עיסא האסלאמי והדג'אל: ההיפוך הגדול

שני ישוּעים שבים אל הארץ הזאת, ובאחת משתי הציפיות הוא בא כדי להשמיד את האחר.

זאת אינה מילת לשון, ואין זו הגזמה. שתיים מן הדתות הגדולות בעולם מצפות שתיהן, בלהט, לשובו של ישוע. נוצרים מצפים לו; מוסלמים מצפים לו. הם אף נוקבים באותם המאורעות: הוא יורד מן השמים, הוא מנצח את המתעתע הגדול, הוא מביא משפט ושלום על הארץ. במבט ראשון נראה הדבר כמעט כנקודת מפגש, גשר בין האמונות.

עד שאתה קורא מה בא אותו ישוע אחר לעשות.

עיסא הבא לשבור את הצלב

במסורת האסלאמית שב עיסא, ישוע, אכן. המסורות מציירות זאת בדיוק רב. הוא יורד, ידיו על כנפיהם של שני מלאכים, אל צריח לבן ממזרח לדמשק. הוא בא כמוסלמי, כדי לכונן את האסלאם. ואז באה רשימה של מעשים העוצרת את נשימתו של כל נוצרי, שכן זוהי, נקודה אחר נקודה, פירוקו של כל מה שהבשורה סובבת סביבו.

הוא בא לשבור את הצלב — yaksiru as-salib, אומרת המסורת המפורסמת. נוסח המקור נותן את הדיוקן במלואו: "בן מרים יֵרֵד אליכם כשופט צודק; הוא ישבור את הצלב, יהרוג את החזיר ויבטל את הג'יזיה" (layanzilanna fikumu bnu maryama hakaman muqsitan, fa-yaksiru s-saliba, wa-yaqtulu l-khinzira, wa-yada'u l-jizyata — Sahih Muslim 155a; גם Bukhari 3448; מדורג sahih, אמין). במו ידיו ישבור את סמל הצליבה, בכל מקום, שכן לפי האסלאם מעולם לא הייתה צליבה; הצלב הוא שקר שיש לתקנו. הוא בא להרוג את החזירים. והוא בא לבטל את הג'יזיה, מס החסות לכופרים — והבן היטב מה משמעות הדבר, שכן זהו היפוכו של חסד. הג'יזיה הייתה המחיר שנוצרי או יהודי נכבש הורשה לשלם כדי להישאר בחיים. בטל אותה, ולא נותרת אלא ברירה אחת: האסלאם, או המוות. אין דרך שלישית, אין עוד פדיון — כניעה, או החרב על הצוואר. זוהי המסקנה הגולמית של המסורת, וזו עובדה, לא חידוד משלי: כל עוד הייתה קיימת הג'יזיה, יכול היה נוצרי או יהודי להישאר בחיים; בטל אותה, ובין האסלאם לחרב לא נותר עוד דבר. ואין זה מקרה שדווקא זוהי התמונה שבה רואה יוחנן את הקדושים של אחרית הימים: "נשמותיהם של אלה שנערפו בעבור עדות ישוע ובעבור דבר האלוהים" (התגלות כ:4). העריפה — הסכין על גרונו של מי שמסרב לכרוע — נמשכת כחוט השני לאורך הכיבוש, מחרב ימי קדם ועד הדגלים השחורים של אתמול. עיסא הבא לשבור את הצלב, אינו מביא שלום למי שאוהב את הצלב. הוא מביא את הסכין. הוא מולך כנסיך מוסלמי צודק, הוא מתפלל מאחורי אלמהדי או לצדו, ובסוף חייו הוא מת מוות טבעי ונקבר — בקבר אשר, אומרת המסורת, כבר מוכן לצד קברו של מוחמד במדינה.

קרא זאת שוב והנח לצמרמורת לבוא. הישוע שהאסלאם מצפה לו, שב כדי לבטל בדיוק את אשר ישוע המקרא בא לעשות. הגואל האמיתי בא לשלם את מחיר הכופר על הצלב; עיסא זה בא לנפץ את הצלב. הגואל האמיתי קם מן הקבר וחי לעולמים; עיסא זה שב כדי למות אף הוא ולהיות מונח בקבר ממתין. אין זו גרסה אחרת של אותו ישוע. זוהי בבואתו — הכול הפוך, אות החיים נחתך החוצה, ומה שנותר בא למחות את המקור.

ההטעיה הגדולה ביותר בהיסטוריה

והבן היטב: כל זה אינו מיועד למוסלמים בלבד. כאן טמון הנחש בעשב שעתיד לבלוע כנסיות שלמות. דמיין לעצמך את הסצנה. דמות יורדת מן השמים — נראית לעין, זוהרת, מוקפת אותות — והוא אומר: אני ישוע. שבתי, כפי שתמיד קיוויתם. ואז הוא פונה אל הנוצרים ואומר: כל הדורות האלה הבנתם הכול לא נכון. מעולם לא נצלבתי. אינני בן האלוהים. עבדו את האל האחד, היכנעו, הצטרפו אל הקהילה האמיתית.

כמה נוצרים בשם בלבד, היודעים את כתביהם בקושי ומכירים את אדונם רק מפי השמועה, יעמדו כנגד דמות כזו? ישוע מן השמים, עטוף נסים, המוליך את העבודה אל אל אחד — לא רק את העולם המוסלמי ישכנע, אלא יביא מיליוני נוצרים למבוכה ויסחוף אותם, וקרוב לוודאי ימשוך גם את מאמיני שאר הדתות אל הזרם. זהו בדיוק הזמן שעליו הזהיר ישוע עצמו בכל תוקף: "יקומו משיחים מזויפים ונביאי שקר, והם יעשו אותות ומופתים גדולים, עד כי — לוּ אפשר היה — היו מתעים אף את הנבחרים" (מתי כד:24). ופאולוס: אלוהים ישלח להם "טעות עזה, כדי שיאמינו לשקר" (תסלוניקים ב' ב:11). ישוע מזויף האומר לנוצרים שדווקא הם טעו כל אותו זמן — אין הטעיה ערמומית מזו. זהו מהלך-המופת של ההיפוך הגדול. זהו זמן ההטעיה הגדולה.

הדג'אל, המתעתע בעל עין אחת

אך לסיפור יש דמות שנייה, והיא חשובה לספר זה לא פחות. שכן בטרם יורד עיסא, מופיע אחר — זה אשר עליו לבוא ולהרוג. האסלאם מכנה אותו al-Masih ad-Dajjal: המשיח המזויף, המתעתע הגדול. הוא "האנטיכריסט" האסלאמי.

גם הוא מתואר בפרטים בולטים. הוא עיוור בעין אחת; בין עיניו כתובה, כך אומרת המסורת, המילה kafir — כופר. הוא מופיע בעת מבחן, ואין הוא שקרן חלוש אלא כוח: הוא טוען לאלוהות, הוא עושה נסים, ברשותו גן עדן מזויף וגיהינום מזויף, הוא שולט בגשם ובמזון, ובכוח הזה הוא מפתה את ההמונים. הוא נע על פני כל הארץ — רק מכה ומדינה נותרות סגורות בפניו. ובמסורות רבות נמשכים אחריו ביחוד היהודים. הנוסח הקנוני חד וקונקרטי כאן: "את הדג'אל ילכו שבעים אלף יהודים מאספהאן, עטופים בטיילסאן [גלימות]" (yatba'u d-dajjala min yahudi asbahana sab'una alfan 'alayhimu t-tayalisa — Sahih Muslim 2944; מדורג sahih). וכאן אין מקום להסטת מבט: החוט האנטישמי אינו מצוי רק בז'אנר המודרני והמוסת — הוא מצוי בנוסח הקנוני האמין עצמו. אני מכנה זאת כשמו: נוסח, מסורת, מערכת המציבה עם שלם לצדו של המתעתע. זוהי הבחנה על אודות המסורת, לעולם לא משפט על האדם היהודי — כשם שאף דף בספר זה אינו משפט על המוסלמי המתפלל בכנות. הנוסח מדבר; הוא נשקל בשתי עיניים. לשלטונו בא קץ רק כאשר יורד עיסא והורגו, ליד שער לוד, לא רחוק משדה התעופה של תל אביב כיום. למערכה הסופית הגדולה עצמה ניתן במסורת שם מקום: "השעה לא תבוא עד שינחתו הרומאים באל-אעמאק או בדאביק" (la taqumu s-sa'atu hatta yanzila r-rumu bil-a'maqi aw bi-dabiq — Sahih Muslim 2897; מדורג sahih) — כתם אדמה בצפון סוריה שבמאה שלנו, כפי שמראה הנספח, עתיד היה להעניק לתנועה שלמה את שמה ואת הזיותיה.

מתעתע הטוען לאלוהות, העושה נסים, הנמשך אחריו על ידי היהודים, והנהרג בידי "ישוע". שמור את הדיוקן הזה. עתה הוא מונח לצד המקרא, ומה שיקרה אז, לא תשכח במהרה.

ההיפוך הגדול

הנח את שתי תורות אחרית הימים זו לצד זו — המקראית והאסלאמית — וראה מי משחק איזה תפקיד. זהו לב הפרק, ואין זה תכסיס רטורי אלא הבחנה מפוכחת ובת-מבחן.

בסיפור המקראי יש מושיע: בן האלוהים, אשר בא, נצלב, קם, ושב כדי לשפוט את העולם ולמלוך עליו. ויש יריב: האנטיכריסט, המזויף המתחזה לאלוהים.

בסיפור האסלאמי יש גם כן מושיע ויריב. המושיע הוא אלמהדי, יחד עם עיסא ששב. והיריב, הדג'אל, הוא זה הקורא לעצמו אלוהי, עושה נסים, ונמשך אחריו על ידי היהודים.

אך התבונן עתה היטב בדיוקן הדג'אל הזה, וקרא אותו מן הצד האחר. דמות הטוענת להיות אלוהית — המשיח המקראי אומר שהוא האלוהים. דמות העושה נסים — המשיח עשה נסים. דמות הנמשכת אחריה על ידי היהודים — המשיח בא אל היהודים, והשארית המאמינה של ישראל תקרא אליו באחרית הימים. דמות השבה ומתעמתת עם "ישוע" — בתסריט האסלאמי מתעמת המשיח האמיתי השב עם עיסא האסלאמי.

הרואה אתה מה כתוב כאן? שני הסיפורים הם בבואה זה של זה. את אשר האחד קורא לו הגואל, קורא האחר לו המתעתע. המשיח שהמקרא מצפה לו — אלוהים בבשר, נצלב, קם, שב — מתאים בסכמה האסלאמית בדיוק מצמרר למקומו של הדג'אל. והדמות שהאסלאם מצפה לה כמושיע — אלמהדי עם עיסא שלו השובר את הצלב — היא, בקריאה מן המקרא, בדיוק האנטיכריסט.

זהו ההיפוך הגדול ביותר שנהגה אי פעם. לא הכחשה של המשיח מבחוץ, אלא החלפה מושלמת של התפקידים: להכריז על הגואל האמיתי כמתעתע, ועל המתעתע כגואל. והעולם, כאשר יופיעו שתי הדמויות, יעמוד בפני הבחירה באיזו מן השתיים יאמין.

איזה משיח, איזה מתעתע?

דמיין לעצמך את הרגע הבלתי נסבל. מופיעה דמות המאחדת את העולם המוסלמי, המביאה שלום במקום שאיש לא יכול היה להביא בו שלום, המשיבה את המקום הקדוש, ולצדה ניצבת דמות האומרת: אני ישוע, שבתי. מיליארדים יריעו: המצופה בא. וכאשר ישוב אז המשיח האמיתי לשבור את אותו שלטון, יהיה הנרטיב כבר מוכן: שם הוא הדג'אל, המתעתע, האנטיכריסט, המתחזה לאלוהים ושהיהודים מאחוריו. אל תכרע לפניו — הרוג אותו.

הבנת עתה מדוע ספר זה אינו מותרות? העולם לא יבחר בין "אמונה" ל"כפירה". הוא יבחר בין שני משיחים, הקוראים שניהם זה לזה אנטיכריסט. וברגע ההוא לא יספיק להאמין ב"איזשהו" ישוע, או ב"שלום", או ב"אלוהים". השאלה תהפוך חדה כתער: איזה ישוע? איזה מושיע? וכיצד, למען השם, יבחין אז אדם עוד בין המקור לבבואה?

המבחן הוא הפצע

הנה, תודה לאל, התשובה. והיא כה פשוטה עד שילד יכול לראותה, וכה עמוקה עד שהשאול אינו יכול לזייפה.

אתה מכיר את הגואל האמיתי בפצעיו.

שכן שים לב להבדל האחד המכריע הכול. עיסא האסלאמי שב לשבור את הצלב — שכן באותו סיפור מעולם לא הייתה צליבה, אין פצעים, לא שולם מחיר. אך המשיח של המקרא שב כשהצלקות עדיין בידיו. כאשר קם בפעם הראשונה, הראה אותן: "ראו את ידי ואת רגלי [...] לרוח אין בשר ועצמות" (לוקס כד:39). הוא נתן לתומא להניח את אצבעו בפצע. וכאשר ישוב, אומר הנביא, יביט בו ישראל: "והביטו אלי את אשר דקרו" (זכריה יב:10). ואם ישאל מאן דהוא על הצלקות בידיו, התשובה היא: "אשר הוכיתי בית מאהבי" (זכריה יג:6). עד החזון האחרון, במרכז הכיסא, עומד הוא שם — "שֶׂה עומד כטבוח" (התגלות ה:6). הקם נושא לעולמים את אותות המחיר.

שם טמון המבחן, והוא אינו יכול לטעות. דמות אחת באה לנפץ את הצלב; האחרת באה עם פצעי הצלב עדיין בגופה. האחד מוחה את הדם; האחר נושאו לעד. ומאחר שהדם — הזוכר אתה את הפרק השני? — הוא כל מחיר הגאולה, הדבר הזה מכריע הכול. המושיע ללא פצעים הוא המזויף. המושיע עם הפצעים הוא הגואל.

לכן אל תיתן לדבר אחר להוליכך שולל. לא לכוח, שכן לדג'אל יש כוח. לא לנסים, שכן המתעתע עושה נסים ואותות, "כדי, לוּ אפשר היה, להתעות אף את הנבחרים" (מתי כד:24). לא לשלום, שכן המזויף בא דווקא עם שלום. כל הדברים האלה ניתנים לזיוף. דבר אחד לא ניתן לזיוף: צלקותיה של אהבה אשר באמת ירדה אל המוות ושבה ממנו.

הבט אל הידיים

הנה אפוא לאן מביא אותך פרק זה, ושמור עליו עד היום שבו יהיה הדבר חשוב.

יבוא זמן ששני מושיעים יוכרזו על פני הארץ, וכל אחד מן השניים יקרא לאחר אנטיכריסט. מחצית העולם תעבוד את האחד; המחצית האחרת תהיה במבוכה. ובאותו רעש מחריש אוזניים יהיה עליך לעשות דבר אחד, ורק דבר אחד.

הבט אל הידיים.

הדמות המאחדת את העולם ומשיבה את המקום הקדוש ואומרת שהיא השלום — בדוק אם ידיה נושאות את האותות. הן לא יישאו אותם, שכן הוא בא לשבור את הצלב, לא לתלות עליו. והאחר, השב על הענן בעוד כל עין רואה אותו — הבט אל ידיו, ותראה את הפצעים, ותדע, בוודאות שאף צבא ואף נס לא יוכלו לקחת ממך: זה הוא. זה גואלי. אלה הידיים שנדקרו בעבורי.

המזויף בא להדוף את הצלב. האמיתי בא, ונושא אותו לעולמים בגופו — כתעודת ההאמנה היחידה שהשמים אי פעם הנפיקו, ושאותה השאול מעולם לא יכול היה לזייף.