה עַל יִרְמְיָהוּ עַל כָּל עַם יְהוּדָה בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית לִיהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה — הִיא הַשָּׁנָה הָרִאשֹׁנִית לִנְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל [...] (ירמיהו כה:1)

השנה הרביעית ליהויקים. השנה הראשונה לנבוכדנאצר. הכרונולוגים ההיסטוריים אדווין ת'יל וקנת' קיטשן עיגנו תאריך זה בקפדנות. זוהי שנת 605 לפנה״ס. באותה שנה הביס יורש העצר הצעיר נבוכדנאצר — שעדיין לא היה שליט יחיד — את פרעה נכֹה בקרב כרכמיש, שבר את עוצמתה של מצרים בלבנט, ובנתיב חזרתו הביתה לבבל ירד דרומה דרך יהודה. הוא לקח עמו בני ערובה. בני הערובה היו מבחר האצולה היהודית — בחורים צעירים ויפים מבית המלוכה ומזרע האצילים, מַשְׂכִּילִים בְּכָל חָכְמָה, על-פי תיאור דניאל א:4. אחד מהם היה אציל צעיר בשם דניאל, אולי בן 15, שנגרר בכבלים מזרחה.

זאת הייתה ראשיתו של השבי הארוך של עת הגויים. ההגליה הראשונה. הפעם הראשונה שבה הוצבה העיר הקדושה תחת כיבוש זר מאז כניסתו של יהושע 800 שנים קודם לכן.

ספר ויקרא, בצפותו את היום, הזהיר את ישראל כיצד תיראה המוּסר. ויקרא כ״ו מונה רצף של תוצאות מסלימות לְהָפֵר את הברית, ובכל שלב משתמש אבינו באותה פזמונת רודפת: וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם (ויקרא כו:18, 21, 24, 28). ארבע פעמים האזהרה. בכל פעם המכפיל שבע.

כאן שב המספר שנשקל בפרק שש — ובדיוק באותם התנאים. שֶׁבַע הוא בויקרא כ״ו תואר-פועל: הוא אומר עד כמה תכבד המוּסר, לא כמה זמן תימשך. מי שקורא בו לוח שעון, מניח בו דבר-מה. אך ויקרא כ״ו הוא משפט עונשין על ישראל, ודווקא בהקשר כזה — ורק שם — מעגן הכתוב את מפתח יום-תמורת-שנה (במדבר י״ד:לד; יחזקאל ד׳:ו). משום כך מותר לנקוב ברובד הכפול כרובד: שבע עתות של 360, 2,520. כרובד, לא כקריאה המחליפה את ההחרפה. זהו אותו מספר עצמו שתחם בפרק שש את עת הגויים בין השִׂטְנָה ובין הסגירה, ושהיווה בפרק שתיים את גבולו של הבלוק הראשון.

קחו את ההגליה הראשונה בשנת 605 לפנה״ס. הוסיפו עליה 2520 שנים. קחו בחשבון את היעדר שנת האפס. החשבון נוחת על 1916 או 1917 — השנה שבה צעד אלנבי דרך שער ירושלים.

ומיד הצד השני, שכן מקומו בפסקה הזו ולא בשום מקום אחר. חשבון זה אינו עתיק ואינו יהודי: הוא מתחיל אצל ג׳ון אקווילה בראון (John Aquila Brown) בשנת 1823, וגינס (Guinness) הוא שהצביע על 1917. אותו גינס עצמו הצביע שלוש פעמים על 1889 כשנת שחרורה של ירושלים — השנה ההיא לא הביאה דבר, והנבואה נערכה בדממה החוצה מן המהדורה המחודשת של 1917. 1923 שלו נכשלה. 1934 שלו נכשלה. 1843/44 של מילר (Miller) נכשלה. 1914 של אליוט (Elliott) לא הביאה את שצוּפָּה ממנה. מערכת היורה תריסר תאריכים פוגעת סטטיסטית באחד. פגיעת 1917 עומדת כאן אפוא כפרשנות בדיעבד — פרשנות, עם השושלת ועם השגיאות לצדה — ואין היא מקבלת בשום שקילה של ספר זה משקל עצמאי.

השעון השני: 400 השנים של בראשית ט״ו

בבראשית פרק 15 דיבר אבינו אל אברהם על שבי ארוך הנכון לבוא:

יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. (בראשית טו:13)

ההגשמה ההיסטורית הונחה בפרק שלוש, ופרק זה חוזר עליה כפי שהיא עומדת שם ולא כפי שהלשון הרווחת מוסרת אותה לרוב. 400 השנים של בראשית טו:13 אינן נמשכות מן הברית ואינן 400 שנות שעבוד מצרי; הן נמשכות מעינוי הזרע — המשתה שבו צחק ישמעאל ליצחק, AM 2120 — ועד יציאת מצרים. ה־430 של שמות יב:40 ושל גלטים ג:17 נמשכות מן הברית עצמה, AM 2090. שתי ספירות, שתי נקודות התחלה, נקודת סיום אחת. מה שמאפיין אפוא את המספר 400 בחשבון העברי אינו משך של שהייה אלא משך של מוּסר: המתיחה שאבינו מודד כאשר הוא מציב את עמו תחת ידן של האומות.

המספר מופיע מחדש באחר־הצהריים הארוך.

בחורף 1516/17 כבש הסולטאן העות'מאני סלים הראשון את ירושלים מידי הממלוכים והכניס את העיר אל תוך האימפריה הטורקית. החל מאותה שנה תינהל ארץ הקודש מאיסטנבול. את סלים ירש סולימאן המפואר, שתחתיו הושלם באבן השער המזרחי, שהיה סגור כבר מאות שנים — אולי בשנת 1541; פרק 10 חקר זאת. העות'מאנים החזיקו בעיר במשך ארבע המאות הבאות; מסוף 1831 ועד נובמבר 1840 שלטו בה מוחמד עלי ממצרים ובנו איברהים פאשה, רשמית כווסאלים עות'מאניים.

קחו 1517. הוסיפו עליהן 400. החשבון נוחת על 1917.

שני התאריכים מְתֻעָדִים: הכיבוש בידי צבאו של סלים בחורף 1516/17, הכניעה לבריטים בדצמבר 1917. ההפרש מְחֻשָּׁב: 400 שנים שלמות, לא בדיוק 400. על היום — מן הכניעה לצבאו של סלים (לכל המאוחר 11 בדצמבר 1516) ועד הכניעה לבריטים (9 בדצמבר 1917) — הוא כמעט 401 שנה. אין כאן דיוק-של-יום להשיג, וספר זה לא ירמוז על כזה. שיעור הבסיס: בין 45 חילופי השלטון על ירושלים מאז 600 מצויים, בספירה בשנות תשרי, 11 זוגות שביניהם מספר מקראי, והמקרה נותן 11 (מְחֻשָּׁב). שֶׁה־400 של בראשית ט״ו חוזרות כאן — שהמאות העות'מאניות הן מוּסר שני באותו אורך מדוד — היא פַּרְשָׁנוּת. כתוב בראשית ט״ו אינו אומר זאת; הקורא רואה זאת, ואין לכך מפריך.

עם התו הזה עליה מותר להתפעל מן הצורה. ספירה שנייה רצה, בדממה, תחת הראשונה: ארבע המאות של מצרים וארבע המאות של איסטנבול, ושתיהן נסגרות בשנה שבה צעד הגנרל הבריטי דרך שער יפו.

השעון השלישי: חגי ב:18

פִּתחו את הנביא חגי בפרק שתיים, פסוק 18. חגי דובר בשנת 520 לפנה״ס אל שבי הגולה, ודוחק בהם לחדש את בניין המקדש השני. הוא נותן להם תאריך — היום ה־24 לחודש התשיעי — ונבואה:

שִׂימוּ נָא לְבַבְכֶם מִן הַיּוֹם הַזֶּה וָמָעְלָה מִיּוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻסַּד הֵיכַל יְהוָה שִׂימוּ לְבַבְכֶם. הַעוֹד הַזֶּרַע בַּמְּגוּרָה וְעַד הַגֶּפֶן וְהַתְּאֵנָה וְהָרִמּוֹן וְעֵץ הַזַּיִת לֹא נָשָׂא מִן הַיּוֹם הַזֶּה אֲבָרֵךְ. (חגי ב:18–19)

היום ה־24 לחודש התשיעי הוא, בלוח העברי, ה־24 בכסלו — הערב שלפני חנוכה. החל מאותו יום מבשר אבינו ברכה.

חנוכה הוא חג נע בלוח הגרגוריאני משום שהלוח העברי אינו עולה בקנה אחד באופן קבוע עם שנת השמש. בשנת 1917 חל כ״ד בכסלו בתשעה בדצמבר, כ״ה בכסלו — יום חנוכה הראשון — בעשירי, וכ״ו בכסלו ב־11 בדצמבר. באותו 11 בדצמבר, היום השני של חנוכה, צעד אדמונד אלנבי דרך שער יפו. יומיים אחרי התאריך של חגי. העיר עצמה נכנעה בתאריך ההוא, ביום ראשון 9 בדצמבר.

הנבואה העברית אשר חזתה יום שממנו יברך אבינו את עמו חלה אפוא ביום שבו נכנעה ירושלים; הכניסה באה יומיים אחר כך. העובדה: יום ראשון 9 בדצמבר 1917 היה כ״ד בכסלו תרע״ח, והעיר נמסרה באותו יום באור היום: כל רגעי הכניעה המסורים חלים לפני השקיעה, ועל כן בכ״ד בכסלו עצמו. התאריך ואור היום מְתֻעָדִים, היום העברי מְחֻשָּׁב. שיעור הבסיס: כ-15% מכל הימים נושאים תאריך מקראי; ברשימה עיוורת של 192 אירועים מתוארכים סביב ירושלים ובגדאד נפלו 15% על יום כזה (מְחֻשָּׁב). התוכן: שֶׁחגי ב:18 רואה את דצמבר 1917 הוא פַּרְשָׁנוּת: חגי מדבר על יסוד הבית השני בימיו שלו, הכתוב אינו נוקב בקיום שני, ואין לו מפריך. ההתלכדות מרשימה. אין היא מוצג.

השעון הרביעי: בלפור

בלונדון, בשני בנובמבר 1917 — חמישה שבועות וחצי לפני שהגיע אלנבי לירושלים — חתם שר החוץ הבריטי ארתור בלפור על מכתב הממוען ללורד וולטר רוטשילד. הוא היה פסקה אחת באורכו. כך נאמר בו:

ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה את הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה, ותעשה את מרב מאמציה כדי להקל על הגשמתה של מטרה זו [...]

המכתב נודע כהצהרת בלפור. זו הייתה ההתחייבות הרשמית הראשונה מצד מעצמה מערבית גדולה לשיקום בית לאומי יהודי בארץ הקודש. הוא פורסם בThe Times בתשעה בנובמבר 1917 — כ״ד בחשוון; החודש כסלו החל שבוע לאחר מכן, ב־16 בנובמבר. חמישה שבועות אחרי הפרסום נכנס הגנרל הבריטי לירושלים.

שני מאורעות. אחד מדיני, אחד צבאי. בתוך חלון של 40 יום. לאחר תפוצה יהודית בת 19 מאות שנה.

עמדו והתבוננו במה שזה עתה אירע — והתבוננו בו עם התווים עליו, שכן פרק זה הוא המבוסס פחות מכולם בספר, והוא יודע זאת על עצמו.

ההגליה הראשונה בשנת 605 לפנה״ס ועוד 2520 נוחתת ב-1916 או ב-1917, תלוי אם מביאים בחשבון את שנת האפס החסרה. השלטון העות'מאני מ-1516/17 נמשך 400 שנים שלמות, עד 1917. יומו של חגי — כ״ד בכסלו — הוא ב-1917 יום הכניעה, יומיים לפני כניסת אלנבי. הצהרת בלפור נופלת באותו נובמבר עצמו.

התאריכים עצמם מְתֻעָדִים. חשבונות החיבור מְחֻשָּׁבִים והם מסתדרים. אך שֶׁארבעת העוגנים האלה הם שעונים נבואיים — שאבינו כיוון אותם אל 1917 — הוא בכל ארבעת המקרים פַּרְשָׁנוּת, והסעיפים הקודמים אמרו כל אחד בנפרד מדוע: ספירת ה-2520 היא היסטוריציזם בן המאה ה־19 עם שובל של שנים שנכשלו מאחוריה; ה-400 היא פגיעת-שנה בלי דיוק-של-יום; היישום של חגי הוא קיום שני שהכתוב אינו מבקש; והצהרת בלפור היא מסמך מדיני שאינו סוגר שום ספירה נבואית.

ארבעה שעונים, חלון אחד — כך קורא זאת ספר זה. אך מי שמחפש בהתכנסות הזאת ראיה, חייב לדעת שארבע פרשנויות המתלכדות על אותה שנה הן עדיין ארבע פרשנויות. הן ממחישות את לוח השעון. אין הן נושאות אותו. יסודו של ספר זה מונח בפרקים שלושה עד שבעה, על עוגנים שהיסטוריון יכול להפיל — וזה בדיוק מה שמבחין יסוד מרובד.

ובכל זאת: בוקר הסתיו החל.

התאנה המוציאה עלים

כניסתו של אלנבי הייתה האור הירוק. הצהרת בלפור הייתה הסמכות המשפטית. אך הקמתה הממשית של מדינה יהודית ארכה עוד 30 שנה.

שלושת העשורים הראשונים של המאה ה־20 ראו גלים של הגירה יהודית לפלשתינה — תנועות העלייה — אשר בנו מחדש כפרים, ייבשו ביצות, והפיחו חיים חדשים בלשון העברית. שנות ה־30 הביאו את עליית גרמניה הנאצית ואת הרדיפה האיטית, ולאחר מכן הרת-האסון, אשר הגיעה לשיאה בשואה. שישה מיליון יהודים נרצחו. מצפון העולם, שבור מהתגלית של מה שנעשה במחנות, נע סוף-סוף להעניק לעם היהודי בית משלו. ב־29 בנובמבר 1947 קיבל האו״ם את החלטה 181, אשר חילקה את המנדט הבריטי של פלשתינה למדינה יהודית ולמדינה ערבית. המנהיגים היהודים קיבלו; המדינות הערביות סירבו.

בחמישה באִיָּר בשנת 5708 — ה־14 במאי 1948 בלוח הגרגוריאני, היום שבו פג המנדט הבריטי — עמד דוד בן-גוריון בפני מיקרופון בתל אביב והקריא את הכרזת הקמתה של מדינת ישראל.

המילים הראשונות של ההכרזה דיברו על ארץ ישראל, ארץ ישראל, מקום הולדתו של העם היהודי. בתוך שעות ספורות הכריזו המדינות הערביות השכנות מלחמה. המדינה הרכה שנולדה זה עתה שרדה את שנתה הראשונה במרווחים צרים — צרים ממה שרוב המנתחים המערביים חשבו לאפשרי. מה שמאמין רואה בכך, הוא רואה; זוהי קריאה של תוצאה צבאית, לא ראיה היוצאת ממנה. אבינו, אשר פיזר את המשפחה דרך אחר־הצהריים הארוך, הביא אותם הביתה כדי להגן על ארץ אשר מעטים חשבו שיוכלו להחזיק בה.

אותו בוקר היה בוקר התאנה.

ישוע השתמש בדימוי. בשבתו על הר הזיתים באביב שנת AD 31, מביט אל המקדש אשר אביו עמד לנטוש שוב, נתן לתלמידיו משל:

וּמִן הַתְּאֵנָה לִמְדוּ אֶת הַמָּשָׁל: כַּאֲשֶׁר עֲנָפָהּ רַךְ וְהֶעָלִים צוֹמְחִים, יוֹדְעִים אַתֶּם כִּי קָרוֹב הַקַּיִץ. כֵּן גַּם אַתֶּם, כִּרְאוֹתְכֶם אֶת כָּל אֵלֶּה, דְּעוּ כִּי קָרוֹב הוּא, בַּפֶּתַח. אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶם: לֹא יַעֲבֹר הַדּוֹר הַזֶּה עַד אֲשֶׁר יִהְיוּ כָּל אֵלֶּה. (מתי כד:32–34)

התאנה היא, אצל הנביאים, ישראל. כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר מָצָאתִי יִשְׂרָאֵל, כְּבִכּוּרָה בִתְאֵנָה בְּרֵאשִׁיתָהּ רָאִיתִי אֲבוֹתֵיכֶם (הושע ט:10). כאשר התאנה מוציאה עלים — כאשר האומה, מתה במשך 19 מאות שנה, שבה אל העולם הגיאופוליטי — הקיץ קרוב. הקציר עומד בפתח.

העלים שבו במאי 1948. הדור אשר ראה את העלים שבים, היה, במילותיו של ישוע, רואה את כל אלה מתרחשים.

עתה הציבו את השאלה אשר כל קורא קפדן ישאל. כמה ארוך הוא דור?

קראו תהילים צ׳. משה, בערוב ימיו, התפלל:

יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה, וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה, וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן, כִּי גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה. (תהילים צ:10)

דור הוא, בחשבון המקראי המדויק ביותר, 70 או 80 שנה. קחו 1948. הוסיפו עליהן 70. החשבון נוחת על 2018. הוסיפו עליהן 80. החשבון נוחת על 2028.

מה אירע ב-2018?

אבן-הדרך בת 70 השנה

בשישה בדצמבר 2017 חתם נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, על הכרזה נשיאותית אשר הכירה בירושלים כבירתה של מדינת ישראל. ב־14 במאי 2018 — 70 שנה עד היום לאחר הכרזת בן-גוריון — הועברה שגרירות ארצות הברית מתל אביב לירושלים.

הערת שוליים כנה אחת למשפט הזה, שכן אחרת הוא מבטיח יותר משהוא נותן: הפגיעה היא גרגוריאנית. על הלוח העברי לא נפל ה׳ באייר תש״ח של בן-גוריון בשנת 2018 ב-14 במאי אלא ב-20 באפריל. 70 השנים הן אפוא 70 שנות שמש עד היום — מְתֻעָד — ולא 70 שנים עבריות עד היום. עדיין מרשים. אין זה מה שמכנים אותה לפעמים.

לראשונה מאז החורבן הרומי של ירושלים בשנת AD 70 הכירה מעצמה עולמית גדולה רשמית בריבונות היהודית על העיר הקדושה. ההכרה באה ביום השנה ה־70 להקמת המדינה.

קראו לצד זה את גבול 70 השנה של תהילים צ׳. הדור הראשון של ישראל המשוקמת הגיע אל הסף. התאנה הוציאה עלים במשך שבעה עשורים. וביום שבו נסגרו שבעת העשורים, עברה השגרירות המערבית הגדולה הראשונה אל העיר.

הספקנים שמו לב לסמליות והניפו אותה הצידה. המאמינים שמו לב למתמטיקה והאיטו. גבול 80 השנה, אם החשבון החזק יותר של תהילים צ׳ חל, נמצא בשנת 2028 — שלוש שנים לפני נקודת האמצע המשוערת של השבוע ה־70, שש שנים לפני הסגירה המשוערת של לוח השעון. דור התאנה נמצא, על-פי לוחו של אבינו עצמו, בעשור החותם שלו.

זה מפכח. זה גם מאיר עיניים. החתן אמר שהדור אשר יראה את העלים שבים לא יעבור בטרם יוגשמו כל אלה. העלים שבו ב-1948. לדור אשר היה בחיים ביום שבו שבו העלים אין, על-פי החשבון הארוך יותר של תהילים צ׳, יותר מעוד עשור אחד. החלון אשר נסגר, הולך ונסגר.

אין דוחקים על התאריך. אבינו שומר לעצמו את היום ואת השעה. אך הדור נקוב בשמו, והדור נמצא בשנותיו החותמות.

הציר השלישי: 1967

בין 1948 ל-2018 שוכן ציר שלישי אשר אליו הצביע חשבונו הארוך של שעון העל מאז המאה השביעית.

ביוני 1967 — בין החמישי לעשירי בחודש — נלחמה מדינת ישראל בשלוש חזיתות נגד מצרים, ירדן וסוריה. זו הייתה, על-פי ציפייתו של כל מנתח צבאי, מלחמה שישראל לא יכלה לנצח בה. שישה ימים לאחר מכן ניצחה בה באופן מכריע. יחידות השריון המצריות הושמדו בסיני. רמת הגולן נכבשה מסוריה. ירדן נהדפה מעבר לירדן.

ובשבעה ביוני הגיעו, בשעות הצהריים המוקדמות, הצנחנים של מרדכי גור אל הכותל המערבי של הר הבית.

לראשונה מזה 1,897 שנים — מאז שפרץ הגנרל הרומי טיטוס דרך חומות ירושלים בשנת AD 70 — עמדו חיילים יהודים על הר הבית של עירם שלהם.

זהו אחד הרגעים הבודדים המופלאים ביותר במהלכו הארוך של שעון העל. מחורבן המקדש השני ועד כיבושו מחדש של ההר רצות כמעט בדיוק 19 מאות שנים. ההר אשר ממנו צעד אבינו בפרק ארבע בארבעה שלבים מהוססים, היה עתה, לאחר 19 מאות שנה, שוב בידי עם בריתו. המזרח אשר לאורכו עזב אבינו, היה סוף-סוף נגיש מבפנים.

אך מה שאירע לאחר מכן הוא אחד המעשים הטעונים תיאולוגית ביותר בכל שעון העל.

שר הביטחון הישראלי, משה דיין, הגיע אל הר הבית בתוך שעות ספורות מן הכיבוש. הוא הביט אל כיפת הסלע. הוא הביט אל מסגד אל-אקצא. הוא הרהר בהשלכות המדיניות של השארת ההר בידיים יהודיות. וכעבור 10 ימים, בשבת 17 ביוני, קיבל הכרעה אשר עיצבה את הגיאוגרפיה של ירושלים מאז: הוא העביר את הניהול היומיומי של הר הבית בחזרה אל הוואקף המוסלמי — אותה רשות דתית עצמה אשר ניהלה את ההר תחת השלטון העות'מאני.

ההר היה שייך לישראל. ההר נוהל בידי הוואקף. שתי העובדות התקיימו זו לצד זו על אותה אבן מרובעת עצמה. הריבונות הישראלית השתרעה על-פני הרחבה הפנימית. השליטה הדתית המוסלמית השתרעה על-פני המבנים.

קראו התגלות יא:1–2 כשהמלחמה בת ששת הימים בדעתכם:

וְנִתַּן לִי קָנֶה הַדּוֹמֶה לְמַטֶּה, וְהַמַּלְאָךְ נִצַּב וַיֹּאמֶר: קוּם וּמְדֹד אֶת הֵיכַל הָאֱלֹהִים וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֵת הַמִּשְׁתַּחֲוִים בּוֹ. וְאֶת הֶחָצֵר אֲשֶׁר מִחוּץ לַהֵיכָל הַשְׁלֵךְ הַחוּצָה וְאַל תְּמָדֶּנָּה, כִּי נִתְּנָה לַגּוֹיִם, וְרָמְסוּ אֶת הָעִיר הַקְּדוֹשָׁה אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם חֳדָשִׁים. (התגלות יא:1–2)

ההיכל עצמו נמדד. החצר החיצונית לא. החצר החיצונית נתנה לגויים. העיר הקדושה נרמסת בידי גויים 42 חודשים.

שישראל כבשה את ההר ב-7 ביוני 1967 (כ״ח באייר) ושדיין השאיר את הניהול בשבת 17 ביוני (ט׳ בסיוון) בידי הרשויות האסלאמיות, הוא מְתֻעָד (דיין, Story of My Life, 1976); יום ההעברה מְחֻשָּׁב מתוך דבריו שלו, "השבת הראשונה אחרי המלחמה". החלוקה עצמה קדומה יותר. היא החלה ב-11 בדצמבר 1917, כאשר אלנבי העמיד את השטח שסביב כיפת הסלע "under Moslem control" בעוד כוח לא-אסלאמי מחזיק בעיר [מְתֻעָד]. מאז 1948 ישראל בארץ; מ-1948 עד 1967 החזיקה ירדן בעיר העתיקה עם ההר, וב-1967 עבר ההר עצמו לריבונות ישראלית. שחלוקה זו היא התצורה שראה יוחנן סביב שנת AD 95, הוא פַּרְשָׁנוּת. התגלות יא׳ מדברת על היכל נמדד ועל חצר שאינה נמדדת; אין היום היכל למדוד, והדמיון רץ אפוא על רגל אחת. ספר זה נוקב בה בכל זאת, משום שהצורה קולעת: ההר עצמו תחת ריבונות יהודית, הטבעת החיצונית תחת שלטון דתי זר, העיר הקדושה נרמסת אף לאחר כיבושה מחדש דווקא בחלקים החשובים ביותר לדימוי הנביא. מי שקורא כאן יותר מצורה קולעת, קורא יותר ממה שכתוב.

ה־42 החודשים של התגלות יא׳ הם אותם 42 חודשים אשר שבים ומופיעים בשבוע ה־70 עצמו — שנות הסיום בנות שלוש וחצי של שעון העל. הם מתחילים סביב נקודת האמצע של השבוע ה־70, בין השיקוץ בפורים 2031 לבין פסח 2031, ונמשכים עד תחילת אלול 2034. ההתגלות מונה את שלטון החיה ואת רמיסת העיר בחודשים (י״א:2; י״ג:5), ואת העדים ואת האישה בימים (י״א:3; י״ב:6); ספירות הימים הן המידה המדויקת יותר. מאז 1917, ומאז המלחמה בת ששת הימים של 1967 תחת ריבונות יהודית, עומדת רחבת המקדש בהכנה אל הרמיסה אשר תכבוש את טבעתה החיצונית בשנות הסיום בנות שלוש וחצי. הגיאוגרפיה נפלה למקומה בין 1917 ל-1967. השעון ממתין מאז.

אדם המבין את אשר אירע ביוני 1967, מבין את אחד הפרדוקסים המוזרים ביותר בכל הלוח הנבואי. ההר נכבש ב-7 ביוני. הניהול נמסר כעבור 10 ימים. שני המעשים יחד הגשימו את הנבואה. ההיכל עצמו היה — והנו — בידיים יהודיות; החצר החיצונית הייתה — והנה — בידיים גויות. התצורה אשר ראה יוחנן היא התצורה אשר על ההר מאז 1917, ומאז המלחמה בת ששת הימים תחת ריבונות יהודית. הדף הוכן.

מאורות הסתיו

עשו צעד לאחור מארבעת הצירים והביטו בצורה אשר בנו.

ב-1917 סיימה האימפריה העות'מאנית את אחיזתה בירושלים לאחר 400 שנה, וארבעה שעונים נבואיים נחתו בתוך חלון אחד. ב-1948 הוקמה מדינת ישראל לאחר 19 מאות שנה של תפוצה, ותאנת מתי כ״ד הוציאה עלים על גבעה אשר אליה הצביע ישוע מהר הזיתים. ב-1967 שבה רחבת הר הבית לאחר עוד 19 מאות שנה תחת ריבונות יהודית, ותצורת התגלות יא׳, שהתקיימה מאז 1917, נותרה עומדת תחת אותה ריבונות. ב-2018 חל יום השנה ה־70 להקמת המדינה בעת ובעונה אחת עם השגרירות המערבית הגדולה הראשונה אשר הכירה בירושלים כבירת ישראל.

ארבעת הצירים אינם מונחים בקצב אחיד, ואין טעם להעמיד פנים שכן. מ-1917 ועד 1948 הן 31 שנה. מ-1948 ועד 1967 — 19. מ-1967 ועד 2018 — 51. מ-2018 ועד 2034 — 16. קוראים לעיתים שאותן 51 הן למעשה מחזור יובל של 50, עם שנת תיקון על סטיית הלוח; זהו הסבר בדיעבד, וספר זה אינו מעלה אותו. 51 הן 51. מה שנותר הוא צורת הקשת: מראשית מערכת אלנבי ועד סגירתו המשוערת של שעון העל רצות 117 שנים. המאורות עולים זה למעלה מ־100 שנה.

שנה	ציר	עד הציר הבא
1917	סוף אחיזתה של האימפריה העות'מאנית בירושלים	31 שנה
1948	הקמת מדינת ישראל	19 שנה
1967	הר הבית תחת ריבונות יהודית	51 שנה
2018	יום השנה ה-70 להקמת המדינה; השגרירות המערבית הגדולה הראשונה בירושלים	16 שנה
2034	סגירתו המשוערת של שעון העל	—
1917–2034	הקשת כולה	117 שנה

החתן אמר שהקיץ קרוב כאשר התאנה תוציא עלים. הוא לא אמר שהקיץ הגיע. הוא נתן למשק-הבית אזהרה בת דור. חיינו את מרבית האזהרה. משק-הבית אשר נוטל את העלים ברצינות ומתכונן לקראתם, הוא משק-הבית אשר לא יופתע כאשר ייהפך הדף הבא.

הדף הבא הוא השבוע ה־70.

שדה אשר ירק

הרשו לי לחתום פרק זה היכן שאני רוצה לחתום כל פרק — במה שמשמעה של ההתעוררות עבור הקורא על הדף.

מרביתנו למדנו, ברמה זו או אחרת, שהסיפור הארוך של ישראל הסתיים בשנת AD 70. המקדש נשרף. העם פוזר. הברית, בגרסת התיאולוגיה הנוצרית אשר רבים מאיתנו ירשנו, הועברה אל הכנסייה, והאומה היהודית ירדה מדף ההיסטוריה המקראית.

הדף לא הסכים עם זה.

דרך 19 מאות שנה של תפוצה, רדיפה, גטו, גלות ושואה שמר אבינו על משפחה אשר שום מעשה ידי אדם לא יכול היה לשמור עליה. מגילות היוחסין של בראשית ה׳, 10 האבות, שושלת אברהם, שושלת דוד, 70 ילדי ישראל אשר ירדו למצרים, 12 השבטים אשר יצאו, השארית הקטנה אשר שבה מבבל, השארית הקטנה אשר שרדה את AD 70 — כל זה רץ במחתרת דרך אחר־הצהריים הארוך ועלה שוב אל פני השטח במאה שלנו, על אותה גבעה עצמה אשר נתן אבינו לאברהם 40 מאות שנה קודם לכן. התאנה הוציאה עלים. מאורות הסתיו עלו.

זה אמור לשנות את האופן שבו אתה מביט אל המאה שלך. העשורים שבהם חיית אינם הערב המאוחר של סיפור אשר הסתיים במאה הראשונה. העשורים שבהם חיית הם הבוקר — הבוקר המוזר, המעורב, הסוער לעיתים קרובות — של אשכול הסתיו. העלים היו על העץ כל אותו זמן שבו קראת את החדשות. אבינו הכניס את הקציר לנגד עיניך.

זה אמור גם לשנות את האופן שבו אתה קורא את הכותרות. מרבית הנמסר על ישראל והמזרח התיכון וירושלים מגיע אל הקורא המודרני דרך מסנן ציני. הסכסוכים נראים עיקשים. הגיאופוליטיקה נראית כאוטית. התחזיות נראות קודרות. מתוך המסנן הציני, המדינה היהודית היא רפובליקה קטנה, מיוסרת ושנויה במחלוקת אשר איש אינו יודע היטב לנהל. מתוך המסנן הנבואי, אותה מדינה יהודית עצמה היא התאנה המוציאה עלים — הבשורה של אבינו עצמו, בגיאוגרפיה בזמן-אמת, שאשכול הסתיו נפתח. אותם נתונים, שני מסננים שונים, שני עולמות שונים מאוד.

אבינו לא היה שותק בימי חייך. הוא דיבר בקול רם, על גבעה, בכותרות, בלוח. ארבעת השעונים המתכנסים של 1917 היו דרכו לומר הבוקר החל. תאנת 1948 הייתה דרכו לומר הקיץ קרוב. הר הבית של 1967 היה דרכו לומר הגיאוגרפיה במקומה. שגרירות 2018 הייתה דרכו לומר גבול שבעים השנה כאן. הוא דיבר. משק-הבית המקשיב, שומע.

הפרק הבא דורך על הדרך החותמת. המסע הוליך מאדם בשנת אפס ועד הקמת מדינת ישראל בשנת 5913 של שעון העל. ארבעת הצירים של ההתעוררות המודרנית נבחנו. לוח השעון נותר, בעת הכתיבה, רק עוד מתיחה קצרה אחת לרוץ. השבוע ה־70 — פרק הסיום בן שבע השנים אשר שמר האדריכל לביצועו הפיזי בעת סגירת לוח השעון, מנובא בדניאל ט:27 כנגד הנגיד הבא — נפתח, על-פי השלכת שעון העל, בסתיו 2027. הסתיו סוגר את לוח השעון בסתיו 2034.

שבע שנים מסתיו אחד אל משנהו. זוהי הארץ שאליה נכנסים לאחר מכן.

החתן בדרך. אות אבינו ניתן אולי כבר. קריאת חצות הלילה רחוקה, בלוח שעון העל, חלון קטן אחד.

הפרק הבא הוא שבוע הסיום עצמו.