פינאלה — הגואל האמיתי שב

העולם הגיע לשפל המדרגה.

הקערות האחרונות נשפכות על ארץ שכבר הייתה שבורה — השמש הצורבת, הימים כדם, הנהרות יבשים, הרקיע מלא חשכה. על ההר יושב הכובש בכבודו הגזול; בעמק מתאסף המון ססגוני מכל הגזע האנושי, ערוך לקרב האחרון. זוהי השעה האפלה ביותר שירדה אי פעם על הבריאה. כל זיוף עשה את מלאכתו: שלום־השווא, תחיית־השווא, משיח־השווא, אל־השווא על כס־השווא. נדמה שלא נותר עוד אף אמיתי אחד.

ואז נקרעים השמים.

הרוכב על הסוס הלבן

"וָאֵרֶא אֶת הַשָּׁמַיִם פְּתוּחִים, וְהִנֵּה סוּס לָבָן, וְהַיּוֹשֵׁב עָלָיו נִקְרָא נֶאֱמָן וַאֲמִתִּי, וּבְצֶדֶק הוּא שׁוֹפֵט וְנִלְחָם" (התגלות יט׳:11).

הזוכרים אתם את הרוכב הלבן הראשון, בראשית ממש של הספר הזה? הוא בא בקשת ללא חץ, וכבש את העולם בשלום שכולם רצו — הזיוף על הסוס הלבן. אך זה הוא האמיתי, וכל אשר בו הוא היפוכו של הזיוף. עיניו כלהבת אש. על ראשו כתרים רבים — לא כתר גזול, אלא כתרים השייכים לו כדין. לבושו טבול בדם עוד בטרם החל הקרב, כי הוא כבר שילם את המחיר. ועל בגדו ועל ירכו כתוב שם אשר שום אדם לא הצליח מעולם לתפוס לעצמו: "מֶלֶךְ הַמְּלָכִים וַאֲדוֹן הָאֲדוֹנִים" (יט׳:16). בוני המגדל בשנער רצו לעשות להם שם; המלך הזה נושא את השם, משום שלא נאלץ מעולם לחטוף אותו.

כל עין, והידיים

והוא אינו בא בסתר. זה הדבר הראשון שהעולם יֵדע עליו, וזה מבדיל אותו לעד מן האחר. אלמהדי היה נסתר במרתף, 12 מאות שנים בלתי נראה; הדג׳אל היה צריך להיות מורה מפה לאוזן. אך על המלך הזה כתוב: "הִנֵּה הוּא בָּא עִם הָעֲנָנִים, וְרָאֲתָה אוֹתוֹ כָּל עַיִן, גַּם אֵלֶּה אֲשֶׁר דְּקָרוּהוּ" (התגלות א׳:7). לא אומה אחת, לא כיכר אחת — כל הארץ בבת אחת, כברק המאיר את כל הרקיע ממזרח עד מערב.

ובאותו רגע יחיד נערך לבסוף, בגלוי, באופן בלתי הפיך, המבחן מן הפרק התשיעי. העולם מביט — ורואה את הידיים. את הצלקות. "וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ, וְסָפְדוּ עָלָיו" (זכריה יב׳:10). הדמות שבאה לשבור את הצלב לא נשאה פצעים; המלך הזה נושא אותם לנצח. והשליש המזוקק של ישראל, אשר עבר באש, נושא עיניו אל הידיים הדקורות ההן, ויודע בוודאות שאיש דג׳אל וצבא לא יוכלו עוד לקחת מהם לעולם: זה הוא. זהו הגואל שלנו, הפודה אשר כל אותם דורות לא הכרנו, סוף סוף שב הביתה. האבל העמוק ביותר והשמחה העמוקה ביותר, במבט אחד אל שתי צלקות.

הבעלים שב הביתה

וראו היכן ייצב את רגליו. לא סתם איפשהו על פני הארץ. "וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּיתִים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלַיִם" (זכריה יד׳:4). הוא יורד על ההר עצמו שאותו ניכס לעצמו הכובש 42 חודשים. הזמן השכור של הגזלן תם; הרצועה הגיעה לקצה; והבעלים החוקי שב הביתה אל הרו שלו. מקדם הוא עומד מול סלע המוריה, שם אמר אברהם פעם כי האלוהים יראה — יהוה יראה — ושם ראה האלוהים את שיוֹ שלו; שם מציב עתה אותו השה את רגליו כמלך. ההר שבו ניתנה ההבטחה, רואה את ההגשמה.

ואז נופלת האבן.

חיכיתם לה מן הפרק הרביעי. האבן שנגזרה מן ההר ללא ידי אדם, שתלויה הייתה מעל רגלי הצלם כגזר דין נדחה. עתה היא יורדת. היא פוגעת בצלם ברגליו של ברזל וחרס — הממלכה האחרונה, התערובת שלא יכלה מעולם להידבק — וכל הקולוסוס, זהב וכסף ונחושת וברזל, כל הכוח האנושי מבבל עד הקץ, נעשה "כְּמֹץ מִן גָּרְנוֹת קַיִט, וּנְשָׂאוֹ רוּחָא וְכָל אֲתַר לָא הִשְׁתֲּכַח לְהוֹן" (דניאל ב׳:35). כל אשר עשה האדם, נישא ברוח. והאבן אשר לא נעשתה, אלא ניתנה, נעשית להר הממלא את כל הארץ. זהו המענה לעמוד הראשון ממש של הספר הזה: הר בבל המלאכותי, שהוקם מלבני אש כדי לחטוף את השמים, מרוסק על ידי ההר האמיתי, אשר הציב האלוהים, העומד לעולמי עד.

המשחית שב אל האבדון

ומה עם הפודה־השווא? הוא מקבל את הקץ שאת שמו כבר ניבא. כי החיה אשר עלתה מן התהום, "הוֹלֶכֶת אֶל אֲבַדּוֹן" — eis apōleian — כך נכתב, וכך מתרחש. "וַתִּתָּפֵשׂ הַחַיָּה, וְעִמָּהּ נְבִיא הַשֶּׁקֶר [...] שְׁנֵיהֶם הֻשְׁלְכוּ חַיִּים אֶל אֲגַם הָאֵשׁ הַבּוֹעֵר בְּגָפְרִית" (התגלות יט׳:20). המשחית, אבדון, אשר עלה מן הבאר לבלוע אדם ועולם, שב אל הבאר שממנה בא. בן האבדון שב אל האבדון. והתנין אשר ישב לבסוף על הר האלוהים והניח לעצמו להיעבד, נתפס ונכבל ומושלך — ניצחונו החלול מסתיים בכבלים. ההתפרצות חלפה. היצור אשר רצה להיות שווה לעליון, מוטל כבול תחת רגליו.

הדם ננקם, הכלה נלקחת

ועתה משלים הגואל, ביום האחד הזה, את שלושת התפקידים שבהם פתח הספר הזה בפרק השני — שלוש משימות הפודה, סוף סוף כולן מקוימות.

הוא גואל הדם. הזונה הייתה שיכורה מדם הקדושים; דם הקדושים, של ערופי הראש, של כל אלה אשר בחרו למות ולא לכרוע, צעק מן האדמה. והשמים מריעים: "כִּי אֲמִתִּיִּים וְצַדִּיקִים מִשְׁפָּטָיו, יַעַן [...] נָקַם אֶת דַּם עֲבָדָיו מִיָּדָהּ" (התגלות יט׳:2). הספרים מאוזנים, עד הטיפה האחרונה. שום דם נשפך של קדוש לא נשכח; גואל הדם השיב את הצדק במלואו.

והוא הפודה הלוקח את הכלה. אל זאת חתר הכול, כל הספר הזה וכל הטרילוגיה שלפניו. הזיוף לקח כלה כפויה, המון כבוש שכרע או נשרף. אך הגואל האמיתי לוקח כלה אשר אמרה "כן", אשר זרחה בחשכה, אשר לא אהבה את חייה עד מוות. "בָּאָה חֲתֻנַּת הַשֶּׂה, וְאִשְׁתּוֹ הִתְקַדְּשָׁה [...] אַשְׁרֵי הַקְּרוּאִים אֶל מִשְׁתֵּה חֲתֻנַּת הַשֶּׂה" (יט׳:7-9). האנושות־האלמנה מן הפרק השני — נעמי, ששבה ריקם, נשללה משדה ושם ועתיד — מובלת פנימה, מלאה. מחיר הפדיון שולם בדם, הצדק הושב, והכלה שבה הביתה. For the Bride. על זאת, מן המילה הראשונה ממש, היה הכול.

היום השביעי

וכך נסגרת השעה הגדולה. 6,000 שנות היסטוריה אנושית, מבבל עד ההר הזה, באות אל קצן, והיום השביעי עולה — מנוחת השבת הגדולה שאליה גנחה כל הבריאה. המלך מולך, והוא מולך מן ההר שבו נראה השה; הכיכר הקדושה שבה ישב 42 חודשים אל־שווא, נעשית כס המלך האמיתי. הצלם העשוי אשר דיבר והשליט עבודה, אֻלַּם לעד; האלוהים החי מדבר, והארץ מתמלאת בדעתו כמים לים מכסים.

הכול התהפך, וכל זיוף נחשף. בבל טיפסה למעלה ונפלה; ההר ירד ונשאר. ההֻדנה נשברה; ברית הדם עומדת. האיש אשר רצה לעשות לעצמו שם, מוטל בבאר; המלך אשר נשא את השם, מולך. המושיע אשר בא להיעבד, נשפט; המושיע אשר בא לשרת ולתת את חייו, נעבד. וההר אשר נכבש, שוחרר — והבעלים בבית.

בוא

כאן מסתיים הספר, והוא מסתיים כפי שהחל: בשאלה אחת.

תחת כל הנפט וכל הצבאות, תחת כל הבריתות וכל האסון, תחת כל הגאופוליטיקה וכל הנבואה, הייתה מן הראשית רק שאלה אחת שחשבה. לא: יבוא מושיע? הוא בא. אלא: אֵיזה? ובאותו יום אחרון מוכרע המענה לתמיד — לא בטיעון, אלא בשתי צלקות. האחד, אשר בא לשבור את הצלב, מוטל באש. האחר, אשר נשא את הצלב, מולך על ההר. והדבר היחיד שעודנו חשוב באותו יום, הוא אם שמך עמד בברית הדומם ולא בברית הנשברת; אם חיכית למלך ברקיע המזרחי ולא לדמות במרתף; אם לחמך היה ביד האב ולא באחיזת המערכת.

הספר הזה הראה לכם את הנגד־גואל בכל אימתו — את רשתו, את אותו, את הרו, את אחיזתו על הארץ. אך הוא מסתיים, כפי שמן הראוי, לרגלי האמיתי. כי הוא כבר שילם את המחיר. הוא כבר קם, באור היום המלא, נראה. והוא, בשעה הזאת ממש, בדרכו. השאלה אינה אם הוא בא. השאלה היא אם אתם, כשהוא יבוא, תביטו אל ידיו ותאמרו: זה הוא הגואל שלי.

ועד אותו יום, הדלת עודנה פתוחה. לא מי הטיהור של פולחן, אלא מים חיים של השה. "וְהָרוּחַ וְהַכַּלָּה אֹמְרִים: בּוֹא! וְהַשֹּׁמֵעַ יֹאמַר: בּוֹא! וְהַצָּמֵא יָבוֹא; וְהֶחָפֵץ יִקַּח אֶת מֵי הַחַיִּים חִנָּם" (התגלות כב׳:17).

בוא אפוא. חסה תחת כנפו, שים את שמך בברית אשר לעולם לא תישבר, ושא עם כל הכלה את הקריאה העתיקה ביותר של הקהילה, הקריאה שבה נושף הספר הזה את נשימתו האחרונה:

"הַמֵּעִיד אֶת אֵלֶּה אֹמֵר: כֵּן, אֲנִי בָא מַהֵר. אָמֵן. כֵּן, בּוֹא, אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ!" (התגלות כב׳:20).