האלים שמאחורי האומות

שלושה שבועות לא אכל דניאל יותר מן ההכרחי. לא יין, לא בשר, לא משחה — רק לחם ותפילה, יום אחר יום, על גדת החידקל. הוא היה זקֵן עתה, מדינאי שראה ממלכות באות והולכות, והוא נאבק בחזון שלא הצליח להבין.

ואז, ביום ה־21, נשא את עיניו.

איש עמד ליד הנהר, לבוש בדים, חגורת זהב מן המֻבחר על מותניו. גופו כתרשיש, פניו כמראה הברק, עיניו כלפידי אש, זרועותיו ורגליו כנחושת ממורטת, וקול דבריו כקול המון. האנשים אשר עם דניאל לא ראו דבר — אך אימה ללא שם נפלה עליהם, וינוסו להחבא. דניאל נשאר לבדו, וכל כוחו אזל מגופו, ופניו ארצה.

והדמות אמרה דבר אשר הופך את העולם על ראשו אם נותנים לו לחדור באמת:

"אל תירא, דניאל [...] מן היום הראשון [...] נשמעו דבריך, ואני באתי בדבריך. אך שר מלכות פרס עמד לנגדי עשרים ואחד יום, והנה מיכאל, אחד השרים הראשונים, בא לעזרני." (דניאל י׳:12-13)

קרא זאת שוב. התפילה נענתה מיד — ביום הראשון. השליח יצא מיד. אך הוא הגיע רק ביום ה־21, מפני שדבר־מה עמד בדרכו. דבר־מה בעל שם: "שר פרס". והוא היה חזק די הצורך לעכב יצור של ברק ונחושת שלושה שבועות, עד שבאה תגבורת.

מי — או מה — מעכב מלאך 21 יום?

לא המלך כורש. לא אדם עמד שם על המשמר. מאחורי מלכות פרס, מאחורי הקיסר הנראה על כסאו הנראה, עמד שר אחֵר — כוח שלא יכולת לראות, אך שאחז במהלך אימפריה כולה בכף ידו. ומעט הלאה מזכירה הדמות עוד אחד: "שר יוון יבוא" (י׳:20). לא אלכסנדר. הכוח שמאחורי יוון, אשר כבר עמד הכן בעת שיוון עצמה עוד לא היתה דבר.

כאן, לרגע אחד מצמרר, נמשך הפרגוד הצדה, ומתגלה מה מסתתר באמת מאחורי ההיסטוריה. משתוללת מלחמה מעל המלחמות. וכדי להבין מאין היא באה, הדרך שבה אל פסוק שהפרק הראשון כמעט עבר עליו בלי לב.

היום שבו חולקה המפה

הזוכרים אתם את בבל? אלוהים ירד, בלל את הלשונות, הפיץ את האנושות. אך תחת אותה הפצה, כך אמר הפרק הראשון, התרחש דבר עמוק הרבה יותר. הנה הוא, עוד פעם אחת, ועתה במלוא עומקו:

"בהנחל עליון גוים, בהפרידו בני אדם, יצב גבֻלת עמים למספר בני אלוהים. אך חלק יהוה עמו, יעקב חבל נחלתו." (דברים ל״ב:8-9)

בבבל לא רק חילק אלוהים את האומות — הוא גם הִקצָה אותן. ל"בני האלוהים", לחברי מועצתו השמימית. דמיינו לכם שר המחלק את ממלכתו למחוזות וממנה על כל מחוז מושל. כך עשה עליון עם הארץ: כל אומה קיבלה מושל שמימי, כוח אשר הוצב עליה. מלבד אחת. עם אחד שמר לעצמו, לא כדי לחלקו לאחֵר, אלא כדי להיות בעצמו אלוהיו: ישראל. "חלק יהוה עמו."

(הערה ישרה אחת: קריאה זו — "למספר בני האלוהים" — הולכת אחר התרגום היווני ומגילות ים המלח מקֻמראן; הנוסח העברי המקובל גורס במקום זה "בני ישראל". זו בחירה ברת הגנה, אך שנויה במחלוקת מבחינת ביקורת הנוסח, ואני מוסר אותה ככזו. הקו הגדול — שהאומות הוקצו בבבל לכוחות רוחניים — עומד היטב גם בלי המילה האחת הזאת בשאר כתבי הקודש.)

קרא עתה שוב את העיתון, וקרא אותו בשתי עיניים פקוחות. תחת המפה הנראית של ארצות וגבולות שוכנת מפה שנייה, מפה רוחנית, והיא קדומה יותר. "שר פרס" ו"שר יוון" של דניאל הם בדיוק הכוחות המוקצים הללו — המושלים השמימיים שמאחורי הכסאות הארציים. המאבק על קרקע וזהב ונפט הממלא את הדורות הוא השכבה העליונה הנראית של מאבק בלתי נראה אשר החל בבבל.

המועצה שירדה מן הפסים

אך משהו השתבש בצורה איומה. המושלים היו אמורים לנהל את האומות תחת עליון. תחת זאת תפסו את השלטון לעצמם.

יש מזמור המביא אותנו ישֵירות אל אולם הישיבות של השמים, והוא אחד הטקסטים המדהימים ביותר בכל המקרא. "אלוהים נצב בעדת אל, בקרב אלוהים ישפֹּט" (תהילים פ״ב:1). רוב התרגומים והדרשות עשו מזה במשך דורות: מדובר בשופטים אֱנושיים מושחתים. זו קריאה בטוחה, והיא כמעט בוודאי שגויה. כי ראה מה בא אחר כך. אלוהים מאשים את "האלים" הללו על שהם עושים עוול לחלשים וליתומים — הם מנהלים את האומות באופן רע. ואז הוא גוזר את הדין: "אני אמרתי: אלוהים אתם, ובני עליון כֻּלכם. אכן כאדם תמותון, וכאחד השרים תפלו" (פ״ב:6-7). אינך יכול לאיים על אדם שהוא "ימות כאדם"; אין זה עונש, זה טבעו. לאיום זה יש משמעות רק אם הוא מכֻוון אל יצורים שלא היו אמורים להיות בני־תמותה. אלו הם הכוחות המוקצים של בבל — והם נידונים למוות מפני שהנהיגו את עמיהם בחושך.

מה עשו אותם כוחות עם האומות אשר הופקדו בידיהם? הם נתנו לעצמם להיעבד. הם תפסו את מקום אלוהים בכל ארץ, דרשו קרבנות, בנו מקדשים, והאכילו את העמים בשקרים. משה אומר זאת בריש גלי: העם "יזבחו לשדים לא אלֹה, אלוהים לא ידעום" (דברים ל״ב:17). ופאולוס, מאות שנים אחר כך, מאשר זאת ללא היסוס: "אשר זובחים הגוים, לשדים הם זובחים ולא לאלוהים" (קורינתים א׳ י׳:20).

המבינים אתם מה זה עושה לכל תולדות הדת של האנושות? מאחורי אלילי העמים — מאחורי הבעלים והמולכים, מאחורי כל מזבח אשר בו לא נשפך דם השה — אין דמיונות ואין בולי עץ. עומדים שם כוחות ממשיים, נופלים. דתות האומות אינן רק טעויות אֱנושיות; הן מערכות העבודה אשר הקימו סביבם המושלים המורדים. זהו משפט הראוי לשקוע עמוק, כי הוא המנוע שמתחת לכל מה שעוד יבוא בספר זה: אימפריה נושאת תמיד אל על גבה, ואל זה אינו עליון. שמור זאת היטב עד שבהמשך יגיע תורן של הממלכה האחרונה ודתה.

הארץ השנויה במחלוקת

ועתה מתבהר לפתע מדוע מקום אחד על פני האדמה מושך אליו כל כך הרבה שנאה לאורך הדורות.

יש אומה אחת אשר אלוהים לא נתן למושל. חלקת אדמה אחת אשר שמר לעצמו. עיר אחת אשר בה ישכֹּן שמו. ישראל, ובלִבה ירושלים, היא — בלשון התורה הקדומה — "חבל נחלתו". זהו החלק היחיד במפת העולם שמעולם לא חולק לכוחות המורדים. זהו שטח כבוש שהוא למעשה רכושו של המלך.

חשבו על כך שנייה אחת, וכל תולדות העם היהודי נופלות אל מקומן. האיבה הבלתי מוסברת, חסרת ההיגיון, בת הדורות אל אותו עם קטן ואל אותה ארץ קטנה — אין זו פוליטיקה רגילה, לא גזענות רגילה, לא סכסוך גבולות רגיל. זהו מאבק טריטוריאלי ברמה העמוקה ביותר הקיימת. הכוחות המורדים יודעים שזה המקום האחד אשר עליו תובע בעלות המלך החוקי, ראש הגשר של שיבתו. ולכן הם רוצים לקבלו לידיהם בכל מחיר, או להשמידו. כל נסיון בהיסטוריה למחות את ישראל — מן הפרעה ועד המן, מן הגלות ועד תאי הגז, ועד טילי היום — הוא, מתחת לפני השטח, אותו נסיון עצמו: לכבוש או למחוק את המקום שבו ידרֹך המלך כף רגל.

זכֹר זאת היטב, כי זהו הציר אל המחצית השנייה של ספר זה. כאשר תפרוץ בהמשך הגאופוליטיקה — הנפט, הצבאות, הבריתות, המאבק על רחבת מקדש אחת — אז אינך מביט בידיעות חדשות אקראיות. אתה מביט בשלב הסיום של מאבק טריטוריאלי אשר החל בבבל.

שערי השאול

הכוחות לא היו קשורים רק לאומות; הם היו קשורים למקומות. הרים, מעיינות, מערות — העולם הקדום ידע בדיוק היכן ישבו האלים, והמקרא משחק בכך במודע. ואין דוגמה חדה יותר מתמונה מן הברית החדשה אשר רוב הקוראים חולפים על פניה בשטחיות גמורה.

ישוע לוקח את תלמידיו במסע ארוך אל קצה הצפון של הארץ, אל מקום הנקרא קיסריה של פיליפוס. אין זו טיולית אקראית. שם, למרגלות ההר האדיר חרמון, רבץ צוק עצום עם מערה פעורה — מעיין עמוק וחשוך אשר לפי האלילים החל בו השאול. ליוונים היה שם מקדש לאל פאן; כינו את המקום מילולית "שער השאול", שער ממלכת המתים. בגאוגרפיה הרוחנית של אותו עולם זה היה מטה ראשי של החושך. והמסורות העתיקות ביותר קשרו דווקא את אותו הר, חרמון, אל המרד הראשון של "בני האלוהים" — זו היתה הכתובת הידועה לשמצה של הכוחות הנופלים.

ודווקא שם, מול אותו שער סלע שחור, מציג ישוע את שאלתו: "מי אני לדבריכם?" פטרוס משיב: "אתה המשיח, בן אלוהים חיים." וישוע אומר: "על הסלע הזה אבנה את קהילתי, ושערי שאול לא יגברו עליה" (מתי ט״ז:18). עמֹד מלכת היכן הוא ניצב כשהוא אומר זאת. הוא אינו מצביע במעורפל אל "הרע". הוא ניצב נכוחה מול השער המילולי, המטה הראשי של הכוחות העתיקים, ומכריז על המתקפה. שערים אינם כלי תקיפה; שערים הם הגנה. ישוע אינו אומר שהשאול לא תפלוש אל קהילתו — הוא אומר שהשאול עוברת להגנה, שאנשיו יסתערו על השערים. זו הכרזת מלחמה, הנאמרת על מפתן האויב.

"קומה אלוהים"

כי הנה באה התפנית הנושאת את הכל. אותו מזמור באולם הישיבות של השמים, שבו דן אלוהים את הכוחות המורדים למוות — הקשיבו כיצד הוא מסתיים. אין אלו האלים שלהם המילה האחרונה. זוהי זעקה, תפילה של כל הבריאה כולה:

"קומה אלוהים, שפטה הארץ, כי אתה תנחל בכל הגוים." (תהילים פ״ב:8)

הנה כל תולדות הישועה בשורה אחת. האומות חולקו בבבל לכוחות — באופן זמני. אך עליון בא לקחתן בחזרה. הוא ישוב וירש את העמים מנושלי הנחלה, אחד אחר אחד, עד שלא יישב עוד מושל על כס גנוב. וזה בדיוק מה שמתחיל להתרחש ביום שבו משלים הגואל מן הפרק הקודם את מלאכתו.

כי ראה מה מתרחש. על הצלב, אומר פאולוס, הוא "הפשיט את השָׂרֹות ואת השַׁלִּיטֹות, ויצֵג אותן בגלוי, ובו נצח עליהן" (קולוסים ב׳:15). המושלים פורקו מנשקם — לא עוד בשירות מינוים, אלא מוצגים לראווה כאויבים מנֻצחים. ועם חג השבועות מתחילה הכיבוש מחדש: בבבל בלל אלוהים את הלשונות כדי לפזר את האנושות זו מזו; בחג השבועות הוא מחזיר את הלשונות כדי לאסוף שוב את האומות — לא תחת מגדל, אלא תחת שם הבן. ואז נשמע הצו אשר תובע מחדש את כל המפה: "לכו ועשו תלמידים מכל הגוים" (מתי כ״ח:19). אין זו עידוד אדוק לשליחות; זהו צו של כיבוש מחדש. מושל אחר מושל, עם אחר עם, מושב השטח המנֻשל אל תחת המלך החוקי.

העמדה האחרונה

ועתה מתגלה סוף סוף לאן חותר כל הספר הזה.

הכוחות הנופלים יודעים שמינוים זמני. הם שמעו את גזר הדין: "כאדם תמותון". הם רואים את המלך לוקח את אומותיו בחזרה, דור אחר דור. וכמו כל כובש החש שהמשחרר מתקרב, הם מכינים עמדה אחרונה, נואשת. נסיון אחרון לכפות את כל הארץ עוד פעם אחת תחת שם אחד, מערכת אחת, עבודה כפויה אחת — בבל, מוקמת בפעם האחרונה, עתה בכל העולם. והם יעשו זאת עם אדם כפנים: דמות גואל כריזמטית המבטיחה לאחד את העולם המפֹלג ולהביא את השלום אשר כל המושלים יחד לא הצליחו בו.

זהו האנטי־גואל. לא רק גואל מזויף עבור היחיד, כפי שהראה הפרק הקודם, אלא הפנים האֱנושיות של המרד האחרון של המועצה העתיקה — הצרור של כל הכוחות הנופלים בדמות אחת, לתפיסה אחרונה אחת של הנחלה השנויה במחלוקת: ירושלים, כס המלך.

כל שאר הספר הזה מתרחש על אותו לוח שחמט כפול. מעל כל כותרת בעיתון על נפט וצבאות והסכמים מרחף מאבק קדום זה. ואתה, הקורא, אינך צופה ביציע. אתה עצמך שטח שנוי במחלוקת. כי כל נפש היא חלקה קטנה מן המפה, ושאלת אחרית הימים — תחת כל הרעש — היא מי יקבל את שלך לידיו.

אך אל תירא. עתה אתה יודע היכן ניצב ישוע כאשר הכריז מלחמה: נכוחה מול השער השחור ביותר שהכיר העולם הקדום, והוא לא קרא לאותו שער בלתי מנֻצח אלא נגזר אבדון. הכוחות ממשיים. הם גם פורקו מנשקם. והאלוהים אשר קם בעדת השמים נשבע שהוא יירש את כל האומות — ועמהן, אם תחסה תחת כנפו, גם אותך.

המושלים מילאו את זמנם. המלך בא לקחת את נחלתו.

דמות אחת עוברת דרך האימפריות, מזהב ועד ברזל. הממלכות נשקלות ביושר, והקו נמשך אל התביעה השלישית ואל הפצע של 1917–1924.