האחיזה על הארץ

זמן רב, ובצדק, היו העיניים ממוקדות בהר אחד ובעיר אחת. אך הרימו אותן עתה פעם אחת, והביטו אל כל הארץ, כי זרוע החיה אינה עוצרת בשערי ירושלים. היא מגיעה אל כל רחוב ברחבי כדור הארץ.

כי זהו טיבה של הממשלה האחרונה, ואין לחלוף עליו במהירות יתרה: היא עולמית, והיא קונקרטית עד כדי נימי הדם. לא רודן רחוק בארץ רחוקה, אלא אחיזה שאתה חש אותה בעירך שלך, בחשבונך שלך, בדלתך שלך. עתה מטה מן ההר, אל המציאות הגולמית של מה שמתרחש, באותה שעה ממש, בכל מקום בעת ובעונה אחת.

המיטה כבר הוצעה

אך בטרם יתברר כיצד השפעת החיה, לאחר תחייתה, מתלקחת בכל מקום בעת ובעונה אחת, יש להביט ביושר נכוחה מדוע הדבר יכול להתרחש בקלות כה רבה. הלהבה מתפשטת כה מהר רק משום שהמיטה כבר הוצעה — זמן רב לפני אחרית הימים, על ידי שתי תנועות שהשלימו זו את זו במדויק.

התנועה הראשונה היא ריק. המערב שלאחר המלחמה, כפי שהראה הפרק ה־11, נטש ברובו לא רק את אסמיו אלא גם את אלוהיו. אירופה עברה תהליך של דה-נצרות והזדקנות בתוך דורות מספר: היא יולדת מעט ילדים, מאמינה מעט, מצפה למעט. וציוויליזציה שחפרה את נשמתה שלה מבפנים, מותירה אחריה ריק — רוחני וגם מספרי. וריק, זה הוא החוק הברזל של ההיסטוריה, ימולא תמיד. השאלה לעולם אינה האם, אלא על ידי מה.

התנועה השנייה עושה בדיוק את ההפך. במקום שבו המערב הניח מידיו את אמונתו, נותר האסלאם דת המביטה אל העתיד בביטחון רב: צעיר, גדל, ו — וזה שייך לניתוח הישר — נושא תודעת התפשטות מובהקת. הגירה ושליחות אינן בו מקריות אלא מושגים טעונים: ההיג'רה, עזיבת ארץ אחת לטובת ארץ אחרת למען האמונה, והדעוה, הקריאה להצטרף אל הקהילה. אין זו קנוניה ואין זה סוד; זוהי הדרך שבה מערכת זו מבינה את עצמה — לא כעניין פרטי מאחורי דלת הבית, אלא כקהילה הקרואה לגדול, להתפשט, ולבסוף להביא את כל הארץ תחת כניעה אחת.

וכאן עליי, ביתר חדות מבכל מקום אחר בספר זה, להחזיק בידי את המצפן, כי שום נושא אינו מורעל בקלות כזו. אין זה כלל סיפור על "המוסלמי כאיום", ומי שעושה ממנו זאת, לא הבין דבר מספר זה. הרוב המכריע של האנשים שמדובר בהם, הם אנשים רגילים המגדלים את ילדיהם, עושים את מלאכתם, מבקשים את אלוהיהם, ואינם חפצים במלחמה עם איש. הניתוח כאן אינו עוסק בהם; הוא עוסק בארכיטקטורה הרוחנית של מערכת, ובמציאות הדמוגרפית והרוחנית שבתוכה נעה מערכת זו. זהו, למען האמת, לא פחות כתב אישום נגד המערב שמסר את נשמתו שלו, מאשר תצפית על השכנוע הגדל בתוך אותו חלל. ריק ושכנוע המבקשים זה את זה — אין זה דמוניזציה של עם; זהו תיאור מפוכח של שתי תנועות שהעולם עובר זה שנים.

אך התוצאה, ככל שתתואר במפוכחות, היא אכן משנת-עולם. משמעה שכבר זמן רב לפני אחרית הימים, כמעט בכל עיר גדולה בעולם, שוכנות קהילות מסורות שהיו מזהות באחת את דמותו של גואל מצופה. ובחלקים מאותן קהילות — במפורש לא בקרב המוסלמים כמכלול — נוצרו חברות מקבילות עם פיקוח חברתי בלתי-פורמלי וקשוח: לחץ להתאים את עצמך הרובץ בכובד על נשים ועל מי שעוזב את האמונה או את הקהילה, עם אלימות על רקע כבוד, הטרדת רחוב, חוט מדיד של אנטישמיות, ומעט היטמעות. אין זו הסתה אלא מתועד — על ידי המשטרה ההולנדית, סוכנות זכויות היסוד האירופית ומחקרי שילוב רשמיים (נספח C) — אף שמדובר בקטעים מסוימים, לעיתים קרובות מקופחים, השזורים בעוני ובהגירה שזה מקרוב, ולא במיתוס שכבר הופרך מזמן של אזורי no-go ה"נשלטים" על ידי השריעה. המיטה הוצעה, במילים אחרות, מכבר. הרשת שבה מדובר כאן, כבר הייתה פרושה על פני כל הארץ, מוכנה — והיא רק המתינה ליד שתמשוך בה.

הרשת שנארגה למענם

הזוכרים אתם מן הפרק השמיני והתשיעי שכל ההטעיה נתפרה במידה — עבור העולם המוסלמי? המצופה, אלמהדי, עיסא השב: זה היה תסריטם, תקוותם בת מאות השנים, כיסופיהם שמולאו בדייקנות כירורגית. ומכאן נובע דבר שאין מנוס ממנו ושמסמר שיער. כאשר הדמות אכן תקום — כאשר הוא, לאחר הפצע הקטלני, יקום באופן שאין לטעות בו מן המתים — אין מי שיֵסחף בשלמות כזו, במיידיות כזו, בטוטליות כזו, כמו דווקא אותם שלמענם נארגה הרשת.

הם כבר זיהו אותו כגואל. הם היו המעורבים ביותר, הנקשרים ביותר ברשתו, המשוכנעים ביותר. ותחייתו חותמת זאת: זה הוא, המצופה, ושום ספק אינו אפשרי עוד. הם הולכים אחריו במקום, בכל לבם. והבינו היטב — וכאן תקף מצפן הספר הזה — אלה בחלקם הגדול בני אדם כנים, שביקשו את אלוהים ונקלעו אל ההטעיה האמנותית ביותר בהיסטוריה; המשפט נתון לאלוהים, לא לנו. אך התוצאה על המפה מוחצת. כי היכן הם אותם חסידים? בכל מקום. בכל אומה, בכל עיר גדולה, בכל יבשת. ומשמעות הדבר היא שלאנטיכריסט אין צבא אחד במקום אחד, אלא תא חי של סמכותו כמעט בכל חברה בעולם.

כך מתלקחת, לצד כל שאר האסון, רדיקליזציה עולמית. בערים מן המערב עד המזרח קמים אזורים שבהם שורר הסדר החדש והחוק הישן נסוג; מהומה המציפה את המשטרה והצבא; והחרב על הצוואר מן הפרק התשיעי — לא עוד רחוקה, אלא בכל מקום בעת ובעונה אחת. השפעת האנטיכריסט מגיעה אל רחובות במרחק 10,000 קילומטר מכיסאו. אין הוא צריך לכבוש את העולם בצבא. כבר עומדת לו, דרך הכיסופים שמילא, חלוצה בכל עיר.

הסוחרת בנפשות בני אדם

אך מאחורי החיה הפוליטית רוכבת, כפי שהראה הפרק ה־14, הזונה — המערכת, הכלה המזויפת, בבל הגדולה. ולה פנים שהגאופוליטיקה לעולם אינה רואה, פנים שיש עתה להביט בהן ישר בעיניים.

קראו את מצאי סחורתה, שיוחנן מונה בהתגלות 18 — רשימה הפותחת כקטלוג נוצץ של מותרות: זהב וכסף, אבנים יקרות ופנינים, בוץ וארגמן ומשי, עץ ריחני, שנהב, נחושת, ברזל, שיש, קינמון, קטורת, יין, שמן, סולת, חיטה, בקר, צאן, סוסים, מרכבות. עולם הרוחץ בשפע. ואז, בסוף אותה רשימה מבריקה, כמעט בהיסח הדעת, שתי מילים אחרונות המשחירות את כל הקטלוג: "וגופות, ונפשות בני אדם" (התגלות יח 13).

עמדו שם בדומיה. מערכת הסחר המעשירה את כל העולם, חותמת את מצאיה באדם עצמו — גופות ונפשות, נקנות ונמכרות כפריט האחרון בשטר המטען. זהו צידה האפל של כל בבל שהתקיימה אי-פעם: האדם המצומצם לכדי סחורה. ניצול, סחר בבני אדם, עבדות — לא כסטייה של המערכת, אלא ככלל שלה. וזהו, למען האמת, צל שליווה את כל ההיסטוריה של מערכת זו ושיסמן גם את קיצה: הזונה שהתעשרה בסחרה בנפשות בני אדם.

ולה פנים שניות, מחרידות לא פחות. כי כאשר ראה אותה יוחנן, לא הייתה רק עשירה — היא הייתה שיכורה. "וארא את האישה שיכורה מדם הקדושים, ומדם עדי ישוע" (יז 6). ובסוף, בנפילתה, נשמע המשפט: "ובה נמצא דם נביאים וקדושים, וכל הנשחטים על הארץ" (יח 24). הסוחרת בנפשות, היא בעת ובעונה אחת הרודפת המתבוססת בדם. רדיפת הנוצרים — שרוקנה מדם את הכנסיות הקדומות של המזרח התיכון, שהיו פעם לב ארץ האמונה — מגיעה תחתה לשיאה העולמי: הציד הגדול ביותר אחר תלמידי ישוע שראתה הארץ אי-פעם. שתי הפנים, סוחר העבדים והרודפת שיכורת הדם, סימנו את כל ההיסטוריה של מערכת זו. בסוף הן מתגלות בלא מסווה, ועל פני כל העולם בעת ובעונה אחת.

תחילה לפתוח את הברז, ואחר כך את מלחציים

ועתה ערמומיותו של המכלול, המכניקה הגולמית שעליך להבין כדי שלא תופתע. האחיזה אינה מתחילה בחנק. היא מתחילה במתנה.

כי בטרם יחנוק האנטיכריסט דבר, הוא פותח תחילה לרווחה את כל ברזי השפע. קראו שוב את התגלות 18, אך שימו לב עתה למי שמתאבל בנפול בבל — ומדוע. "וסוחרי הארץ יבכו ויתאבלו עליה, כי איש לא יקנה עוד את סחורתם" (יח 11). ויורדי הים: "כל בעלי האוניות בים התעשרו מהונה" (יח 19). שמעו זאת: הסוחרים ויורדי הים התעשרו ממנה. המסדרונות שנפתחו בפרק ה־14, הסחר הזורם בחופשיות, השפע הנשטף על פני העולם — אין זה מקרה, זוהי אסטרטגיה. העולם נקנה תחילה. אנושות שהוזנה והועשרה על ידי המערכת, תגן על אותה מערכת, תכרע לפניה, תעדיף לשאת את תוֹו מאשר לאבד אותו.

ואז, כאשר העולם נתפס בקרס — כאשר כולם תלויים בברז ואיש אינו יכול עוד לדמיין לעצמו חיים בלעדיו — מסתובבת היד. הברזים שנפתחו בנדיבות כה רבה, נסגרים. מלחציים מן הפרק ה־11 מתהדקים: איש אינו קונה או מוכר עוד בלא התו. תחילה החג, אחר כך השלשלת. תחילה השפע המפתה אותך, אחר כך התלות הלוכדת אותך. הזונה נותנת, כדי לעשות את העולם לשלה; החיה לוקחת, כדי לעשות את העולם לשלה. ובין שתי תנועות אלה — הברז הפתוח והחנק — נאספת כל האנושות פנימה.

גדוד הצבא הססגוני

ואז, ככל שהכול דוהר אל שיאו, מתרחש על פני כל הארץ דבר שניתן להסבירו רק מתוך כל זה: ההתגייסות הגדולה. מכל פינה נידחת של העולם, נמשך על ידי הדמות הנעבדת עתה, נע צבא — ואין זה כוח לחימה חלק ומודרני בלבד. זהו תערובת, המון ססגוני של עשיר ועני בערבוביה.

הנביאים הקדומים ראו זאת, ותמונתם רבת-משמעות דווקא במוזרותה. ישעיהו רואה טור מתקרב: "רכב צמד פרשים, רכב חמור, רכב גמל" (ישעיהו כא 7) — סוסים לצד חמורים לצד גמלים, האדירים ברכביהם והעניים על בהמות המשא שלהם, כולם באותה תהלוכה. ויואל שומע את הקריאה מהדהדת על פני האומות: "קראו זאת בגויים, קדשו מלחמה [...] כתו אתיכם לחרבות [...] עושו ובאו כל הגויים מסביב" (יואל ד 9-11). מלכי כל העולם נאספים "למלחמת היום הגדול ההוא", אל המקום הנקרא בעברית הר מגידון (התגלות טז 14, 16).

הרואים אתם את התמונה בכל מציאותה הגולמית? לא רק טנקים ורחפנים, אלא כל המין האנושי בערבוביה — העשיר במכונתו והעני על גמלו, המרודקל מן הפרבר המערבי והלוחם מן המזרח הרחוק, כולם מגויסים, כולם בתנועה, כולם צועדים אל עמק אחד. זוהי המסקנה הקיצונית של האחיזה העולמית: ההשפעה שהעמידה תא בכל רחוב, מושכת עתה חייל מכל רחוב. הטבעת הפנימית של עמי השכנים והטבעת החיצונית של המעצמות הרחוקות — שני המעגלים מן הפרק העשירי — נשפכים כאן לבסוף יחד לתהלוכה אחת ויחידה. כל הארץ, נטרקת ריקה לכדי המון ססגוני אחד, בדרכה לערוך מלחמה בשׂה.

האחיזה הנשלחת רחוק מדי

וכאן, לבסוף, מדוע אינך צריך להיות מוצף מכל זה — אף שזה מציף, ואף שזה נועד להציף אותך.

כי הביטו לאן כל הקווים הללו, ככל שיהיו עולמיים, מובילים. הסוחרת ששתתה לשוכרה מדם הקדושים, שומעת בסוף את השמים מריעים: "שמחי עליה, שמים, ושליחים קדושים ונביאים, כי דן אלוהים את דינכם בה" (התגלות יח 20). ההמון הססגוני הנאסף מכל האומות, אינו צועד כדי לנצח, אלא כדי להיאסף: "אקבץ את כל הגויים [...] אל עמק ההחרצה" (יואל ד 2, 14) — וזהו עמק אלוהים, לא עמק החיה, המקום שבו הוא שופט. אחיזת החיה אכן עולמית. אך היא נשלחת אל נקודה אחת בדיוק: העמק שבו תיפול האבן.

על כן אל תיתן לעצמך להשתתק מכמה רחוק מגיע החושך. כי הוא מגיע כה רחוק רק כדי להיאסף אל מקום אחד. האנטיכריסט מושך אליו את כל העולם — את הנפשות בסחרו, את עדי הדם תחת חרבו, את החיילים בהמונו — ואינו מבין שבכך הוא גורף יחד את כל קציר הרֶשע אל המקום האחד שבו מגל אלוהים כבר מוכן. זרועו מהדקת את הארץ. ודווקא אותה אחיזה כוללת-כול נעשית למפלתו, כי הוא אסף את כל אשר נגד המלך, על ערמה אחת — סמוך ליום שבו יבוא המלך.

האחיזה מגיעה על פני כל הארץ. וכל הארץ נמשכת אל עמק אחד, שבו אחד ממתין להם.