סיר הלחץ

יש שאלה אחת המרחפת מעל כל הספר הזה, ועדיין לא נבחנה פנים אל פנים: כיצד עולם חופשי מוסר את עצמו אי־פעם, מרצונו, לידי אדם אחד ולמערכת אחת?

כי בני אדם אינם נכנסים לכלוב כאשר טוב להם. בעתות שפע צוחקים על המושיע הבא בכוח מוחלט; אין צורך בו. הכלוב נפתח רק — והאדם נכנס בו רק — כאשר מחוץ לכלוב אין עוד דבר לאכול. כאשר כל חלופה נשרפה עד תום. ואחרית הימים, אם קוראים אותה במדויק, היא בדיוק זאת: לא סדרה מקרית של אסונות, אלא מכונה המסירה באופן שיטתי כל חלופה, עד שנותרה דלת אחת בלבד פתוחה. זהו סיר לחץ.

אתם מכירים את הדבר מן המטבח. סיר אטום, האש מתחתיו, הלחץ העולה, ואין שסתום שדרכו יכול הקיטור לברוח. זהו מכשיר יעיל ללא רחם: הוא מרכך את נתח הבשר הקשה ביותר פשוט בכך שאינו מותיר לו מוצא. ופרק זה עוסק בכיצד אנושות חופשית מתבשלת בסיר כזה — לא בפיצוץ אחד, אלא תחת לחץ הנעשה צעד אחר צעד, חותם אחר חותם, בלתי נסבל.

המכסה מונח

עם הברית המחוזקת בעוצמה מכרעת, בסתיו השנה שבה השעון מותנע, מונח המכסה על הסיר. השבוע ה־70 מתחיל, והחותמות נשברות, זו אחר זו, במהירות.

הראשון הוא הרוכב הלבן המוכר כבר: נסיך הברית, עם קשת אך בלי חץ, המנצח באמצעות השלום שכולם רצו בו. אך החותם השני כבר קורע את המסכה — סוס אדמדם, ולרוכבו ניתן "לקחת את השלום מן הארץ, וכי ישחטו איש את רעהו" (התגלות ו:4). החרב שבה; המנוחה המובטחת מתגלה כנייר. אחר כך החותם השלישי, סוס שחור ובידו מאזניים, וקול הקורא את המחיר: "מידת חיטה בדינר" — שכר יום לארוחת דגן אחת (ו:6). זאת אינה מיתון. זהו רעב, מועמד על מנה קצובה, היום שבו המזון הופך למותרות.

ואז החותם הרביעי, וכאן נדרשת עצירה קצרה, כי הוא מכיל פרט שרוב הקוראים חולפים עליו מהר מדי. סוס ירקרק, "ושם רוכבו המוות [...] וניתן לו שלטון על רביעית הארץ, להמית בחרב, ברעב, במוות, ובידי חיות הבר של הארץ" (ו:8).

מדוע באות החיות

חיות הבר. דמיינו לעצמכם באמת את השורה הזאת: טורפים המחפשים את האדם, נכנסים לערים, כדי להמית. זה נשמע כמו אגדה מיער אפל. זהו ההפך. זהו אחד הפרטים הקליניים־ריאליסטיים ביותר בכל הנבואה.

כי טורפים אינם מחפשים את האדם בהמוניהם בעתות רגילות; הם נמנעים מאיתנו. הם פונים אל האדם רק בתנאי אחד מסוים מאוד: התמוטטות אקולוגית ומחסור במזון. כאשר בית גידולם הוחרב, כאשר פגרים מוטלים, כאשר חיות מתפראות וגוועות ברעב, כאשר מחלה כגון כלבת מתפשטת — אז, ורק אז, פונה הטבע נגד האדם. החותם הרביעי אינו מכה מקרית. הוא חוליית הסיום של שרשרת: המלחמה מביאה רעב, הרעב מביא מחלה, והבריאה המותשת והמופרת פונה לבסוף נֶגֶד מי שעיבד אותה. עולם שבו הטורפים מהלכים ברחובות הוא עולם ששקע כל כולו עד הקרקעית. וזה בדיוק היעד שאליו חותר סיר הלחץ.

הסערה המתקבצת כבר

וכאן זה נעשה קרוב באופן בלתי נוח, כי האדים הראשונים של אותה סערה כבר עולים בעוד אני כותב זאת.

הביטו במספרים שאיש אינו אוהב להביט בהם. מאות מיליוני בני אדם חיים כבר עתה ברעב חריף, מספר שבעשור אחד כמעט הוכפל. הדשן שבעזרתו מגדל העולם את מזונו תלוי בגז טבעי ובמספר מועט של יצרנים; אם תחנקו את אותה שרשרת, ייעלם יבולה של יבשת שלמה. סחר התבואה עובר דרך מספר מועט של יצואנים ומספר מועט של מצרים ימיים; חסימה אחת ומדפי חצי יבשות מתרוקנים. ומעל לכל זה מרחף מזג האוויר ההפכפך — האפשרות של תנודת אקלים כבדה הפוגעת ביבול העולמי באופן אסימטרי. אינני קובע את האחרון במסמרות, כי את העונות אי אפשר לחזות. אך התמונה ברורה: המערכת המזינה אותנו אין לה עוד שולי ביטחון. היא פועלת על הסף, מדי יום מחדש. ולמערכת ללא שולי ביטחון די בדחיפה נוספת אחת כדי שתישבר.

השופרות: המכה החוסכת חלק אחד

עם החותם השביעי נופלת דממה בשמיים, "כחצי שעה" — ההפוגה המצמררת לפני הסדרה הבאה, הכבדה יותר. ואז מתחילים השופרות להישמע, ועמם נכנס דבר חדש אל ההיסטוריה: לא עוד רק מלחמה וכלכלה, אלא הבריאה עצמה המוכה.

אני מציג בפניכם את הדבר הבא במפורש כתרחיש נגדי, השערת עבודה, לא כנבואה — בדיוק הנימה המפוכחת שדברים אלה ראויים לה. דמיינו שהשופרות הראשונים פוגעים בארץ כפי שהכתוב מתאר: שליש מן היבשה נשרף, הר בוער בים, כוכב המרעיל את מקורות מי המתוקים, מאורות השמיים מחשיכים. ושערו שזה קורה כפי שאסונות טבע באמת קורים — באופן אסימטרי. התפרצות וולקנית עצומה שאפרה נמרח על ידי זרמי האוויר העליונים על פני ציר האוקיינוס האטלנטי ועל פני אירופה. שבר בכבלים התת־ימיים המבודד יבשת שלמה דיגיטלית. זרם אוקיינוס המגמגם המקפיא את הצפון. ובכל פעם נמצא המזרח התיכון — מחמת מיקומו, קו הרוחב שלו, מרחקו — בדיוק מחוץ למכה הכבדה ביותר.

הרואים אתם מה זה עושה? עם כל מכה המשתקת את שאר העולם וחוסכת יחסית את אזור הברית, גדל המנוף של אותו גוש יחיד על פני כל יתר. סיר הלחץ מבשל את המערב עד תום ומזין את המדבר. הקטסטרופה אינה רק מטילה אימה; היא מאחדת. מרכז הכובד שכבר בפרקים הקודמים נע מזרחה, נדחף עתה בכוח על ידי האסונות עצמם לאותו כיוון. ועולם הסובל רעב ויושב בחושך מביט בעיניים נואשות יותר ויותר אל המקום האחד שבו האור עדיין דולק והלחם עדיין מצוי — ואל האיש המנהיג שם.

דברי האדון

זוהי בדיוק השעה שאותה תיאר ישוע, וטוב לשמוע את דבריו שלו, כי הם נותנים את הרגיסטר הנכון — לא סנסציה, אלא פיכחון מעורר יראה. "ויהיה מצוק לגויים במבוכה [...] ובני האדם יתעלפו מפחד ומציפייה לדברים העתידים לבוא על תבל, כי כוחות השמיים יתמוטטו" (לוקס כא:25-26). מתעלפים מפחד. לא זועמים — נתקפים. לבבות הנשברים, לא מאסון אחד, אלא משום שאין עוד קרקעית מתחת לאסונות.

ודווקא כאן, באותו חותם שישי, טמון עבור הכלה לא החושך אלא השחר. כי אותו ישוע שתיאר את המבוכה הוסיף שורה אחת ההופכת הכול: "וכאשר יתחילו הדברים האלה להתרחש, הביטו למעלה ושאו ראשיכם, כי קרובה גאולתכם" (לוקס כא:28). בעוד העולם מתעלף, מובלת הכלה הממתינה — שחיכתה לגואל שלה כגוף אחד — לקראתו, מובאת הביתה לפני שעת החֵמה הבאה על כל הארץ (השווה התגלות ג:10). אין זו בריחה מן ההיסטוריה, אלא ראשית בואו: הגואל האוסף את אנשיו בתפר של החותם השישי, שנים לפני הקערות של 2034. ושימו לב להבחנה, כי היא שומרת על כל הספר עקבי: מי שבא לאמונה אחרי אותה שעה נכנס דווקא אל תוך הצרה. ההמון הרב שאיש אינו יכול למנותו עומד אז כבר לפני הכיסא, בתפר, לפני השופרות (התגלות ז:9); בתוכו עומדת הכלה ראשונה מבין הבאים "מן הצרה הגדולה" (ז:14), ומי שנקרא מאוחר יותר מצטרף אליה, "עד אשר ימלא מספר עמיתיהם ואחיהם" (ו:11; פרק 17). ארכיטקטורת הימים של נספח א ממקמת את הרגע הזה בדיוק כאן, בתוך החותם השישי; ספר זה הולך בכך בקו הטרילוגיה.

ושָם, באותו התעלפות, טמון השוק לגואל המזויף. הקטסטרופה מולידה את המושיע. העולם שבעתות טובות היה צוחק עליו, כורע כאשר המדפים ריקים, האוויר מחשיך, והטורפים ברחובות. לא משום שהאדם רע. משום שסיר הלחץ שרף כל חלופה, עד שנותרה דלת אחת בלבד פתוחה — ומאחורי אותה דלת עומד הוא, עם לחם ביד האחת ואות בשנייה.

הבאר נפתחת

אך הלחץ אינו נשאר ברעב ובאש ובמים. כי ככל שמתקדמים השופרות אל מחצית השבוע, עולה מן הארץ דבר הגרוע מכל אסון טבע.

השופר החמישי מצלצל, ונפתחת באר שהיתה צריכה להישאר נעולה: התהום, האביס. ומעשן אותה באר עולה מלך, ואת שמו אתם כבר מכירים מן הפרק השישי — "בעברית אבדון, וביוונית אפוליון", המשחית (התגלות ט:11). הלחץ אינו עוד רק פיזי; הוא נעשה שֵדי. הבאר שהיתה חתומה מימי קדם נפתחת, והכוחות שהיו כלואים בה זורמים אל העולם. וכאשר מצלצל אז השופר השישי והנהר הגדול נהר פרת משוחרר — סף המזרח, עם צבאותיו ונסיו השחורים — ניצב העולם, מבושל עד קרקעיתו ועתה גם מוצף בכוחות הבאר, על סף הקצה האחרון.

כי כאן, על הסף הזה, מסתיימת המחצית הראשונה. הסיר הגיע ללחצו המרבי. ובפרק הבא יורד המכסה — ומתגלה שהאיש שבמרכז הברית הוא דבר אחר לגמרי מן עושה השלום שהעולם חשב לחבוק.

האיש הרביעי באש

אך הבה לא אסיים פרק זה בתוך הסיר, כי יש אמת המתגברת על כל הלהט.

סיר הלחץ נורא — והוא מיועד להיות נורא, למי שתלה את תקוותו במערכת. אך יש עם שהלחץ אינו יכול לבשל, מסיבה פשוטה אחת: אצלם המכסה מעולם לא הונח. הזוכרים אתם את מזבח הנוחות, ואת האדם שלחמו מעולם לא היה במחסן אלא ביד האב? כאשר שלח אלוהים את המכות על מצרים, היה אזור אחד שאותו חס: גושן, הארץ שבה ישב עמו, נותר ללא פגע בעוד הממלכה סביבו מתמוטטת (שמות ח ו־ט). וכאשר הושלכו שלושה אנשים אל כבשן שהוסק שבע פעמים יותר חם, לא נשרפה שערה מראשם, כי הלך עמם רביעי באש (דניאל ג).

זוהי ההבטחה תחת הלחץ. אותו הלהט המבשל את העולם אל זרועות הגואל המזויף, דוחף את המאמין דווקא עמוק יותר אל זרועות האמיתי. סיר הלחץ מפריד, ללא כשל, את מי שבנה את חייו על המערכת ממי שבנה אותם על הנותן. על כן אל תיראו מן הלחץ העולה; יִראו רק מלשבת בסיר הלא נכון. כי האלוהים שהוביל את שלושת ידידיו ללא פגע דרך הכבשן, ואת עמו ביבשה דרך המים וללא פגע דרך המכות, הוא אותו אחד שיישא את אנשיו דרך סיר הלחץ של הקץ.

הלהט אמיתי. אך האיש הרביעי באש אמיתי יותר.