מזבח הנוחות

בן המערב המודרני יכול לחיות חיים שלמים מבלי להיות אי־פעם רחוק יותר מכמה צעדים מכל מה שהוא צריך — ומבלי לייצר אי־פעם דבר אחד ממה שהוא צורך.

חשבו על כך באמת, שכן איננו רואים זאת עוד; זה קרוב מדי, כמו האוויר שאנו נושמים. אתם מסובבים ברז ויוצאים מים נקיים. אתם מניחים אצבע על מסך קטן ומגיע מזון, מן העבר השני של העולם, תוך יום אחד אל פתח דלתכם. אתם לוחצים והאור נדלק, מופק מדלק שמעולם לא ראיתם, מובל בידי אנשים שלעולם לא תפגשו, דרך צינורות שאינכם יכולים להצביע עליהם. אנחנו האנשים הנוחים ביותר שחיו אי־פעם. ובדיוק משום כך הפכנו גם למשהו אחר, משהו שאיננו מעדיפים להביט בו בעיניים: האנשים הכי פחות עצמאיים שחיו אי־פעם. המטרה הרכה ביותר בהיסטוריה.

פרק זה עוסק בנתון האחד הזה, שכן בלעדיו לא תבינו מדוע ההלם, כשהוא בא, יכול להיות כה הרסני. שאר הספר הזה מתאר את היד שתטמין את המלכודת. פרק זה מתאר מדוע העכבר נכנס אליה ברצון כה רב.

המלך שמכר את שדותיו

דמיינו לכם מלך שהתעשר, עשיר כקורח, ואשר יום אחד ערך חשבון נבון. מדוע שעדיין אעבד שדות, חשב, אם אני יכול לקנות דגן, זול יותר ממה שאני יכול לגדל אותו בעצמי? וכך מכר את שדותיו. מדוע שאחזיק מפחה, אם אני יכול לקנות נשק, טוב יותר ממה שאוכל לחשל בעצמי? הוא מכר את מפחתו. מדוע להחזיק אסם מלא, לחפור באר, לרעות עדר — אם השוק נפתח כל בוקר ומביא כל מה שחפץ בו, תמורת כסף שהיה לו בשפע? אחד אחד מכר אותם: השדה, המפחה, האסם, הבאר. והוא חש עשיר וחופשי יותר עם כל מכירה, שכן לא היה עוד צורך לעמול על דבר. הכול היה למכירה.

עד היום שבו השוק לא נפתח.

זהו, במשל אחד, המערב של המאה ה־21. החלפנו שגשוג בעמידות וקראנו לכך התקדמות. סחר חופשי, סחר עולמי, קנייה הזולה ביותר בכל מקום שבעולם, גישה היושבת עמוק יותר מן הכלכלה — האמונה הפוסט־קולוניאלית שעם די כסף הכול באמת למכירה. וכך הוצאנו את יכולותינו שלנו אל מחוץ לבתינו: את הייצור שלנו אל מפעלים רחוקים, את האנרגיה שלנו אל שדות רחוקים, את מזוננו אל שדות רחוקים, ואף את תרופותינו אל קומץ ספקים רחוקים. התעשרנו עד בלי די. והפכנו תלויים לחלוטין. אין זה כוח. זהו שגשוגו של אדם שסתם את בארו משום שהרי צינור המים תמיד עובד.

שלושה ימים

ועד כמה דק החוט הזה באמת, כמעט איש אינו רוצה לדעת.

תחשבו כמה מזון מונח בביתכם — לא להיום, אלא לשבועות הבאים, אם לא יתווסף עוד דבר. עבור רוב משקי הבית המערביים התשובה מבזה: כמה ימים, לכל היותר. והחנות שעליכם למלא מחדש, אין מצבה הרבה יותר טוב. הסופרמרקט המודרני פועל על שיטה הקרויה "בדיוק בזמן" (just-in-time): אין מלאים גדולים במחסן, אלא אספקה רציפה ומתוזמנת בשלמות, כך שהמדפים עומדים מלאים מחדש בכל בוקר. זה יעיל עד שלמות. פירוש הדבר גם שלעיר ממוצעת לעולם אין יותר מבערך שלושה ימים של מזון בתוך גבולותיה.

שלושה ימים. על כך עומדת כל הציוויליזציה שלנו. לא על אסמי דגן הגושרים על פני חורף, לא על מרתפים מלאי שימורים, אלא על שרשרת אספקה שחייבת להגיע מדי יום מחדש בדיוק בזמן. באביב של שנת 2020 קיבלנו טעימה קלושה מכך: זעזוע אחד בביקוש, ותוך ימים עמדו המדפים ריקים, לא בשל מחסור אמיתי, אלא משום שהמכונה ה"רזה" (lean) לא עמדה בלחץ הפתאומי. משפחה עם שלושה ימי מזון בבית עומדת, כך התברר, בעמדה שונה במהותה ממשפחה עם שלושה שבועות. אצל הראשונה הרעב — והמהומה הבאה עם הרעב — הוא עניין של ימים, לא של חודשים.

היום שבו קובץ אחד עצר את העולם

ואז יש את החוט השני, דק עוד יותר מן הראשון, ובלתי נראה לחלוטין: כל מה שאנו עושים תלוי במחשבים.

לא רק הדואר האלקטרוני שלכם. כספכם הוא מספר על שרת. שרשרת האספקה המביאה את אוכלכם מנוהלת בידי תוכנה. רשת החשמל, טיהור המים, בתי החולים, רמזורי התנועה, זהותכם עצמה — הכול מנוהל בצורה דיגיטלית, הכול תלוי באותם מסלולי עצבים אלקטרוניים. ומסלולי עצבים אפשר לחתוך.

ביום שישי, 19 ביולי 2024, קיבלנו את האזהרה, חינם אין כסף. חברת אבטחה אחת הפיצה עדכון פגום אחד — לא מתקפה, לא אויב, סתם טעות בקובץ אחד — ותוך שעות ספורות קרסו ברחבי העולם כשמונה וחצי מיליון מחשבים. מטוסים מרותקים לקרקע, אלפי טיסות בוטלו. בתי חולים שנאלצו לבטל ניתוחים. בנקים, מערכות תשלום, רשתות שידור, הכול משותק בבת אחת. בגלל טעות קטנה אחת, ביום שישי אחד, מבלי שאיש חפץ ברעה.

תנו לכך לשקוע, ואז דמיינו מה יכול אדם בעל כוונות זדון לעולל — מתקפה ממוקדת, חבלה מתוחכמת. או, גרוע מכך, אסון הפוגע בתשתית הפיזית עצמה: הכבלים התת־ימיים, השנאים, הלוויינים. שכן בניגוד לסבינו, אין לנו עוד נפילה־לאחור אנלוגית. הכסף המזומן נעלם; לעיתים קרובות יותר ויותר אינכם יכולים לקנות עוד לחם בלי מסך פועל. כאשר המסך מחשיך, לא דבר אחד נעשה קשה. אזי הכול נעצר בבת אחת.

המלחציים

ומעל לשני החוטים הדקים האלה בא כעת רובד שלישי, המעמיד את כל מה שקדם לו באור חדש וצונן: המרוץ אל הבינה המלאכותית הריבונית — מה שאני מכנה לשם הנוחות SAGI.

הבינו מה מונח כאן על הכף. אנו בונים אינטליגנציות החושבות מהר יותר, עמוק יותר ומקיף יותר מכל ממשלה, כל בנק או כל גנרל המסוגלים לעמוד בקצב. זהו מרוץ חימוש, אך על נשק שאינו יורה: נשק־על דיגיטלי. שכן מי שמחזיק באינטליגנציה האוטונומית הטובה ביותר, יחד עם הנתונים של מיליארדי בני אדם, יכול לקרוא את מערכות ההפעלה של כל היתר — ומה שאתה יכול לקרוא, אתה יכול לכוון, ומה שאתה יכול לכוון, אתה יכול לשבור. דמיינו לכם כוח האוחז את האנרגיה בידיו, וגם את המפתחות הדיגיטליים, וגם את סליקת תנועת הכסף — כל השלושה בבת אחת, באגרוף אחד.

זה אינו מדע בדיוני. אלה מלחציים. שכן אוכלוסייה המעבירה את מזונה, את כספה, את חומה ואת זהותה כולם דרך אותה מערכת דיגיטלית עצמה, יכולה להיות מהודקת בידי היד המנהלת את המערכת הזו — לא בצבא, לא בפצצה, אלא במתג. לא קרב. מתקן העובר ל"כבוי". והעולם שאנו בנינו התקין בעצמו את המתג הזה, והניח אליו את החוטים ברצון, מתוך אהבה לנוחות.

הנוחות היא המלכודת

וכעת אל הצמרמורת שעליה סובב פרק זה, שכן כאן נוגעת הפגיעות המודרנית בנבואה העתיקה ביותר.

הזוכרים אתם את הפרק הראשון, הלבנה על בקעת שנער — העשוי הדוחק את הנתון? המערב הביא את התנועה הזו לשלמותה המוחלטת. אנו עשינו את העשוי כה מושלם, כה נוכח בכול, כה חסר מאמץ, עד שאיננו יכולים עוד לחיות בלי העשוי. ואדם שאינו מסוגל להאכיל את עצמו אפילו שבוע אחד, אינו יכול לקנות או למכור יום אחד בלי המערכת — מה יעשה אדם כזה כאשר היד המפעילה את המתג תאמר: תנאי אחד, והמערכת תישאר פתוחה עבורכם?

הנה הוא עומד, הפסוק ש־2,000 שנה נראה כמעט בלתי נתפס: "ואשר לא יוכל איש לקנות או למכור כי אם בהיות עליו התו" (התגלות יג, יז). במשך מאות בשנים תהו הקוראים: כיצד יוכל אי־פעם מישהו לשלוט בכל הקנייה והמכירה? לא ניתן היה לדמיין זאת. וכעת אנחנו, בידינו שלנו, מתוך אהבה טהורה לנוחות, בנינו בדיוק את התשתית ההופכת זאת לא רק לאפשרי אלא לחסר מאמץ. רשת אחת, זהות אחת, מערכת אחת שדרכה עוברת כל קנייה — ומתג אחד שיכול לקבוע מי יורשה להיכנס ומי ייפול החוצה.

הנוחות היא המלכודת. האיש שמכר את שדותיו, את מפחתו, את אסמו ואת בארו — כאשר השוק ייסגר והרעב יבוא — יקבל כל תו, יישבע כל שבועה, ישתחווה לכל מי שהמתג בידיו. לא משום שהוא רע. משום שלא נשאר לו עוד דבר אחר. אנו העברנו להגואל המזויף את נשקו הגדול ביותר במתנה, ואין זו חרב. זוהי תלותנו.

הבאר שאיש אינו יכול לסגור

אך פרק זה אינו מסתיים במלכודת, שכן יש מוצא, והוא עתיק מכל המערכות.

הסיבה העמוקה ביותר שהמערב נעשה כה חסר מגן אינה כלכלית ואינה טכנית. היא רוחנית. ציוויליזציה ששכחה את הנותן, בטחה תחילה במתנה, ולאחר מכן במערכת המספקת את המתנה. לא רק את אסמינו איבדנו; את אלוהינו איבדנו — ועם שאינו מעז עוד להיות תלוי באלוהים, מסיים בהכרח תלוי במה שיכול לחתוך את לחמו.

ובדיוק מנגד לכך עומדת דרך חיים אחרת לגמרי, שאותה משרטט הכתוב מראשיתו ועד סופו. עם שאכל 40 שנה במדבר שבו לא היה כל שוק, ניזון מן המן שלא ניתן היה אפילו לאגור — מי שבכל זאת ניסה לשמרו עד למחרת, מצא בבוקר ריקבון (שמות טז). נביא שעורבים האכילוהו ליד נחל (מלכים א יז). ואדון אשר לימד את ילדיו להתפלל, לא "תן לנו מזווה מלא", אלא "את לחם חוקנו תן לנו היום" (מתי ו, יא), ואשר אמר: התבוננו בעורבים, אינם זורעים ואינם קוצרים ואין להם אסם, ובכל זאת אביכם שבשמים מכלכל אותם (לוקס יב, כד). זהו ההפך ממזבח הנוחות. זהו מזבח התלות — לא במערכת, אלא בנותן עצמו.

וזוהי השאלה שאחרית הימים, מתחת לכל הטכנולוגיה שלה, מציבה לכם באמת. לא בראש ובראשונה: האם אגרתם די? החוכמה אוגרת, וטוב למלא אסם. אך השאלה העמוקה ביותר היא: במי אתם תלויים? שכן יבוא יום שבו המערכת תוכל לכבות את כל מי שהסגיר את עצמו אל המערכת. אך יש תלות שאליה לא יגיע שום מתג — זו של הילד שלחמו מעולם לא היה מונח במחסן, אלא ביד אביו.

הנוחות היא המלכודת. אך למלכודת אין שליטה על מי שלעולם לא הניח את אספקתו בתוך המערכת. על כן אל תבנו את ביטחונכם על העשוי. בנו אותו על הנותן. כאשר המתג יוסט, רק הם יישארו עומדים אשר לחמם מעולם לא היה מונח במזווה — אלא ביד מי שמכלכל את העורבים, ואשר נשבע על ההר: אני אראה.