תעודת הלידה של ההבטחה

רוב הקוראים מדלגים על בראשית ה.

במבט ראשון נראה הפרק כפרק שעליו קל ביותר לדלג בכל המקרא. 10 אנשים נמנים. כל אחד מהם חי זמן ארוך עד כדי אבסורד, מוליד בן, חי עוד מעט, ומת. אדם חי 930 שנה, וימת. שת חי 912 שנה, וימת. אנוש חי 905 שנים, וימת. דף אחר דף של תאריכי לידה ותאריכי מוות. עיני הקורא מתעמעמות. הקורא מדפדף הלאה. הקורא מחמיץ, בדילוגו, את ההישג היחיד והמופלא ביותר של ניבוי בכל התנ״ך.

בראשית ה אינו ספר טלפונים. בראשית ה הוא חיבור בשורה.

הוא הסתתר לעין כל במשך אלפי שנים. החכמים הקדומים הבחינו בו אך לא תמיד הבינו את אשר מצאו. כמה מאבות הכנסייה הקדומים תפסו ממנו הבזק וכתבו על כך. בעת החדשה השיבו חוקרי עברית קפדנים את הדבר לתשומת הלב. את אשר מצאו, בעת שתרגמו את שמות 10 אבות האומה מאדם עד נוח וקראו את השמות זה אחר זה כמשפט עברי אחד, הייתה הכרזה שלמה של הבשורה — חרוטה באילן היוחסין האנושי בטרם הייתה בעולם ולוֹ עמוד אחד של כתב מקרא.

אבינו, במילים אחרות, לא החל לספר את סיפור הגאולה כשקרא לאברהם, או כשנתן את התורה למשה, או כששלח את ישעיהו אל ירושלים. הוא החל לספרו בשמות 10 הדורות הראשונים של האנושות. הוא כתב את הבטחתו בתעודות הלידה של המשפחה המייסדת. הבשורה כולה הייתה חרוטה ב־10 שמות עבריים בטרם נטל ולוֹ נביא אחד את עטו.

פרק זה נפתח בלידת העולם, בשנת אפס של שעון העל, ומהלך דרך הבלוק הראשון של לוח השעון — תקופת ההיווצרות — לראות מה היה האדריכל עושה בעוד המשפחה האנושית נושמת את נשימותיה הראשונות.

10 שמות, משפט אחד

פתח את בראשית ה ובידך מילון עברי. תרגם כל אחד מ־10 השמות בחזרה לשורשו המזרח-קדום. השורשים אינם שנויים במחלוקת. כל מילון עברי תקני נותן אותם תרגומים. הרשימה קצרה והמשמעויות בהירות.

אב	שורש עברי	משמעות מילולית
אדם	adam	אדם
שת	shet	נועד
אנוש	enosh	בן תמותה, שביר
קינן	qenan	יגון
מהללאל	mahalal-el	האל המבורך
ירד	yarad	ירד
חנוך	chanak	מלמד
מתושלח	mut-shalach	מותו יביא
למך	lamak	לנואש
נח	nuach	מנוחה, נחמה

קרא עתה את המשמעויות בסדר שבו מופיעים השמות, כמשפט אחד רצוף:

האדם נועד תמותה יגון. האל המבורך ירד מלמד. מותו יביא לנואש מנוחה. (בראשית ה, לפי התרגום)

קרא זאת שוב. לאט.

זוהי הבשורה. הקשת כולה של המסר הנוצרי — המין האנושי שנפל אל התמותה והעצב, האל המבורך היורד אל בשר אנושי כדי ללמד, מותו המביא מנוחה לנואש — מסתתרת לעין כל בשמות 10 הדורות המייסדים. מאות שנים בטרם הייתה תורה כתובה, בטרם נקרא אברהם, בטרם עמד משה על הר סיני, בטרם ראה ישעיהו את האדון יושב על כסא רם ונישא, כבר הייתה הבשורה כתובה בשמות שלחשו הורים על בניהם הרכים. האדריכל, אשר בפרק הראשון הציג את עצמו כיהוה כורת הברית, שמר את הבטחתו זמן רב בטרם יכול היה אדם לדעת שהבטחה נשמרת.

שום מחבר אנושי לא תכנן זאת. השמות ניתנו על פני מרחב של קרוב ל־900 שנה. כל אב בחר את שם בנו בדורו שלו, בנסיבותיו שלו, פעמים רבות בלא כל מושג שהשם נושא רסיס ממשפט גדול יותר. אדם קרא לשת. שת קרא לאנוש. אנוש קרא לקינן. כל אחד מהם הוסיף הברה למסר שאיש מהם לא יכול היה לראותו בשלמותו. המשפט המלא מתגלה רק כאשר 10 השמות נפרשים זה אחר זה על עמוד אחד — וברגע זה ניצב מי שכתב לאורך כל המהלך, בשקט מאחורי הטקסט, ומציב את חתימתו.

אב היכול לעשות זאת בשמות 10 דורות, יכול לעשות זאת בכל דבר. החשבון של שאר הספר הזה הוא המשך של אותה טביעת אצבע.

השביעי לאדם

עבור על הרשימה שוב ביתר זהירות, ושים לב היכן נופל השם השביעי.

אדם, שת, אנוש, קינן, מהללאל, ירד, חנוך.

חנוך הוא השביעי לאדם. המקרא עצמו מסב את תשומת הלב למיקום זה בברית החדשה:

גם עליהם ניבא חנוך, השביעי מאדם, באומרו: ׳הנה בא האדון ברבבות קדושיו, לעשות משפט בכל [...] ׳ (יהודה 14–15)

אבינו, אשר בפרק השני תכנן את הקצב בן שבעת הימים של שעון העל, הציב אדם מיוחד במקום השביעי של ספר היוחסין המייסד. המקום אינו מקרה. המשבצת השביעית בקצב לוח השעון היא משבצת ההשלמה, המנוחה, ההגעה. ובמשבצת השביעית של המשפחה האנושית הציב אדם שלא ראה את המוות.

ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו כי לקח אֹתו אלהים. (בראשית 5:24)

משפט זה הוא המשפט המוזר ביותר בפרק. כל אב אומה אחר חותם במוות. אדם מת. שת מת. אנוש מת. קינן מת. מהללאל מת. ירד מת. אז בא חנוך — ואיננו. הפועל בעברית הוא לקח, אותו פועל המשמש מאוחר יותר לאופן שבו הועלה הנביא אליהו השמימה בסערה. חנוך התהלך עם האלהים. ביום אחד היה על האדמה; ביום שלמחרת איננו עוד. אבינו לקחו בטרם טעם את אשר טעם כל אדם אחר בפרק.

זהו המקרה הראשון במקרא שבו אדם נלקח ממהלך החיים הארצי לפני הסוף הטבעי. אין זה היחיד. אליהו יילקח 20 מאות שנה מאוחר יותר באותו האופן. השליח פאולוס יתאר באיגרתו הראשונה אל התסלוניקים רגע העתיד עדיין לפנינו, שבו דור של מאמינים יקדם את פני האדון באוויר בלא שעבר תחילה דרך המוות. הדגם נקבע בבראשית ה. האדם השביעי מאדם, האיש במשבצת ההשלמה, היה האיש שנלקח בטרם באה הסערה.

החכמים הקדומים קראו את חנוך כאות. הכנסייה הקדומה קראה אותו באותו האופן. הוא היה דמות הגאולים שהתהלכו עם האלהים בלבביות כה רבה, עד שהסוף הטבעי של המין האנושי לא חל עליהם. הוא היה האות הראשון לכך שלאבינו דרך, ברגע שיבחר בו, להשיב הביתה את אשר לו בטרם ייפול המשפט הרגיל. הפרקים שלקראת סוף הספר ישובו אל דימוי זה, בשאלה כיצד תילקח הכנסייה מן הדרך בטרם תישפכנה קערות ההתגלות. הדגם קדום מדניאל. הוא קדום ממשה. הוא קדום מן המבול. הוא נקבע בשם השביעי מאדם.

אב אשר הציב את דימוי הישועה שלו עצמו במשבצת השביעית של המשפחה המייסדת, הוא אב המתכנן על פני אלפי שנים. לוח השעון מן הפרק השני אינו לוח השעון היחיד שעליו חתם.

שם שהיה שעון

אחרי חנוך בא האיש השמיני, ושמו הוא המילה היחידה הטעונה ביותר בפרק.

מתושלח.

בעברית מצרף השם שני שורשים: מות, מוות, ושלח, לשלוח. הנקראים יחד פירוש השם מותו יביא, או במלואו, במותו יבוא.

התעכב על כך רגע. חנוך קרא לבנו במשפט. המשפט הצביע על מאורע עתידי. במותו יבוא. מהו הוא?

המבול.

החשבון של בראשית ה מדויק, והחכמים הקדומים כבר עיבדו אותו זמן רב בטרם חשב מישהו בעת החדשה על כך. מתושלח נולד כאשר אביו חנוך היה בן 65 שנים. מתושלח חי 969 שנה — אורך החיים הארוך ביותר שנרשם במקרא. מתושלח מת בשנת 1656 של שעון העל. המבול החל באותה השנה, 1656, כאשר נכדו של מתושלח, נוח, היה בן 600 שנה.

האיש אשר שמו פירושו במותו יבוא, מת בשנה שבה בא המבול. בראשית ז מציין את העיתוי ללא כל הערה. אבינו לא היה צריך להצביע על כך. הוא כבר הצביע על כך, בשם עצמו, קרוב ל־1,000 שנה קודם לכן.

יש עוד. מתושלח חי יותר מכל אדם אחר במקרא. הסיבה הייתה רחמים. כל עוד נשם מתושלח, נעצר המבול. כל שנה נוספת שאבינו העניק לו הייתה שנה נוספת של רחמים לעולם שאליו הטיף נכדו. נוח הטיף 120 שנה לפני המבול, בדיוק כפי שהכריזה בראשית 6:3. הסיבה שהיו לעולם 120 שנה לשוב בתשובה הייתה שאבינו, המונה בשנות יובל, קבע את הגבול — וחייו הארוכים של מתושלח היו המונה הגלוי, המתקתק לעין כל. האיש אשר שמו פירושו במותו יבוא, חי יותר מכל מי שאי פעם נשם.

ארך אפיים ורב חֶסֶד. הפרק המכריז על משפט בא הוא גם הפרק שבו אבינו מותח את האזהרה ככל האפשר, בהחזיקו זקן אחד בחיים זמן רב יותר משהבשר בן התמותה ראוי להתמשך. הרחמים בנויים בתוך הארכיטקטורה.

וביום שבו הניח מתושלח לבסוף את 969 שנותיו, החלו הגשמים.

מגדל הנתונים

מרגע שנקראו השמות זה אחר זה, מתחילים הנתונים ליפול לכלל צורה. בראשית ה אינו רק משפט; הוא כרונולוגיה. כל אב אומה הוליד את בנו הנקוב בשם בגיל מסוים, והפרק מציין כל גיל בקפידה.

אדם הוליד את שת בגיל 130 שנה.

שת הוליד את אנוש בגיל 105.

אנוש הוליד את קינן בגיל 90.

קינן הוליד את מהללאל בגיל 70.

מהללאל הוליד את ירד בגיל 65.

ירד הוליד את חנוך בגיל 162.

חנוך הוליד את מתושלח בגיל 65.

מתושלח הוליד את למך בגיל 187.

למך הוליד את נוח בגיל 182.

ונוח, בשנתו ה־600, בא אל התיבה.

חבר את המספרים לאורך קו גילי ההולדה. הסך הכול מבריאת אדם עד השנה שבה החל המבול הוא 1,656 שנים. שנת 1656 של שעון העל. נקודת הציר הגדולה הראשונה של ההיסטוריה האנושית, מתוארכת עד לשנה בדיוק על ידי הפרק שעליו החליטו רוב הקוראים שאינו ראוי לתשומת הלב.

הערה קצרה על התפר אצל שם. הקורא הקפדן המחבר את המספרים מבחין שבראשית 5:32 אומרת שנוח היה בן 500 שנה כשהוליד את שם, חם ויפת, ובראשית 7:6 שהמבול בא כשנוח היה בן 600 — מה שיהפוך את שם לבן 600 פחות 500, היינו 100 שנה, בעת המבול. אך בראשית 11:10 מציינת ששם היה בן 100 שנה כשהוליד את ארפכשד, שנתיים אחר המבול. מכאן נובע ששם לא נולד בעת היות נוח בן 500 אלא בעת היות נוח בן 502 — יפת (הבכור) בעת היות נוח בן 500, ושם שנתיים מאוחר יותר. אותן שנתיים מופיעות בתוצאת השרשרת: אדם עד אברהם מצטבר ל-AM 2008, לא AM 2006, בדיוק משום ששם נולד שנתיים אחר חמש המאות העגולות של נוח. הטקסט העברי קפדן יותר משמרמזת קריאה ראשונה, ושתי השנים אינן רשלנות אלא דיוק.

הכרונולוגיה ממשיכה מנוח הלאה בבראשית 11 דרך אותה השיטה. אותו סוג של חשבון קפדני, המיושם על הרשימה השנייה של אבות האומה, מוביל אל לידת אברהם — אך לא בלי הכרעה אחת שיש לקבלה בקול רם.

מפתח תרח. בראשית 11:26 אומרת: ויחי תרח שבעים שנה, ויולד את אברם, את נחור ואת הרן. הקורא משפט זה על פני השטח ממקם את לידת אברם בשנתו ה־70 של תרח. שני כתובים אחרים סותרים זאת. בראשית 11:32: ויהיו ימי תרח חמש שנים ומאתים שנה, וימת תרח בחרן. מעשי השליחים 7:4, סטפנוס לפני הסנהדרין: אברם יצא מחרן אחרי מות אביו. ובראשית 12:4: ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן. הנח את שלושת הכתובים זה לצד זה, והחשבון עושה את עצמו: 205 − 75 = 130. אברם נולד כשתרח היה בן 130, לא בן 70. המספר 70 בפסוק כו מסמן אפוא את השנה שבה החל תרח להוליד — הרן כבכור, אחריו נחור, אברם אחרון — בדיוק כפי שבראשית 5:32 מציבה את נוח על 500 בלי לטעון ששלושת בניו היו שילשייה.

ההתנגדות ראויה למילה, שכן אין היא חלשה: בפסוק כו אברם נזכר ראשון, ובבראשית הנזכרים ראשונים הם על פי רוב הבכורים. ההולך אחר קריאה זו מאבד 60 שנה ומגיע אל לידת אברהם ב-AM 1948 במקום ב-AM 2008. ספר זה בוחר ב־130, בסמכות מעשי השליחים 7:4 — פירוש מן הברית החדשה לכתוב שבתורה — ואומר בפירוש שהבחירה היא בחירה. היא נותנת את לידת אברהם בשנת 2008 של שעון העל, 352 שנה אחר המבול. תו: מחושב. בר-הפרכה במהלך אחד בדיוק — מי שקורא את בראשית 11:26 כשנת לידה, מזיז את כל הסולם מאברהם עד יציאת מצרים ב־60 שנה. הטיפול המלא, עם המתנגדים בשמם, מצוי בנספח ב.

והמפתח בידנו, רץ שאר הבלוק הראשון הלאה. אברם נקרא מאוּר ונכנס אל הארץ המובטחת בגיל 75, בערך ב-AM 2083. שבע שנים לאחר מכן, ב-AM 2090, בותר אבינו את הבהמות בבראשית טו וחתם את הברית — אברם בן 82. מאותה ברית ועד יציאת מצרים ב-AM 2520 יש 430 שנה: המספר של שמות 12:40, והמרווח שפאולוס מותח במפורש בגלטים 3:17 מן הברית ועד התורה. 30 שנה אחר הברית, ב-AM 2120, מצחק ישמעאל ביצחק במשתה הגמילה; מאותו רגע — רדיפת הזרע — ועד אותה יציאת מצרים יש 400 שנה: המספר של בראשית 15:13. שני מספרים, שתי נקודות התחלה, נקודת סיום אחת. ההפרש ביניהם הוא בדיוק 30 השנה שבין הברית למשתה.

היושר שייך לגוף הטקסט ולא להערת שוליים: שום מקור עתיק אינו מתארך את בראשית טו לשנה שבה היה אברם בן 82. החלון הטקסטואלי רץ מגיל 75 (הקריאה) עד גיל 85 (בראשית 16:3). ספר זה בוחר ב־82 משום שהיא נובעת מתיארוך המשתה שבמדרש (2120 − 30 = 2090), לא משום שמקור כלשהו אומר זאת. תו: מחושב בתוך חלון של פרשנות בן 10 שנים. בבחירה זו תלויים המספרים העגולים של הסולם: בתוך החלון נופל AM 6000 בין 2031 ל-2041, ורק ב-82 נופל AM 4000 על 34 לספירה, סוף 490 השנים; הצירוף הזה הוא אפוא פרשנות ואינו נושא משקל. נספח ב פורש את השרשרת כולה.

כך נסגר הבלוק הראשון של לוח השעון בשנת 2520 — שבע שנים נבואיות בנות 360 יום כל אחת, מוכפלות לסקלת השנים, נותנות 2,520. בלוק ההיווצרות נסגר על מספר המכריז השלמה בפנקס האלוהי.

ילד כיתה ב יכול להתמודד עם חשבון זה. הכרונולוגיה עומדת בטקסט. הטקסט היה בידי כל קורא בכל דור. המספרים תמיד שכבו שם, בשקט מתחת לפני השטח של ספרי היוחסין, ממתינים לקורא שיפרשם ויחברם.

מגן עדן אל יציאת מצרים

עמוד מרחק מה מן השמות והבט אל אשר אבינו עושה לאורך 2,520 השנים הראשונות של שעון העל.

הדבר הראשון שהוא עושה הוא ליצור אילן יוחסין. קו שת, הנעקב דרך בראשית ה, רץ ללא הפסקה מאדם עד נוח. קו שם, הנעקב דרך בראשית 11, רץ ללא הפסקה מנוח עד אברהם. קו אברהם, הנעקב דרך בראשית ושמות והבשורות, רץ ללא הפסקה עד ישוע. האדריכל של שמות לד החזיק שושלת דם אחת ויחידה בחיים לאורך יותר מ־4,000 שנה, לא משום שהוא זקוק לגנטיקה, אלא משום שכבל את עצמו בבריתו שלו להוציא את הגואל דרך אותו הקו. כל שם בבראשית ה הוא חוליה בשרשרת הרצה אל בית לחם.

הדבר השני שהוא עושה הוא ללמד את המשפחה האנושית את צורת שעונו. הוא נותן את השבוע בן שבעת הימים כמנהג ביום שבו הוא נח בבראשית ב. הוא נותן את מתושלח כספירה לאחור חיה אל משפט בא. הוא נותן את חנוך כאות לכך שיש דרך להינשא מן הסערה בטרם תיפול. הוא נותן את המבול כהדגמה כיצד נראית סגירת תקופה. הוא נותן את נוח והתיבה כדגם כיצד נישאים הגאולים בעדה. אף אחד מאלה אינו הפשטה תאולוגית. הם אותם הדגמים שבהם ישתמש שוב בקנה מידה גדול יותר בסגירת שעון העל. המבול הוא החזרה הכללית הראשונה לקראת השבוע ה־70.

הדבר השלישי שהוא עושה הוא לנהל את רישומו שלו. הוא כותב בשמות אבות. הוא כותב במשך החיים. הוא כותב בתאריכי המיתות. הוא כותב בגאוגרפיה של תנועות המשפחה — מגן עדן אל העולם שלפני המבול, אל הארצות שממזרח לשנער, אל אוּר, אל חרן, אל כנען, אל מצרים. בכל צעד הוא משאיר אחריו שובל של אבני ציון אשר, 4,000 שנה מאוחר יותר, ניתן להרימן ולקראן כסיפור אחד ומגובש. מבפנים זה נראה כאוטי. מבחוץ הכרונולוגיה היא קו אחד רצוף.

ואז, בשנת 2520, יוצאת המשפחה אשר יצר תחת משה ממצרים, והבלוק הראשון של לוח השעון נסגר.

יציאת מצרים היא ההדגמה הגדולה הראשונה לכך שאבינו אינו בלף. אך יש לרשום את ההדגמה במספרים הנכונים, וכאן היה הספר במשך שנים מהיר מדי.

מה שאמר אבינו לאברם בבראשית 15:13 היה זה: ידֹע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום וענו אֹתם ארבע מאות שנה. אין כתוב שם שיהיו עבדים במצרים 400 שנה. כתוב: גֵרות, עבדות ועינוי, יחדיו, 400 שנה. העושה מזה "ארבע מאות שנות עבדות במצרים" מבקש מן הטקסט יותר משהוא נותן — ומתנגש נוסף על כך בסולם שלו עצמו. שני קווים רצים כאן, ואינם יוצאים מאותה נקודה:

מן הברית של בראשית טו ב-AM 2090 ועד יציאת מצרים ב-AM 2520 יש 430 שנה (שמות 12:40; גלטים 3:17). מן רדיפת הזרע ב-AM 2120 — המשתה שבו צחק ישמעאל ביצחק — ועד אותה יציאת מצרים עצמה יש 400 שנה (בראשית 15:13). 30 שנה מפרידות בין שתי נקודות ההתחלה; יציאת מצרים אחת סוגרת את שתיהן. גרסה קודמת של פרק זה כתבה כאן: "ארבע מאות שנה מאוחר יותר, עד לדור, יצאו בני ישראל ממצרים." בתוך המערכת הזאת עצמה זה שגוי: מן הברית אין אלה ארבע מאות שנה אלא ארבע מאות ושלושים. המשפט נמשך בזאת בחזרה.

ובראשית 15:16 — ודור רביעי ישובו הנה, כי לא שלם עוון האמֹרי עד הנה — היא קו שלישי, שאין לו דבר עם ארבע המאות של פסוק יג. היא מודדת בדורות, לא בשנים, והיא מונה את דור הזרע השב ואת סאת האמורי שעליה להתמלא. ספר זה מחזיק את שלושת הקווים בנפרד ואומר מדוע.

מה שעומד הוא העניין עצמו. מה שהכריז — קרה: הזרע נכנס כגר אל ארץ שאינה שלו, נדכא, ויצא וזהב חצר פרעה בילקוטיו — בשנה שעליה מצביע הסולם. תו: מחושב. זהו דיוק של שנה, לא דיוק של יום, ודיוק של שנה מספיק.

זה הדגם. הוא אומר מתי. הוא אומר כיצד. הוא עומד בשניהם.

באיזה נוסח אתה מונה?

יש שאלה הרובצת תחת כל מה שחיברתי עד כאן, וספרים כמו זה משמיטים אותה בדרך כלל. אני לא אשמיט אותה, שכן היא המפריך החד ביותר שיש לפרק זה.

המספרים של בראשית ה ובראשית יא אינם עומדים שם בגרסה אחת. הם עומדים שם בשלוש.

נוסח המסורה — הטקסט העברי שמסרה בית הכנסת ושאותו מתרגם כמעט כל תנ״ך מודרני — נותן את הספרות שבהן השתמשתי למעלה: 1,656 שנה מאדם עד המבול, 352 שנה מן המבול עד אברהם, שנת אפס סביב 3967 לפנה״ס.

תרגום השבעים, התרגום היווני שקראה הכנסייה הקדומה ושאותו מצטטת הברית החדשה, נותן ספרות אחרות. הוא מוסיף אצל רוב אבות האומה 100 שנה לגיל שבו הולידו את בנם, והוא מכניס דור נוסף בבראשית יא — קינן שני בין ארפכשד לשלח. התוצאה: אדם עד המבול נעשה 2,242 שנה, והבריאה נסוגה למעלה מ־13 מאות שנה אחורה, אל סביבות 5500 לפנה״ס.

החומש השומרוני נותן סדרה שלישית, שאינה עולה בקנה אחד עם אף אחת מן השתיים.

אין זה פרט. זה היסוד. על ספרות המסורה נסגר לוח השעון ב-AM 6000 בסתיו 2034. על ספרות תרגום השבעים הייתה AM 6000 נופלת אי שם סביב שנת 500 לספירה — לפני 15 מאות שנה, והעולם ממשיך לסוב כרגיל. אין זו ניואנס. זהו מפריך. מי שיוכל להראות שתרגום השבעים שומר כאן את הנוסח הקדום והטוב יותר, לא פגע בשעון העל אלא הרס אותו. אני רוצה שהקורא ידע זאת לפני שימשיך לקרוא, ולא אחרי.

מדוע אפוא בכל זאת נוסח המסורה? משלוש סיבות, והשלישית היא הישרה ביותר.

ראשית: סדרת המסורה היא הסדרה העברית, והיא עקבית פנימית לרוחב בראשית ה ובראשית יא. שנית: היא היחידה מבין השלוש שבה נסגר שעונו של מתושלח. חשב זאת על ספרות תרגום השבעים, ומתושלח שורד את המבול ב־14 שנה — הוא נמצא אז מחוץ לתיבה, בתוך המים, חי וקיים. השם שפירושו במותו יבוא עובד רק בנוסח שבית הכנסת שימרה. המעתיקים הקדומים ראו את ההתנגשות בעצמם; כמה כתבי-יד יווניים מתקנים את המספר חזרה, בחשאי, אל הספרה העברית. שלישית, וזו הסיבה שלא אמרח עליה צבע: ספרות המסורה הן הספרות המפיקות את הארכיטקטורה של ספר זה — 1656, 2008, 2520, 3000, 6000. זהו טיעון שיש בו חכה. מי שבוחר בנוסח המפיק את התבנית הרצויה, חייב להניח שיישאל אם בחר בנוסח או בתבנית.

אני בוחר בנוסח המסורה ואני נושא בסיכון. ואני מוסר למתנגד את מהלכו החזק ביותר, שכן הוא קיים: לוקס 3:36 מונה בספר היוחסין של ישוע את אותו קינן שני — הדור העומד רק בתרגום השבעים ולא בטקסט העברי. מי שמביא, כפי שעושה ספר זה, את מעשי השליחים 7:4 כעד מן הברית החדשה לטובת קריאה בבראשית יא, אינו יכול להניף יד אל לוקס 3:36 כשזה יוצא נגדו. אין לי על כך תשובה סוגרת. יש לי על כך בחירה, והיא מסומנת למעלה.

תו לכרונולוגיה כולה של בראשית ה ובראשית יא: מחושב, על גבי בחירת נוסח שהיא פרשנות. מי שהופך את בחירת הנוסח, הופך את הספר.

מילה שקטה על כרונולוגיה

קוראים מסוימים ירצו לדעת כיצד התאריכים שזה עתה נתתי מתואמים עם הלוח התקני.

תחילה ניקוי, שכן בספרים עממיים על כרונולוגיה נזרקים שלושה שמות בדרך כלל לערימה אחת, וספר זה עשה זאת בעצמו בגרסאותיו הקודמות.

הבישוף ג׳יימס אשר (Ussher) (Annales Veteris Testamenti, 1650) חישב את הבריאה ל-4004 לפנה״ס — לוח שספר זה על כן אינו הולך אחריו; 37 שנים מפרידות בין האפוכה שלו לבין זו של שעון העל. אדווין תילה (Thiele) (The Mysterious Numbers of the Hebrew Kings, 1951) לא חישב מעולם שנת בריאה. הוא עשה דבר אחר לגמרי, טכני הרבה יותר: הוא התיר את שנות המלוכה של מלכי ישראל ויהודה, על מלכויות-המשנה שלהן ועל שתי נקודות ראשית-השנה השונות שלהן. פלויד ג׳ונס (Jones) (The Chronology of the Old Testament) שב דווקא אל אשר וחולק על תילה בפרטים. שלושה שמות, שלושה מפעלים, והם סותרים זה את זה בנקודות. מי שמעמיד אותם בשורה כאילו הם קונצנזוס אחד, מעורר הסכמה שאינה קיימת.

האפוכה של ספר זה אינה שאולה אפוא מאשר. היא תוצאתו של סולם המסורה עצמו, וזו לשונה: שנת אפס של שעון העל = סתיו 3967 לפנה״ס. מוסכמה אחת, זהה בכל מקום בספר זה. במקום שבו כתבו גרסאות קודמות "בערך 3968", הייתה זו רשלנות; על 3968 נוחתת AM 6000 שנה אחת מוקדם מדי. החשבון הוא: סתיו 3967 לפנה״ס ועוד ששת אלפים שנה הוא סתיו 2034 לספירה.

על אותה מוסכמה יחידה נופלים העוגנים כך:

המבול ב-AM 1656 = בערך 2311 לפנה״ס. לידת אברהם ב-AM 2008 = בערך 1959 לפנה״ס. יציאת מצרים ב-AM 2520, בניסן 1446 לפנה״ס. יסוד מקדש שלמה ב-AM 3000, שנת התשרי 967/966 לפנה״ס, בזיו 966 — והמספר האחרון ראוי לציון, שכן אינו בא מן הספירה הזאת. תילה, בעובדו מן הצד האחר, מתוך שנות המלוכה של המלכים ומתוך הסינכרוניזמים האשוריים, מציב את שנתו הרביעית של שלמה ב-967/966 לפנה״ס. שתי שיטות שאינן זקוקות זו לזו יוצאות על אותה רצפה. וחורבן הבית הראשון ב-AM 3380, באב 586 לפנה״ס.

המספר האחרון שנוי במחלוקת, ועל הספר לומר זאת. על נפילת ירושלים רצות שתי אסכולות: 586 לפנה״ס (תילה, יאנג — על ספירת שנים תשרית) ו587 לפנה״ס (אלברץ וחלק גדול מן המחקר היבשתי — על ספירת שנים ניסנית). ההפרש אינו טעות של איש; הוא הפרש בשאלה איזו ראשית-שנה אתה מייחס לסופרים היהודאים. ספר זה מחשב על 586, משום ששאר הסולם רץ על שנים תשריות ואין להחליף לוח באמצע הדרך. אך ה-1± אמיתי, הוא מופיע גם בנספח ד, והקורא המחזיק ב-587 מזיז את AM 3380 בשנה אחת. תו: מתועד עם 1±.

עוגן	שעון העל	שנה
שנת אפס של שעון העל	AM 0	סתיו 3967 לפנה״ס
המבול	AM 1656	בערך 2311 לפנה״ס
לידת אברהם	AM 2008	בערך 1959 לפנה״ס
יציאת מצרים	AM 2520	ניסן 1446 לפנה״ס
יסוד מקדש שלמה	AM 3000	שנת התשרי 967/966 לפנה״ס, בזיו 966
חורבן הבית הראשון	AM 3380	אב 586 לפנה״ס — מתועד עם 1± (587 על ספירת שנים ניסנית)
שנת 6000 של שעון העל	AM 6000	סתיו 2034 לספירה

לא אדחף את הכרונולוגיה בספר זה קדימה בעוצמה רבה יותר מכפי שהטקסט דוחף אותה קדימה. העניין אינו לזייף דיוק מתמטי במקום שבו הטקסט אינו נותנו. העניין הוא ההפך — להבחין שהטקסט נותן כמות רבה של דיוק מתמטי מרגע שמתחילים לחבר את המספרים, ואחר כך להצביע ביושר על המקומות שבהם אינו נותנו. התפרים בפרק זה הם שלושה, וקראתי לשלושתם בשמם: מפתח תרח, בחירת הנוסח שבין המסורה לבין היווני, וה-1± סביב 586.

מה שהפרקים הבאים משתמשים בו אינו מערכת תיארוך פרטית, אך גם אינו קונצנזוס. זוהי קריאה אחת ומגובשת, מעוגנת היכן שהטקסט נותן עוגנים, ובכל נקודה שבה היא סוטה מן הזרם המרכזי היא מצביעה על כך בעצמה. שנת אפס של שעון העל נופלת בסתיו 3967 לפנה״ס. שנת 6000 של שעון העל נופלת בסתיו 2034 לספירה. בין שתי נקודות אלה רובצות 60 מאות שנה של ארכיטקטורה אשר אבינו ניהל בכתב ידו שלו — ואחת מאותן מאות, מאת יציאת מצרים, היא השטח השנוי ביותר במחלוקת בכל מחקר המקרא. הפרק הבא מציב את המתנגד הזה במלוא עוצמתו, בטרם ימשיך לחשב.

כתב ידו של אבינו

הרשו לי לחתום פרק זה כפי שאני רוצה לחתום כל פרק — במה שהשמות משמעים לקורא על העמוד.

אתם ואני נולדנו בדור שאינו מאמין שתעודת הלידה שלו עצמו נכתבה מראש. אנו מניחים ששמותינו מקומיים. אנו מניחים ששנותינו אינן מותוות מראש. אנו מניחים שהסיפור הארוך של ההיסטוריה האנושית הוא רצף של מקריות שבו קיומנו הפרטי הוא אחד המקרים הקטנים יותר — מרחב של עשרות שנים שהחל בבית חולים אחד ויסתיים בהלוויה אחת, וכל אשר ביניהם תלוי במה שאנו עושים, את מי אנו מכירים, וכיצד מתנהגים השווקים.

הפרק הראשון של הסיפור האנושי מספר לנו דבר אחר.

10 השמות הראשונים של המשפחה האנושית נכתבו במשפט שאיש מאותם האנשים לא יכול היה לראותו בשלמותו. הם חיו את חייהם, קראו לבניהם בשמות, קיבלו את החלטותיהם, והיו נאמנים או בוגדים לפי אמת המידה שלהם — ומתחת לכל זאת כתב אבינו שורה אחת. האדם נועד תמותה יגון. האל המבורך ירד מלמד. מותו יביא לנואש מנוחה. השורה הייתה גדולה מהם. השורה לא הייתה תלויה בשיתוף הפעולה שלהם. השורה נשמרה ביד אשר הציבה כל אחד מהם במשבצתו שלו.

זה סוג הכתיבה שאבינו עשה גם על חייכם. אינכם מחבר המשפט. אתם אחת המילים. היד שכתבה את שמות 10 הדורות הראשונים כתבה את שמכם במשפט אשר צורתו תיראה רק כאשר חיים רבים ייפרשו יחד. זה מה שנותן לציות הרגיל את משקלו. לא תמיד תראו מדוע העונה שבה אתם נמצאים חשובה. גם האנשים אשר שמותיהם איותו את הבשורה לא תמיד ראו מדוע עונתם חשובה. לא נתבקשו לראותה. נתבקשו להיות נאמנים במשבצת שניתנה להם.

השם השביעי במשפט הראשון היה אדם שנלקח הביתה לפני הסערה. השם השמיני היה אדם אשר נשימתו הייתה האזהרה האחרונה של העולם. השם העשירי היה אדם שהתהלך דרך הסערה בתיבה ויצא אל אדמה מטוהרת. כל אחד מאותם האנשים הוא דימוי של דבר שאבינו עודנו עושה בדורנו. אחדים מבניו יילקחו לפני סערת הסיום. אחדים יהיו האזהרה. אחדים יתהלכו דרך הסערה וייצאו בצד השני אל האדמה המטוהרת. אף אחד מהם לא יהיה לשווא, משום שאף אחד מן השמות במשפט הראשון לא היה לשווא. אבינו לא נעשה רשלן עם כתיבתו שלו.

הפרק הבא דורך על נקודת הציר הגדולה השנייה של לוח השעון. הדרך הובילה מאדם בשנת אפס עד יציאת מצרים בשנת 2520. הבלוק הראשון נסגר. הבלוק הבא הוא הבהיר ביותר בכל לוח השעון — 960 השנה הרצות מיציאת מצרים בשנת 2520 עד קו הבלוק בשנת 3480. (הבית הראשון נופל קודם לכן, בשנת 3380; מיציאת מצרים ועד שם יש 860 שנה, לא 960. הבלוק אינו נסגר אפוא בשריפה — ואף לא בסיטנה: אותו עיגון בוטל. קו הבלוק בשנת 3480 נובע מן השיקוף 480 + 480, ולא מאירוע; ראה פרק שתיים ופרק שש.) בתוך אותן 960 שנה ניצב אחד הרגעים יוצאי הדופן ביותר בכל ההיסטוריה המקראית: היום שבו שכן כבוד יהוה בבניין שהקימו ידי אדם, והדגל על גג ביתו הארצי הורם.

השמות נקראו. הכרונולוגיה עומדת. הבלוק הראשון בא לכלל צורה.

הבלוק הבא הוא הבלוק שבו אבינו שב הביתה.