אבינו מונה את השנים

שופט המוציא פסק דין בלא מספר אינו שופט.

אב המאיים על ילדיו בתוצאות שאינו יכול לכמת, מאמן את ילדיו להתעלם ממנו. בנק האומר שאתה חייב סכום בלתי מוגדר, לתשלום בתאריך שטרם נקבע, אינו מבצע חוזה; הוא מבצע ערפל. העולם אינו יודע כיצד לחיות תחת פסקי דין שאין להם גבולות. אנו מקבלים מוסר קשה כאשר המוסר נושא מספר. אנו מקבלים אובדן כאשר אנו יכולים לראות את התאריך שבו האובדן מסתיים. מה ששובר אותנו אינו המשקל; אלא משך הזמן הבלתי ידוע.

כאשר אבינו בשנת 3374 של שעון העל — 592 לפנה״ס, שנת חזונו של יחזקאל — סר מן המקדש, והבבלים שש שנים לאחר מכן, בשנת 3380, העלו את הבניין באש, היו לאנשים אשר כשלו בכבלים דרך המדבר אל בבל כל סיבה לחשוב שהפסק אינו נושא מספר. הם התריסו נגד הנביאים. הם מילאו את הקודש בפסילים. הם מתחו את סבלנותו של האדריכל משמות לד עד קצה גבולה. כעת הייתה העיר חורבות, היה המקדש אפר, וקו דוד יושב בכלא בבלי. מי שראה את שיירת הגולים נעלמת מזרחה בעפר, יכול היה להימחל לו על שחשב שזה הקץ.

לא היה זה הקץ. היה זה פסק דין שעליו מספר.

עוד בטרם נפל המקדש, סיפר אבינו לאחד מנביאיו בדיוק כמה זמן יימשך המוסר. 70 שנה. מספר, לא ערפל. הוא מנה אותן אחת אחת בפנקס השמיימי בעוד הגולים מונים אותן אחת אחת בשדות בבל. ובשנה שבה הושלמה השנה ה־70, הניע אבינו את אצבעו על פני העולם וחתם על פקודת שחרור, כתובה בידו של מלך שטרם נולד.

זהו הפרק שבו מוכיח אבינו שלפסקי דינו יש גבולות.

המספר בכיס ירמיהו

פתח את הנביא ירמיהו בפרק 25. הספר מציין שהנביא עמד ברחובות ירושלים, עשרות שנים לפני נפילת המקדש, והכריז על משכה המדויק של הגלות שהייתה בדרך:

וְהָיְתָה כָּל הָאָרֶץ הַזֹּאת לְחָרְבָּה לְשַׁמָּה, וְעָבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה. וְהָיָה כִמְלֹאות שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד עַל מֶלֶךְ בָּבֶל וְעַל הַגּוֹי הַהוּא — נְאֻם יהוה — אֶת עֲוֹנָם, וְעַל אֶרֶץ כַּשְׂדִּים, וְשַׂמְתִּי אֹתוֹ לְשִׁמְמוֹת עוֹלָם. (ירמיהו כה:יא–יב)

קרא זאת בזהירות. אבינו אינו מדבר בשירה מעורפלת. הוא מניח מספר על השולחן. 70 שנה. ולאחר מכן פסק דין על בבל עצמה. לגלות יש משך; לממלכה המחזיקה את השבויים יש תאריך פקיעה. שניהם חתומים.

ירמיהו לא היה איש אהוד. ההמון שהקשיב לו ברחובות ירושלים רצה בעיקר שילך לו. נביאים אחרים אמרו שהגלות תהיה קצרה, שהמקדש בטוח, שהמצב המדיני ייפתר עד האביב הבא. ירמיהו סירב לרכך את המסר. הוא חזר על המספר. 70 שנה. ההמון השליך אותו לבור. הוא חזר על המספר. המלך שרף את המגילה. ירמיהו הכתיב את המגילה בשנית והוסיף עליה עוד חומר. המספר לא היה נתון למשא ומתן.

היכן מתחיל אותו מספר לרוץ? זו השאלה שעל פרק זה לענות עליה ביושר, שכן שלוש נקודות ייחוס יש, וכל שלושתן הוגנו.

609 לפנה״ס — מות יאשיהו במגידו, קץ ריבונותה של יהודה. 605 לפנה״ס — הקרב בכרכמיש, שבו מוחץ נבוכדנצר את הצבא האשורי-מצרי ונוטל את השליטה בלבנט; אותה שנה עצמה שבה מוגלים הגולים הראשונים (דניאל א:א) ושבה מתוארך דברו של ירמיהו עצמו (ירמיהו כה:א, השנה הרביעית ליהויקים). 586 לפנה״ס — שריפת המקדש. שלוש נקודות התחלה, שלוש שביעיות-עשרות, שלוש נקודות סיום: 609 + 70 = 539, נפילת בבל; 605 + 70 = 535, בקירוב השיבה והבנייה; 586 + 70 = 516/515, חנוכת הבית השני.

הזרם המרכזי במחקר בוחר בדרך כלל באמצעית: 70 השנה כמשך השליטה הבבלית, מכרכמיש עד נפילת בבל — ומודה ביושר שאלו 66, ו־70 הוא אפוא מספר עגול. ספר זה בוחר בשתיים האחרות, ועושה זאת מטעם טקסטואלי: ירמיהו כה:יב אומר שבתום ה־70 נפקד מלך בבל. הדבר אירע ב-539 לפנה״ס, כשנפלה בבל. מ-609 עד 539 יש בדיוק 70 שנה. נקודת הייחוס השלישית, 586 ← 516/515, מודדת דבר אחר: לא את הכתר אלא את הבניין.

שני שעונים אפוא, לא שלושה. אך על הקורא לדעת שהשלישי קיים ושאנשים רציניים מחזיקים בו. תו: שלושת התאריכים מתועדים (הכרוניקה הבבלית, כרוניקת נבונאיד, עזרא ו:טו); איזה מהם הוא נקודת האפס של ירמיהו — פרשנות.

כאשר נשרף המקדש לבסוף בשנת 586 לפנה״ס וגל השבויים הבא כשל אל בבל, נסע מספרו של ירמיהו עמהם. בבבל כבר המתין להם איש שהוגלה 20 שנה קודם לכן, בהגליה הראשונה של 605: דניאל — נער כאשר נגרר מזרחה, מדינאי מנוסה עד שזחלו 70 השנים אל סיומן. דניאל החזיק את מגילת ירמיהו על שולחנו בכל ממשל ששירת תחתיו, תחת נבוכדנצר ובלשאצר ודריוש. הוא קרא את המספר מדי יום. אבינו הציב גדר סביב המוסר, ודניאל השגיח על הגדר.

השעון הכפול שאבינו הריץ

אבינו הוא בונה של סימטריות, ופסק הדין של 70 השנה לא היה בכך יוצא מן הכלל. הוא לא הריץ שעון אחד. הוא הריץ שניים.

השעון הראשון מדד את מוסר הממלכה — אובדן הריבונות המדינית, אובדן כסא דוד, אובדן העצמאות הלאומית. שעון זה החל ב609 לפנה״ס, כאשר המלך הטוב יאשיהו — האחרון מבין השליטים הצדיקים של יהודה — נפל בשדה הקרב של מגידו. (גרסאות קודמות של ספר זה כתבו כאן 608. זה מיושן. הכרוניקה הבבלית מתארכת את מסע נכה השני אל חרן, שאליו התנפל יאשיהו, ל-609 לפנה״ס; התאריך מעוגן אסטרונומית ומנהלית והספר הולך אחריו.) מן הרגע שבו נישא גופו של יאשיהו הביתה, חדלה יהודה להיות אומה ריבונית. היא שילמה מס למצרים, ולאחר מכן לבבל. הכתר נשבר למעשה. שעון זה רץ 70 שנה ונעצר ב539 לפנה״ס, כאשר נפלה בבל וכורש מלך פרס נכנס אל העיר. בשנה שלאחר מכן, ב-538, הוציא את הצו שהתיר לשבויים לשוב הביתה.

שים לב מה עושה התיקון. הוא אינו שובר את השעון הראשון — הוא מדייק אותו. ירמיהו כה:יב אינו אומר שאחר 70 שנה יוצאים הגולים; כתוב שאחר 70 שנה נפקד מלך בבל. מ-609 עד 539 יש 70 שנה, וב-539 נפקד מלך בבל. הצו הוא התוצאה, לא נקודת הסיום. תו: מתועד בשני קצותיו (הכרוניקה הבבלית ל-609; כרוניקת נבונאיד וגליל כורש ל-539).

ויש מילה אחת הנושאת את השעון הראשון הזה במישרין, ואשר בגרסאות קודמות של ספר זה נותרה בלא שימוש. ירמיהו כט:י נקרא בדרך כלל כאילו 70 השנה מודדות את גלות יהודה. לא זה מה שכתוב. כתוב לְבָבֶל — "כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם". 70 השנה הן שנותיה של בבל: משך שלטונה, לא משך שהותה של יהודה. ושלטונה של בבל לא תם כאשר הותר ליהודה ללכת, אלא כאשר נפלה עירה — 12 באוקטובר 539, כפי שכרוניקת נבונאיד רושמת זאת עד ליום. מנפילת אשור בחרן ועד נפילת בבל: 70 שנה, בדיוק.

השעון השני מדד את מוסר הבניין — אובדן המקדש עצמו, היעדר כתובת שעליה יוכל דגלו של אבינו להתנופף. שעון זה החל ב586 לפנה״ס, כאשר חיילי בבל פרצו דרך חומות ירושלים והעלו את המקדש הריק באש. (חלק מן המחקר מתארך את הנפילה ל-587; ההפרש תלוי בשאלה אם מנו הסופרים היהודאים את שנות מלכיהם מתשרי או מניסן. ספר זה מחשב על תשרי ולכן על 586, ונושא את ה-1± בגלוי — ראה פרק שלוש ונספח ד.) הוא נעצר בחנוכת הבית השני תחת זרובבל והכהן הגדול יהושע: בשלושה באדר בשנת שש למלכות דריוש (עזרא ו:טו), הוא אביב 515 לפנה״ס, בקצה השנה שנהוג לכנותה 516. וכאן עליי לדייק יותר משמשפט עגול מתיר: מן השריפה באב 586 ועד אותו שלושה באדר יש 70 שנה וכשבעה חודשים. כאשר הושלם הבית, מלאה השנה ה־70 והחלה ה־71. אין זה "שבעים בדיוק", ואיני כותב זאת כך. די בכך.

ועתה המבחן אשר יכול היה לשבור את כל זאת, והוא עושה את ההפך.

זכריה מתנבא בשנה השנייה לדריוש — שנת 520. המקדש עודנו חורבות. ומלאך יהוה שואל: "יהוה צבאות, עד מתי אתה לא תרחם את ירושלים [...], אשר זעמתה זה שבעים שנה?" (זכריה א:יב).

קרא זאת ושני השעונים בידך. בשנת 520 כבר תם שעון הממלכה זה 19 שנה — הוא נסגר ב-539. הזעם שעליו מדבר המלאך אינו יכול אפוא להיות אותו שעון. אך שעון הבניין רץ בשנת 520 בדיוק 66 שנה, והוא עדיין אינו מלא. הוא הוא.

זכריה א:יב אינו אפוא התנגדות אלא האישוש הפנימי החזק ביותר לכך ששני שעונים רצים. מי שמניח רק אחד, אינו יכול להסביר את המלאך.

שנתיים לאחר מכן, ב-518, שואל יהוה מפי אותו נביא עצמו: "כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי — וזה שבעים שנה — הצום צמתני אני?" (זכריה ז:ה). החודש החמישי הוא אב: חודש השריפה. מ-586 עד 518 יש 68 שנה. אין אלו 70 מדויקות, ולא אעמיד פנים אחרות. זהו מספר עגול בפי נביא המדבר על תקופה שעודנה רצה — והוא עומד כאן עם אותו עיגול עצמו, משום שספר המעלים את עיגוליו שלו אין לו זכות להצביע עליהם אצל אחר.

שני שעונים. שני פסקי דין של 70 שנה. רצים במקביל. כל אחד מודד סוג אחר של אובדן. כל אחד נחתם בסוג אחר של תקומה.

שעון	התחלה	סוף	משך
המלכות	609 לפנה״ס — מות יאשיהו במגידו	539 לפנה״ס — נפילת בבל (12 באוקטובר); צו כורש בא אחריה ב-538	70 שנה
הבניין	אב 586 לפנה״ס — שריפת המקדש הראשון	שלושה באדר בשנה השישית לדריוש (אביב 515 לפנה״ס, השנה שנהוג לקרוא לה 516) — חנוכת המקדש השני	70 שנה וכשבעה חודשים

ועתה הגיאומטריה — ועמה התפר, שכן הוא קיים.

גרסאות קודמות של פרק זה הראו כאן מקבילית סגורה: מ-608 עד 586 22 שנה, מ-538 עד 516 22 שנה, אותה הסטה מלפנים ומאחור. זה היה יפה. זה נשען על 608, ו-608 אינה השנה. על התאריכים המתועדים אין הצלעות שוות: מ-609 עד 586 יש 23 שנה, ומ-539 עד 515 — 24. אין זו מקבילית. זו טרפז. אני מותיר את הטענה הישנה עומדת עם המשיכה-בחזרה לצדה, משום שעל הקורא לראות אילו צורות נאלץ ספר זה לוותר עליהן.

מה אפוא נותר? זה, והוא פחות מהודר ושווה יותר: שתי שביעיות-עשרות מתועדות באופן בלתי תלוי, המודדות שני סוגי אובדן שונים ומסתיימות בשני סוגי תקומה שונים, כל אחת מעוגנת במנהלה בבלית ופרסית שאיש מאיתנו לא כתב. אבינו ביצע את מוסר משק ביתו שלו כשהשנים רשומות בפנקס. שהרשת אינה יוצרת בנוסף גם מעוין מושלם — חבל למשרטט, ואינו כלום לעניין.

586 או 587 — הסתירה, במיטבה

יש בפרק זה תאריך אחד שאני נושא בוודאות פחותה מכל השאר, ומוטב שתשמע זאת ממני ולא ממבקר.

התחל באי-הסימטריה. לכיבוש הראשון של ירושלים קיים לוח חרס. הכרוניקה הבבלית רושמת: "הוא צר על עיר יהודה, וביום השני לחודש אדרו לכד את העיר ותפס את המלך" — ב׳ באדר לשנתו השביעית של נבוכדנצר, הוא ה-16 במרץ 597 לפנה״ס. יום, בחומר, מתוך המנהלה של האויב.

לנפילת ירושלים אין דבר כזה. הכרוניקה נקטעת בשנה ה־11, 594/593. בשום מקור בכתב יתדות אין חורבן המקדש מתוארך — לא ל-586, לא ל-587, ולא לשום שנה אחרת. מה שיש הוא שחזור מתוך שנות המלוכה המקראיות. מי שמעמיד את 586 באותה נחרצות שבה הוא מעמיד את 597, מודד בשתי מידות, וספר זה אינו עושה כן.

והיריב עומד איתן. רודג׳ר יאנג (Young) ואחרים מצביעים על כך שמלכים ב וירמיהו מונים כל אחד את שנות המלוכה בדרכו שלו — ושהכרוניקה מוכיחה זאת. הכרוניקה אומרת: השנה השביעית. ירמיהו נב:כח אומר: השנה השביעית. אך מלכים ב כד:יב אומר: השמינית. אותו מאורע עצמו, שני מספרים, ואף לא אחד מהם שגוי: ירמיהו מונה כדרך שבבל מונה (שנת חילופי הכס אינה עדיין שנה ראשונה), ומלכים ב כן מונה אותה. קרא כעת את השריפה באותה הדרך עצמה — מלכים ב כה:ח "בשנה התשע-עשרה" לפי מניין מלכים ב, ירמיהו נב:כט "בשנה השמונה-עשרה" לפי מניין ירמיהו — ושניהם יוצאים על 587. זהו טיעון טוב. איני יכול להפריכו.

מדוע אפוא אני מחזיק ב-586? וכאן עליי לתקן גרסה קודמת של מסגרת זו, שכן היא נתנה נימוק שאינו עומד. היא אמרה: משום שאני מונה שנות תשרי. אין זה נימוק — גם יאנג מונה תשרי, ומגיע אל 587. מוסכמת תשרי אינה מכריעה כאן דבר; שני המחנות חולקים אותה.

מה שכן מכריע הוא בחירה שנייה, ואותה מעולם לא אמרתי במפורש: אני מונה את שנות מלכי יהודה עם שנת עלייה — השנה שבה עולה מלך על הכס אינה נחשבת עדיין לראשונה שלו. זהו שחזורו של תילה (Thiele), הבנוי על הסינכרוניזמים בין יהודה לישראל לאורך כל תקופת המלוכה, ואני מאמץ אותו. לפי אותו מניין רצה שנתו ה־11 של צדקיהו מסתיו 587 עד סתיו 586, והחודש החמישי — חודש השריפה — נופל בקיץ 586. כך אני מונה, ואני אומר זאת כאן במפורש במקום להניח לו לרוץ בשקט.

אך ליאנג יש כאן סכין חדה, ואני מותיר אותה עומדת. מלכים ב מונה את נבוכדנצר בלא שנת עלייה, וזה ניתן להוכחה: הוא מכנה את כיבוש 597 "השנה השמינית", במקום שהכרוניקה נותנת את השביעית. מדוע אפוא ימנה אותו ספר עצמו את מלכיו שלו כן עם שנת עלייה? יש על כך תשובה — יהודה מנתה כך לאורך כל תקופת המלוכה, ו"השנה השמינית" עשויה לחול על ההגליה ולא על הכיבוש של ב׳ באדר. אך יאנג סוגר גם את אותה דלת: הפועל פירושו פשוט "ויקח אותו", והוא חל על התפיסה, לא על הוצאה מאוחרת יותר. קריאתו אפוא אינה זקוקה להשערת-עזר; שלי זקוקה לאחת. אין זו הפרכה, אך זהו קו לזכותו.

ויחזקאל מ:א נוטה קלות, על דקדוקה של מילת יחס אחת, לצדו של יאנג: הלמ״ד של "בשנת עשרים וחמש לגלותנו" מצביעה על מניין בלא שנת עלייה, ואילו האחר של "אחר אשר הוכתה העיר" דווקא מניח אחת. המקבל זאת מגיע ל-587.

ועתה הבריח, שכן כאן שוכן הפיתוי. יש נימוק אחר שהייתי יכול לתת, ואיני נותן אותו: על 586 נסגר שעון הבניין על 70 שנה, ועל 587 הוא נעשה 71. זהו מניע מושך, והוא מניע אסור. לבחור תאריך משום שהוא מייפה את הסכום שלך — זו בדיוק התחבולה שספר זה חשף אצל אנדרסון. על כן אני אומר זאת בלא כחל ושרק: אני מחזיק ב-586 משום שדרך המניין שלי נותנת אותה, ולא משום שה־70 לא ייסגרו אחרת. ואם ישכנע אותי מישהו מחר שיהודה מנתה בשנות ניסן, יזוז התאריך הזה אל 587, ושעון הבניין ימדוד 71 שנה, ואני אכתוב זאת.

ויש עֵד-יובל המשתתף בדיבור — אך אני עומד להקטין אותו מכפי שהוא נראה, שכן תחילה הגדלתי אותו יתר על המידה.

התלמוד משמר שני יובלות שיש להם שם: השישה-עשר נפל בשנתו ה־18 של יאשיהו (בבלי מגילה יד ע״ב), והשבעה-עשר והאחרון הוכרז ביום הכיפורים של יחזקאל מ:א (בבלי ערכין יב ע״א). על פי כרונולוגיה זו זהו תשרי 623 ותשרי 574. חסר: 49. שני יובלות מתוארכים, מחזור אחד בדיוק זה מזה — והמחזור ההוא מודד אפוא 49 שנה, לא 50. השנה ה־50 נמנתה מיד כראשונה של הסבב הבא; רק כך נשארות שנות השמיטה בקצב. כך חישב ספר היובלים במאה השנייה לפני הספירה, כך חישבו השומרונים, וכך מחשב רבי יהודה.

אך מה שזה אינו. גרסה קודמת של דף זה כתבה שמוסד היובל "מאשר את תאריך הכניסה לארץ של ספר זה". זו הייתה אמירת יתר, והיא נפלה בבדיקה חוזרת. כל מרחב היובל חושב מכנית — כל אורכי המחזור, כל הפאזות, כל העוגנים — ונבחן כנגד 10,000 מערכי נתונים מעורבבים. התוצאה: עוצמת התבנית של השנים האמיתיות אינה ניתנת להבחנה מן המקרה (p = 0.54; שנים אקראיות מצליחות באותה מידה במחצית מן הפעמים). גרוע מכך: סריג היובל אינו נמצא בפאזה עם שנות השמיטה הקבועות תיעודית מספר המקבים, מיוספוס, ומשטרי המכר המתוארכים מימי בר-כוכבא.

לפיכך: המרווח בן 49 השנים בין יאשיהו ליחזקאל עומד, והוא הסיבה שספר זה מעמיד את המחזור על 49. מעבר לכך אין הוא הולך. אין מונים עם היובל שום דבר קדימה, לא אל 2034 ולא אל שום שנה אחרת — ומי שכן עושה זאת, מונה ברעש.

ומכאן עולה אירוניה שלא אעלים. עוגן היובל הפועל מונה על 49 — חשבונו של רבי יהודה. לוח השעון בן 6,000 השנים של ספר זה מונה על 50 — חשבונם של רוב החכמים. הדבר מותר, שכן אלו שני מרשמים: היובל כדין קרקע מונה על 49 ומאשר את הכניסה לארץ; היובל כדימוי — השחרור הגדול, שבוע המילניומים — מונה על 50 ומשרטט את ששת האלפים. אך לעולם לא בשתיקה, ולעולם אין לערבב את השניים בסכום אחד. מי שבוחר לכל אירוע את המחזור הנוח לו, מודד בשתי מידות.

התו, והמפריך. נפילת ירושלים עומדת בספר זה כמתועדת, עם שוליים של שנה אחת. היא העוגן היחיד בכל השרשרת שעליי לתייג כך. ויש לה מפריך נקי: לוח כתב-יתדות אחד המתארך את החורבן מכריע את העניין — לכל כיוון שהוא.

השושנה באפלה

כאשר יש לך שני שעונים, יש לך אמצע. כאשר יש לך אמצע, נשאלת השאלה אם גם יושב משהו על אותו אמצע.

קח את אמצע שני תאריכי הפתיחה: באמצע הדרך בין 609 לפנה״ס ל-586 לפנה״ס נמצאת 597/598. קח את אמצע שני תאריכי הסיום: באמצע הדרך בין 539 לפנה״ס ל-515 לפנה״ס נמצאת 527. אמצע שני אותם מרכזים נופל על 562 לפנה״ס.

אומר מיד מאיזה סוג היא הבניה הזאת, שכן לקורא הזכות לחולשה לפני הפואנטה. אמצע של אמצעים הוא חישוב שיש בו רפיון: מי שבוחר נקודות פתיחה וסיום אחרות, מקבל אמצע אחר. תו: פרשנות. מה שאינו פרשנות הוא מה שאירע באותה שנה.

מה נרשם בתנ״ך בשנת 562 לפנה״ס?

פתח את פסוקי הסיום של ספר מלכים השני. זוהי אחת הסיומות המוזרות ביותר בכל התנ״ך. הספר מסתיים — בעיצומה של הגלות, כשהמקדש אפר והעם מפוזר — בסיפור שקט וקטן על מלך אשר נשכח 37 שנה בכלא בבלי.

וַיְהִי בִשְׁלֹשִׁים וָשֶׁבַע שָׁנָה לְגָלוּת יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה, בִּשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּעֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ, נָשָׂא אֱוִיל מְרֹדַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת מָלְכוֹ אֶת רֹאשׁ יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה מִבֵּית כֶּלֶא. וַיְדַבֵּר אִתּוֹ טֹבוֹת, וַיִּתֵּן אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כִּסֵּא הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ בְּבָבֶל. וְשִׁנָּא אֵת בִּגְדֵי כִלְאוֹ, וְאָכַל לֶחֶם תָּמִיד לְפָנָיו כָּל יְמֵי חַיָּיו. (מלכים ב כה:כז–ל)

זהו תיאור הסיום של מלכים השני. מלך זקן, ממצמץ באור היום לאחר 37 שנה במבצר כלא, מקבל כסא אל שולחנו של קיסר נכרי וחליפת בגדים חדשה. הספר מסתיים שם. אין תקומה גדולה. אין נבואה שהתקיימה. רק איש זקן אל שולחנו של מלך נכרי, אוכל לחם.

מדוע מסתיים מלכים השני כך?

משום שיהויכין היה נושא שושלת הדם של דוד. הוא היה החוליה בשרשרת שנמשכה מכסא שלמה ועד אבוס בית לחם. אילו מת נשכח בתא בבלי, היה הקו נשבר. למשיח לא היה אילן יוחסין חוקי לרשת בו את הכס. החוזה שאבינו חתם עם דוד בשמואל השני פרק שבעה — שלדוד יהיה תמיד בן על הכס — היה קורס.

והשנה שבה הורם מן המבצר וקיבל מקום אל שולחן המלך הייתה 562/561 לפנה״ס — שנת עלייתו לכס של אויל-מרודך, הוא אמל-מרדוך של הלוחות הבבליים, אשר אביו נבוכדנצר מת בסתיו 562; החודש ה־12 של אותה שנת-עלייה נופל באביב 561. תו: מתועד, מחוץ למקרא, במנהלה הבבלית. וזו השנה שעליה נוחת אמצע השעון הכפול. השושנה בצלב.

עמוד כאן רגע אחד וחוש מה זה. המקטע האפל ביותר של 70 השנה היה המקטע האמצעי — השנים שבהן לא היה מקדש, לא מלך, לא עיר, לא שיבה באופק, ולא אות שאבינו עוד חשב על עמו כלל. בעצם מרכזה של אותה אפלה, בתחתית כלא נכרי, הושיט אבינו את ידו אל תאו של איש זקן אחד, הרים אותו אל אור היום, האכיל אותו לחם אל שולחן המלך, והלביש אותו בבגדי מלכות. לא משום שהמוסר תם — עוד נותרו שנים — אלא משום ששושלת הדם של הבטחתו הייתה חייבת להישאר בחיים בכל מחיר. אבינו אינו מניח לחוזה להישבר. הוא ימשוך מלך נשכח מתא נשכח בשנה שעליה נוחת אמצע מוסרו שלו, והוא יושיב את המלך ההוא אל שולחנו של קיסר נכרי, משום ש־2,000 שנה לאחר מכן עליו לתכנן חתונה, והקו אסור לו להיקרע.

ועתה השקילה, בלא רטוריקה. הלהבה שבאמצע אמיתית: שחרורו של יהויכין עומד במלכים ב כה וגם ברשימות המנות הבבליות, והוא נופל ב-562/561 לפנה״ס. נקודת האמצע שעליה הוא נוחת היא בנייה של ספר זה — לא עוגן בר-הפרכה, אלא קריאה. על כן איני קורא לזה זהב פורנזי. אני קורא לזה צורת פרשנות על גבי מאורע מתועד, והמשקל שהיא נושאת הוא משקלה של קריאה: אפס בהוכחה, הרבה בלב. עניינו של פרק זה אינו עומד ואינו נופל עם הגיאומטריה. הוא עומד על שתי שביעיות-העשרות, ואלו רשומות בפנקס.

מלך הנקרא בשמו בטרם נולד

כאשר השלים שעון הממלכה בשנת 539 לפנה״ס את שנתו ה־70 והצו בא שנה לאחר מכן, האיש שסיים את המוסר לא היה פטריוט יהודי. (פעם אחת במדויק, כדי שהסוגריים לא יתחילו לנדוד: בבל נופלת באוקטובר 539; שנת מלכותו הראשונה של כורש מתחילה בניסן 538; הצו נופל באותה שנה ראשונה. במקום שספר זה כותב "538", כוונתו אפוא ל539/538.) הוא לא היה נביא. הוא אף לא היה מאמין ביהוה. הוא היה מלך פרסי בשם כורש, והוא נקרא בכתבי הקודש העבריים בשמו בטרם נולד.

פתח את ישעיהו, פרק 45, פסוק אחד. ישעיהו כתב בממלכת יהודה הדרומית יותר מ־150 שנה בטרם נולד כורש. האימפריה הבבלית עוד לא האפילה על אשור. פרס בקושי הייתה שחקנית אזורית. איש בירושלים לא יכול היה בשום אופן לנחש את שמותיהם של קיסרים נכריים שטרם נולדו. וישעיהו כתב:

כֹּה אָמַר יהוה לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ, לְרַד לְפָנָיו גּוֹיִם, וּמָתְנֵי מְלָכִים אֲפַתֵּחַ, לִפְתֹּחַ לְפָנָיו דְּלָתַיִם וּשְׁעָרִים לֹא יִסָּגֵרוּ [...] לְמַעַן עַבְדִּי יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל בְּחִירִי, וָאֶקְרָא לְךָ בִּשְׁמֶךָ, אֲכַנְּךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי. (ישעיהו מה:א, ד)

150 שנה בטרם היה האיש קיים, קרא אבינו לו בשמו והכריז מה יעשה. הוא יכניע גויים. הוא יפתח את שערי בבל — ביטוי שההיסטוריונים הפרסיים מאוחר יותר ישתמשו בו כמעט מילה במילה לתאר כיצד כבש כורש את העיר ללא קרב, על ידי הסטת הפרת ומעבר תחת החומות דרך אפיק הנהר. הוא ישחרר את השבויים. הוא יניח לגולים היהודים לשוב הביתה.

ההיסטוריון יוספוס, הכותב 500 שנה לאחר מכן, ציין שכאשר כבש כורש את בבל והמנהיגים היהודים הראו לו את מגילת ישעיהו, היה המלך כה מוכה למראה שמו שלו בנבואה, עד שהוציא מיד את צו השחרור. בין אם התיאור המדויק נכון ובין אם לאו — הצו עצמו הוא עובדה. כורש הוציאו בשנת 538 לפנה״ס, בשנה שלאחר נפילת בבל. שעון הממלכה, ממגידו ב-609 ועד נפילת בבל ב-539, רץ 70 שנה.

מילה אחת למתנגד, והוא ראוי למילה חזקה. הזרם המרכזי במחקר המקרא אינו מאמין שישעיהו רשם את שמו של כורש 150 שנה מראש. הוא קורא את ישעיהו מ׳–נ״ה כמעשה ידיו של נביא אלמוני מתוך הגלות עצמה — דויטרו-ישעיהו — שכתב בשנות ה־40 של המאה השישית, כאשר כורש כבר עמד באופק ושמו היה על כל שפה. הטיעון אינו מופרך: פרקים מ׳–נ״ה פונים אל הגולים ישירות כאל בני זמנם, מניחים את ירושלים כחרבה כבר, ונבדלים באוצר המילים ובנימה מפרקים א׳–ל״ט. ההולך אחר קריאה זו נותר עם נבואה שאינה ניבוי אלא פרשנות בת-הזמן. ספר זה מחזיק באחדות ישעיהו — ומגילת ישעיהו מקומראן, המצמידה את מ׳–נ״ה אל א׳–ל״ט בלא תפר כלשהו, היא הטיעון החומרי הטוב ביותר שבנמצא. אך מגילה מן המאה השנייה לפנה״ס מוכיחה שהטקסט היה אז ספר אחד, לא שאיש אחד כתב אותו. תו: פרשנות, והמתנגד עומד כאן בשמו.

חשוב מה משמעות הדבר לחשבונו של האדריכל. אבינו לא ידע רק את התאריך שבו יסתיים המוסר. הוא ידע את שמו של האיש שיחתום על פקודת השחרור. הוא ידע את פני האיש, את מזגו, את מדיניותו כלפי עמים שבויים, את הנסיבות המדיניות שיציבו אותו על הכס בשעה המדויקת, את האסטרטגיה שבה ישתמש לכבוש את בבל. הכול היה מונח על שולחנו של אבינו 150 שנה בטרם התרחש משהו מכל זה.

אל היודע את שמותיהם של המלכים שעתידים לחתום על פקודות השחרור עבור אמצעי המוסר שהוא מבצע ברגע זה בחיי ילדיו שלו, הוא אל אשר 200 השנים הבאות של חייך שלך כבר ממופות אצלו. אין דבר כזה אימפריה גדולה מדי עבורו לתמרן, או עתיד רחוק מדי עבורו לנקוב בו כבר בשמו.

הבניין עולה; הדגל לא

גל השבים הראשון נכנס שוב לירושלים בשנת 537 לפנה״ס תחת איש בשם זרובבל, מקו דוד. מלאכת הבנייה החלה. היו מכשולים. אויבים מקומיים הסיתו את הנציבים הסובבים והשיגו עצירת הבנייה. המלאכה עמדה כמעט שני עשורים. אז דחקו הנביאים חגי וזכריה בעם להתחיל מחדש, ותחת דריוש הפרסי חודשה המלאכה והבניין הושלם.

בשלושה באדר בשנת שש למלכות דריוש (עזרא ו:טו) — אביב 515 לפנה״ס, קצה השנה שנהוג לכנותה 516 — נחנך המקדש החדש. וכאן עליי לדייק יותר משמשפט עגול מתיר: מן השריפה באב 586 ועד אותו שלושה באדר יש 70 שנה וכשבעה חודשים. כאשר הושלם הבית, מלאה השנה ה־70 מאז השריפה והחלה ה־71. אין זה "שבעים בדיוק", ואיני כותב זאת כך. די בכך — וספר המעלים את עיגוליו שלו אין לו זכות להצביע עליהם אצל אחר. (למי שסופר את הסוגריים: בשנות תשרי נופלת השריפה בשנת 587/586 וההשלמה ב-516/515 — שנת-הסוגר השבעים ואחת. מי שמחשב זאת בעצמו סבור שמצא טעות; מי שרואה זאת מודפס כאן, רואה עקביות.)

זה היה צריך להיות רגע של חגיגה צרופה. בחלקו אכן היה. הצעירים שנולדו בגלות ומעולם לא ראו את הבניין המקורי הביטו במבנה החדש ושאגו משמחה. המנגנים הרימו את קולם. הכהנים הקריבו את הקרבנות.

והזקנים בכו.

וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת, הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר רָאוּ אֶת הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בְּיָסְדוֹ, זֶה הַבַּיִת בְּעֵינֵיהֶם, בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל, וְרַבִּים בִּתְרוּעָה בְשִׂמְחָה לְהָרִים קוֹל. וְאֵין הָעָם מַכִּירִים קוֹל תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה לְקוֹל בְּכִי הָעָם, כִּי הָעָם מְרִיעִים תְּרוּעָה גְדוֹלָה, וְהַקּוֹל נִשְׁמַע עַד לְמֵרָחוֹק. (עזרא ג:יב–יג)

מדוע בכו הזקנים?

משום שהבניין עמד, אך הדגל לא. המבנה הושלם — האבנים, החצרות, החדר הפנימי, המנורות. אך הענן שמילא בימי שלמה את המקדש הראשון, הכבוד הנראה אשר בו לא יכלו הכהנים לעמוד זקופים, לא שב. ארון הברית חסר. קודש הקודשים, כאשר נכנסו אליו הכהנים בפעם הראשונה לאחר החנוכה, היה ריק. אבינו, אשר יצא בעל כורחו דרך ארבעת השלבים של יחזקאל, עוד לא צעד בחזרה פנימה.

הזקנים ידעו אל מה הם מביטים. הם ראו את הבניין המקורי בעוד הענן בתוכו. הם הכירו את ההבדל בין מבנה לבין משכן. הצעירים חגגו כתובת. הזקנים התאבלו על היעדר. שניהם צדקו. הכתובת הייתה אמיתית, וההיעדר היה אמיתי, ו־70 שנות שעון הבניין הסתיימו בפרדוקס: המוסר נושא, העונש הושלם, ובכל זאת אבינו עצמו לא שב הביתה.

מדוע?

משום שאבינו לא שב כדי לשכון בבניין אחר שנעשה בידי אדם. בפעם הבאה שבה ירד לשכון עם עמו, הוא ירד בדרך שונה לחלוטין. 500 שנה לאחר מכן, באורווה בבית לחם, הוא ילבש גוף. המשכן הבא יהיה בשר. מקדש התנ״ך היה תמיד דגם. גוף הבן יהיה הדבר האמיתי. ועד שיגיע הדבר האמיתי, יישאר החדר הפנימי ריק.

הזקנים שבכו ביסוד המקדש השני, בכו כדין. הם התאבלו על ההיעדר שייפתר רק כאשר הדבר ייעשה בשר וייטה את אהלו בתוכנו. המקדש שחנכו היה מחזיק מקום. הדייר האמיתי היה בדרך — אך הוא היה בדרך לאורך מסלול שאיש מהם עוד לא סופר לו עליו.

אבינו אשר לפסקי דינו יש גבולות

הרשה לי לסיים פרק זה במקום שבו אני רוצה לסיים כל פרק — במה שמשמעותן של 70 השנה והשושנה בצלב והחדר הפנימי הריק עבור הקורא שעל הדף.

אתה קורא זאת בדור שנאמר לו כי מוסרו שלו אינו נגמר. הדיכוי המדיני חש פתוח-קצה. החרדה הכלכלית חשה כרונית. היובש הרוחני אצל מאמינים רבים חש כאילו איש אינו מונה את השנים. ההתמוטטות התרבותית סביב משק הבית הנוצרי חשה קבועה. התקופה הייתה ארוכה כל כך עד שהמושג של קץ נראה תיאורטי.

אבינו משמות לד אינו מבצע פסקי דין פתוחי-קצה. הוא מעולם לא עשה זאת. לגלות מצרים היה תאריך עליה בטרם נולדו צאצאי אברהם. לגלות בבל היה מספר עליה בטרם נפל המקדש. למוסר בחייך שלך, כמה שנים שלא נמשך, יש מספר עליו שאבינו מנה מן היום שבו החל אותו.

פסק דין שעליו מספר הוא פסק דין הניתן לנשיאה, משום שיש לו גבול קיצוני. פסק דין שמספרו על שפתיו של אבינו אשר עיצב את שמות לד, ניתן לנשיאה לא רק משום שהוא נגמר, אלא משום שכל מה שבמרכזו מוחזק על ידי אותה היד שחתמה עליו.

אבינו הושיט את ידו אל תאו של מלך זקן ונשכח בשנה שעליה נוחת אמצע מוסרו שלו. הוא שמר על שושלת הדם בחיים כשאיש לא הביט, משום ש־2,000 שנה לאחר מכן היה עליו לתכנן חתונה, והקו לא ייקרע. הוא נקב בשמו של כורש 150 שנה בטרם נולד כורש, משום שידע איזה מלך פרסי יחתום על איזו פקודת שחרור ובאילו צהריים. הוא הניח למקדש השני לעלות ביום שבו הסתיים שעון הבניין, אף שהוא עצמו לא ישכן באותו בניין, משום שהבניין היה מחזיק מקום עבור גוף שהוא ישא בעצמו, והוא שמר את לוח הזמנים נע אל הגוף.

אינך יושב בפסק דין בלא מספר. אתה יושב בפסק דין שמספרו עומד על דף ספציפי מאוד בפנקס ספציפי מאוד בידו הספציפית מאוד של אותו אב ספציפי מאוד אשר שמו נהגה בנקיק הסלע. השנים שמנה עליך הן שנים אל עבר משהו. לתא שבו אתה יושב יש נקודת מרכז, ותהיה סעודה אל שולחן המלך. לאפר שדרכו אתה צועד יש מוצא, והמוצא עומד על תאריך.

הפרק הבא דורך על הציר הגדול הבא של שעון העל. המוסר נושא. הבניין עומד. השבויים בבית. אך החדר הפנימי ריק, והעולם יחוש בריקנות ההיא. בתוך דור אנושי אחד לאחר חנוכת המקדש השני יגיש המקטרג הבלתי נראה של האחים את המסמך המשפטי ההרסני ביותר בכל התנ״ך — מסמך אשר שמו נשמר בטקסט העברי במילה מצמררת אחת — והחכירה הארוכה של עת הגויים תיפתח רשמית.

אבינו מנה את שבעיו. המקטרג עומד למנות את מספרו.