הר הבית: הסלע, הכיפה והתביעות המתנגשות

יש מקום אחד עלי אדמות, לא גדול ממגרשי כדורגל אחדים, שבו כל כדור הארץ עוצר את נשימתו ברגע שאדם מרים אבן אחת.

אתם מכירים את המראה. כיפת הזהב הבוערת בשמש מעל העיר העתיקה של ירושלים. תחתיה, אל מול הכותל המערבי, האנשים המתפללים במצחם הצמוד אל הנדבכים בני הדורות. חיילים על המדרגות. מצלמות בפינות. ומתח כה סמיך באוויר עד שדי בשמועה אחת — ביקור, תפילה במקום הלא־נכון, דגל — כדי לעורר מהומות מג'קרטה ועד לונדון. אין שגרירות, אין פרלמנט, אין גבול אחד עלי אדמות נפיץ כמו הדונמים הללו של אבן גיר.

מדוע? שאלו דיפלומט והוא ידבר על ריבונות ועל מקומות קדושים ועל רגישויותיהם של שלוש דתות. הכול אמת, והוא אינו מסביר דבר. שכן בפרק השלישי למדתם להביט עמוק יותר. אין זה סכסוך מקרקעין. זהו החלק האחד במפת העולם שאותו המלך הצדיק מעולם לא חילק לנציב — נחלת המריבה, ראש הגשר של שובו. וכל תביעה הנשתלת כאן אינה מהלך מדיני אלא צבאי: שליחת יד אל הכס עצמו. זירת הפשע ואולם הכס הם כאן סלע אחד ויחיד.

ציר השעון כולו

התחילו במקרא, שכן בלעדי המקרא אין זה אלא חורבה ומריבה סביבה.

שעון הנבואה כולו של אחרית הימים — 70 השבועים, השבוע האחרון, כל מנגנון השעון שהטרילוגיה פתחה — תלוי בנבואה אחת ויחידה, שניתנה לדניאל בגלות. ושימו לב על מה אותה נבואה מדברת במפורש: "שָׁבֻעִים שִׁבְעִים נֶחְתַּךְ עַל עַמְּךָ וְעַל עִיר קָדְשֶׁךָ" (דניאל ט כד). לא על העולם בכלל. על עיר. וכמה פסוקים הלאה, על מה שיחריב היריב: "הָעִיר וְהַקֹּדֶשׁ" (ט כו). הר הבית אינו אפוא נושא אחד מני רבים בספר הזה. הוא הנושא של הנבואה המתארכת את כל הקץ.

וציר אותה נבואה סובב סביב מישור זה בדיוק. שכן הברית עם הרבים, הפסוק הידוע לשמצה כ"ז, "מחוזקת" כאן בעוצמה מכרעת — וכאן, "חֲצִי הַשָּׁבוּעַ", מופרת, כאשר היריב מַשְׁבִּית "זֶבַח וּמִנְחָה". שם טמון נתון מדהים: ניתן להשבית קרבן תמיד רק אם תחילה שב ויש קרבן תמיד. שעון אחרית הימים כולו מניח שעל ההר הזה מעלה המזבח עשן מחדש.

ועתה האזינו כיצד נסגר המעגל. 500 שנים אחרי דניאל יושב ישוע על הר הזיתים, הר הבית נכחו ממש, והוא נוטל את דבר הנביא בפיו ומכוונו אל הנקודה הזאת בדיוק: "וְכַאֲשֶׁר תִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּץ הַשּׁוֹמֵם, אֲשֶׁר נֶאֱמַר עָלָיו עַל יְדֵי דָנִיֵּאל הַנָּבִיא, עוֹמֵד בִּמְקוֹם קָדוֹשׁ [...]" (מתי כד טו). דניאל ראה את השיקוץ; ישוע אישר אותו, מיקם אותו על המקום הקדוש הזה, ועשה אותו לְאות הקץ. מן הנביא, אל הבן, אל השבוע האחרון — קו אחד, מקום אחד, והמעגל נסגר.

מרכז הקץ אינו אפוא מאורע. הוא מקום. וזהו המקום.

המדרגות שהמאה טיפסה

אך אם כן הדבר, נכפית שאלה שרוב האנשים לעולם אינם שואלים: מדוע אפוא לא יכול היה הקץ להתחיל זה כבר מכבר? התשובה היא אחד הדברים המדהימים ביותר שאני יכול להראות לכם בספר הזה. שכן הקץ לא יכול היה להתחיל — תחילה היה צריך לטפס במדרגות, שלב אחר שלב, וההיסטוריה טיפסה במדרגות הללו לנגד עינינו במאה האחרונה.

המדרגה הראשונה: העם היה צריך לשוב. ולא סתם לשוב — בפעם השנייה. הנביאים אמרו זאת מקדם: "יוֹסִיף אֲדֹנָי שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת שְׁאָר עַמּוֹ [...]" (ישעיה יא יא). גלות אחת הייתה בבל, וממנה שב ישראל. אך תבוא גלות שנייה — הפיזור תחת רומא, אחרי שנת 70 — ושיבה שנייה. וכל עוד היה העם מפוזר על פני הארץ, לא יכול היה השעון לפעול. לא היה עם על הנחלה לקבל את המלך.

המדרגה השנייה: השיבה החלה, וחותמות הזמן הנבואיות הראשונות נפלו. בשנת 1917 נפתחה הדלת לסדק — ההבטחה הבריטית לבית לאומי, ואלנבי שנכנס לירושלים. ובשנת 1948 קרה הבלתי־אפשרי: אומה נולדה ביום אחד, בדיוק כפי שכתב ישעיה: "הֲיוּחַל אֶרֶץ בְּיוֹם אֶחָד, אִם יִוָּלֵד גּוֹי פַּעַם אֶחָת?" (ישעיה סו ח). אחרי כמעט תשע־עשרה מאות שנים שב ישראל אל המפה.

המדרגה השלישית: העיר שבה. בשנת 1948 היה בידם הארץ, אך לא לבּה. רק בשנת 1967, בשישה ימים, אוחדה ירושלים והעיר העתיקה — עם ההר — שבה בפעם הראשונה מאז הרומאים לידיים יהודיות.

ועוד יש מדרגה אחת, העליונה, וזו טרם נדרכה. המדרגה הרביעית: הר הבית בידיים ממש, ושיבת התמיד, קרבן התמיד. שכן אף כי נכבשה העיר בשנת 1967, מסר ישראל את ניהול ההר עצמו מידיו כעבור 10 ימים, ב-17 ביוני. ראש המדרגות — התנאי האחד שעליו נשען השבוע האחרון כולו — עודנו חסר.

הרואים אתם מה כתוב כאן? ההיסטוריה טיפסה, לאט ובלי רחם, במדרגות: השיבה השנייה, הארץ, העיר. מדרגה אחר מדרגה, על פני אותה מאה שבה גם החל להירפא פצע הראש השביעי. ונותרה רק מדרגה אחת. אני נותן לכם זאת כקריאה שקולה, לא כהוכחה מוגמרת — אך קשה להסיט את המבט מדיוקה. אנו עומדים על המדרגה הלפני־אחרונה.

ממוריה אל הקץ

ועתה השאלה מדוע דווקא הסלע הזה הוא מרכז הכול. לשם כך יש לשוב — אחורה לגמרי, אל הראשית ממש, שכן ההר הזה הוא מלכתחילה מקום הראייה־מראש.

כאן, על הר בארץ המוריה, עקד איש זקן את בנו על מזבח (בראשית כב). המאכלת הורמה. וברגע האחרון, הבלתי־נסבל, קרא אליו קול מן השמים לחדול, ושם, בסבך, עמד איל. אלוהים ראה מראש. ואברהם קרא למקום ההוא בשם שעמד בפני הדורות: יְהוָה יִרְאֶה — "ה' יראה", או, פשוטו כמשמעו: "בְּהַר ה' יֵרָאֶה" (בראשית כב יד).

אך קראו בדקדוק מה אמר אברהם כמה פסוקים קודם לכן, כששאל בנו היכן השה לעולה. "אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה, בְּנִי" (כב ח). לא היה זה דברי הרגעה. הייתה זו נבואה. שכן 2,000 שנה לאחר מכן, על רכס ההר הזה בדיוק, ראה אלוהים מראש את שיו שלו. אותו הר שעליו מת האיל תחת יצחק נושא את המקדש שבו יום אחר יום הוקרבו הכבשים — אלפי שנים, כל אחד מורה אל האחד. ואותו הר הוא המקום שממנו ימלוך המשיח: "וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי עַל צִיּוֹן, הַר קָדְשִׁי" (תהלים ב ו); "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה'[...] וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם" (ישעיה ב ב).

שמעו את הד הפרק הראשון. בבקעת שנער בנו בני אדם הר מלאכותי כלפי מעלה, לתפוס את השמים ולעשות לעצמם שם. על הר המוריה יורדים השמים מטה לראות מראש, לתת שם. בבל מטפסת; מוריה מקבלת. הר־הזיוף של לבֵנים אל מול הר האמת של אלוהים. ועל אותו הר אמיתי, אותו סלע אחד, נוגעים זה בזה ממש שני מוקדי הספר הזה כולו — בבל וירושלים.

שתי תביעות על סלע אחד

ומשום כך בדיוק משתוללת כאן המלחמה. שכן שתי תביעות עומדות על הסלע הזה זו מול זו, ישר זו מול זו, ואין דרך אמצע.

הנה התביעה היהודית. תחת הרחבה הנוכחית מצוי, ככל הנראה, מקום קודש הקודשים — המקום האחד עלי אדמות שאליו נכנס הכוהן הגדול אחת בשנה בדם. כאן עמדו הבית הראשון והבית השני. ועם מחכה. מכון המקדש בירושלים מחזיק מאז שנות ה־80 את הכלים מוכנים, את הבגדים ארוגים, את הכוהנים מאומנים, את המזבח מתוכנן. הם מחכים למדרגה העליונה: היום שבו ישוב קרבן התמיד להיות מובא.

ובימינו ממש נוסף אות אחרון ומדהים בקונקרטיות שלו. שכן בטרם יוכל ולו כוהן אחד לדרוך באותו מקום קדוש, חייבת לפי הדין תחילה להיות טהרה — וטהרה זו דורשת דבר שכמעט 2,000 שנה לא נמצא: אפר פרה אדומה תמימה (במדבר יט). בלי אותו אפר, מעורב במים חיים ל"מי הנידה", אין איש טהור דיו לקרב. זהו הצעד הראשון מכולם, ההכרחי — ודווקא הוא חסר, 20 דורות. עד לאחרונה. בפעם הראשונה מאז החורבן נמצאו פרות אדומות שלפי מכון המקדש עומדות בדרישות החמורות, והובאו לישראל; ולפי הנמסר נשחטה בינתיים אחת לפי הטקס הקדום. בכך תהיה, בפעם הראשונה זה אלפי שנים, שוב אפר קדוש למי הנידה. ההתאמה והמעמד המדויק נותרים שנויים במחלוקת — אך המכשול הטקסי הגדול האחרון, שזה 20 דורות נראה בלתי־נכבש, בא בעיקרון בהישג יד.

חברו את הכול יחד. הכלים מונחים מוכנים, הבגדים ארוגים, הכוהנים מאומנים, המזבח מתוכנן — וכעת אף האפר כבר נמצא. מילה אחת, ועבודת הקרבנות תוכל לחזור בתוך שנה. יתר על כן: אין צורך אפילו במקדש שלם שיעמוד. כפי שיתברר בהמשך, די במקום קדוש מתוחם. המדרגה העליונה אינה עוד חלום רחוק. היא מונחת, שלמה ומוכנה, ממתינה ליד האחת שתדרוך עליה.

ושם, על גבי אותו סלע ממש, עומדת התביעה האסלאמית — בנויה ממש מעליו. בשלהי המאה השביעית הקים הח'ליף עבד אל־מלכ את כיפת הסלע, על גגה הזהוב, המקום השלישי בקדושתו לאסלאם, הקשור למסע הלילה של מוחמד. ואתם זוכרים, מן הפרק החמישי, מה כתוב לאורך פנים אותה כיפה באותיות באורך מטרים? אחד הטקסטים המתוארכים העתיקים ביותר של כל מסורת האסלאם, ואין הוא שיר הלל אלא הכחשה: "נישא הוא אלוהים מעל לכך שיהיה לו בן." הניחו לכך, עם כל מה שעלה מאז, לחדור אליכם במלואו. במקום המדויק שבו ראה האב מראש את הבן כשׂה — שם אמר אברהם "אלוהים יראה לו השה" — חרות בזהב: אין בן. זהו עיקר האמונה של ההיפוך, מורם כדגל מעל כס המלך. האנטי־גואל נטע את נסו במקום האחד שבו נשבע גואל את הבטחתו העמוקה ביותר.

ובין שתי התביעות הללו מצוי הסטטוס קוו — שביתת הנשק השברירית בעולם. ניהול ההר בידי הווקף האסלאמי; הריבונות והביטחון בידי ישראל; ותפילה יהודית, למעשה, אסורה בו. שיווי משקל מתוח כל כך עד שבקושי הוא ראוי לשם שיווי משקל. ניצוץ אחד, והעולם עולה באש. הכול יודעים זאת, ולכן איש אינו מעז לגעת באבן — עד שיבוא אחד שיבטיח לפתור את הבלתי־אפשרי.

היכן נקשרת הברית

וזה בדיוק היעד שאליו נע הספר כולו. שכן הגואל המזויף לא יבוא עם צבא הפושט על ההר. הוא יבוא עם ברית המחלקת את ההר. נוסחה הפותרת את הבלתי־פתיר: גישה משותפת, מקום מתוחם שבו יוכלו היהודים סוף־סוף להקריב, כיפה שנותרת, שלום שהעולם כולו החזיק זה דורות לבלתי־אפשרי. וכדי לשמור על כך: שערים, אשרות, ביומטריה — טכניקה "ניטרלית" המווסתת את זרמי עולי הרגל ומבטיחה את ההגינות. הברית עם הרבים נקשרת כאן בדיוק, סביב הסלע הזה.

ומשום כך מזהיר הכתוב בדימוי שלא תשכחו עוד ברגע ששמעתם אותו. "הִנֵּה אָנֹכִי שָׂם אֶת יְרוּשָׁלִַם סַף רַעַל לְכָל הָעַמִּים סָבִיב [...] וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא אָשִׂים אֶת יְרוּשָׁלִַם אֶבֶן מַעֲמָסָה לְכָל הָעַמִּים, כָּל עֹמְסֶיהָ שָׂרוֹט יִשָּׂרֵטוּ" (זכריה יב ב-ג). האבן השנויה ביותר במחלוקת בעולם היא האבן אשר, כן אומר אלוהים, פוצעת כל מי שמנסה להזיזה. האומות ישלחו יד בסלע הזה, והאומות יתנפצו על הסלע הזה.

שמרו את ההר לנגד עיניכם

הנה מה שיש לזה לומר לכם היום.

העולם מביט אל ההר הזה כאל חבית אבק שריפה שיש לרסנה. האמונה מביטה בו כאל שעון העומד לסיים את מהלכו. שכן הקץ, כך מתברר, אינו מתחיל בפצצה אלא בהיתר בנייה — ביום שבו נדרכת המדרגה העליונה והתמיד שב. באותו יום מתחיל השעון לתקתק את שבועו האחרון. שמרו על כן את ההר לנגד עיניכם; מכל חדשות העולם, אלה החדשות הנחשבות.

ומתחת לכל האלימות וכל הדיפלומטיה ממשיך הסלע לומר את אשר אמר אברהם: ה' יראה. הוא ראה שם פעם את השה; הוא יראה שם פעם את המלך. הכיפה אומרת: אין בן. אך הסלע שתחתיה זוכר את הבן שנראה שם מראש. וכאשר תשלח העולם בקרוב יד בסלע הזה והגואל המזויף ייראה כמי שתפסו בידיו, אל תשכחו מי באמת יעמוד עליו. לא מי שתופסו כפי שתפסה בבל, כלפי מעלה ובכוח. אלא אחד שימלוך עליו כפי שגואל גואל — כי גאל אותו בדמו שלו.

שמרו את ההר לנגד עיניכם. המדרגה הבאה היא האחרונה.