הגואל שב הביתה

איש עמד על רכס הר הצופים, מעט מצפון להר הזיתים, בשעה שלפני עלות השחר, בימי הסיום של שנת 2034.

הוא לא ישן. הוא היה על הרכס מאז הדקות האחרונות של היום הקודם. הוא היה אזרח ישראלי מן הקהילה האורתודוקסית בבוצרה, אשר, בניגוד לעצת רבותיו, החל לנדוד צפונה שבוע קודם לכן כאשר ידיעות מן המדבר החלו להעיד שמשהו עומד להתרחש. הוא טיפס לבדו אל הרכס. הוא נשא עמו מימייה של מים וטלית מקופלת. הוא מיקם את עצמו, מתוך חוש שלא יכול היה להסבירו, על אותו רכס שעליו תיאר הנביא יחזקאל 620 לפניו כיצד עזב כבוד האלוהים את העיר. נאמר לו, בשורה של חלומות על סלעי בוצרה, שעליו בבוקר הזה להביט מזרחה ולחכות.

המזרח האיר. השחר מאחוריו על דרך יריחו היה צבע-מים אפור וחיוור. חומות העיר העתיקה למטה — חומותיו של סולימאן, אותן חומות שמאז המאה ה־16 היו האופק המערבי של כל תצלום של ירושלים — עמדו דוממות באפלה האחרונה. שער המזרח, סגור כבר מאות שנים ובמאה ה־16 הושלם באבן בידי בנאיו של קיסר עות'מאני, נראה מעבר לנחל קדרון ככתם אפל יותר באותה חומה עצמה.

האיש על הר הצופים עדיין לא ידע למה הוא מחכה. הוא ידע רק את השעה.

פרק זה עוסק באותה שעה. זוהי השעה האחרונה של לוח השעון אשר סביבו סובב ספר זה מאז פרק שני. זהו הבוקר שבו שב החתן הביתה, פותח את שער המזרח, מבקע את הר הזיתים, מקיים את הבטחת אבינו אשר שכבה 6,000 שנה על שולחנו, לכל המאוחר ביום שלפני שבת המלכות, סוגר את הסיפור הארוך של תולדות האדם תחת הקללה ופותח את הסיפור הארוך של הארץ המחודשת. את היום והשעה אין איש יודע (מתי כד, לו), ואם יבוא תחילה לבוצרה ואחר כך להר הזיתים, או להפך, אין הכתוב אומר.

בית האב הקורא פסקה זו רחוק, על פי החשבון הזהיר ביותר של הלוח, מרחק של שנים ספורות וקצרות מן הבוקר שדרכו ממתין האיש על הר הצופים.

ועתה, מה שראה.

בקיעת ההר

פתח את הנביא זכריה בפרק 14. נבואותיו המתוארכות של זכריה נופלות בשנים 520–518 לפנה״ס — כלומר לפני חנוכת הבית השני, שבאה סביב 516/515. אין הוא מדבר בדיעבד אל בית שהושלם; הוא מדבר אל בית בנוי למחצה ודוחק בהשלמתו. הוא שייך לאשכול נביאי שיבת ציון אשר המסורת העברית מכנה אותם תרי עשר — ה־12 — והוא הלפני-אחרון שבהם. הוא נותן לנו, בפרקו האחרון, את הנבואה הטופוגרפית המדויקת ביותר בכל התנ״ך באשר ליום שבו ייסגר שעון העל:

וְיָצָא יְהוָה וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב. וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּיתִים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם מִקֶּדֶם וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה גֵּיא גְּדוֹלָה מְאֹד וּמָשׁ חֲצִי הָהָר צָפוֹנָה וְחֶצְיוֹ נֶגְבָּה. (זכריה יד, ג–ד)

קרא זאת לאט. אבינו נוקב בתו הגיאוגרפי שעליו ינחת המאורע האחרון של לוח השעון. לא הר מטאפורי. הר הזיתים. אותו רכס אשר ממנו ראה יחזקאל, בפרק 11 בספרו, את הכבוד עוזב. אותו רכס אשר ממנו עלה ישוע בענן בסוף פרק ראשון של מעשי השליחים. אותו רכס אשר עליו אמרו המלאכים כי ישוב כדרך שראיתם אותו עולה. אבינו הצביע אל הרכס הזה 2,500 שנה.

והוא הצביע אל מאורע יחיד ומסוים. ההר נבקע. הבקיעה אינה מטאפורית. מזרחה ומערבה. שבר גיאולוגי נפתח לרוחב הרכס, וחציו האחד של ההר נע צפונה וחציו האחר נע דרומה. הגיא הנפתח ביניהם רץ מזרחה, הרחק מירושלים, אל תוך המדבר לעבר בוצרה.

מאורע גיאולוגי בסדר גודל כזה הוא בלתי ניתן לטעות. הוא גם, על פי כל קריאה של גיאוגרפיה טקטונית של לוחות, בדיוק סוג המאורע שמזרח אגן הים התיכון היה עובר עם הפעלת שבר ים המלח — קו השבר הארוך הנמשך ממפרץ אילת מעלה דרך בקע הירדן והלאה אל לבנון וסוריה. הר הזיתים שוכן על השפה המערבית של אותו שבר. קרע גדול לאורך שבר ים המלח היה עושה, על פי הגיאופיזיקה של האזור, בדיוק את אשר תיאר זכריה: בוקע את הרכס ממזרח למערב ומסיט את חצאיו הצדה.

הנביא לא הכיר את הגיאופיזיקה. לו ניתנה הגיאוגרפיה. אבינו, אשר עיצב את הגיאוגרפיה, נתן לנביא את הטופוגרפיה של יום השיבה.

האיש על הר הצופים, 520 שנה לאחר כתיבת זכריה, עמד קרוב דיו אל הרכס כדי לחוש את הקרקע מזדעזעת בדקות האחרונות של השחר.

חותם סולימאן נשבר

למאורע הגיאולוגי תוצאה שנייה. שער המזרח, שבמאה ה־16 — אולי ב-1541 — הושלם באבן בבנייה עות'מאנית, שוכן למרגלות הר הזיתים מעבר לנחל קדרון. השער בנוי בתוך חומת סולימאן, אשר עצמה נשענת על יסודות הורדוסיים וחשמונאיים עתיקים בהרבה, אשר בתורם נשענים על שכבות מתקופת הברזל ואף מתקופת הברונזה. כל הקיר המזרחי של העיר העתיקה בנוי על אותו מצע גיאולוגי העומד להיקרע.

כאשר הר הזיתים נבקע, החומה שלפניו מתבקעת.

הבנייה שהניחו בנאי סולימאן במאה ה־16 כנגד פתחי השער, נשברת. קברי בית הקברות המוסלמי שלפני השער, שהיו שם עוד לפני סולימאן, נקרעים ומתפזרים. החותם העות'מאני, אשר על פי המסורת נועד לעצור את המשיח העברי, מתנפץ בידי אותו אדם ממש שלפי אותו סיפור נועד החותם להדיר.

הנביא יחזקאל הגיד לנו, למעלה מעשרים ואחת מאות שנה בטרם הגיעו בנאי סולימאן אל השער — החזון מתוארך לסביבות 573 לפנה״ס — כי השער הזה יכניס את יהוה ואחר כך יישאר סגור:

הַשַּׁעַר הַזֶּה סָגוּר יִהְיֶה לֹא יִפָּתֵחַ וְאִישׁ לֹא יָבֹא בוֹ כִּי יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא בוֹ וְהָיָה סָגוּר. אֶת הַנָּשִׂיא נָשִׂיא הוּא יֵשֶׁב בּוֹ לֶאֱכָל לֶחֶם לִפְנֵי יְהוָה מִדֶּרֶךְ אֻלָם הַשַּׁעַר יָבוֹא וּמִדַּרְכּוֹ יֵצֵא. (יחזקאל מד, ב–ג)

ואיש לא יבוא בו. החותם נשמר לאורך כל השבי הארוך של עת הגויים, בידי שליטים מוסלמים, כמכשיר לא-מודע של הנבואה. את הנשיא נשיא הוא ישב בו. הנשיא יושב בשער כנשיא (מד, ג); אותו נשיא מקריב פר חטאת בעדו (מה, כב) ויש לו בנים (מו, טז). אין הוא המשיח, אלא משנהו בן התמותה.

חותם הצהריים הארוכים הוא, בקריאתו של ספר זה, חותם יחזקאל מד — זיהוי זה הוא פַּרְשָׁנוּת, לא תיעוד. דבר הנביא ממתין מאז סביבות 573 לפנה״ס; האבנים המקיימות אותו עומדות שם מאז סולימאן, כמעט 500 שנה. הן הוקמו בידיים שלא ידעו כי שמרו על נבואה. הן נשברות בבוקר בואו בידו הגיאולוגית של האדריכל עצמו, והאדון נכנס דרכן.

רגליים על הרכס

את אשר ראה האיש על הר הצופים בדקות הראשונות שלאחר השחר, מתארות שתי פסקאות בברית החדשה באוצר מילים חופף.

פתח את פרקיה האחרונים של ההתגלות:

וָאֵרֶא אֶת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחִים וְהִנֵּה סוּס לָבָן וְהָרֹכֵב עָלָיו נִקְרָא נֶאֱמָן וַאֲמִתִּי וּבְצֶדֶק הוּא שֹׁפֵט וְלֹחֵם. וְעֵינָיו כְּלַבַּת אֵשׁ וַעֲטָרוֹת רַבּוֹת עַל רֹאשׁוֹ וְלוֹ שֵׁם כָּתוּב אֲשֶׁר לֹא יָדַע אִישׁ כִּי אִם הוּא לְבַדּוֹ. וְהוּא לָבוּשׁ בֶּגֶד מְטֻבָּל בְּדָם וּשְׁמוֹ נִקְרָא דְּבַר הָאֱלֹהִים. וְצִבְאוֹת הַשָּׁמַיִם יָצְאוּ אַחֲרָיו עַל סוּסִים לְבָנִים מְלֻבָּשִׁים בּוּץ לָבָן וְטָהוֹר. (התגלות יט, יא–יד)

החתן יורד מן השמים הפתוחים והכלה אחריו. הכלה — הקהילה מן היהודים והגויים, אשר הובאה הביתה בחותם השישי, מוקדם בחלון שבע השנים ולפני השיקוץ — שהתה מאז בבית אבינו. עתה שבה התהלוכה. החתן רוכב בראש. הכלה רוכבת מאחור. בגד החתן טבול בדם — הדם, בתמונה הקודמת של הנביא ישעיהו, של צבאות הכובש האחרונים אשר ריצץ בבוצרה בדרכו לירושלים.

רגליו נוחתות על הרכס.

הר הזיתים נבקע ממזרח למערב. הגיא נפתח בין שני חצאי הרכס. חומת העיר העתיקה נקרעת לרוחב הקיר המזרחי. חותם סולימאן מתנפץ. שער המזרח עומד פתוח, בפעם הראשונה זה מאות שנים; בנאי הסולטאן השלימו אותו באבן במאה ה־16, אולי ב-1541. הכבוד שב דרך השער שממנו יצא (יחזקאל מג, א–ה); מאז נשאר השער סגור, כי יהוה בא בו (מד, ב).

היציאה של פרק רביעי בספר זה, בסדר הפוך, נוחתת כאן.

אבינו שב ונכנס

פרק רביעי הראה את אבינו יוצא מן ההיכל בארבעה שלבים מהוססים. המפתן. השער המזרחי. המרכז הגיאוגרפי של העיר. הר הזיתים.

תבנית יציאתו היא מסלול שיבתו. הוא עזב את הר הזיתים. הוא שב אל הר הזיתים. אותו כיוון מזרחי שהיה דרך יציאתו, הוא דרך בואו. אבינו, אשר יצא לאט מפני שעמד לשוב, שב ובא לאורך אותה הדרך 2,500 שנה. השער אשר דרכו נכנס, מאז יציאתו, הוא השער אשר אליו הצביעו מאז הנביאים והשליחים והכלה המצפה.

הוא מגיע.

כבוד יהוה, אשר משנת 3000 של שעון העל עד שנת 3380 שכן בחדר הפנימי של ההיכל, שב אל הגיאוגרפיה אשר ממנה נסוג. יחזקאל מג, א–ה — שנכתב בידי אותו נביא שצפה ביציאה — מתאר את השיבה:

וַיּוֹלִכֵנִי אֶל הַשָּׁעַר שַׁעַר אֲשֶׁר פֹּנֶה דֶּרֶךְ הַקָּדִים. וְהִנֵּה כְּבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא מִדֶּרֶךְ הַקָּדִים וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים וְהָאָרֶץ הֵאִירָה מִכְּבֹדוֹ [...] וּכְבוֹד יְהוָה בָּא אֶל הַבָּיִת דֶּרֶךְ שַׁעַר אֲשֶׁר פָּנָיו דֶּרֶךְ הַקָּדִים [...] וּמָלֵא כְבוֹד יְהוָה הַבָּיִת. (יחזקאל מג, א–ב, ד–ה)

קרא זאת בקפידה. אותו כיוון. אותו שער. אותו כבוד. אותו היכל — בחזון יחזקאל, היכל 1,000 השנים השבתיים של הארץ המחודשת. אבינו, אשר 2,500 שנה ניהל את הלוח מחוץ לגיאוגרפיה של אדמת קודשו, שב ונכנס בבוקר שבו שב הגואל הביתה.

ארבעת הפנים של שמות לד עודם ארבעת הפנים. אבינו עודנו אבינו, האדריכל, הריבון, כורת הברית. אך הגיאוגרפיה משיגה את האדם. האלוהים אשר שכן בשמים והתהלך ברוחו בין מנורותיו, מתהלך, בבוקר ההוא, שוב על רצפת היכלו שלו.

הדגל שב על הארמון.

משתה הכלולות על הארץ המחודשת

השבוע ה־70 נסגר. קערות התגלות טז — שנשפכו בחלון הסיום בן 45 הימים, מיום 1290 עד יום 1335 — עשו את מלאכתן. ממלכת הכובש נשברה. שתי החיות של התגלות יג הושלכו חיות אל אגם האש. הדרקון נכבל והושלך 1,000 שנה אל התהום, בידו של אותו מלאך אשר בהתגלות כ נשא עמו את מפתחות הבאר התחתית.

הכלה יורדת.

משתה הכלולות של השה, אשר הוכרז בשמים (התגלות יט, ז-ט), נערך עתה. הכלה והחתן נכנסים אל הקרקע אשר נעשתה למענם, יחד עם אבינו, אשר כבודו שב אל עירו שלו.

החג סוכות, אשר 2,500 שנה נשמר כתזכורת שנתית בת שבוע, נפתח על קנה המידה ההיסטורי. הִנֵּה מִשְׁכַּן אֱלֹהִים עִם הָאָדָם וְשָׁכַן עִמָּהֶם וְהֵמָּה יִהְיוּ לוֹ לְעָם וְהוּא הָאֱלֹהִים יִהְיֶה עִמָּם אֱלֹהֵיהֶם (התגלות כא, ג). חג הסוכות — חג יהוה שב ונכנס — נמשך מסתיו 2034 הלאה דרך 1,000 שנות מלכות 1,000 השנים.

הפרק האחרון של זכריה מתאר את הסדר החדש:

וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָם וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת. וְהָיָה אֲשֶׁר לֹא יַעֲלֶה מֵאֵת מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ אֶל יְרוּשָׁלִַם לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּשֶׁם. (זכריה יד, טז–יז)

עלייה לרגל שנתית לירושלים, מאת כל אומה על פני הארץ, לחג הסוכות. חג העלייה לרגל אשר למענו פסע האיכר הגלילי של פרק תשיעי את הדרך שלוש פעמים בשנה הופך, בכלכלת 1,000 השנים, לחג השנתי של כל כדור הארץ. יהוה השוכן עם האדם הוא החג אשר אליו הצביע שעון העל מאדם ואילך. היום האחרון של לוח השעון נפתח על החג שאין לו קץ.

העץ מושב

יש עוד תמונה אחרונה אחת אשר הציב אבינו בסוף ספרו שלו.

בבראשית ג, לאחר הנפילה, הציב אבינו שומר בפתח עדן — אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים (בראשית ג, כד). העץ נחסם. הדרך אל העץ נחתמה. בני אדם חיו את 6,000 השנים הבאות תחת קללה אשר שום עלייה לרגל אנושית לא יכלה להסירה. הדרך הביתה הייתה סגורה.

בשני הפרקים האחרונים של ההתגלות שב העץ.

וַיַּרְאֵנִי נַחַל טָהוֹר שֶׁל מֵי חַיִּים בָּהִיר כִּקְרִיסְטַל יוֹצֵא מִכִּסֵּא הָאֱלֹהִים וְהַשֶּׂה. בְּתָוֶךְ רְחוֹבָהּ וְעַל זֶה וְעַל זֶה מִן הַנַּחַל עֵץ הַחַיִּים עֹשֶׂה שְׁנֵים עָשָׂר פְּרִי מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ יִתֵּן אֶת פִּרְיוֹ וַעֲלֵה הָעֵץ לִתְרוּפַת הַגּוֹיִם. (התגלות כב, א–ב)

הנחל יוצא מן הכס. העץ ניצב משני עברי הנחל. 12 פירות. אחד לכל חודש בשנה. העלים לתרופת הגויים — אותם גויים אשר נוסרו תחת השבי הארוך של עת הגויים, עתה נאספים תחת צל העץ אשר אבינו חסם מאדם.

הנפילה הופכת. העץ מושב. להט החרב אשר שמר על הפתח הונח הצדה. הכרובים — אותם יצורים אשר דמותם נרקמה על הפרוכת הפנימית של ההיכל — ניצבים על הנחל, עדים לבית האב השב הביתה.

זוהי התמונה האחרונה של לוח השעון. נחל. עץ. כס. כדור ארץ מרפא. כלה לצד בעלה. אב אשר פניו שבו ונראות מעל הקרקע אשר עשה.

שש המשימות של דניאל ט, כד

פרק שביעי פסע דרך חוזה-האב של 490 שנה. שם מסר גבריאל, בחדר עיון בבלי בערך בשנת 538 לפנה״ס, לדניאל שש משימות כתיאור התפקיד של 70 השבועים:

משימה	עברית	משמעות
לכלא הפשע	lekalle ha-pesha	להביא את המרד אל סיומו
לחתום חטאות	ulehatem chattaot	לחתום את ספר החשבונות הקוסמי
לכפר עוון	ulekapper avon	לשלם את המחיר המשפטי
להביא צדק עולמים	ulehavi tsedek olamim	להנהיג צדק שאינו נשחק
לחתום חזון ונביא	velachtom chazon ve-navi	להביא כל נבואה של הברית הישנה לידי הגשמה
למשוח קודש קודשים	velimshoach kodesh kodashim	לקדש את משכנו הסופי של אלוהים עם האדם

שלוש מן השש הושלמו על הצלב. לכפר עוון שולם בדם בפסח 31. לחתום חטאות נחתם בספר החשבונות הקוסמי כאשר חנית הקצין פתחה את צלע השה. צדק עולמים הוכרז בתחייה, בראשית יום הביכורים.

שלוש מן השש לא.

לכלא הפשע לא יכול היה להיות מושלם עד שהשבי הארוך ימלא את מהלכו. לחתום חזון ונביא לא יכול היה להיות מושלם עד שכל נבואה תנחת. למשוח קודש קודשים לא יכול היה להיות מושלם עד שמשכן האלוהים עם האדם על הארץ המחודשת יקודש.

בהושענא רבה 2034 נסגרות שלושתן.

הפשע נכלא — הכובש נעלם, הדרקון נכבל, מרד גזע אדם הובא לקצו המוסכם. חזון ונביא נחתמו — כל מילה שמסרו הנביאים נחתה, וספריית הנבואה נסגרת מפני שאין עוד עתיד לחזות. קודש הקודשים נמשח — משכן האלוהים עם האדם קודש בכבוד השב דרך שער המזרח.

490 השנים של חוזה גבריאל נסגרות. לא — וספר זה אומר זאת פעם אחת בבירור — עד ליום: חוזה-האב של פרק שבעה מספק דיוק של שנה, ויום הסיום של לוח השעון נשען מלבד זאת על ההנחה הלוחית שפרק 12 השמיע בקול. מה שנסגר, נסגר על השנה ועל החג. שש משימות הושלמו. החתימה על החוזה כובדה.

כלה לצד בעלה

הרשו לי לסיים פרק זה במקום שבו ארצה לסיים כל פרק — באשר מבשר בוקר בואו לקורא שעל הדף.

אתה קורא פסקה זו בעשור האחרון של האירוסין הארוכים. האיש על הר הצופים, על פי תחזית שעון העל, רחוק מרחק של שנים ספורות וקצרות מן השחר שדרכו הוא ממתין. הכלה ארגה 2,000 שנה את שמלתה. הגביע שהובטח בעליית הגג עמד על השולחן בלי שנגעו בו. הנגר מנצרת, אשר לפני 20 מאות שנה קם והלך מסעודת הפרידה שלו כדי להכין מקום, עמל כל אותו זמן על מפעל הבנייה.

הבוקר שבו שב הגואל הביתה הוא הבוקר שבו נסגר הסיפור הארוך.

הוא גם הבוקר שבו נפתח הסיפור הארוך.

קורא הפוגש לראשונה את ארכיטקטורת הספר הזה מאט לעתים קרובות אצל היום האחרון ושואל מה בא אחריו. התשובה רבה מכפי שיכול הדמיון האנושי להכיל. 1,000 השנים השבתיות אינן קץ שעון העל; הן היום השביעי של שעון העל. היום השביעי הוא היום אשר למענו נעשו ששת הימים שקדמו לו. 1,000 השנים השבתיות נפתחות אל השמים החדשים והארץ החדשה — השכינה הנוספת של האלוהים עם כלתו אשר אינה נמשכת 1,000 שנה, אלא לנצח שאינו דועך של אישיותו שלו. היום האחרון של לוח השעון הוא מפתן נצח אשר שום פרק בשום ספר אינו יכול לתארו.

מה שכן אפשר לתאר הוא הבוקר. כלה היורדת למרגלות רכס. חתן אשר רגליו זה עתה נחתו על הגיאוגרפיה אשר ממנה יצא. שער שנפתח. חומה של הצהריים הארוכים שנשברה. אב אשר כבודו שב דרך אותו שער אשר ממנו נסוג. משתה כלולות הנמשך אל חג סוכות בן 1,000 שנה. עץ שהושב על נחל היוצא מכס. כדור ארץ מרפא. בריאה אשר עמדה כפופה אנחת תחת שעבוד הכיליון, משוחררת אל חירות בני האלוהים.

זהו הבוקר אשר בו עשויים נכדי נכדיך לחיות. על פי תחזית שעון העל עשוי אתה לחיות בו. אבינו, אשר מאדם ואילך קיים כל הבטחה, מקיים גם את זו.

מה משנה זאת?

זאת משנה את אופן קריאתך את בית האב שלך עצמך. ציות הקטנים של השנים שבהן אתה חי כעת הם חוטי השמלה אשר תלבש אל השולחן. הסבלנות שאתה מתרגל במתח הארוך של האירוסין היא המשמעת של כלה היודעת שמפעל הבנייה כמעט הושלם. עונות הדמדומים של הצהריים הארוכים — האכזבות, התפילות שלא נענו, השחיקה האטית של השנים — הם מאות חומת סולימאן במיניאטורה אישית. הם השבי הארוך של בית אב נאמן הממתין לשחר. הם אינם הקץ. צעד רגלו של אבינו על הרכס.

זאת משנה את אופן קריאתך את הסבל אשר נשאת. האיש על הר הצופים לא ישן. השארית האורתודוקסית בבוצרה צמה דרך 40 הימים. הכלה, הרוכבת אחרי בעלה בבוקר ההוא, לובשת את הבוץ הארוג מכל תפילה אשר איש בחייך מעולם לא ידע שהתפללת. אבינו אינו מחמיץ דבר. החוט אשר ארגת בשעות הדמדומים נראה לבסוף בבוקר הזה לאור היום אשר על השולחן.

הפרק הבא הוא הפרק האחרון של הספר. הוא אינו מאריך את הארכיטקטורה; הארכיטקטורה הושלמה. הנותר הוא מילה קצרה אחת אל בית האב הניצב על הדף. לוחו של אבינו נסקר מראשית עד אחרית. הוא נמצא מקיים כל הבטחה, מאדם עד סגירת לוח השעון. הגשר הארוך מן הצלב אל בוקר השיבה נחצה. השאלה הנותרת היא מה על בית אב הניצב בעשור האחרון לעשות עם אשר זה עתה קרא.

הפרק הבא מיועד לבית האב. הוא החתימה הפסטורלית. הוא אשר מבקש ממך הסיפור הארוך, בלילה שלפני השחר.