הדגלים השחורים, גוג והגיאוגרפיה של הקץ

הפרק הקודם העמיד את שני הגואלים זה מול זה, ולימד להבחין ביניהם לפי ידיהם. אך המאבק בין האמיתי לבין החיקוי אינו מתחולל רק בתחום התורה; הוא מתחולל על מפה. והגיע הזמן לפרוש את אותה מפה, שכן לאחרית הימים אין רק דמות — יש לה גם גיאוגרפיה.

יש מסורת באסלאם שמתהלכת זה 400 שנה כפול 10 ויותר, וּבימינו היא ירדה מן הקלף וצעדה אל תוך המציאות.

"כאשר תראו את הדגלים השחורים יוצאים מח'וראסאן," כך נאמר בה, "לכו אליהם, כי בקרבם אלמהדי." דגלים שחורים, מתקדמים מן המזרח, צבא שאין דבר העוצר אותו, בדרכו ללוות את המצופה. במשך מאות שנים הייתה זו הבטחה שתלויה בעתיד. ואז, בימינו אנו, הניפו תנועות מאפגניסטן ועד מוסול בכוונה תחילה בדיוק את אותו הדגל — שחור, ועליו אמירת האמונה — משום שראו עצמן כהגשמת אותם דברים. כאשר ראית את הדגלים השחורים האלה חולפים בחדשות, לא הבטת בקנאים אקראיים. הבטת באנשים המאמינים שהם צועדים בתסריט שנכתב לפני 1,000 שנה.

וזה מוביל אל דבר הנושא את כל הפרק הזה: לאחרית הימים יש גיאוגרפיה. לא "אי־שם בעולם" מעורפל, אלא מקומות, בעלי שמות, שאפשר להצביע עליהם על מפה. והמדהים הוא שהמקומות של התסריט האסלאמי לאחרית הימים והמקומות של התסריט המקראי לאחרית הימים הם אותם המקומות.

ח'וראסאן ומלכי המזרח

התחל באותם דגלים שחורים. היכן שוכנת ח'וראסאן? זהו שם אזור עתיק לשטח המשתרע היום על אפגניסטן, מזרח איראן וחלק ממרכז אסיה — מזרחו של העולם האסלאמי. ואין זה מקרה שדווקא שם, בימינו, שוכנות כמה מן המעצמות הבלתי־מתפשרות, המזוינות בנשק גרעיני והמוקצנות ביותר של העולם המוסלמי: אפגניסטן, פקיסטן, ומאחוריהן המוני מרכז אסיה ודרומה.

הנח לצד זה את המקרא. כאשר ספר ההתגלות מתאר את ההתקדמות האחרונה, הוא מדבר על "מלכי מזרח השמש" — מלכי המזרח — אשר למענם מתייבש הנהר הגדול נהר פרת, "למען תוכן הדרך" (התגלות טז 12). נהר פרת הוא מאז ימי קדם הגבול, המפתן שבין המערב למזרח. לייבש אותו פירושו לפתוח את השער לרווחה. ודרך אותו שער פתוח עולות מעצמות המזרח אל לב המזרח התיכון.

אני מציג זאת בפניכם בזהירות, כקריאה שקולה: "מלכי המזרח" הללו אינם חייבים להיות מעצמה רחוקה וזרה. הם תואמים באופן בולט את האומות המוסלמיות האדירות שממזרח לנהר פרת — ח'וראסאן של הדגלים השחורים. הדימוי האסלאמי של צבא מזרחי המתקדם ללא מעצור, והדימוי המקראי של מלכי זריחת השמש הבאים על פני הנהר המיובש, מצביעים על אותו כיוון רוח, אותם עמים, אותה התקדמות.

הקרב הגדול בצפון

ולאן הם צועדים? גם את זאת משרטטת המסורת, וגם זאת מסומן על המפה.

לאחרית הימים האסלאמית קרב גדול וסופי: אל־מלחמה אל־כֻּברא, "הטבח הגדול". ולו מקום: דאבק, נקודה דלת־ערך בצפון סוריה, ליד חלב, שם, על פי המסורת, ייפגשו צבאות האסלאם וצבאות "רומא" — העולם הנוצרי — בקרב המכריע. אין זה פרט נשכח; תנועה ידועה לשמצה קראה לכתב העת שלה על שם המקום הזה, כה בטוחים היו שהקץ יתחולל דווקא שם. נלווים לכך כיבוש קונסטנטינופול ולבסוף של רומא, והמבט מופנה תמיד אל הצפון, אל דמשק, אל הציר העובר מאנטוליה דרך סוריה אל ירושלים.

זכרו את סוריה ואת דמשק ואת הציר הצפוני, כי בדיוק שם — בסוריה שלאחר אסד, בעלייתו של הצפון, בעורקים העוברים מטורקיה דרומה — בימינו האדמה בתנועה. המקומות של המסורת הקדומה הפכו למקומות של מהדורת הערב.

שתי טבעות סביב ארץ אחת

אך הגיאוגרפיה החדה ביותר של הקץ אינה אסלאמית; היא מקראית, והיא ערוכה סביב ארץ אחת ועיר אחת. שכן כל אחרית הימים, כפי שהראה הפרק השלישי, סובבת סביב הנחלה השנויה במחלוקת — והכתוב משרטט את אויבי אותה נחלה בשתי טבעות, שני מעגלים הנסגרים סביב ישראל.

הטבעת הפנימית כתובה במזמור פג. שם כורתים העמים השכנים ברית במטרה אחת: "לכו ונכחידם מגוי, ולא ייזכר שם ישראל עוד" (תהלים פג 5). ומי הם אותם עמים? אדום, מואב, עמון, הישמעאלים, ההגרים, גבל, עמלק, פלשת, יושבי צור — ועם אשור כבעל ברית. אלה, אחד לאחד, הם המעגל הפנימי: העמים השוכנים ממש צמודים לישראל, על אדמתן של ירדן, לבנון ועזה של ימינו, השכנים הישירים. בראשית י״ד:5-7 מכה תחילה את קודמיהם של עמון, מואב ואדום (דברים ב׳:10-12, 20-22); דניאל י״א:41 מניח דווקא לשלושה אלה להימלט. רבים קוראים אפוא את מזמור פג כדימוי של המלחמות שנערכות ללא הרף מאז 1948 מתוך אותה טבעת פנימית כנגד ישראל — מאת השכנים הישירים, והסיסמה המהדהדת עד היום מעל הכיכרות: "from the river to the sea", מן הנהר ועד הים ייעלם ישראל. אני נותן זאת כקריאה שקולה; יש הרואים במזמור פג בעיקר תפילה, ולא מלחמה מנובאת. אך קולה של אותה טבעת פנימית — הרצון למחות את שם ישראל — אינו לשון עבר. הוא נשמע מדי יום.

הטבעת החיצונית כתובה ביחזקאל לח. וכאן משתנה קנה המידה. עתה כבר אין מדובר בשכנים הישירים, אלא בקואליציה ממעגל רחב הרבה יותר, אדירה ורחוקה יותר: גוג, מארץ מגוג, עם משך ותובל וגומר ובית תוגרמה — עמי הצפון הרחוק ביותר, מאנטוליה, טורקיה של ימינו — יחד עם פרס (איראן), כוש (אזור סודאן) ופוט (לוב). צבא כענן המכסה את הארץ (יחזקאל לח 9). במקום שבו הטבעת הפנימית היא השכנים, הטבעת החיצונית היא המעצמות. שני מעגלים, והשני נסגר כאשר הראשון נכשל: טבעות הולכות וגדלות, אויבים אדירים יותר, קרובים וקרובים יותר אל העיר האחת.

וכאן נלווית שקילה הוגנת אחת, שכן על זהותו של גוג נטוש ויכוח מזה מאות שנים. הקריאה הידועה ביותר עושה מ"ראש" את ארץ רוסיה, וממשך ותובל את הערים מוסקבה וטובולסק — קואליציה מן הצפון הרחוק בהנהגה רוסית. לפירוש זה מסורת ארוכה, אך הוא עומד תחת לחץ לשוני: המילה העברית רֹאש נקראת ברוב התרגומים המודרניים כ"עליון, ראשי" — מילת תואר, ולא שם עם (רק התרגום היווני העתיק קרא בה שם, Rōs, ואין לו דבר עם רוסיה) — ומשך ותובל הם עמים מתועדים היטב מן העת העתיקה של אסיה הקטנה, טורקיה של ימינו: המלכים האשוריים מכנים אותם מוּשְׁקוּ וְטַבַּל. אני מציג בפניכם את שתי הקריאות ומותיר את המקום הפתוח פתוח. אך אין להכחיש שהקריאה האנטולית, הממקמת את גוג בטורקיה, מתאימה באופן בולט הרבה יותר למעצמה העולה בספר זה לנגד עינינו.

ושימו לב לפינה השקטה של תמונת יחזקאל. כאשר גוג עולה, יש קבוצה אחת המוחה אך אינה מתערבת: "שבא ודדן וסוחרי תרשיש וכל כפיריה יאמרו לך: הלשלל שלל אתה בא?" (לח 13). אומות הסחר העשירות שבשוליים — המעצמות הימיות של המערב הרחוק — שואלות שאלה, ואינן עושות דבר נוסף. "מה אתה עומד לעשות?", לא יותר מזה. עולם המתבונן בעוד הטבעות נסגרות.

הקווים מתכנסים

עתה עשו צעד אחורה והביטו במפה כולה, כי כאן טמון הפלא שפרק זה מבקש להראות.

הדגלים השחורים מן המזרח, ח'וראסאן. הקרב הגדול בצפון, דמשק והציר האנטולי. הטבעת הפנימית של השכנים הישירים. הטבעת החיצונית של טורקיה, איראן והמעצמות הרחוקות. התסריט האסלאמי והתסריט המקראי משרטטים, באופן בלתי־תלוי זה בזה, את שעתם המכרעת בדיוק באותם מקומות — והם בדיוק המקומות שבהם נעה האדמה היום. אני אפרוש את הגיאופוליטיקה של כל זה — מעמדה של ישראל, עלייתה ונפילתה של איראן, תפקיד הציר של טורקיה, לוח השחמט המשתנה — בהמשך הספר, שכן הדבר ראוי לטיפול נפרד ומלא. אך ראו כאן כבר עתה מה משמעות הדבר: הגיאוגרפיה של הנבואות הקדומות ביותר והגיאוגרפיה של מהדורת החדשות מתחילות להתלכד. הקווים מובילים אל נקודה אחת.

הטבעת הנסגרת רחוק מדי

וכאן, לבסוף, מה שעליכם לדעת כאשר תראו את הטבעות מתהדקות ואת הדגלים השחורים מתקרבים, שאם לא כן הפחד ישתק אתכם.

יחזקאל לח אינו מסתיים בניצחונו של גוג. הוא מסתיים בנפילתו. על הרי ישראל, דווקא כאשר הטבעת החיצונית נסגרה לחלוטין והעיר נראית אבודה ללא תקנה, מתערב אלוהים בעצמו: "על הרי ישראל תיפול" (לט 4). והנימוק שהוא נותן מדהים: "והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גויים רבים, וידעו כי אני יהוה" (לח 23). התכנסות כל האויבים סביב אותה עיר אחת אינה סופו של ישראל; היא הבמה שעליה יראה סוף סוף כל העולם את האל החי פועל. הנביאים קוראים לזה "עמק החרוץ", שם מקבץ אלוהים את העמים — לא כדי לנצח, אלא כדי להישפט (יואל ד; זכריה יד).

זה משנה הכול באופן שבו אתם מביטים במפה. הטבעות הנסגרות נסגרות רחוק מדי. הדגלים השחורים צועדים אל קרב שכבר הפסידו בו עוד בטרם ילחמו בו. שכן הם עולים כנגד העיר האחת שהמלך כדין שמר לעצמו, ועל הר אותה עיר יציב הוא את רגליו.

לכן כאשר תראו בקרוב את הדגלים באופק, ותחושו את המעגלים מתהדקים, והעולם שבשוליים מושך בכתפיו ושואל "מה אתם עומדים לעשות?" — אל תיראו. הגיאוגרפיה של הקץ אינה מפת ניצחונה של החיה. היא מפת המקום שבו שב המלך לקחת את נחלתו. האויבים בחרו את העיר הנכונה לתקוף. זו רק העיר הלא־נכונה לנצח כנגדה.

עתה אל מפת ההווה: נפט, נתונים וצבאות, מערב שמסר את עמידותו, והברית עם הרבים המאגדת את כל זה יחד.