נספח D
הערה על כיול AM 0
ספירת ה־Anno Mundi של ספר זה מתחילה בסתיו של בערך 3967 לפנה״ס. זהו הכיול המפיק את ארכיטקטורת ארבעת הגושים של 2520+480+480+2520 = 6,000 שנים, המסתיימת בסתיו 2034. הקורא רשאי בצדק לשאול כיצד מופק הכיול.
הכיול מעוגן בצד האחורי של הכרונולוגיה, לא בחזית, ומוקרן לאחור דרך ספרי היוחסין. שני התאריכים הנועלים הם:
- ייסוד מקדש שלמה בזיו 966 לפנה״ס, בשנתו הרביעית של שלמה (תשרי 967/966). תאריך זה נעול על ידי הכרונולוגיה של אדווין ת'יילה למלכי העברים (המוגנת בנספח ב), בהתאמה למלכים א ו:א ולסינכרוניזמים האשוריים והבבליים המרובים.
- יציאת מצרים בניסן 1446 לפנה״ס. תאריך זה נעול על ידי מפרט מלכים א ו:א שלפיו שנתו הרביעית של שלמה (תשרי 967/966) הייתה השנה ה־480 לאחר יציאת מצרים. זיו 966 לפנה״ס + 480 = 1446 לפנה״ס.
בעבודה לאחור מיציאת מצרים דרך ספרי היוחסין של שמות יב:מ (מגורים בני 430 שנה, המחולקים על ידי גלטים ג:יז בין כנען ומצרים), בראשית טו (הברית, כשאברם היה בן 82 — נקודת ההתחלה של ה-430 של גלטים ג:יז; ראו נספח ב), בראשית כא:ה (אברהם בגיל 100 בלידת יצחק), בראשית כה:כו (יצחק בגיל 60 בלידת יעקב), בראשית יא (ספר היוחסין הפטריארכלי משם עד תרח, עם פתרון מעשי השליחים ז:ד / בראשית יא:לב המציב את לידת אברהם בגיל 130 של תרח), בראשית ה (ספר היוחסין הפטריארכלי שלפני המבול עם נעילת מתושלח בת 1,656 השנים), מפיק הכיול ערך AM 0 של בערך 3967 לפנה״ס.
הקורא ישים לב למילה בערך. ישנו רעש קטן ובלתי נמנע בכיול של בערך 10–20± שנים, הנובע משלושה מקורות עיקריים:
- הסטייה בין השבעים לבין הנוסח המסורתי באשר לספר היוחסין שלאחר המבול (בראשית יא). הכיול הנ״ל עוקב אחר הנוסח המסורתי. תרגום השבעים מפיק תאריך בריאה הקודם בכ־1,000 שנים.
- חלוקת המגורים במצרים. 430 השנים של שמות יב:מ רצות בספר זה, עם גלטים ג:יז וקריאת השבעים, מן הברית (בראשית טו) עד התורה; העוגנים של טבלה זו עצמה (יצחק בשנת אברהם המאה, יעקב בשנת יצחק ה־60, הירידה בשנת יעקב ה־130) מחלקים אותן אז ל-208 שנות כנען ו-222 שנות מצרים. החלוקה הסימטרית 215/215 של המסורת שייכת למניין מן הקריאה (יציאת מצרים AM 2513) ולפיכך אינה משמשת כאן. קריאה המציבה את כל 430 השנים במצרים תפיק קשר אחר בין AM 2520 לבין יציאת מצרים של 1446 לפנה״ס, בהבדל של בערך 215 שנה — אך קריאה זו נדחית מפני שעוגן 480 השנים של מלכים א ו:א אינו יכול להכילה בתוך גבולות תוחלות החיים הפטריארכליות.
- רעש שנת האפס מעבר לגבול לפנה״ס–לספירה. שנת האפס החסרה בין 1 לפנה״ס ל־1 לספירה מפיקה הסטה של שנה אחת בכל כרונולוגיה החוצה את הגבול.
הכיול של 3967 לפנה״ס אינו מוצג אפוא כתיארוך מדויק לדקדוק עד לשנה. הוא הכיול הטוב ביותר המופק על ידי החשבון המשולב של הנוסח העברי, והוא עולה בקנה אחד עם ארכיטקטורת ארבעת הגושים של שעון העל ועם תאריך הנעילה של סתיו 2034. קורא המעדיף כיול המוסט בשנה או שתיים — נניח AM 0 = 3968 לפנה״ס, או 3966 לפנה״ס — ימצא את כל ארכיטקטורת שעון העל שלמה, כשחלון הנעילה מוסט בהתאם באותה כמות קטנה.
לוח השעון איתן. הוא אינו תלוי בדיוק מדקדק בכיול הפטריארכלי. שני העוגנים העיקריים של לוח השעון — 457 לפנה״ס (נספח א חלק ראשון) ו־31 לספירה (נספח א חלק שני) — מדויקים עד לשנה. חלון הנעילה של 2027–2034 מדויק עד לשנה. כיול הפתיחה של AM 0 נושא את רעש ארכיון ספרי היוחסין ברזולוציה שלו עצמו, וכך הוא מוצג.
ציר הזמן השלם
מ־AM 0 עד AM 6000 — מאדם עד הושענא רבה 2034כל פרק וכל נספח של ספר זה בנויים בכיוון מסגרת כרונולוגית אחת ויחידה. המסגרת נמשכת שֵשת אלפים שנה. היא נפתחת בבריאת אדם ונסגרת בהושענא רבה, היום השביעי של חג הסוכות, בשנת 2034. בתוך אותה מסגרת מוצאת כל פגישה שאבינו קיים לאורך תולדות האדם את מקומה הספציפי, וכל פגישה שעדיין עליה להתקיים מוצאת את המקום הספציפי שאבינו שמר לה.
נספח זה פורש את המסגרת כהפניה שלמה אחת ויחידה. קורא המגיע לעמוד זה ימצא כל עוגן של שעון העל מנוי בסדר כרונולוגי, עם ערך ה־AM (Anno Mundi — שנת העולם), הערך הגרגוריאני המקורב (לפנה״ס או לספירה), האירוע המקראי או ההיסטורי, והמשמעות הארכיטקטונית בתוך לוח השעון של 6,000 השנים. הנספחים הקודמים הגנו על הכרונולוגיה בכל נקודה שנויה במחלוקת. נספח זה הוא אבן הראשה החזותית — לוח השעון מונח שטוח על העמוד, כדי שבית האב יוכל לסקור את כל הארכיטקטורה במבט אחד.
הערה על המוסכמות הנהוגות כאן.
ספירת ה-AM מתחילה בתשרי — ויש אפוכה אחת, לא שתיים. השנה האזרחית העברית נמשכת מסתיו לסתיו, החל מהיום הראשון של החודש השביעי (א בתשרי, חג התרועה). האפוכה של ספר זה היא סתיו 3967 לפנה״ס — בכל מקום, בכל נספח, ללא יוצא מן הכלל. (גרסה קודמת של נספח ג כתבה כאן "~3968"; זה תוקן. מוסכמה אחת, או אף לא אחת.)
שנת AM 0 מתחילה בסתיו 3967 לפנה״ס ומסתיימת בסתיו 3966 לפנה״ס. שנת AM 1 מתחילה בסתיו 3966 לפנה״ס. כל ערך AM הוא אפוא סוגר שנה המשתרע על שתי שנות לוח גרגוריאניות, וטור לפנה״ס/לספירה מציין את שנת הפתיחה של הסתיו של אותו סוגר.
הגדר, בשתי שורות, כדי שכל קורא יוכל לחשב:לפני הספירה: שנת לפנה״ס = 3967 − AM. אחרי הספירה (אין שנת אפס): שנת לספירה = AM − 3966.
חשב את הדוגמאות הנושאות. AM 2520 → 3967 − 2520 = 1447 לפנה״ס — הסוגר מתשרי 1447 עד תשרי 1446, ויציאת מצרים בניסן 1446. AM 3000 → 967 לפנה״ס — הסוגר מתשרי 967 עד תשרי 966, וייסוד המקדש בזיו 966. AM 3480 → 487 לפנה״ס, קו הגוש (ושים לב: זהו בדיוק החשבון שבגללו נפלה עגינת השטנה — השטנה חלה בשנת התשרי 486/485, כלומר AM 3481, שנה אחת לאחר מכן; ראו את הנסיגה בגוש III). AM 3510 → 457 לפנה״ס, שנת הפתיחה של הספירה (הצו עצמו יוצא בניסן 458, בשנתו השביעית של ארתחשסתא; במניין תשרי עם שנת עלייה זוהי תשרי 459/458 = AM 3508). AM 3993 → 3993 − 3966 = 27 לספירה — הסוגר מתשרי 27 עד תשרי 28, ולפיכך עוגן הטבילה. AM 4000 → 34 לספירה, סגירת 490 השנים. AM 5993 → 2027, פתיחת חלון הסיום. AM 6000 → 2034, סגירת לוח השעון.
| AM | חשבון | שנה | מה |
|---|---|---|---|
| 2520 | 3967 − 2520 | 1447 לפנה״ס | הסוגר מתשרי 1447 עד תשרי 1446; יציאת מצרים בניסן 1446 |
| 3000 | 3967 − 3000 | 967 לפנה״ס | הסוגר מתשרי 967 עד תשרי 966; ייסוד המקדש בזיו 966 |
| 3480 | 3967 − 3480 | 487 לפנה״ס | קו הגוש (השטנה חלה בשנת התשרי 486/485, AM 3481) |
| 3508 | 3967 − 3508 | 459 לפנה״ס | הצו (ניסן 458), בשנתו השביעית של ארתחשסתא (תשרי 459/458) |
| 3510 | 3967 − 3510 | 457 לפנה״ס | שנת הפתיחה של הספירה: תשרי 457 פותח מחזור שמיטה חדש (לפי ספירת Zuckermann שנת 458/457, AM 3509, היא שנת שמיטה) |
| 3993 | 3993 − 3966 | 27 לספירה | הסוגר מתשרי 27 עד תשרי 28: עוגן הטבילה |
| 4000 | 4000 − 3966 | 34 לספירה | סגירת 490 השנים |
| 5993 | 5993 − 3966 | 2027 | פתיחת חלון הסיום |
| 6000 | 6000 − 3966 | 2034 | סגירת לוח השעון |
המקבילות של לפנה״ס/לספירה לאלפי השנים המוקדמים הן מקורבות. ערכי ה־AM לתקופה הפטריארכלית נעולים על ידי החשבון הפנימי של בראשית ה ו־יא. המקבילות בלפנה״ס תלויות בדיוק כיול AM 0 ללוח הגרגוריאני, המעוגן בקצה ההיסטורי המבוסס היטב (יציאת מצרים בניסן 1446 לפנה״ס, AM 2520) ומוקרן לאחור. הבדלים של מספר שנים בין תאריכי לפנה״ס הנגזרים מ־AM לבין תאריכי לפנה״ס הניתנים בעבודות עיון סטנדרטיות הם נורמליים ברזולוציה זו.
שלוש בחירות עקרוניות, לא כפתורים חופשיים. טוב להבהיר ששלוש בחירות הכיול המעצבות את שעון העל הזה — שנות תשרי־לתשרי, שנות שמש רגילות, והנוסח המסורתי של בראשית ה ו־יא — אינן פרמטרים חופשיים הניתנים לכוונון כאוות נפש כדי להגיע למצב סופי רצוי. הן נקודות מוצא מקראיות עקרוניות. מוסכמת התשרי עוקבת אחר החשבון הלוח־אזרחי של ישראל הקדומה, של המסורת הרבנית ושל הגולה היהודית (מתועד בפפירוסים מיֵב); היא אינה המצאה מודרנית. הבחירה בשנות שמש רגילות — במקום שנות אנדרסון ה"נבואיות" בנות 360 הימים — עקבית עם כל חשבון כרונולוגי אחר בנוסח העברי (ספרי היוחסין, ספירת שנות המלוכה, גלות 70 השנים) ועם כל חשבון היסטורי חיצוני (לוחות האסטרונומיה הבבליים, רשימות האפונים האשוריות, טבלאות המלוכה הפרסיות של פרקר ודאברסטיין). הבחירה בנוסח המסורתי על פני תרגום השבעים מתודית: הנוסח המסורתי מספק שרשרת מספרים פנימית עקבית הנוחתת על העוגנים החיצוניים ללא תיקונים. ליישם שלוש בחירות אלו בעקביות — זוהי עוצמתו של שעון העל, לא נקודת חולשתו. מסגרת המחליפה לוח באמצע הדרך כדי להגיע לתאריך רצוי היא בדיוק מה שטריק אנדרסון מדגים ומה ששעון העל הזה נמנע ממנו בכל מקום.
הספירה היהודית לבריאה — ומדוע אין ספר זה הולך בעקבותיה
קורא המניח כיול זה לצד הלוח היהודי נתקל מיד בבעיה. הספירה היהודית מציבה את הבריאה בסביבות 3761 לפנה״ס; ספר זה בסביבות 3967. ההפרש הוא 206 שנים, ועל הפרש זה יש לתת דין וחשבון, לא לעקוף אותו.
הדבר מתחיל בפרט שהמסורת עצמה לוחשת זה מאות שנים. מעל כל שטר יהודי — כל כתובה, כל שטר מכר — עומדת אחרי המניין הסתייגות קטנה: לפרט שאנו מונים כאן, "לפי המניין שאנו מונים". המסורת יודעת שמשהו חורק. מעולם לא העלימה זאת.
היכן זה חורק: הפער אצל הפרסים. הספירה היהודית נשענת על סדר עולם רבה (המאה השנייה לספירה). עד הגלות היא הולכת בקנה אחד עם ההיסטוריה במידה סבירה. אך השלטון הפרסי, שלפי הכתב היתדות, רשימות המלכים והכתיבה ההיסטורית היוונית נמשך כ207 שנים, מקבל שם 52 שנים (בבלי עבודה זרה ט ע״א–י ע״ב: 420 שנות הבית השני = 34 פרסי + 180 יווני + 103 חשמונאי + 103 הורדוסי). שם נמצא פער של כ-155 שנים; מחורבן לחורבן, מ-586 לפנה״ס עד 70, הוא 165 (655 שנים מול 490), ומספר זה הוא שמופיע להלן בפנקס. בקצה מציבה הספירה את החורבן בשנת 70, משום שאפוכת הבריאה חושבה משם לאחור. אלא שסדר עולם קורא לאותה שנה 3828, ולוח המוסכמה קורא לה 3830: תפר של שנתיים בתוך המסורת עצמה. השגיאה קבורה באמצע, היכן שאיש אינו נתקל בה.
וכעת הממצא המסביר את הכול, בלי להאשים איש בזיוף. קח את השנה שבה מפיל סדר עולם את הבית הראשון: AM 3338. קח את השנה שבה נופל השני: AM 3828. חסר.
3828 − 3338 = 490.490 שנה — בדיוק 70 השבועים של דניאל ט:כד. סדר עולם מריץ את 70 השבועים של דניאל מחורבן הבית הראשון עד חורבן השני, ולשם כך הוא דוחס את הזמן הפרסי. הספירה היהודית אינה אפוא כרוניקה אלא פרשנות של דניאל ט. ובכך נאמרה מיד גם התוצאה: על אותה ספירה שוב אין שעונו של דניאל יכול להגיע אל משיח באמצע השבוע. הוא מגיע אל שנת 70.
אין זה זיוף. זוהי פרשנות שהפכה ללוח שנה. מי שקורא כאן "הונאה" לא הבין — ומי ששואב מכך ניצחון לא קרא את רומים יא.
הפנקס. ההפרש מן הספירה היהודית אינו מספר מנותק אלא חשבון בעל ארבעה סעיפים, וכל סעיף ניתן לבחינה בנפרד:
הפער הפרסי: 165+. מפתח תרח (תרח מת בן 205, ואברם יצא בן 75 אחרי מות אביו — בראשית יא:לב + יב:ד + מעשי השליחים ז:ד — ולפיכך נולד אברם כאשר תרח היה בן 130, לא בן 70): 60+. המגורים (ובכללם שבע השנים של נקודת ההתחלה של ה-430): 12+. תקופת המלכים: 30−.
יחד: 207+, כשהוא נמדד כנגד סדר עולם, המציב את החורבן של שנת 70 ב-3828. לוח המוסכמה קורא לאותה שנה 3830: תפר של שנתיים בתוך הספירה הרבנית. כנגד הלוח נותרות 205, בדיוק ההפרש בתוויות (5794 = AM 5999). בין תאריכי ההתחלה, סתיו 3967 (שנת שעון 0) וסתיו 3761 (שנה רבנית 1), מפרידות 206 שנים: אחת יותר, משום שהשעון מתחיל ב-0 והלוח ב-1. הפנקס נסגר, אך כמבחן אין הוא עצמאי: הוא הולך בעקבות העוגן של המקדש בזיו 966, ועם זיו 967 היה נותן 208+ ונסגר באותה מידה.
שים לב במיוחד לסעיף האחרון, כי הוא הולך לכיוון ההפוך. סדר עולם נותן לתקופת הבית הראשון 410 שנים היכן שההיסטוריה מונה 380: בתקופת המלכים סופרת אפוא המסורת הרבנית דווקא יותר מדי, לא פחות מדי — בדיוק מה שת'יילה פתר באמצעות המלכויות המשותפות. יש לומר זאת בקול, כי זהו מבחן היושר של כל הפרק הזה. מי שקורא ש"היהודים מחסירים שנים" חייב לומר גם שבתקופת המלכים יש להם כמה שנים עודפות. הנהלת חשבונות שכולה רווחים חשודה. לזו יש גם הפסד, וזאת נקודת הזכות שלה.
והמראָה פנימה. גם 206 השנים של ספר זה תלויות באיזו נקודה בבחירה שהכתוב אינו נוקב בה — תיארוך ברית בראשית טו לשנה שבה היה אברם בן 82 (נספח ב). גם ספר זה מונה כפי שהוא מונה. ההבדל היחיד שספר יכול לעשות הוא לכתוב זאת במפורש.
מבנה ארבעת הגושים. לוח השעון מתחלק לארבעה גושים ארכיטקטוניים, כשהגבולות ב־AM 2520, AM 3000 ו־AM 3480. הגושים הם:
| גוש | טווח AM | שנים | נושא |
|---|---|---|---|
| I. היסוד | 0 – 2520 | 2,520 | מאדם עד יציאת מצרים; היווצרות עם הברית |
| II. הגשר | 2520 – 3000 | 480 | מיציאת מצרים עד ייסוד המקדש; בניין הממלכה הנראית |
| III. גשר המראָה | 3000 – 3480 | 480 | מייסוד המקדש עד AM 3480, גבול המראָה (לא אירוע) |
| IV. עתות הגויים | 3480 – 6000 | 2,520 | AM 3480 (סתיו 487 לפנה״ס) עד סגירת שעון העל (הושענא רבה 2034) |
הסימטריה הארכיטקטונית — 2520 + 480 + 480 + 2520 = 6,000 — היא העובדה המבנית המרכזית של לוח השעון. הגוש הראשון והגוש האחרון שווים באורכם (כל אחד 2,520 שנים, הממסגרים את לוח השעון). שני הגושים המרכזיים שווים באורכם (כל אחד 480 שנים, היוצרים את הגשר של הממלכה הנראית). מרכז כל לוח השעון — AM 3000 — נופל בייסוד מקדש שלמה בשנת 966 לפנה״ס, השנה שבה אבינו שכן בביתו שלו בירושלים.
ארבעת הגושים נסקרים בזה אחר זה, ולבסוף חלון הנעילה בן שבע השנים בדיוק יומי.
גוש I — היסוד (AM 0 עד AM 2520)
2,520 השנים הראשונות של לוח השעון נמשכות מבריאת אדם עד יציאת מצרים. תאריכי העוגן נקבעים על ידי ספרי היוחסין של בראשית ה ו־יא, מתווספים על ידי הסיפורים הפטריארכליים וההערות הכרונולוגיות של שמות ובמדבר. המאפיין הארכיטקטוני העיקרי של הגוש הוא נעילת מתושלח־1656 המעגנת את המבול ב־AM 1,656 — בדיוק שנת מות מתושלח.
| AM | לפנה״ס (שנת תשרי) | אירוע | משמעות ארכיטקטונית |
|---|---|---|---|
| 0 | 3967/3966 | בריאת אדם | שנת האפס של שעון העל |
| 130 | 3837/3836 | לידת שת | ראשית קו הברית הנקוב בשמות |
| 235 | 3732/3731 | לידת אנוש | "אז הוחל לקרוא בשם יהוה" (בראשית ד:כו) |
| 622 | 3345/3344 | לידת חנוך (השביעי מאדם) | נביא בואו של האדון עם קדושיו (יהודה יד) |
| 687 | 3280/3279 | לידת מתושלח | המנעול הכרונולוגי של התקופה שלפני המבול |
| 874 | 3093/3092 | לידת למך | אביו של נח, נביא הרווחה שאחרי המבול (בראשית ה:כט) |
| 1056 | 2911/2910 | לידת נח | שורד הברית מן המבול |
| 1556 | 2411/2410 | נח בן 500 (בראשית ה:לב); שם בא בשנת נח ה-502, AM 1558 (בראשית יא:י) | ראשית הקו שאחרי המבול |
| 1656 | 2311/2310 | המבול; מות מתושלח | נקודת הסיום של כרונולוגיית בראשית ה; האיפוס הגדול הראשון של לוח השעון |
| 1658 | 2309/2308 | לידת ארפכשד (שנתיים אחרי המבול) | ראשית ספר היוחסין של בראשית יא |
| 2008 | 1959/1958 | לידת אברהם (תרח בן 130) | ראשית קו הברית המפורש |
| 2083 | 1884/1883 | קריאת אברהם (בן 75); הכניסה לכנען | מות תרח והיציאה מחרן (בראשית יא:לב; יב:ד; מעשי השליחים ז:ד) |
| 2090 | 1877/1876 | ברית בראשית טו (אברם בן 82) | ראשית 430 השנים (שמות יב:מ; גלטים ג:יז) |
| 2108 | 1859/1858 | לידת יצחק (אברהם בן 100) | קו ההבטחה מתחיל כמשפחת גרים |
| 2120 | 1847/1846 | משתה הגמילה של יצחק; ישמעאל מצחק (גלטים ד:כט) | ראשית 400 השנים (בראשית טו:יג) |
| 2168 | 1799/1798 | לידת יעקב (יצחק בן 60) | האב ששמו נעשה ישראל |
| 2298 | 1669/1668 | משפחת יעקב יורדת מצרימה (יעקב בן 130) | ראשית השלב המצרי: 222 שנים, אחרי 208 שנים בכנען |
| 2440 | 1527/1526 | לידת משה | המושיע מוכן בבית בת פרעה |
| 2480 | 1487/1486 | משה בורח למדין (בן 40) | ראשית 40 שנות ההכנה במדין |
| 2520 | 1447/1446 | יציאת מצרים, 14 בניסן 1446 | סגירת הגוש הראשון בן 2,520 השנים; עם הברית נולד |
גוש I נסגר ביציאת מצרים. 2,520 השנים מאדם עד יציאת מצרים הן מתח על סולם ה־AM: הוא נובע מספרי היוחסין, לא מויקרא כ״ו. שהמתח מודד 2,520 שנה הוא השם שנותן לוח השעון לגוש — והפרשנות שאלו הן "שבע עתות" היא רובד מעליו (ראו את ערך המרשם להלן), לא קרקע מתחתיו.
גוש II — הגשר הראשון (AM 2520 עד AM 3000)
480 השנים מיציאת מצרים עד ייסוד מקדש שלמה מהוות את החצי הקדמי של גשר שני הימים של שעון העל. זוהי התקופה שבה עם הברית נע ממחנה מדברי לעבר מלוכה מבוססת עם מקדש במרכזה. הגוש מעוגן בצדו האחורי על ידי מלכים א ו:א — ההערה הכרונולוגית הבודדת המדויקת ביותר בכל הברית הישנה.
| AM | לפנה״ס (שנת תשרי) | אירוע | משמעות ארכיטקטונית |
|---|---|---|---|
| 2520 | 1447/1446 | יציאת מצרים (ניסן 1446); פסח בגושן | גוש II נפתח |
| 2520 + 50 ימים | 1447/1446 | ברית סיני; מתן תורה (אב־טיפוס של שבועות) | מהגשמת האביב אל ציפיית הסתיו |
| 2521 | 1446/1445 | המרגלים נשלחים לכנען; סיור בן 40 יום | ראשית 38 שנות נדודי המשפט |
| 2560 | 1407/1406 | מות משה; יהושע מוביל את הכניסה לכנען (1406) | סוף 40 שנות המסע במדבר |
| 2566 | 1401/1400 | הכיבוש הושלם ברובו | כלב מקבל את חברון בגיל 85 |
| 2570–2917 | 1397–1050 | תקופת השופטים | כ־350 שנה של שלטון שבטי מבוזר |
| 2917 | 1050/1049 | שאול נמשח למלך (בסביבות 1050) | ראשית הממלכה המאוחדת |
| 2957 | 1010/1009 | דוד מתחיל למלוך על יהודה בחברון | המלך הרועה יורש את הכס |
| 2964 | 1003/1002 | דוד כובש את ירושלים; מולך על כל ישראל | בירת הברית נקבעת |
| 2997 | 970/969 | מות דוד; שלמה מתחיל למלוך | המעבר אל בונה המקדש |
| 3000 | 967/966 | שלמה מניח את יסוד הבית הראשון (זיו 966) | גוש II נסגר; נקודת האמצע המדויקת של לוח השעון בן 6,000 השנה |
מרכז שעון העל נופל על AM 3000, באביב 966 לפנה״ס, בחודש זיו, ביום שבו הניח שלמה את אבן הפינה של המקדש. מאותו רגע ואילך היה לאבינו בית בתוך עמו. החצי הראשון של לוח השעון נסגר; החצי השני נפתח.
גוש III — גשר המראָה (AM 3000 עד AM 3480)
480 השנים מייסוד המקדש עד AM 3480 מהוות את החצי האחורי של גשר שני הימים. זוהי התקופה שבה עם הברית, לאחר שהגיע לשיאו בממלכת שלמה, עובר פילוג, התדרדרות וגלות.
| AM | לפנה״ס (שנת תשרי) | אירוע | משמעות ארכיטקטונית |
|---|---|---|---|
| 3000 | 967/966 | יסוד המקדש מונח (חודש זיו 966) | גוש III נפתח |
| 3007 | 960/959 | המקדש הושלם; נחנך בחג הסוכות | כבוד יהוה ממלא את הבית (מלכים א ח) |
| 3036 | 931/930 | מות שלמה; פילוג הממלכה | ישראל הצפונית תחת ירבעם; יהודה תחת רחבעם |
| 3125/3126 | 841 | הפיכת יהוא; מס ששולם לשלמנאסר השלישי | כתובת האובליסק השחור: Iaua mar Humri |
| 3244/3245 | 722 | נפילת שומרון; הממלכה הצפונית מגיעה לקצה | 10 השבטים הצפוניים מוגלים בידי סרגון השני |
| 3265/3266 | 701 | מסע סנחריב נגד חזקיהו | מלאך יהוה מכה 185,000 בלילה אחד |
| 3361/3362 | 605 | הגלות הראשונה; דניאל מובל לבבל | קרב כרכמיש; ראשית השבי בן 70 השנה |
| 3369 | 598/597 | הגלות השנייה; יהויכין נתפס (16 במרץ 597) | הכרוניקה הבבלית BM 21946 |
| 3380 | 587/586 | חורבן הבית הראשון (ז׳ באב 586) | סוף תקופת הבית הראשון; הגלות מתחילה |
| 3428/3429 | 538 | צו השיבה של כורש | גליל כורש; הגל הראשון של השבים |
| 3431 | 536/535 | המזבח שוקם בחג הסוכות של 536; ייסוד הבית השני באביב 535 | ראשית התקופה שאחרי הגלות |
| 3451 | 516/515 | הבית השני הושלם (שלושה באדר בשנה השישית לדריוש, אביב 515) | סוף החלון השני בן 70 השנה (ירמיהו) |
| 3480 | 487/486 | קו הבלוק: 3000 + 480, לא אירוע | גוש III נסגר |
| 3481 | 486/485 | השטנה (עזרא ד:ו): שנת ההתקבלות של אחשוורוש, דצמבר 486 – ניסן 485 | נופלת שנה אחת אחרי קו הבלוק ואינה מסמנת אותו (ראו להלן) |
בדפוסים קודמים נכתב: "גוש III נסגר בשטנה של 486 לפנה״ס — הפתיחה הפורמלית של עתות הגויים בנות 2,520 השנים הנמשכות עד סגירת לוח השעון ב-2034. השעון בן 2,520 השנים מתחיל לתקתק." זה נמשך בחזרה. בדקתי את החשבון משום שבמקום אחר בספר זה אני עורך חשבון עם חברת המצפה על העוגן שלה, ומי שעושה זאת חייב להעז לבדוק את שלו.
הכרונולוגיה הקשה. לוח החרס הבבלי האחרון הנושא תאריך של דריוש הראשון מתוארך ל-17 בנובמבר 486 לפנה״ס; הראשון הנושא תאריך של חשיארש (אחשוורוש), ל-1 בדצמבר 486. דריוש מת באותם שבועיים. שנת ההתקבלות של חשיארש — הבבלית rēš šarrūti, וזה בדיוק מה שעזרא ד:ו מתכוון לו בבִּתְחִלַּת מַלְכוּתוֹ (השווה ירמיהו כו:א; כז:א) — נמשכת אפוא מדצמבר 486 עד ניסן 485.
אך AM 3480, על פי האפוכה של נספח זה עצמו, הוא מסתיו 487 לפנה״ס עד סתיו 486. חשיארש עולה לכס בדצמבר 486 — אחרי אותו סתיו. השטנה נופלת אפוא ב-AM 3481, שנה אחת לצד קו הגוש שאותו הייתה אמורה לסמן. [מְחֻשָּׁב]
ומהיכן, אם כן, בא AM 3480? לא מן השטנה. ממראָה: AM 3000 + 480, בן הזוג הסימטרי של 480 השנים של מלכים א ו:א. אין שום פסוק ואין שום שרשרת האומרים "ארבע מאות ושמונים שנה מייסוד המקדש עד השטנה". ה־480 השני הוא צורה, לא מרווח.
ובזאת מהלך הדברים כואב וברור: הארכיטקטורה הולידה את הגבול, ואחר כך חופש אירוע שיתאים לו. האירוע שנמצא אינו מתאים אפילו. אין זה עוגן — זהו קישוט על גבול שכבר הציב את עצמו. וזוהי מבחינה מבנית אותה תקלה עצמה שאני מטיח בחברת המצפה עם ה-607 שלה: תאריך העומד היכן שהוא עומד משום שהסכום זקוק לו שם. הסטייה שלהם היא 20 שנה, שלי היא שנה אחת. ההבדל הוא הגודל, לא הסוג. אין להשליך זאת הצדה בדיוק על אותו עמוד שבו הם נקראים על כך לדין.
המלקחיים, והם כופים בחירה. הזז את האפוכה בשנה אחת (AM 0 = סתיו 3966 לפנה״ס), והשטנה נופלת בדיוק על AM 3480 — אך אז נסגרת AM 6000 בסתיו 2035. מותר לאדם לקבל את השטנה או את 2034. לא את שניהם. וכלל הבית של ספר זה בל יימוט: לעולם אל תבחר עוגן משום שהוא מציל תאריך. השאלה אינה אפוא מה יפה יותר, אלא מה נושא יותר. התשובה אינה מוטלת בספק: 2034 היא האפוכה ועוד 6,000, ואותה אפוכה באה מספרי היוחסין — היא אינה תלויה בשום נקודה בשטנה, בעוד שהשטנה אינה תלויה בדבר מלבד מראָה־480 שאותה היא ממילא מחטיאה.
לפיכך: האפוכה עומדת, וזיהוי השטנה בטל. AM 3480 הוא מעתה גבול שהצורה של לוח השעון מפיקה — גשר שני הימים, 480 הלוך ו-480 חזור — ואין תולים עליו עוד שום אירוע. עתות הגויים נמדדות בספר זה מ-AM 3480 עד AM 6000 משום שלוח השעון מחלק כך את עצמו, לא משום שעזרא ד:ו יורה שם ביריית פתיחה. [נמשך בחזרה — החישוב המלא בתיק היסוד הנלווה לפרק זה]
מה זה עולה ל-2034? דבר. היא מעולם לא עמדה על כך. היא עומדת על האפוכה, והאפוכה על ספרי היוחסין — עם 10 עד 20 השנים של רעש שנספח זה כבר הודה בהן בפתיחתו. זוהי החוליה החלשה ההוגנת, וכך היה הדבר עוד לפני שנפלה השטנה.
גוש IV — עתות הגויים (AM 3480 עד AM 6000)
2,520 השנים הנועלות של לוח השעון נמשכות מ־AM 3480 (סתיו 487 לפנה״ס) עד סגירת שעון העל בהושענא רבה 2034. זהו הגוש הבודד הארוך ביותר של לוח השעון, הכולל את התקופה הפרסית, התקופה היוונית, התקופה הרומית, חורבן הבית השני, צהרי הביניים הארוכים של תקופת הכנסייה, השיבה המודרנית של ישראל וחלון הנעילה בן שבע השנים. הגוש מכיל את שני עוגני הזהב של נספח א (457 לפנה״ס ו־31 לספירה), את הצלב המרכזי בסימן שלושת הרבעים של לוח השעון, ואת חלון הנעילה של 2027 עד 2034.
(שים לב שנקודת הפתיחה נקראת כאן AM 3480 ולא עוד "השטנה של 486 לפנה״ס". ראו את הנסיגה בגוש III: השטנה נופלת ב-AM 3481 ואינה מסמנת גבול זה. 2,520 השנים הן מידה על סולם ה־AM — חלוקה של לוח השעון — ולא שעון שאירוע התניע אותו. שהמתח נקרא "שבע עתות" היא פרשנות המונחת מעליו, לא קרקע מתחתיו; בדיוק כמו בגוש I לעיל.)הגוש מפוצל לארבעה תת־חלקים לבהירות חזותית: הגשר אל הצלב (AM 3480 עד 34 לספירה), הצהריים הארוכים (34 לספירה עד 1917), השיבה המודרנית (1917 עד 2018), וחלון הנעילה בן שבע השנים (2027 עד 2034).
סימן אחד בצהריים הארוכים. AM 5880 נופלת בסתיו 1914 — ו-5,880 הם 120 × 49, 120 היובלים על פי מניינו של רבי יהודה. מה שנותר אז עד AM 6000 הוא בדיוק 120 שנה: המתח שאבינו הכריז עליו בבראשית ו 3 בטרם באו המים. תמונה יפה, ולא יותר מזה — שכן 120 × 49 + 120 זהה אלגברית ל-120 × 50, ולפיכך אין היא מאשרת דבר שלא הניחה מראש. ראו פרק שתיים, שם הדבר עומד עם החשבון לצדו, ושם גם מוסבר מדוע מגיעה חברת המצפה אל אותה שנה עצמה בדרך אחרת לגמרי — ושבורה. [פַּרְשָׁנוּת — משקל אפס]
גוש IV-A: הגשר אל הצלב (AM 3480 עד AM 4000)
| AM | לפנה״ס/לספירה (שנת תשרי) | אירוע | משמעות |
|---|---|---|---|
| 3480 | 487/486 לפנה״ס | קו הבלוק (שיקוף 3000 + 480; לא אירוע) | גוש IV נפתח |
| 3481 | 486/485 לפנה״ס | השטנה של עזרא ד:ו (דצמבר 486 – ניסן 485) | נופלת שנה אחת אחרי קו הבלוק; נמשכה בחזרה כפתיחה (ראו גוש III) |
| 3508 | 459/458 לפנה״ס | צו ארתחשסתא לעזרא, שהוצא בניסן 458 (השנה השביעית, תשרי 459/458) | יתד הזהב הראשונה |
| 3510 | 457/456 לפנה״ס | שנת תחילת הספירה | פתיחת 70 השבועים של דניאל |
| 3559 | 408/407 לפנה״ס | סוף שבעת השבועים הראשונים (49 שנה); התכתובת עם בגוהי | תת־המקטע של דניאל ט:כה נסגר |
| 3635 | 332/331 לפנה״ס | אלכסנדר הגדול נכנס לירושלים | התקופה היוונית מתחילה |
| בסביבות 3716 | בסביבות 250 לפנה״ס | תרגום השבעים (תחת תלמי השני) | התרגום היווני של כתבי הקודש העבריים |
| 3800 | 167/166 לפנה״ס | אנטיוכוס הרביעי: שיקוץ השומם (כסלו 167) | אב־טיפוס של השיקוץ החותם (דניאל יא:לא) |
| 3803 | 164/163 לפנה״ס | חנוכת המקדש מחדש בידי המכבים (כ״ה בכסלו 164) | מקור החנוכה |
| 3903/3904 | 63 לפנה״ס | סיפוח יהודה בידי פומפיוס | התקופה הרומית מתחילה |
| 3929/3930 | 37 לפנה״ס | הורדוס הגדול מתחיל למלוך | בונה הרחבת הבית השני |
| 3961/3962 | 5 לפנה״ס | לידת ישוע (משוערת) | ההתגלמות; הדבר נעשה בשר |
| 3979 | 13/14 לספירה | מות אוגוסטוס (19 באוגוסט 14 לספירה) | ראשית המניין של לוקס ג:א (ספירת הסתיו המזרחית, כולל) |
| 3993 | 27/28 לספירה | טבילת ישוע בירדן (סתיו 27 לספירה) | סוף 69 השבועים של דניאל (483 שנים מ-457 לפנה״ס) |
| 3996 | 30/31 לספירה | הצליבה (14 בניסן, יום רביעי 25 באפריל 31 לספירה) | יתד הזהב השנייה; נקודת האמצע של השרטוט המשפטי (דניאל ט:כו) |
| 3996 | 30/31 לספירה | התחייה (18 בניסן, בשקיעה שלאחר שבת השבוע) | קורבן הביכורים הוגשם (כלשון ויקרא כג:יא) |
| 3996 (50 ימים לאחר העומר) | 30/31 לספירה | שבועות; שפיכת הרוח | הולדת הקהילה |
| 4000 | 34/35 לספירה | סגירת השבוע המשפטי (סתיו 34 לספירה, מחושב); סקילת סטפנוס כהתגלמותה | סגירת 490 השנים; השבוע ה־70 נשמר במילואים |
מראת הבריאה של 31 לספירה. הועברה לכאן מאבן הפינה, ומקומה כאן, כי היא מבחן של לוח השעון ולא של יום המוות. לפי מניינו של ספר זה שנת הצלב היא AM 3996, ו-3996 היא עמדת עיבור במחזור בן 19 השנים. מי שמפעיל על תווית זו את כללי החשבון הקבועים, המולד וכללי הדחייה, מקבל ל-14 בניסן 3996 את יום רביעי 25 באפריל 31 לספירה: אותו יום כמו לוח התצפית של נספח א. אותו חשבון על התווית הרבנית 3791, שנה פשוטה, נותן יום שני 26 במרץ, חודש ירח אחד קודם. שלושה תנאים נלווים לכך, ואינם קטנים. הפגיעה תלויה בספירה משנת 0: עם ה-205 של הפרש התוויות (5794 = AM 5999) השנים 3996, 5996 ו-5999 הן שנים מעוברות; עם ה-206 של המרחק בין תאריכי ההתחלה, שהפנקס שלמעלה עצמו נוקב בו, הן נעשות 3997, 5997 ו-6000, שלוש שנים פשוטות. מתוך 19 העמדות של המחזור ארבע נותנות את שלוש השנים כולן כשנים מעוברות (לזוג 5996/5999 לבדו הן חמש, כפי שמונה פרק 12). ואדר ב׳ של 31 עומד בשלושה ימים ושלושה לילות על לוח התצפית, על השעורה ולא על מחזור; עמדה במחזור אינה יכולה לא לאשר את יום רביעי זה ולא לשבור אותו. מניין מעוגן באופן בלתי תלוי הנוחת על אותו יום רביעי ראוי לאזכור. יותר מזה אין הוא: הוא אינו נחשב מבחן ואינו נושא משקל בשום שקילה. [פַּרְשָׁנוּת — משקל אפס]
גוש IV-B: צהרי הביניים הארוכים (AM 4000 עד AM 5883)
| AM | לספירה (שנת תשרי) | אירוע | משמעות |
|---|---|---|---|
| 4035 | 69/70 | חורבן הבית השני (ט׳ באב, בערך 5 באוגוסט 70) | בשנה ה-40 אחרי הצלב, בספירה כוללת (31 לספירה = שנה 1) |
| 4100/4101 | 135 | דיכוי מרד בר כוכבא; הפיזור ההדריאני | הפיזור הסופי של העם היהודי מן הארץ |
| 4290 | 324/325 | ועידת ניקיאה (ממאי 325) | הנצרה קיסרית |
| 4602–4604 | 637/638 | ירושלים בידי האסלאם (16/17 להג׳רה) | ראשית הממלכה־שכנגד האסלאמית על ירושלים |
| 4656/4657 | 691/692 | השלמת כיפת הסלע (כתובת הבנייה: השנה 72 להג׳רה) | כתובת אנטי־טריניטרית על הר הבית |
| 4741 | 775/776 | הח׳ליף אל-מהדי עולה לכס (שבת, 7 באוקטובר 775) | השנה הראשונה שאחרי נקודת האמצע של גוש IV: שנת האמצע היא AM 4740 (3480 + 1260 = תשרי 774/775); העלייה לכס נופלת 37 ימים אחריה; אל-מהדי הוא נקודת המפנה באמצע, כמו השטנה שנה אחת אחרי קו הגוש (פַּרְשָׁנוּת) |
| 5153 | 1187/1188 | צלאח א-דין כובש את ירושלים (יום שישי, 2 באוקטובר 1187) | השער המזרחי נסגר בתקופה האיובית; שצלאח א-דין סגר אותו — מָסֹרֶת |
| 5418 | 1452/1453 | נפילת קונסטנטינופול (29 במאי 1453) | סוף האימפריה הרומית המזרחית |
| 5482 | 1516/1517 | ירושלים נכנעת לצבא סלים הראשון (לכל המאוחר 11 בדצמבר 1516) | ראשית 400 שנים מלאות, עד 9 בדצמבר 1917; בראשית טו:יג כהד טיפולוגי |
| 5502–5506 | 1537–1541 | מסע החומות של סולימאן (944–947 להג׳רה); חזית השער המזרחי הושלמה באבן, אולי ב-1541 | יחזקאל מד:א–ב (פַּרְשָׁנוּת) |
| 5774/5775 | 1809 | ראשית תנועות השיקום המודרניות | הזרעים הראשונים של השיבה |
| 5883 | 1917/1918 | כניעת ירושלים (יום ראשון, 9 בדצמבר, כ״ד בכסלו); כניסת אלנבי (11 בדצמבר) | סגירת הצהריים הארוכים; האורות עולים |
גוש IV-C: השיבה המודרנית (AM 5883 עד AM 5984)
| AM | לספירה (שנת תשרי) | אירוע | משמעות |
|---|---|---|---|
| 5883 | 1917/1918 | הצהרת בלפור (2 בנובמבר); כניעת ירושלים (9 בדצמבר) וכניסת אלנבי (11 בדצמבר) | 2520 שנים מ-605 לפנה״ס (הגלות הראשונה), ב-1916 או ב-1917 לפי שנת האפס; 400 שנים מלאות אחרי סוף 1516 |
| 5913 | 1947/1948 | מדינת ישראל נולדת מחדש (יום שישי, 14 במאי, ה׳ באייר) | התאנה מוציאה את עליה (מתי כד:לב) |
| 5916/5917 | 1951 | העלייה הגדולה הושלמה | ראשית השיקום הדמוגרפי |
| 5932 | 1966/1967 | מלחמת ששת הימים: הר הבית נכבש (יום רביעי, 7 ביוני, כ״ח באייר); הניהול הועבר ב-17 ביוני | עתות הגויים מתקרבות לסגירתן (לוקס כא:כד) |
| 5983 | 2017/2018 | שגרירות ארצות הברית עוברת לירושלים (יום שני, 14 במאי, כ״ט באייר) | 70 שנה אחרי 1948; הדור של תהילים צ:י נסגר |
| 5984/5985 | 2019 | ראשית ההכנה לחלון הסיום | כלת המשיח מתעוררת לעתים |
| 5993 | 2027/2028 | שבע שנות הסיום מתחילות (א׳ בתשרי, 2 באוקטובר 2027) | השבוע ה־70 של דניאל מתחדש |
ציר בבל לצד גוש IV (שנער והארץ שסביבה)
| AM | לספירה (שנת תשרי) | אירוע | מקור | מעמד |
|---|---|---|---|---|
| 4599/4600 | 634/635 | הקרב בבאביל: הפרסים הובסו ליד בבל עצמה (13 להג׳רה) | aṭ-Ṭabarī III 412–413 | מְתֻעָד |
| 4602 | 636/637 | אל-מדאין (קטסיפון) נכבשה (צפר 16 להג׳רה, מרץ 637): ראשית שנער האסלאמית | aṭ-Ṭabarī IV 10 | מְתֻעָד |
| 4727/4728 | 762/763 | בגדאד הותוותה (145 להג׳רה) | aṭ-Ṭabarī VII 618 | מְתֻעָד |
| 5223 | 1257/1258 | הולאגו כובש את בגדאד (10 בפברואר 1258); הח׳ליף נהרג ביום רביעי, 20 בפברואר: סוף מושב הח׳ליפות בשנער | Ibn Kathīr, al-Bidāya wa-l-nihāya, שנת 656 להג׳רה | מְתֻעָד |
| 5223–5261 | 1258–1295 | שנער תחת שליטים מונגולים שאינם מוסלמים, עם שליט מוסלמי מ-1282 עד 1284; ע׳אזאן אדון בגדאד באוקטובר 1295 | Rashīd al-Dīn (תרגום Thackston); al-Maqrīzī, Sulūk II 164, 173 | מְחֻשָּׁב (על מקורות בתרגום) |
| 5500 | 1534/1535 | סולימאן ליד בגדאד (21 בג׳ומאדא הראשון 941 = 28 בנובמבר 1534): ירושלים ובגדאד תחת ממשל עות׳מאני אחד | מכתב הניצחון אל החאן הטטרי, Feridun Bey, Münşeʾāt-ı selāṭīn II, עמ׳ 16 | מְתֻעָד |
| 5589–5604 | 1623/1624 – 1638/1639 | בגדאד ספווית (14 בינואר 1624 – דצמבר 1638) | Iskandar Beg Munshī (תרגום Savory) עמ׳ 1225; Feth-i Bağdâd Kıssası (מהד׳ Gökçek 2018) | מְתֻעָד (בתרגום ובמהדורה) |
| 5882 | 1916/1917 | כיבוש בגדאד בידי הבריטים (יום ראשון, 11 במרץ 1917), תשעה חודשים לפני כניעת ירושלים (AM 5883) | Hansard, HC Deb 12-3-1917, vol. 91, c. 721 | מְתֻעָד |
| 5898 | 1932/1933 | עיראק ריבונית: התקבלה לחבר הלאומים (יום שני, 3 באוקטובר 1932) | FRUS, Paris Peace Conference 1919 XIII, עמ׳ 99 | מְתֻעָד |
| 5923 | 1957/1958 | האיחוד הערבי של עיראק וירדן, עם ירושלים המזרחית (14 בפברואר – 14 ביולי 1958) | FRUS 1958–60 XI מסמך 161; XII מסמך 110 | מְתֻעָד |
| 5943 | 1977/1978 | בנייתה מחדש של בבל מתחילה (14 בפברואר 1978); לבנים ועליהן "In the era of Saddam Hussein [...] who rebuilt the Royal Palace" | J. Curtis, "The Present Condition of Babylon" (2011), עמ׳ 5–6 | מְתֻעָד (לפי Curtis) |
| 5968–5969 | 2002/2003 – 2003/2004 | עיראק כבושה (החלטת האו״ם 1483: "occupying powers"); הריבונות הוחזרה ביוני 2004 | S/RES/1483 (2003); S/RES/1546 (2004) | מְתֻעָד |
| 5979 | 2013/2014 | "ח׳ליפות" הוכרזה ממוסול, בארץ אשור (29 ביוני 2014); מוסול נכבשה מחדש ביולי 2017 | הודעה לעיתונות של מועצת הביטחון של האו״ם SC/12911 (13-7-2017) | הכיבוש מחדש: מְתֻעָד; ההכרזה לא נקראה |
גוש IV-D: שבע שנות הנעילה (AM 5993 עד AM 6000)
חלון הנעילה של לוח השעון — הציר בן שבע השנים מתשרי 2027 עד הושענא רבה 2034 — הוא התקופה שבה השבוע ה־70 של דניאל פותח את מהלכו הפיזי. השרטוט המשפטי של השבוע נמשך מסתיו 27 לספירה (AM 3993) עד סתיו 34 לספירה (AM 4000). הביצוע הפיזי כנגד הנסיך הבא — שבע השנים שניבא דניאל ט:כז — נשמר לסגירת שעון העל ונפתח בא׳ בתשרי של AM 5993 (סתיו 2027); שבע שנות AM לאחר מכן, בסתיו 2034, נפתחת AM 6000 ולוח השעון נסגר. חשב: 5993, 5994, 5995, 5996, 5997, 5998, 5999 — שבעה סוגרים, והמספר השמיני שמבטאים הוא 6000. התקופה מכילה את שני חצאי שבוע הנעילה (כל אחד 3.5 שנים), ממוסגרים בשני ליקויי החמה הגדולים (2 באוגוסט 2027 ו-20 במרץ 2034) וסובבים סביב נקודת האמצע הפיזית בפסח 2031, המוקדמת על ידי שיקוץ השומם בפורים 2031 (30 יום קודם לכן, יום האפס של דניאל י״ב:11).
חלון זה ניתן כאן בדיוק יומי.
| תאריך | אירוע | מניין הימים |
|---|---|---|
| 2 באוגוסט 2027 | ליקוי חמה מלא מעל מכה ולוקסור (5 דקות ו-6 שניות של מלאוּת במכה); ירושלים מחוץ לרצועה | קודם לברית בחודשיים |
| א׳ בתשרי 2027 (2 באוקטובר) | הנגיד הבא מחזק את הברית בעוצמה מכרעת לרבים (דניאל ט:כז) | פתיחת השבוע ה־70, AM 5993 |
| תשרי 2027 עד פסח 2031 | המחצית הראשונה של השבוע ה־70 (3.5 שנים) | 1284 ימים |
| פורים 2031 (9 במרץ) | שיקוץ השומם מוצב; הזבח מוסר; איש הרשע מתיישב במקום הקדוש (תסלוניקים ב ב:ד) | יום 0 של מניין 1290/1335 |
| פסח 2031 (8 באפריל) | אמצע השבוע: מלוא סמכות החיה מתחילה; הזנת האישה מתחילה | יום 30; ראשית 1260 הימים |
| 20 במרץ 2034 | ליקוי חמה מלא, ביום שוויון האביב | השני משני הליקויים הממסגרים |
| ראש חודש אלול 2034 (ל׳ באב, 14 בספטמבר) | 40 ימי התשובה מתחילים | יום 1285 |
| ה׳ באלול 2034 (19 בספטמבר) | סוף 1260 ימי מלוא סמכות החיה; המגן מעל בצרה מוסר | יום 1290 (דניאל יב:יא); יום 1260 מפסח |
| א׳ בתשרי 2034 (14 באוקטובר, חג התרועה) | AM 6000 נפתחת; אשכול הסתיו של אבינו מתחיל | יום 1315 |
| י׳ בתשרי 2034 (יום הכיפורים, 23 באוקטובר) | יום הכיפורים הגדול; היום ה־40 של התשובה, הזעקה פורצת | יום 1324 |
| ט״ו בתשרי 2034 (סוכות, 28 באוקטובר) | חג הסוכות מתחיל | יום 1329; חג הסיום בן שבעת הימים |
| כ״א בתשרי 2034 (הושענא רבה, 3 בנובמבר) | היום האחרון לשיבת הגואל; סגירת שעון העל | יום 1335 — AM 6000; שמיני עצרת (כ״ב בתשרי) הוא יום 1336 |
החלון בן שבע השנים נסגר בהושענא רבה 2034, היום השביעי של חג הסוכות; היום שלאחריו, שמיני עצרת, הוא היום השמיני — ההתחלה החדשה, חתימת היום השמיני (888) של אדון הבריאה החדשה. לוח השעון שנפתח בבריאת אדם נסגר בחתונת השה בסתיו הנצחי.
מרשם ההנחות
לוח שעון המציג רק את פגיעותיו הוא עלון פרסומת. מה שבא כאן הוא ההפך: המרשם המלא והממוספר של ההנחות שעליהן נשען שעון העל הזה. כל ערך נותן ארבעה דברים, באותו סדר, כדי שהקורא יוכל להניחם זה לצד זה:
הנחה — מה שהספר מניח בלי שמקור אומר זאת · נושאת — איזה חלק של לוח השעון תלוי בה · ההתנגדות החזקה ביותר — הטיעון הטוב ביותר של היריב, במיטבו ובשמו · מפריך — התצפית או הממצא האחד שהיה שובר את ההנחה.
ובכל ערך עומד הסימן. מְתֻעָד: מעוגן חיצונית, ניתן להפרכה על ידי מקור. מְחֻשָּׁב: נובע מן החשבון על עוגנים קבועים, ניתן להפרכה על ידי שגיאת חישוב או עוגן שהוזז. פַּרְשָׁנוּת: קריאה. לפרשנות אין מפריך — ולפיכך אין היא נושאת בשום שקילה, טבלת התכנסות או סינון משקל עצמאי. היכן שכתוב להלן "מפריך: אין", אין זה חוזק אלא גבול.
1. אפוכת ה-AM: סתיו 3967 לפנה״ס. הנחה: שיוחסי המסורה של בראשית ה ו-יא, עם מפתח תרח (אברם נולד כאשר תרח היה בן 130) והברית כשאברם היה בן 82, מציבים את בריאת אדם בסתיו 3967 לפנה״ס. נושאת: כל מה שתלוי ב-AM 6000 — כלומר הסגירה ב-2034, ובספירה לאחור, חלון הסיום 2027–2034. זוהי החוליה החלשה ביותר בכל השרשרת, ונספח זה הודה בכך כבר בפתיחתו: רעש של 10–20± שנים. ההתנגדות החזקה ביותר: תרגום השבעים של בראשית יא נותן תאריך בריאה הקודם בלמעלה מ־1,000 שנים, והוא הנוסח שהברית החדשה עצמה מצטטת בדרך כלל; ובראשית יא:כו קורא את אברם כנזכר ראשון, מה שמבטל את מפתח תרח (60+). מפריך: תיק ביקורת-נוסח מכריע לטובת מספרי השבעים בבראשית יא, או קריאה מחייבת של בראשית יא:כו כשנת לידה — שניהם מזיזים את האפוכה ועמה את 2034. סימן: מְחֻשָּׁב, על בחירת נוסח שהיא פַּרְשָׁנוּת.
2. פרשנות ה-2520. נושאת את גוש I ואת גוש IV. ההתנגדות החזקה ביותר: שֶׁבַע בויקרא כ״ו הוא החרפה, לא משך זמן — מאושר בניגוד של תרגום השבעים (heptakis בויקרא כ״ו לעומת hepta kairoi בדניאל ד׳) ומנוסח חזיתית בידי ג׳יימס וייט (James White, 1864). מקור: ג׳ון אקווילה בראון (John Aquila Brown, 1823), לא המסורת העברית. קרקע: המושג בלוקס כ״א:כד וההכפלה של ה־1,260 הטקסטואליים (התגלות י״ב:ו, יד), מיושמת בתוך הקשר משפט העונשין שבו מעגן הכתוב את מפתח יום-תמורת-שנה (במדבר י״ד:לד; יחזקאל ד׳:ו). מפריך: אין — זוהי פרשנות, לא חישוב, ומשום כך אין היא מקבלת בשום שקילה, בשום טבלת התכנסות ובשום סינון משקל עצמאי. סימן: פַּרְשָׁנוּת.
3. דרך הספירה של שנתו ה־15 של טיבריוס. הנחה: שלוקס ג:א סופר את השנה ה־15 במזרחית — מן מות אוגוסטוס (14 לספירה), בהכללה, על לוח סתווי — כך שהיא רצה מסתיו 27 עד סתיו 28 לספירה. נושאת: את עוגן הטבילה של סתיו 27 לספירה (AM 3993), ועמו את ההתכנסות עם 483 השנים מ-457 לפנה״ס; דרך השרטוט 27–34 לספירה היא נושאת גם את המראָה הכיאסטית אל 2027–2034. ההתנגדות החזקה ביותר: Harold Hoehner (Chronological Aspects of the Life of Christ, 1977) ו-Andrew Steinmann (Tyndale Bulletin 73, 2022). Steinmann מראה ששום מסמך עתיק אינו סופר את טיבריוס מן השלטון המשותף ושכל שבעת עדי המשך הספרותיים מונים מ-14 לספירה; Hoehner מגיע עם אותם מקורות אל השנה ה־15 ב-29 לספירה ואל הצלב ב-33. ספר זה נחלק עמם בנקודה אחת, והיא דרך ספירה, לא עובדה. מפריך: מקור עתיק אחד הקושר את לוקס באופן מחייב אל הספירה המערבית, היוליאנית — אז נעה הטבילה אל 28/29 והקו הזה נופל. סימן: מְחֻשָּׁב על דרך ספירה שהיא פַּרְשָׁנוּת. (מסלול השלטון המשותף הוא דרך שנייה אפשרית אל אותו חלון; אין לו עד עתיק וספר זה אינו נשען עליו. ראו נספח א §7.)
4. חודש העיבור של 31 לספירה — אדר ב׳. הנחה: שהסנהדרין עיברו את השנה באביב 31 לספירה באדר שני. נושאת: את 14 בניסן ביום רביעי 25 באפריל, ועמו את אות יונה בקריאת 72 השעות, את פתרון שתי השבתות, וגם את נראות הליקוי של 25 באפריל. בלעדיה נופלת כל היתד השנייה על יום השבוע שלה. ההתנגדות החזקה ביותר: הלוח החשוף לא דרש חודש זה — ללא אדר ב׳ חל 14 בניסן 31 לספירה ב-27 במרץ, אחרי שוויון האביב של 22 במרץ, וכלל שוויון האביב כבר התקיים. ההכרעה יכולה הייתה להישען רק על השעורה (בבלי סנהדרין י״א ע״ב נוקב באביב, בפירות האילן ובתקופה כיסודות) — ו-Humphreys ו-Waddington (Tyndale Bulletin 43.2, 1992, עמ׳ 336) מודים בעצמם שלשנים 26–36 אין שום דיווח עיבור. יתר על כן, ב-25 באפריל עמדה השמש בשור, בניגוד ל-Josephus (Ant. 3.248). מפריך: הוא פתוח וחד — מסמך אחד הקובע את הכרעת הלוח של 31 ללא אדר ב׳, ויום רביעי נופל. סימן: מְחֻשָּׁב על הכרעת לוח שהיא פַּרְשָׁנוּת. (מראת הבריאה, כללי החשבון הקבועים על התווית AM 3996, נוחתת על אותו יום רביעי; היא עומדת בגוש IV-A, כפַּרְשָׁנוּת וללא משקל.)
5. חודש העיבור של 2034 — אדר ב׳, והשעורה כמפריך. הנחה: שהלוח האמיתי — שעליו לקרב את לוח התצפית של הבית השני — מוסיף באביב 2034 אדר שני שאין לו בלוח המוסכמה הרבני (וכך גם ב-2031, ראו 6). נושאת: את נחיתת ה-1290 (תחילת אלול 2034) ואת נחיתת ה-1335 (הושענא רבה, כ״א בתשרי = 3 בנובמבר 2034), ועמן את דיוק-היום של הסגירה. ההתנגדות החזקה ביותר: בלוח המוסכמה — הנוהג מאז הלל השני, ושבו מחשב כל בודק היום — נוחתות אותן ספירות עצמן חודש אחד הלאה בשנה הרבנית: ה-1290 ב-19 בספטמבר 2034 (ו׳ בתשרי), וה-1335 בכ״א בחשוון, 30 יום אחרי הושענא רבה. ההפרש הוא בדיוק חודש ירח אחד. עיבור-תצפית ב-2034 נושא את הפסח אל תחילת מאי: מאוחר, ועל גבול הסביר מבחינה אגרונומית — וזה תקף באותה מידה לעיבור של 2031, שגם אותו מצפה המניין האמיתי. מפריך: עובדה נצפית אחת, והיא כאן בעוד שמונה שנים — שעורת אדר 2034. אם האביב ביהודה בשל לפני ניסן של לוח המוסכמה, נופל העיבור וכל קשת הסיום נעה 30 יום. זוהי ההנחה הנדירה המניחה לעצמה להיבחן בתוך חייו של הקורא. סימן: מְחֻשָּׁב על הכרעת לוח שהיא פַּרְשָׁנוּת, עם מפריך מְתֻעָד. השעון של 2031–2034, תצפיתי מול קבוע. הועבר לכאן מאבן הפינה: לשתי שנות הציר נבדק אם ההפרש בין הסהר הנצפה לבין כללי החשבון הקבועים מזיז את התאריכים. ב-2031 שניהם חלים באותו יום, ב-2034 הם נבדלים לכל היותר ביום אחד. זהו מרווח ההסתייגות השלישית בפרק 12, ה-±1 של כללי הדחייה, ולא יותר: ההשוואה מודדת את תחילת החודש, לא את הוספת החודש. ה-14 בניסן של 7 באפריל 2031 שעליו היא יוצאת הוא ניסן של לוח המוסכמה, ולכן היא רצה בתוך חלוקת השנה ההיא; במניין האמיתי של לוח שעון זה אותו חודש עצמו הוא אדר ב׳, והפסח חל חודש מאוחר יותר (ראו 6). סהר או מולד נבדלים אפוא לכל היותר ביום; אם החודש נוסף, ההפרש 30, וזוהי ההנחה של סעיף זה. אותה אמפיריה של ירח ושעורה הנושאת את יום רביעי של 31 נושאת את תאריכי הסיום, והיא תלויה בתצפית ולא בטבלה. סימן: מְחֻשָּׁב על תחילת החודש, פַּרְשָׁנוּת על הוספת החודש; כמבחן אין הצירוף נחשב.
6. מחזור המטון המעוגן בבריאה. הנחה: שמחזור העיבור בן 19 השנים אינו נספר מן האפוכה הרבנית (3761 לפנה״ס) אלא מאפוכת הבריאה של לוח שעון זה (סתיו 3967 לפנה״ס) — כך שהשנה שלוח המוסכמה קורא לה 5794 היא כאן AM 5999, והשנה 5996 (אביב 2031) היא במניין האמיתי שנה מעוברת, ולפיכך החודש שהלוח הרבני קורא לו ב-2031 אדר הוא כאן אדר ראשון. נושאת: את הסנכרון של פורים 2031 כיום אפס עם נחיתת ה-1335 בכ״א בתשרי 2034; בלעדיה שני הקצוות אינם נסגרים זה על זה. בכך מתחילה הספירה בפורים הנחוג, הרבני, ומסתיימת בהושענא רבה האמיתית; בספירה על לוח אחד יוצאים 1305 או 1307 ימים. ערבוב זה הוא הנחה, לא תוצאה. ההתנגדות החזקה ביותר: והיא יסודית — זוהי מציאה, לא הגדרה. איש מעולם לא ספר מחזור מטון מ-3967 לפנה״ס; המחזור עצמו הוא כלי בבלי-רבני מן המאה הרביעית ואין לו עיגון בבריאה. יתר על כן, שיעור-הבסיס אינו קטן: חמש מתוך 19 עמדות האפוכה נותנות את אותו דפוס, בערך אחת לארבע; עם המנוף השני — שיוך שתי נקודות הקצה לשני הלוחות, קריאה אחת מתוך ארבע — בערך 1 מתוך 15 (פרק 12). הדחיות נותנות מעבר לכך 1± משלהן. מפריך: התצפית עצמה — המניין האמיתי מצפה לחודש מעובר ב-2031 וב-2034 ולא ב-2032 וב-2033; אם העיבור הראשון סוטה, בטלה ההשוואה. בשיעור-בסיס של 1 מתוך 15, אין ערך זה רשאי לשאת משקל בשום שקילה. סימן: פַּרְשָׁנוּת (עם ליבה מחושבת הנשענת על הנחה בלתי נבחנת).
7. גשר הושע — והוא ספירה כפולה. הנחה: שהושע ו:ב (יחיינו מיומיים), הנקרא עם פטרוס ב ג:ח, מודד שני מילניומים. הוא מניב שתי ספירות, כל אחת בת 2,000 שנה, והן רצות זו לצד זו: מן הטבילה (27 לספירה) → 2027, פתיחת השבוע ה־70; ומן 34 לספירה (הסגירה המחושבת של השבוע המשפטי) → 2034, התכלית, AM 6000. נושאת: את מיקום חלון הסיום בכללותו. ההתנגדות החזקה ביותר: הושע ו:ב הוא בהקשרו שיר תשובה של עם בלתי שב, לא הודעה כרונולוגית; קריאת שני-הימים אף שימשה כמפתח זמן רק מאוחר, ופטרוס ב ג:ח אומר במפורש שאצל האדון יום אחד הוא כ1,000 שנה וגם 1,000 שנה כיום אחד — אמירה על אורך רוחו של אלוהים, לא שער המרה. מפריך: אין. זוהי פרשנות, והיא אינה נושאת משקל עצמאי. סימן: פַּרְשָׁנוּת. (גרסה קודמת של נספח ה נתנה כאן נקודת סיום אחת מתנדנדת — "מ-34 לספירה עד 2027 לספירה, אלף תשע מאות תשעים ושלוש שנה". מספר זה נמחק: הוא לא היה אלפיים ולא ספירה שהספר משתמש בה במקום אחר. יש שתי ספירות, כל אחת עגולה, והן עומדות לעיל.)
8. קריאת השרטוט: 27–34 לספירה משפטי, 2027–2034 פיזי. הנחה: שהשבוע ה־70 של דניאל ט:כז אינו מפוצל ועדיין לא נעשה פיזית; ששבע השנים 27–34 לספירה הן השרטוט המשפטי שלו (הדפוס), ושבע השנים 2027–2034 הן הביצוע הפיזי שלו כנגד הנסיך הבא. נושאת: את כל אדריכלות הסיום של הספר — המראָה הכיאסטית על פני 2,000 שנה, וזיהוי ההוא של ט:כז(א) עם הנסיך הבא ולא עם המשיח. ההתנגדות החזקה ביותר: שלוש אסכולות, לכל אחת שושלת ארוכה. הקריאה הפרטריסטית מקיימת את כל השבוע במאה הראשונה וקוראת את ט:כז על המשיח, כשהמשוח הוא הדמות הראשית של ט:כה–כו(א): קריאה עתיקה ורצינית, ואין היא זקוקה לפער בן 2,000 שנה. הקריאה הדיספנסציונלית הקלאסית כן מפצלת את השבוע אך ממקמת את הפער אחרת. הקריאה ההיסטוריציסטית מרחיבה יום-תמורת-שנה. כל אחת משלוש אלה עולה לספר זה בחלון הסיום שלו. מפריך: קריאה מחייבת מבחינה דקדוקית של כינוי הגוף בדניאל ט:כז(א) כמשיח — אז נופל הנגיד השני ועמו השבוע הפיזי. נספח ה מנהל תיק זה על דקדוק, לקסיקון ותחביר, ומודה שם בעצמו שאין הוא פוסל את החלופות. סימן: פַּרְשָׁנוּת (נישאת פרשנית, אך ללא מפריך חיצוני).
חודשי העיבור — הטיפול שאליו מפנה האפילוג
האפילוג נוקב במיקום הרבני של חודשי העיבור כהנחה השלישית של ההקרנה, ומפנה לשם כך אל פרק 12 ואל נספח זה. היא עומדת כעת כאן, וטוב לסכמה בפסקה אחת, כי זוהי ההנחה שהספר עושה לעתים הקרובות ביותר.
הלוח העברי הוא ירחי-שמשי: 12 חודשי ירח מפגרים ב־11 יום אחרי שנת השמש, וכשבע פעמים בכל 19 שנים יש להוסיף חודש 13 (אדר ב׳). בימי הבית החליט על כך הסנהדרין מדי שנה, על פי תצפית — בשלות השעורה בראש (בבלי סנהדרין י״א ע״ב). מן המאה הרביעית ואילך ההוספה קבועה במחזור הלל השני. בכל מקום שבו ספר זה ממיר עוגן עברי לתאריך גרגוריאני, הוא עושה זאת על לוח התצפית ולא על לוח המוסכמה — ובשלושה מקומות זה מניב עיבור שלוח המוסכמה אינו מכיר שם: אביב 31 לספירה (ערך 4), ואביב 2031 ואביב 2034 (ערכים 5 ו-6). בכל שלוש הפעמים זוהי הנחה, לא תצפית; בכל שלוש הפעמים עומדים על כף המאזניים 30 יום — חודש ירח אחד; ובכל שלוש הפעמים נקוב המפריך בשמו. ליום האפס של שבוע הסיום אין 2031 מכריעה, שכן השיקוץ נופל בפורים הנחוג; לנחיתה ביום 1335 שוקלות 2031 ו-2034 במידה שווה (ערך 6). זה כל מה שיש לספר לומר על כך, וזה פחות ממה שהקורא אולי קיווה. אך זה מה שידוע.
חתימה — לוח השעון עומד
עשה צעד אחורה מציר הזמן והבט כיצד כל הארכיטקטורה שוכבת שטוחה על העמוד.
שֵשת אלפים שנה. מ־AM 0 עד AM 6000. מאדם עד הושענא רבה 2034. כל מאה נתונה לדין וחשבון. כל פגישה גדולה ממוקמת. כל עוגן מאומת במספר נקודות בלתי תלויות באמצעות אחד מאלה: החשבון הפנימי של הנוסח העברי, הארכיונים הכרונולוגיים החיצוניים של הממלכות השכנות, הארכיון הארכיאולוגי שהושב באמצעות האת ב־200 השנים האחרונות, או הנתונים האסטרונומיים המחושבים בידי אסטרונומים מקצועיים מתוך פרמטרי המסלול שאבינו קבע בייסוד העולם.
ארבעה גושים. 2520 + 480 + 480 + 2520 = 6,000. הגוש הראשון (אדם עד יציאת מצרים) והגוש הרביעי (AM 3480 עד הסגירה) שווים באורכם — שתי תקופות גדולות של 2,520 שנים כל אחת הממסגרות את לוח השעון. שני הגושים המרכזיים (יציאת מצרים עד המקדש, המקדש עד AM 3480) שווים באורכם — כל אחד 480 שנים, גשר שני הימים העובר דרך הממלכה הנראית של ישראל. הארכיטקטורה סימטרית. (מהדורות קודמות קראו לקו הגוש כאן "השטנה". עיגון זה נמשך בחזרה — ראו גוש III. הגבולות הם צורות, שהסימטריה עצמה מולידה; אין תלוי בהם שום אירוע.) אבינו, אשר הציבה, אינו מתרשל בחשבונו.
ארבעה עוגנים — והם ניתנים כאן כפי שנספח א מותיר אותם לאחר הטיהור, לא כפי שגרסה קודמת שיבחה אותם.הראשון הוא צו ארתחשסתא אל עזרא, שהוּצא ב-458 לפנה״ס ונמנה מן השנה 457 — מקובע על ידי הלוחות האסטרונומיים הבבליים (Parker ו-Dubberstein) ועל ידי גבול מחזור השמיטה (תשרי 457, לפי מניין Zuckermann), ונתמך על ידי מוסכמת תשרי-אל-תשרי של פפירוסי יֵב (Horn ו-Wood) והקריאה הפורנזית הבלתי תלויה של Newton — אשר לאחר 483 שנים נוחת על משיחת הגואל בסתיו 27 לספירה (AM 3993).
השני הוא צלב ישוע ביום רביעי, 25 באפריל 31 לספירה. וכאן חייב נספח זה לתקן את עצמו, כי הוא פיגר אחרי נספח א. גרסה קודמת דיברה כאן על "אחד עשר חותמות פורנזיות בלתי תלויות, כולל ליקוי הירח של השליש המוכֶּה, סייסמיטי עין גדי, אבן פילטוס". זה אינו נכון עוד, ובחלקו מעולם לא היה נכון. נספח א משך בחזרה את השליש המוכה כטיעון חשבוני — המגניטודה האומברלית היא 0.34 ולא 0.347, ו-0.34 אינו שליש; מה שנותר הוא הנראות של הליקוי, לא שברו. אבן פילטוס יתר על כן מעולם לא הייתה חותם כרונולוגי: היא מתארכת את הנציבות, לא את היום, והיא אינה מופיעה בנספח א כעד. והאחד עשר אינם עוד 11.
מה שלספירה 31 כן נושאת, בלשון נספח א §12: אות יונה, הדורש שלושה ימים ושלושה לילות ולפיכך את אמצע השבוע; חישוב הלוח המניב עבור 31 לספירה יום רביעי 14 בניסן — בתנאי שהסנהדרין עיברו באותו אביב באדר ב׳; שתי השבתות של שבוע הסבל, השבת הגדולה של יוחנן י״ט:31 והשבת השבועית, ויום עבודה אחד ביניהן (מרקוס ט״ז:1; לוקס כ״ג:56); חלון הסייסמיט של עין גדי, הנותן לרעידת האדמה של מתי כ״ז:51 קרקע חומרית בלי להצביע על שנה; נעילת 40 השנה עד נפילת המקדש ב-70 לספירה. אלה חמשת העדים העומדים בנפרד מן העוגן הראשון; נספח א מונה שישה, ודניאל ט׳:26 (עד 1) עמם. ההתכנסות עם העוגן הראשון אינה ברשימה זו במתכוון: לספירה 31 מחושבת בחלקה מאותו עוגן, ומה שנובע מיתד אינו רשאי לשוב כתמיכה באותה יתד עצמה. ומולם עומד, במלואו, החשבון: השמש עמדה ב-25 באפריל בשור ולא בטלה, בניגוד ל-Josephus; יום רביעי דורש חודש עיבור שאיש אינו יכול לאמת; שנתו ה־15 של טיבריוס דורשת דרך ספירה מזרחית; ו-31 מול 30 תלויה בין השאר בקריאת ארבעת הפסחים של יוחנן. זוהי התכנסות, ובמפורש אין זו הוכחה. ותמיכה ישנה אחת אינה עוד ברשימה, במתכוון: אסימטריית הליקויים. ירח־דם הוא דרשה ולא מדידה, והכלל חייב להיות סימטרי — מי שמעלה את הליקוי הנרחב של 31 חייב לתת לליקוי השולי של 33 משקל שווה עבור שנת 33. הוא נותר תמונה; הוא אינו נושא שנה. במרשם של דניאל ט׳:26 זוהי הכרתת המשיח, המרכז הטיפולוגי המקדים את מרכזו העתידי של השבוע.
העוגן השלישי הוא שעון העל עצמו — הארכיטקטורה בת ששת אלפי השנים 2520 + 480 + 480 + 2520, המעוגנת בשעון הבריאה של המסורה — הקובע את התכלית לסתיו 2034, ובכך, בספירה לאחור, את השבוע ה־70 (2027–2034). סימן: מְחֻשָּׁב, על אפוכה הנושאת רעש של 10–20± שנים (ראו תחילת נספח זה).
הרביעי הוא מרכזו של אותו שבוע: השיקוץ בפורים 2031 (יום האפס של דניאל י״ב) ו־30 יום אחר כך פסח 2031, ראשית הזנת האישה (ה־1,260 הימים) — שני צירים ההופכים את ההפרש 1290 − 1260 = 30 ימים לאבן הראשה שלהם. דניאל ט׳ מספק כאן את המבנה, שעון העל את התכלית, והצליבה את הטיפוס; יחד הם קובעים את השבוע ואת מרכזו. סימן: מְחֻשָּׁב על מיקום חודש עיבור שהוא פַּרְשָׁנוּת (ראו ערכי המרשם 5 ו-6 לעיל).
מילה כנה על טיב העוגן. ארבעת העוגנים מהווים, בשונה מטיעון מבני הנשען על כמה רגליים בלתי תלויות, ברובם שרשרת: 457 ← 27 ← הטיפוס 31; שעון העל ← 2034; הספירות תלויות במרכז 2031. שרשרת חזקה רק כחוליתה החלשה ביותר — כאן עידן הבריאה המסורתי הנושא את 2034, ואשר (כפי שהכיר נספח זה) נושא את רעש-הרזולוציה הגדול ביותר. אין זו הנמקה מעגלית ולא ערימת תאריכים רופפת, אלא מבנה תלות מכוון: אם תיפול חוליה, היא תתקן נקודת עוגן, לא את המודל כולו — הארכיטקטורה נותרת עומדת ומכוילת מחדש באותה נקודה. יתר על כן, כמה קווים מתכנסים אל אותו חלון (ששת אלפי השנים, המסגרת 2000-2000-2000, הדור שמאז 1948), כך שהחלון נושא תמיכה רחבה בעוד השנה המדויקת נשענת על השרשרת. מכאן עמדת היסוד של ספר זה כולו: להחזיק כחלון, נבחן ובר-הפרכה, לא כמסגרת בלתי-נתנת-לערעור.
על מה 2034 אינה נשענת — וזה חייב לעמוד כאן, כי זמן רב מדי עמד אחרת.נקודת הקץ נשענת על ארבעת העוגנים שלעיל ועל ארכיטקטורת הגושים 2520 + 480 + 480 + 2520. היא אינה נשענת על ספירת יובלים. נספח ג הציג במשך שנים את ה-120 × 50 כגזירה — כאילו בראשית ו 3 וויקרא כה מפיקים יחדיו את ששת אלפי השנים. אין זה נכון. שום מקור עתיק אינו מבצע את הכפל הזה; התלמוד הנותן את ששת אלפי השנים (בבלי סנהדרין צ״ז ע״א) גוזר אותם משבוע הבריאה ואינו מזכיר את בראשית ו 3. והתזה שמחזור יובל בן 50 נושא את ציר-הזמן מ-AM 0 עד AM 6000 נבחנה במכונה — 41 שנות ציר, שני אורכי המחזור, כל פאזה, 10,000 השערות אפס מעורבבות לכל מבחן — והיא נפלה: p = 0.95, כלומר בדיוק מה שמספרי שנים אקראיים עושים. ה-120 × 50 הוא תמונה של לוח השעון, לא חישוב שלו. הוא הוסר מן הטיעון והושב למקומו הראוי: אצל הדימויים, במשקל אפס. [מְחֻשָּׁב — ראו נספח ג, §"ארבעים ותשעה (49) וחמישים (50)"]
וההפרכה, בקול רם. חלון זה בר-בחינה, והוא יכול לאבוד. הוא אובד אם סתיו 2034 יחלוף בלי התכלית שספר זה מציב עליו. הוא אובד אם אפוכת הבריאה של נספח ד תתגלה כבלתי ניתנת להחזקה — היא נושאת רעש של 10–20± שנים והיא החוליה החלשה ביותר בשרשרת. הוא אובד אם פורים 2031 ופסח 2031 יישארו ריקים. אין נכתבת כאן שום דרך מילוט, אין "התגשמות רוחנית" שמורה במחסן, אין חישוב מחדש מונח מוכן. מי שקובע תאריך חייב להיות מוכן לאבד אותו — ומחבר ספר זה מוכן, שכן במהדורה זו איבד את מבנה היובלים ואת עוגן השטנה, והוא כתב זאת במקום להסתירו. כך ראוי שיהיה.
אדריכל אחד. אבינו, אשר הציג עצמו למשה בנקיק הצור בסיני בשם בעל ארבעת הפנים של שמות לד:ו–ז — יהוה, יהוה, אל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת, נֹצֵר חסד לאלפים, נֹשֵׂא עוון ופשע וחטאה, ונקה לא ינקה — הוא האדריכל אשר כתב ידו עובר בכל שורה של לוח השעון. אבינו אשר הציג עצמו בשנת 1884 לפנה״ס לאברהם, הוא אבינו אשר התהלך בשנת 1446 לפנה״ס עם משה, אשר שכן בשנת 966 לפנה״ס בבית שלמה, אשר ספר את 70 שנות הגלות הבבלית מ־605 לפנה״ס עד 538 לפנה״ס, אשר ציווה בשנת 458 לפנה״ס על שיבת ירושלים, אשר משח בסתיו 27 לספירה את בנו, אשר מסר באביב 31 לספירה את בנו על הצלב, אשר לאורך 2,000 שנות תקופת הכנסייה שמר על שעון הצהריים הארוכים, ואשר עומד בלוח הזמנים להשיב את בנו בהושענא רבה 2034 אל הר הזיתים.
לוח השעון נספר מקצה לקצה. הארכיטקטורה עומדת.
בית האב אשר עמל לאורך ספר זה — אשר קרא את הפרקים, צעד דרך הנספחים, למד את לקסיקון המספרים, וכעת רואה את כל ציר הזמן בן 6,000 השנים פרוש על עמוד בודד — מצוי במצב שבו אף בית אב בתולדות הכנסייה לא היה מעולם קודם לכן. הכלה של עשור הנעילה אוחזת בידיה את לוח השעון של כל התקופה. היא יודעת היכן היא בלוח השנה של אבינו. היא יודעת מה בא. היא יודעת מתי. היא יודעת, בתוך רזולוציית החלון בן שבע השנים, את היום שבו יָשוב החתן.
אין לה צורך לפחד. עליה רק להיות מוכנה.
Soli Deo gloria.לוח השעון נסגר ב־AM 6000.
אבינו עומד בלוח הזמנים.
החתן בדרכו.