פרולוג — הגואל האחר

באה שעה שבה העולם כבר אינו יודע.

לא שעת המלחמה הגדולה — אותה אנו מכירים, אותה ידענו מאז ומעולם. השעה הבאה אחריה. כאשר הטילים נדמים והעשן מתפזר ומיליארדי בני אדם, תשושים ומבועתים, שואלים בקול אחד את אותה שאלה. לא: מי צודק? ואף לא: מי ניצח? אלא השאלה העתיקה מכול, שאלת הילד בחשכה: מי יוציא אותנו מכאן?

ישוע תיאר את אותה שעה. הוא דיבר על עמים במבוכת אובדן עצות, על "בני האדם מתעלפים מאימה ומציפייה לדברים העתידים לבוא על תבל; כי כוחות השמים יזדעזעו" (לוקס כא 26). שימו לב למילה: לא זעם, אלא אימה. לבבות הנמסים — לא משום שיש אסון אחד, אלא משום שאין עוד קרקעית מתחת לאסונות. ובשעה כזו, מלמדת אותנו כל הכתוב, תמיד קם מישהו ואומר: אני. אני אביא לכם שלום. אני אוציא אתכם מכאן.

שאלת הספר הזה אינה אם יבוא אותו אדם. השאלה היא איזה.

הגואל

יש מילה בתנ"ך הנושאת את לב כל הסיפור, ורוב הקוראים איבדו אותה. המילה היא גואל. לא סתם מושיע החולף במקרה, אלא בן משפחה שעליו מוטלת חובה. הקרוב ביותר בדם, המחויב להתערב כאשר אחד משלו מאבד הכול.

הגואל עושה שלושה דברים, ויש לאחוז בכל שלושתם כדי להבין מה מונח על כף המאזניים בזמננו. הוא משלם את מחיר הפדיון: הוא גואל את הנחלה האבודה, ואם צריך — את האדם האבוד עצמו, מן העבדות שהביא עליו החוב (ויקרא כה). הוא גואל הדם: במקום שבו נשפך דם נקי, הוא משיב את הצדק על כנו. והוא לוקח את האלמנה לאישה, מקים זרע, ובכך מציל את שם הנפטר מכליה — למען לא ייעלם אדם בלא עקבות מן ההיסטוריה.

קראו את מגילת רות, ותראו זאת בתמונה אחת: בועז המשלם את המחיר בשער ומביא את האלמנה הביתה. קראו את איוב, על האשפתות, אבד לו הכול, ושמעו אותו מבעד לייאושו מודה בבלתי אפשרי: "ואני ידעתי גואלי חי" — גואלי (איוב יט 25). כל הברית הישנה מושטת אל האחד שיעשה זאת בתמים: שישלם את המחיר בדמו שלו, שישיב את הצדק, שיביא כלה הביתה. זה הגואל. על כך נסבה הטרילוגיה — השעון הסופר לאחור אליו, הסיפור המוביל אליו, החותם הנפתח בידו.

הספר הזה עוסק באחר.

הזיוף

כי — וכאן מתחילה החרדה שבה נפתח הספר הזה — מעמודיו הראשונים מכירה הכתוב גם דמות שנייה. לא הגואל, אלא בבואתו. האיש המציג עצמו כמושיע ובאמת בא כדי לקחת בעלות.

הוא ניצב כבר בבראשית, עוד לפני אברהם, בבקעת שנער. שם בונים בני אדם מגדל, ואומרים זאת בריש גלי: "ונעשה לנו שם" (בראשית יא 4). זה כל העניין בארבע מילים. הגואל האמיתי יורד לתת שם למי שאין לו עוד שם; בוני בבל עולים לתפוס לעצמם שם. האחד נותן; האחר לוקח. ועל אותו מגדל ראשון ניצב, כצל, "הגיבור" הראשון של הארץ: נמרוד, האיש שבנה ממלכה בכפייה.

מאז עוברת אותה דמות אחת בכל ההיסטוריה. היא מחליפה פנים — בבל, החיה, הקרן הקטנה, המלך הנבזה — אך הצעתה נותרת זהה. הוא מציע שלום ומבקש את הנפש. הוא מבטיח ביטחון וגובה כניעה. הוא כורת ברית, לא כדי לקיימה, אלא כדי להפרה ברגע הנכון. הוא האנטי־גואל: לא הגואל הנותן את עצמו, אלא הגואל המזויף התובע את הארץ.

וכשם שהגואל האמיתי הוביל אל אדם אחד, כך הזיוף מוביל אל דמות אחת באחרית. המסורת האסלאמית נתנה לו שם, והעולם ילמד להכירו: אלמהדי, המודרך, המצופה — האיש המאחד את העולם המפולג, משיב את הקורבנות, ומביא שלום על ירושלים. הספר הזה שואל, באורח מפוכח ועד תום, האם הדמות שהאסלאם מצפה לה באחרית אינה בדיוק הבבואה ההפוכה של הגואל שהמקרא מכריז עליו. המראה, לא המקור.

שתי ערים

על כן החזיקו מן הראשית ועד הסוף שתי ערים לנגד עיניכם, כי כל הסיפור מתרחש בין שתיהן.

הראשונה היא בבל — לימים בבל הגדולה, ולבסוף "בבל הגדולה" של ספר ההתגלות האחרון (ההתגלות יז–יח). היא יותר ממקום; היא שיטה. עיר המגדל, השם העשוי בידי אדם, האדם הפודה את עצמו. השנייה היא ירושלים — עיר השם האמיתי, הנחלה, המקום שבו שילם הגואל את מחיר הפדיון שלו באמת, והעיר שאליה הוא שב. שתי ערים, שתי בריתות, שני גואלים. כל מה שיבוא בספר הזה — האימפריות, הדתות, הנפט והנתונים והצבאות — הוא בסופו של דבר המאבק על השאלה איזו מן השתיים תמשול בארץ.

ויש קילומטר רבוע אחד שבו השתיים נוגעות זו בזו פיזית. סלע בירושלים, שמעל לו ניצבת מאז המאה השביעית כיפה זהובה ובה כתובות המכחישות דווקא את בנותו של המשיח. זה אותו סלע שעליו עקד אברהם את בנו וקרא כי יהוה יראה (בראשית כב 14) — אדוני יראה — ושעליו לבסוף ראה אלוהים את שֵׂיוֹ שלו. ההר שבו הובטחה הישועה נושא כעת את הצהרת הזיוף. על אותו סלע מתכנס כל הספר הזה.

השעה שבה אנו חיים

עד כאן הקווים העתיקים. אך אין זה ספר על עבר אפור, ואף לא ספר המטיח תאריך כנבואה אל העולם. זהו בירור של האפשרויות — שאלה מפוכחת, הנשאלת בכלים של הגאופוליטיקה וגם של הכתוב: אם הקווים המקראיים מובילים לאנשהו, לאן הם מובילים, וכיצד זה ייראה?

ומי שמתבונן בכנות סביבו חש את הקרקע נעה. איראן שהתפוררה בשתי מלחמות קצרות; ציר בני ברית שקרס; אמריקה המגזימה ביכולותיה ושוברת את בריתותיה; ישראל המתבודדת בזירה הבינלאומית; מפרץ המאחד בידיים אחת את הנפט, הכסף, הנתונים והערים הקדושות; טורקיה שכחרב השנייה של המערב היא בעת ובעונה אחת הקול הרם ביותר נגד ישראל. ומעל לכל זה — עולם שמסר את חוסנו שלו, מלאי לשלושה ימים, הכול דיגיטלי, הכול תלוי, צעד אחד בלבד מרעב ובהלה.

זהו בדיוק סוג השעה שבה הזעקה למושיע נעשית בלתי ניתנת לעמידה בפניה. לא משום שבני האדם טיפשים, אלא משום שהם עייפים ומבועתים. והגואל המזויף יודע זאת. הוא אינו עולה על הבמה בכוח; הוא בא בהצעה שאיש אינו יכול לסרב לה. ברית עם הרבים, הנותנת לכל אחד בדיוק את שהוא חושק בו עמוקות מכול — ודווקא משום כך כולם חותמים עליה. זהו הרוכב הלבן עם הקשת ללא חץ: כיבוש דרך מה שהעולם עצמו חפץ בו מכול.

הספר בוחן זאת בתוך פרק הזמן הסביר ביותר שעליו מצביעה הטרילוגיה — השנים 2027 עד 2034 — לא כלוח שנה, אלא כמסגרת. כוחו של הטיעון אינו טמון לעולם בשנה; הוא טמון באופן המדהים שבו קווים עצמאיים מתכנסים יחד.

מילה על אופן דיבורו של ספר זה

ועוד זאת, מראש, כי הדבר קובע את נימת כל עמוד. הספר הזה מנתח את האסלאם כשיטה — כדמות דתית־פוליטית בעלת ציפיית אחרית משלה — ועושה זאת בחדות ובכנות. אך אין הוא דוחה אף אדם. המאבק, אומר פאולוס, "אינו נגד בשר ודם" (אפסים ו 12). מאחורי האומות ניצבים כוחות רוחניים; אליהם מביט הספר הזה. מיליארד וחצי בני האדם המאמינים באסלאם אינם אויב; רבים מבקשים את אלוהים בכנות, והמקרא משאיר להם — לכולנו — דרך אחת בלבד פתוחה: ישוע המשיח (יוחנן יד 6). שהדת מובחנת מן האדם — אין זה היסוס. זוהי הכנות שעליה עמדה כל תולדות הכנסייה, וזהו, בסופו של דבר, מעשה של אהבה.

מהלך הספר

הספר עושה ארבע תנועות. תחילה הוא יורד אל שתי הערים ואל ההבדל הקדמון שבין הגואל לבין הזיוף שלו. אחר כך הוא עוקב אחר החיה בעלת השמות הרבים דרך האימפריות, עד הח'ליפות ועד הפצע של 1917–1924. לאחר מכן הוא נכנס, עד תום ובלא מורא, אל אחרית הימים המזויפת: אלמהדי, עיסא האסלאמי הבא לשבור את הצלב, הדג'אל, והשאלה מיהו בעצם האנטיכריסט של מי. ולבסוף הוא שב הביתה אל זמננו שלנו — כס הנפט והנתונים, הברית, סיר הלחץ של האסונות שמתוכו עולה הזעקה למושיע.

זהו, אני מבטיח, סיפור מותח. אך אין הוא בדיה, ואף אין הוא חפץ לזרוע פחד. כי מתחת לכל הקווים האלה מונחת ודאות אחת, ובה גם מסתיים הספר הזה: שהזיוף הוא זיוף. שיש גואל אמיתי, ששילם באמת את המחיר, שישיב באמת את הצדק, ושבא באמת להביא את כלתו הביתה. האנטי־גואל יכול לנגן על שעת העולם; אך לקנותה אין הוא יכול.

קראו אפוא את הספר הזה כחוקר, והתפללו אותו כילד. עקבו אחר העקבות בקרירות ובדיוק — אך אל תאבדו לרגע את הראייה מי ניצב בקצה כל העקבות. לא האיש שאמר "אני" בשעה האפלה מכול של העולם.

אלא הוא שאמר: הנה אני בא מהר.

כל הסיפור מתרחש בין שתי ערים — בבל וירושלים — ובין שני הגואלים הניצבים מאחוריהן. כאן מונח היסוד: מהו גואל אמיתי, ומאין בא הזיוף שלו.