מילה הכרחית על ודאות

לפני שבית-האב ימשיך לקרוא — או, משהגיע לפרק האחרון, לפני שיסגור את הספר — יש עוד דבר לומר.

כל מה שכתבתי בדפים אלה הוא המיטב שביכולתי למסור על הכרונולוגיה שאבינו הציב בכתבו ובבריאתו. שני העוגנים מעוגנים. החשבון מסתכם. התכנסות העדים מרשימה. לא הייתי כותב את הספר אילולא האמנתי שלוח השעון נסגר בסתיו 2034.

אך האדון ישוע אמר, במילים ברורות אל תלמידיו על הר הזיתים, כי על אותו יום ועל אותה שעה אין איש יודע, גם לא מלאכי השמים, אלא אבי בלבד (מתי 24:36). ואותו אדון אמר, ביום עלייתו, אל אותם תלמידים כי לא לכם לדעת את העתים והזמנים אשר קבע האב בסמכותו שלו (מעשי השליחים 1:7). שני משפטים אלה חייבים לעמוד במרכז כל ספר הנוגע בסגירת התקופה. הם הגבול שבית-האב מכבד בבואו אל עשור הסיום.

מה היחס בין משפטים אלה לבין הכרונולוגיה שספר זה הציג?

היחס הוא זה. אבינו הסתיר את היום המדויק ואת השעה המדויקת של הסגירה בעצתו שלו. את התבניות והעונות שדרכן מתקרבת הסגירה — לא הסתיר. תוכחת ישוע אל מנהיגי הדת של דורו הייתה דווקא על כך שידעו לקרוא את פני השמים אך לא את אותות העתים (מתי 16:3) — לא את התבניות שבהן יכלו להבחין כי המשיח הגיע בדורם. התבניות היו קריאות. שעת הצליבה המדויקת לא הייתה.

אותה הבחנה פועלת בסגירה. תבניות שעון העל קריאות. בלוק הסיום בן 2,520 השנה הרץ עד AM 6000 (מהדורה קודמת אמרה על אותו בלוק שהוא "נפתח בשִׂטְנָה של 486 לפנה״ס"; העיגון ההוא חושב מחדש ונמשך בחזרה — ראו נספח ד. הבלוק הוא מידה על לוח השעון, לא שעון שהריצו אירוע.). גשר שני הימים של הושע, הרץ מן הטבילה בשנת 27 לספירה אל 2027 ומן הדחייה בשנת 34 לספירה אל 2034. התכנסות מספר שעונים כרונולוגיים על עשור הסיום. החתימות האסטרונומיות סביב חלון הסיום. אלו תבניות שמהן הכלה אינה מוזהרת להתרחק, אלא נקראת אליהן — כאשר תראו את כל אלה, דעו כי קרוב הוא, בפתח (מתי 24:33).

אך היום המדויק שבו ישוב המלך אינו קניינו של שום כרונולוג. סגירת לוח השעון עשויה לחול בסתיו 2034, כפי שחשבון ספר זה מפיק בעקביות. היא עשויה לחול בתאריך שאבינו שמר בתוך חלון קטן סביב אותה שנה, שמיקומו המדויק נותר בעצתו. היא עשויה, מתוך הרחבה ריבונית או גורם שלא זוהה, לחול מעט מחוץ לשנה שהתבניות מפיקות. בית-האב שקרא ספר זה אינו מתבקש לאשר את התאריך כאילו היה אסטרונום בעל נתונים מלאים. הוא מתבקש להכיר בעונה, לארוג את שמלתו, ולשמור על נרו דולק.

תלויה ועומדת, לא נפולה — וההבדל הוא הכול

יש מילה שספר זה חייב ללמוד לומר על הטרמינוס שלו עצמו, והיא אינה "מאומת" ואף לא "מופרך". היא: תלוי ועומד.

ההשגה הכבדה ביותר נגד ששת אלפי השנים אינה באה ממבקר מודרני. היא באה מן הגמרא עצמה. מיד אחרי הברייתא המחלקת את לוח השעון ל־2,000 תוהו, 2,000 תורה ו־2,000 שנות המשיח, עומד משפט מודאג: "ובעונותינו שרבו יצאו מהם מה שיצאו" (בבלי סנהדרין צז ע״א).

תחילה קראתי משפט זה כגזר דין מוות על הסכימה. זו הייתה טעות, וזו בדיוק הטעות שלמענה קיים הפרק הזה. אין שם ששנות המשיח תמו. יש שם שמקצתן יצאו בלא שבא. קינה על עיכוב בְּתוך התקופה — שנכתבה בידי מי שישב בעצמו אך מאות שנים אחדות בתוכה.

ואז הממצא המכריע את הכול: על פי ספירת ספר זה נמשכת אותה תקופה מ-AM 4000 (שנת 34 לספירה) עד AM 6000 (2034). אנו עומדים ב-AM 5992. היא לא תמה.

לא ייתכן אפוא שהופרך דבר. הסכימה לא נפלה; היא תלויה ועומדת — והתאריך שבו היא יכולה ליפול עומד עמה.

זוהי בדיוק העמדה שהפרק הזה כולו מבקש ללמד, והיא חותכת לשני הכיוונים. היא אוסרת על הקורא לומר "זה הופרך", שכן אין זה כך. והיא אוסרת על הכותב לומר "זה אומת", שכן גם זה אינו כך. טענה תלויה ועומדת היא טענה שעדיין יכולה למות, ושרשמה בעצמה את יום מותה. יותר כנות מזו אין כרונולוג יכול לספק, ופחות מזו אין הוא רשאי לספק.

(שתי אזהרות שאני נוטל אל לבי ואיני מקהה. הראשונה: "התלמוד" אינו קיים — הגמרא היא משא ומתן, לא קול, ומי ששם בפיה דעה אחת מזייף אותה. את הטעות הזאת עשיתי פעמיים. השנייה באה מרב, דף אחד הלאה: "כלו כל הקיצין" (בבלי סנהדרין צז ע״ב) — פולמוס נגד חישוב הקץ, המופנה אל הכרונולוג. זה אני. אני מניח לו לעמוד.)

שלושת התווים

נדרשת צורה שלישית של כנוּת, והיא טכנית יותר מן הקודמות. ספר זה מציב זה לצד זה דברים שאינם מאותו המין. לוח אסטרונומי בבלי אינו אותו סוג של דבר כמו סכום־חיבור על שעון העל, וסכום־חיבור אינו אותו סוג של דבר כמו קריאה של תמונה. כאשר שלושת אלה עומדים על דף אחד בלא תווית, שוקל אותם הקורא שלא מדעת במשקל שווה — וזו בדיוק הטעות שהספרות הכרונולוגית עושה זה 200 שנה.

לפיכך נושאת כל טענה בספר זה, במפורש או במשתמע, אחד משלושה תווים. אני מניח אותם כאן על השולחן, ואת מפריכם עמם, כדי שהקורא יוכל להדביק אותם בעצמו לאורך שאר הספר.

מְתֻעָד. הטענה מעוגנת מחוץ לספר זה — במקור היסטורי, בממצא ארכאולוגי, ברישום אסטרונומי. עלייתו של חשירש לכס המלכות בנובמבר 486 לפנה״ס עומדת על לוח בבלי. פפירוסי יֵב מונחים במוזיאון. פילטוס עומד על אבן בקיסריה. מפריך: מקור. מי שמניח לוח טוב יותר, פפירוס טוב יותר, אבן טובה יותר — מנצח.

מְחֻשָּׁב. הטענה נובעת מחשבון המודל על עוגנים שהמודל קבע. AM 6000 נוחת בסתיו 2034; 457 לפנה״ס ועוד 483 שנה נוחתים על סתיו שנת 27 לספירה; ה־14 בניסן חל בשנת 31 לספירה ביום רביעי אם אותו אביב נשא אדר ב׳. אלו אינן תצפיות. אלו תוצאות. מפריך: שגיאת חישוב, או עוגן הזז ממקומו. מי שמראה שעוגן נע בשנה אחת, מזיז את כל התוצאה — וזו זכותו.

פַּרְשָׁנוּת. הטענה היא קריאה. ה־2520 כמשך זמן תחת ויקרא כ״ו; שבעת ימי העבודה בני 360 שנה; גשר שני הימים של הושע; מוטיב צלאח א־דין. הן עשויות להיות אמת, הן עשויות להיות יפות, הן עשויות אף להיות מכוונות. אך אין להן מפריך — אין ממצא שניתן להעלות על הדעת אשר יפיל אותן, ומשום כך בדיוק אסור להן לעולם להיספר כראיה. פרשנות אינה נושאת בשום שקילה משקל עצמאי. היא ממחישה; היא אינה מוכיחה.

הכלל הנובע מכך תקף לכל הספר ואני מחזיק בו: היכן שנקודה שהיא פרשנות ונקודה שהיא חישוב מצביעות אל אותו תאריך, זהו עד אחד, לא שניים. מי שמעלה את הפרשנות כעד שני, נותן לעד אחד לדבר פעמיים. והיכן שהחשבון אינו נסגר — היכן שסכום חסר שנה אחת, היכן ששני עוגנים נושכים זה את זה — הדבר עומד בגוף הטקסט ולא בהערת שוליים. ספר המראה את תפריו שלו חזק מספר המסתיר אותם.

אם נסגר לוח השעון ב-2034, הרי הכלה שהתכוננה התכוננה כראוי. אם ייסגר מעט מאוחר יותר, הכלה שהתכוננה עדיין התכוננה כראוי — שכן המוכנות היא המטרה, לא התאריך. חמש הבתולות הנבונות במתי 25 היה להן שמן בנרותיהן כשבא החתן בחצות. לא היה להן שעון. היה להן שמן. השמן הוא מה שבית-האב מתבקש לשמור.

על כן קרא את הספר, הכר את התבניות, שא עיניך אל רכס ההר הגבוה, וחיֶה את עשור הסיום ברוגע של מי שקרא את החוזה. אך אחוז ביום המדויק ובשעה המדויקת ברפיון. אלה של אבינו, לא שלנו. וחלקנו הוא להיות מוכנים כאשר ייפתח השער.

התבניות גלויות. היום שלו.