פתח דבר — כיצד מבקש ספר זה להיקרא
תחילה, שלוש הסכמות קצרות. לא כדי לרכך את המתח — שיהיה בו בשפע — אלא משום שספר על נושא כזה עומד או נופל על האופן שבו הוא נקרא.
קראו בשתי עיניים
ספר זה מבקש מכם להתבונן בכל אירוע בשתי עיניים בעת ובעונה אחת. בעין האחת אתם רואים את העולם הנראה לעין: הנפט, הצבאות, הבריתות, השווקים, כותרות העיתון. בעין האחרת אתם רואים את השכבה שמתחת: המציאות הרוחנית שבה הכתוב מציב את כל הדברים הנראים הללו. מי שקורא בעין אחת בלבד — רק את הגיאופוליטיקה, או רק את הנבואה — מחמיץ את העומק שבו מדובר כאן. האומנות היא לשמור על שתיהן חדות ולהניח אותן זו על זו.
ויש דמות אחת המאחדת את כל הספר: האנטי-גואל, הגואל המזויף. אל מול הגואל האמיתי, גואל המשלם את המחיר ומביא את הכלה הביתה, ניצב בן דמותו: הדמות המבטיחה לגאול את אשר במציאות היא חפצה לרכוש לעצמה. החזיקו בניגוד זה כחוט השני. בכל פעם שאתם רואים בהיסטוריה, בדת או באקטואליה "מושיע" עולה המבטיח שלום ואחדות, השאלה היחידה שיש לה משקל היא: האם זהו הגואל, או הזיוף?
על האסלאם: המערכת, לא האדם
ספר זה מנתח את האסלאם — בהרחבה, ובמקומות אחדים בחריפות. לפיכך חשוב מאין כמוהו שהבחנה אחת תהיה ברורה מתחילה ועד סוף, שכן בלעדי הבחנה זו הכול מובן שלא כהלכה.
הספר מנתח את האסלאם כמערכת — כדמות דתית-פוליטית בעלת תורה משלה וציפיית קץ משלה. הוא אינו דוחה אדם. מיליארד וחצי בני האדם המאמינים באסלאם אינם אויב; רבים מבקשים את האלוהים בלב שלם, ורבים מהם אדוקים בחיפושם יותר ממשיחיים-בשם רבים. המאבק, בלשונו של פאולוס, "אינו עם בשר ודם" (אפסים ו׳:12); הוא נוגע לכוחות רוחניים, ולשם מתבונן הספר הזה. ההבחנה בין הדת לבין המאמין אינה רפת ידיים — היא מצווה, והיא, בסופו של דבר, מעשה של אהבה.
ובה בעת אין הספר מסתיר את נקודת המוצא שלו כדי להיראות נחמד. לפי הכתוב יש דרך אחת אל האב, ולה שֵם (יוחנן י״ד:6); הדבר אמור לגבי כל דת שמחוץ למשיח, והאסלאם אינו יוצא מן הכלל בכך ואינו מקרה מיוחד של שנאה. במקום שבו הספר מכנה את האסלאם "אנטי-משיחי", זהו שיפוט תיאולוגי על תורה המכחישה את הבנות ואת הצלב (יוחנן א׳ ב׳:22; ד׳:3) — ולא שיפוט אתני או תרבותי על בני אדם. המערכת, לא האדם. החזיקו בהבחנה זו בכל עמוד; הסופר עשה כמיטב יכולתו להחזיק בה אף הוא בכל עמוד.
על עובדה ופרשנות
זוהי אינה נבואה, ואין זה לוח שנה. זהו חקר האפשרויות — שאלה מפוכחת, הנשאלת בכלי ההיסטוריה, הטקסט המקורי והגיאופוליטיקה: אם הקווים המקראיים מגיעים לכלל מקום, היכן הם מגיעים, וכיצד ייראה הדבר?
לפיכך נוקט הספר בעקביות במשמעת אחת, וטוב לקרוא לה כאן בשמה:
- עובדה ופרשנות נשמרות בנפרד. במקום שבו דבר עומד על מכונו, הוא ניצב שם כעובדה. במקום שזוהי קריאה, נכתב כי זוהי קריאה — במילים כגון "קריאה שקולה", "לא דוֹגמה", "לא ראיה ניצחת". כאשר אתם נתקלים במילים אלה, אין הן ענווה כוזבת; הן מסמנות בדיוק את הגבול בין מה שוודאי לבין מה ששיקול.
- שנות התאריך הן מסגרת, לא לוח שנה. ספר זה מיישם את מושג שבוע השנים האחרון על התקופה הסבירה ביותר — השנים 2027 עד 2034 — כהשערת עבודה, המעוגנת בטרילוגיה שספר זה הוא בבואתה. עוצמת הטיעון אינה נמצאת לעולם בתאריך; היא נמצאת באופן שבו קווים עצמאיים מתלכדים. איש לא היה צריך לתקוע אותו על שנה אחת, אף לא הסופר.
- תרחישי האסון הם נגד-עובדתיים. במקום שבו הספר מחשב אסונות עד תום — רצף לא-מסונכרן של אסונות הפוקדים את העולם באופן בלתי שווה — נעשה הדבר במפורש כמודל, כ"מה אם", ולא כנבואה למה שבוודאי בא.
- האקטואליה מתוארכת. ספר זה נכתב באביב ובקיץ של 2026. האירועים הגיאופוליטיים שהוא מזכיר — המלחמות, הבריתות, התמורות בכוח — היו באותה עת המציאות או ההתפתחות העדכנית ביותר. העולם נע במהירות; עובדות אחדות יהיו, עד שתקראו זאת, מיושנות או מתוקנות. בנספח C מובאות העובדות החשובות ביותר עם תאריכן ומקורן, כך שתוכלו לבדוק בעצמכם מה עמד על מכונו בעת הכתיבה. הקו הרוחני של ספר זה אינו תלוי באחת מן העובדות הללו; הוא תלוי בדפוס הנעשה גלוי תחתיהן.
עם שלוש ההסכמות הללו — שתי עיניים, המערכת לא האדם, ועובדה הנבדלת מקריאה — יכול הספר להתחיל. קראו אותו, כדבר הישן של הטרילוגיה, כבלש: קר, מדויק, עוקב אחר העקבות. והתפללו אותו כילד.