מזהב עד ברזל: הממלכות נשקלות ביושר

האיש החזק ביותר בעולם התעורר, רחוץ בזיעה, ולא יכול היה לזכור מַדּוּעַ.

נבוכדנצר — אדון בבל, האיש שהפך את ירושלים לעיי חורבות, אשר מלכים רעדו מפניו — חלם חלום. חלום אחד, והוא צינן אותו עד עומק עצמותיו. אך עם עלות השחר נמוגה התמונה, כמים בין אצבעותיו. רק הפחד נותר. ועל כן עשה דבר מטורף: הוא קרא אל מכשפיו וחכמיו וְדָרַשׁ מהם שיגידו לו לא רק את הפתרון, אלא גם את החֲלום השכוח עצמו — תחת איום מוות. ספרו לי מה חלמתי, או אצווה לבתר אתכם לגזרים.

זה היה בלתי אפשרי. ובדיוק באותה אי־אפשרות צועד קדימה גולה צעיר, יהודי בעל שם בבלי, דניאל, והוא אומר: יש אלוהים בשמים המגלה נסתרות. ובלילה מראה לו אותו אלוהים את חלום הקיסר.

מה שדניאל ראה הוא שלד תולדות העולם כולן. ואנו עומדים היום למרגלותיו.

הצלם

"אַנְתְּ, מַלְכָּא, רָאִיתָ, וְהִנֵּה צֶלֶם אֶחָד גָּדוֹל" (דניאל ב:31). עצום, מבהיק, מטיל אימה. והוא היה בנוי שכבות שכבות, מלמעלה למטה, כל אחת מחומר אחר:

ראש של זהב טהור. חזה וזרועות של כסף. בטן וירכיים של נחושת. שתי שוקיים של ברזל. ולבסוף רגליים, מקצתן ברזל ומקצתן חרס.

דניאל אינו מהסס בפתרון. "אַתָּה הוּא רֹאשׁ הַזָּהָב" (ב:38). בבל. ואחריך, הוא אומר, תקום ממלכה אחרת, ואחר כך שלישית, ורביעית — שרשרת של ממלכות עולם הבאות זו אחר זו עד קץ הימים. ההיסטוריה כצלם אחד יורד.

שים לב עתה לדבר שקל לפספס, כי הוא מפתח. קרא את המתכות מלמעלה למטה: זהב, כסף, נחושת, ברזל. בכל מדרגה הן נעשות פחות יקרות — אך גם קשות יותר. הזהב רך דיו כדי לשרוט בציפורן; הברזל מנפץ הכול. הממלכות נעשות, במילים אחרות, עניות יותר בכסף וגסות יותר ברוח, אך חסרות רחמים יותר בצבא. התרבות יורדת; הכוח הגולמי עולה. זהו ענק המתקשה כלפי מטה — והנשען בסופו של דבר על החומר החלש מכולם: רגליים של חרס מתפורר. ענק של מתכת, מאזן עצמו על כלי חרס. זכור את התמונה הזו. זוהי כל היסטוריית העולם בְּאיזון בלתי אפשרי אחד: ככל שהמבנה אדיר יותר כלפי מעלה, כן שברירי יותר היסוד שעליו הוא עומד.

שני צילומי רנטגן

שנים אחר כך מקבל דניאל בעצמו חלום — על אותן ממלכות. אך עתה הן נראות שונות לחלוטין.

בדניאל ב ראה מֶלֶךְ עובד אלילים את הממלכות: צלם מפואר ומבהיק של גדוּלה אנושית, זהב בראשו. בדניאל ז רואה הנביא את אותן ממלכות עצמן: לא צלם, אלא ארבע חיות טרף העולות מתוך ים סוער. אריה בעל כנפי נשר. דוב עם צלעות בין שיניו. נמר בעל ארבעה ראשים. וחיה רביעית, נוראה מכדי לתת לה שם, בעלת שיני ברזל, הזוללת ורומסת הכול (דניאל ז:1-7).

זהו אחד היהלומים היפים ביותר בכל ספר דניאל, והוא משנה את האופן שבו אתה קורא את העולם. שני חלומות, אותן ממלכות, שתי נקודות מבט. האדם מביט בממלכותיו ורואה זָהָב — זוהר, תרבות, תהילה, צלם הנראה ראוי לסגידה. השמים מביטים באותן ממלכות עצמן ורואים חיות — חיות טרף הצצות מתוך התוהו כדי לקרוע. את אשר הקיסר מכנה יצירת מופת, מכנה אלוהים חיית טרף. החזק במבט הכפול הזה, כי תזדקק לו כאשר תופיע מאוחר יותר הממלכה האחרונה, המבהיקה מכולן, וכל העולם יביט בהערצה אל הצלם — בעוד השמים רואים את החיה המתחבאת תחתיו.

הברזל והרגליים, נשקלים ביושר

שלוש הממלכות הראשונות בקושי שנויות במחלוקת. הזהב הוא בבל; הכסף הוא ממלכת מדי ופרס שבאה אחריה; הנחושת היא יוון של אלכסנדר שבאה אַחֲרֶיהָ. כל אחת בלעה את קודמתה, יחד עם שטחה ועם רוחה. אך בממלכה הרביעית — הברזל — ובמה שבא תחתיו, מתחילה העבודה האמיתית, וכאן יש לנהוג ביושר ובאיטיות.

הפירוש הקלאסי, המובן מאליו במשך מאות שנים, אומר: הברזל הוא רומא. ויש בכך הרבה מן הצדק. רומא הָיתה ברזל — משמעת ברזל, לגיונות ברזל, כוח שניפץ כל המתנגד לו. רומא כבשה את ירושלים. ורומא היא שהשוותה בשנת 70 את המקדש עם הקרקע. אם ממלכה אחת ראויה לתיאור הברזל, הרי בוודאי זו של הנשר והחרב. זהו הטיעון החזק ביותר, וספר זה הולך בעקבותיו: שוקי הברזל הם רומא.

וּבְכָל זאת משהו מנקר ברגע שהפירוש הקלאסי מכנה גם את הרגליים רומא ומניחים את הטקסט בקפדנות לצד ההיסטוריה. כי כאן חל מבחן אחד שיישא את כל הספר הזה — קְרָא לו מבחן שתי המוקדים. ממלכות דניאל אינן מוגדרות על פי מקום בירתן, אלא על פי אחיזתן בלב לבה של הנבואה: בבל וירושלים. השאלה אינה רק "מי היה חזק?", אלא "מי כבש את אחוזת המלך, וְכֵיצַד?" רומא החזיקה את ירושלים, אך את בבל שנתיים בלבד (116–117). הנח את הרגליים לצד זה, ויופיעו סדקים בקריאה המכנה גם את ממלכת הקץ רומא.

כי מרכז הכובד של רומא היה במערב, באיטליה; אחיזתה במזרח הייתה ממשית אך זמנית. השלטון הרומי הישיר על ירושלים נסתיים כבר במאה השביעית. ובדיוק שָׁם, באותה מאה שביעית, קם כוח חדש שהחזיק באחוזה לא למשך מאות שנים אחדות אלא במשך כמעט 1300 שנה — בצורותיו הרצופות, עד שנת 1917. כוח שלא, כרומא, ספג בתוכו אלים וחוקים מקומיים, אלא מחק את התרבות הקיימת והחליפה בחוק אחד, בכניעה אחת. זוהי, במדידה ישרה, אחיזה "ברזלית" הרבה יותר בלב הנבואי משהיתה לרומא אי פעם. וזה תואם את מה שדניאל ז, המדלג על רומא, אומר על החיה הרביעית: שהיא "שׁוֹנָה מִכָּל הַחֵיוֹת אֲשֶׁר לְפָנֶיהָ" — לא אריה, לא דוב, לא נמר, אלא משהו חדש, משהו מורכב, משהו ללא מקבילה חייתית.

אינני כופה זאת עליך כדוֹגמה. פירוש ישר משמעו ששתי הקריאות נשארות על השולחן ונשקלות. הקריאה שספר זה הולך בעקבותיה: הברזל אינו ממלכה אחת הקמה ונעלמת, אלא רוּחַ ברזל המתחילה בשוקי הברזל הרומיים ומאריכה את עצמה, מאה אחר מאה, עד למטה ברגליים — ושם היא מתערבת בחרס, בממלכה חדשה: האסלאמית, מ-637. ואז הופכת השאלה האמיתית לא ל"רומא או לא", אלא: היכן אנו עומדים על הצלם? לא בשוקיים. ברגליים. ועל הרגליים הללו אומר הטקסט דבר שרק עתה, עם כל אשר קדם, אפשר לשמוע במלואו.

הרגליים: הלבֵנה חוזרת

"וְהָרַגְלַיִם וְהָאֶצְבָּעוֹת, מִקְצָתָן חֶרֶשׂ שֶׁל יוֹצֵר וּמִקְצָתָן בַּרְזֶל — מַמְלָכָה חֲלוּקָה תִּהְיֶה" (דניאל ב:41).

עמוד כאן, כי המעגל שנפתח בפרק הראשון נסגר כאן. ממה מורכב החלק האחרון, הסופי, של הצלם? מברזל — וּמחֶרֶשׂ. ולא סתם חרס: הטקסט אומר במפורש חרס של יוצר, כלי חרס שרוף. חומר מעוצב, צרוּף, עשוי בידי אדם.

הזוכר אתה את הסדק הראשון בעולם? בקעת שנער, האדם שהתכופף ושרף את הלבֵנה הראשונה — העשוי הדוחק את הנתון? שם החל הצלם, במובן מסוים, באבן שרופה. וראה היכן הוא מסתיים: ברגליים של אותו חומר עצמו בדיוק. כל המבנה האדיר של הכוח האנושי, מראש הזהב ועד האצבעות, נשען בסופו של דבר על הלבֵנה של בבל. החומר המזויף הראשון הוא החומר המזויף האחרון. כאילו ההיסטוריה היא טבעת, ושני קצותיה נוגעים זה בזה בדיוק כאן, ברגליים, ממש לפני שנופלת האבן.

ועתה השורה העמוקה ביותר, זו שאסור לך עוד להרפות ממנה במחצית השנייה של ספר זה: "וּמִשּׁוּם שֶׁרָאִיתָ אֶת הַבַּרְזֶל מְעֹרָב בְּחֶרֶשׂ — הֵם יִתְעָרְבוּ בְּזֶרַע אֱנוֹשׁ, אַךְ לֹא יִדְבְּקוּ זֶה בָּזֶה, כְּשֵׁם שֶׁאֵין הַבַּרְזֶל מִתְעָרֵב בְּחֶרֶשׂ" (דניאל ב:43).

שמע את הד בבל. בבקעת שנער עמד תערובת של בני אדם, אחד בלשון וברצון, שבנה כלפי מעלה באחדות: שם אחד, מגדל אחד, ממלכה אחת. הממלכה האחרונה היא שוב תערובת השואפת לאחדות — אך עתה משני חומרים שאינם נִתָּנִים להיתוך. ברזל וחרס. הם נלחצים זה אל זה, הם מצורפים יחד ברגל אחת, אך אינם נדבקים. זוהי אחדות כפויה ללא לכידוּת אורגנית — נישואין של שני טבעים הדוחים זה את זה. ודניאל עצמו אומר מהו החרס: "מתערבים יהוו בזרע אנשא ולא להון דבקין דנה עם דנה" (2:43). הברזל הוא האופי המרסק, הבלתי מתכופף, של הממלכה; החרס הוא בני אדם — עמים הנבלעים בממלכה דרך המרת דת, נישואין ושפחות, ואילו מי שאינו ממיר את דתו נשאר נפרד. ואת הטבע הזה, כפי שיתברר, נושאת גם הברית הנכרתת בקץ. מעורב. אך לא דבוק. נדון להישבר — בדיוק ברגע שבו נראה כי הגיע לאחדותו הגדולה ביותר.

ואל תשכח את הברזל עצמו. הברזל הוא ירושת הגיבור, האדיר מפרק 1 — רצונו הקשה של נמרוד לנפץ ולהכניע, המועבר מממלכה לממלכה, עד אצבעות הקץ. הממלכה האחרונה נושאת עדיין את אותו רצון ברזל עצמו. אלא שעתה הוא מעורב בחרס של מיליארדי בני אדם פשוטים — ההמון שאמור לחבר את התערובת, ואינו יכול.

האבן ללא ידיים

ואז, בעוד הקיסר מביט בצלמו, זה קורה.

"רָאִיתָ עַד אֲשֶׁר בְּלֹא יְדֵי אָדָם נִגְזְרָה אֶבֶן. וְהִיא הִכְּתָה אֶת הַצֶּלֶם בְּרַגְלָיו שֶׁל בַּרְזֶל וְחֶרֶשׂ, וְנִפְּצָה אוֹתָן" (דניאל ב:34).

שים לב לארבע המילים הללו: בְּלֹא יְדֵי אָדָם. כל הצלם הוא מעשה ידי אדם — זהב עשוי, ברזל מחושל, חרס שרוף, מלמעלה למטה מיוצר בידי האדם. ומה שמפיל אותו הוא דווקא הדבר היחיד בכל החזון שלא נעשה בידי אדם. אבן, נגזרה מן ההר בידי יד שאינה יד אדם. אל מול הלבֵנה העשויה של בבל ניצבת האבן הבלתי עשויה של אלוהים. העשוי דוחק 4,400 שנים את הנתון — ואז שב הנתון, בדמות אבן אחת, והעשוי הופך לאבק.

וראה הֵיכָן פוגעת האבן. לא בראש. לא בשוקיים. ברגליים — החלק האחרון, תערובת הברזל והחרס, ממלכת הקץ. וכאשר נשברות הרגליים, לא רק הממלכה האחרונה קורסת. הצלם כולו — זהב, כסף, נחושת, ברזל, כל הדורות בבת אחת — הופך "כְּמוֹץ מִגֹּרֶן קַיִץ; הָרוּחַ נְשָׂאַתְם, וְלֹא נִמְצָא לָהֶם כָּל עִקְבָה" (ב:35). כל כוח העולם של ההיסטוריה, נישא ברוח כְּמוֹץ דיש, במכה אחת.

והאבן? "הָאֶבֶן אֲשֶׁר הִכְּתָה אֶת הַצֶּלֶם הָיְתָה לְהַר גָּדוֹל, וַתְּמַלֵּא אֶת כָּל הָאָרֶץ" (ב:35). שָׁם התשובה לפרק הראשון ביותר. האדם בנה בבקעת שנער הר מלאכותי — זיגוּרת של לבֵנים — כדי לכפות את השמים לרדת. ובקץ כל הדורות מופיע ההר האֲמיתי: לא הוקם בידי אדם, אלא הוצב בידי אלוהים, ההר הממלא את כל הארץ. הר־בבל המזויף נמחץ בידי ההר האמיתי של המלך. ואותה אבן, נגזרה ללא ידיים, הנופלת על הרגליים והופכת להר — אינה דָבָר. היא הגואל מן הפרק השני, השב לתבוע את נחלתו מפרק 3 לעולמים.

אל תמדוד אותה לפי ברזלה

הנה מה שיש לזאת לומר לך, היום, בעוד הממלכות מזדחלות מחדש.

מלמטה נראית כל ממלכת עולם בלתי שבירה. היא מבהיקה כזהב, מוחצת כברזל, מתנשאת כענק. מי שעומד למרגלות צלם כזה חש כנמלה. ומאוחר יותר תיראה הממלכה האחרונה כמבהיקה מכולן — עולם מאוחד, שלום כפוי, כוח האוחז בכול.

אך עתה למדת להביט בשתי עיניים. האדם רואה את הצלם; השמים רואים את החיה. האדם רואה את הברזל; אלוהים רואה את החרס שמתחתיו. והחיה בעלת שיני הברזל הרבות ביותר עומדת, ככל האחרות, על רגליים הנשברות ברגע שנופלת האבן. לכן אל תמדוד לעולם את הממלכה האחרונה לפי ברזלה. חשוב על רגליה. על לבֵנת בבל החוזרת. על האחדות שאינה דבֵקה.

כי האבן אינה עשויה בידי אדם. והיא כבר נגזרה זה מכבר מן ההר. היא תלויה מעל רגלי הצלם כגזר דין דחוי, ואין צבא, אין רשת ואין אל של אומה כלשהי שיוכל לעצור אותה.

היא ממתינה רק לשעה. ואז יהפוך הענק כולו למוץ ברוח.