ההשתנות

בשיא תהילתו, כשהעולם לרגליו והמון מריע קורא בשמו, מוכה האיש, בשלב האמצע של הברית, בימים שלפני השיקוץ, בחרב.

שלוש שנים וחצי הוא הוביל את העולם דרך סיר הלחץ. הוא היה עושה השלום, המייצב, המושיע אשר חילק את הלחם כשהמדפים התרוקנו והאור עוד דלק בממלכתו בעוד שאר העולם ישב בחושך. עדיין לא סגדו לו, אך נתנו בו אמון בכול. ואז, בנקודת הציר של השבוע, הוא נופל. פצע אנוש — "פצע החרב", כפי שהראה הפרק השישי, הסימן שממנו התברר כי אין זו ממלכה אלא אדם. המושיע מת. העולם משותק. ואז, לאחר שלושה ימים, הוא קם.

אך האיש הקם אינו האיש שנפל.

מה שעלה מן הבור

שכן הזוכרים אתם מה אירע בסוף הפרק הקודם, בדרך אל האמצע? השופר החמישי נשמע, והתהום — האבדון — נפתחה. הבור שהיה אטום מאז ימי קדם נפתח. וכעת, באמצע השבוע, מתממש כל אשר אליו חתר כל זה. שכן הכתוב אומר דבר מצמרר על דמות זו: החיה "עולה מן התהום" (התגלות יא:7; יז:8). אין זה האדם העולה מן הקבר — מן התהום עולה משהו, והוא נוטל לרשותו את גוף האדם שנותר ריק.

זוהי תחייה מזויפת, שלושה ימים לאחר המוות, בחיקוי מכוון של האחד אשר באמת קם ביום השלישי. והעולם, אשר דחה את הקבר הריק האמיתי לפני 2,000 שנה, משליך עצמו כעת בסגידה לזיוף: "ותשתומם כל הארץ ותלך אחרי החיה" (יג:3). זוהי ההשתוממות אשר הפרק השישי הציב בעתיד — לא תחייתה של ממלכה בהיסטוריה, אלא תחייתו של האיש האחד הזה, כאן, בשלב האמצע. עושה השלום נעלם. מה שמתהלך בעורו הוא המשחית.

שכן את שמו אתם כבר יודעים. מן הבור עלה מלך, "בעברית אבדון, וביוונית אפוליון" — המשחית (ט:11). והשרשרת שנסקרה אז נסגרת כעת: החיה העולה מן התהום "הולכת אל האבדון" — eis apōleian — והאדם אשר היא שוכנת בו, מכנה פאולוס "בן האבדון", בן apōleia (תסלוניקים ב ב:3). האיש שבא בשלום, בא כעת בהשמדה. המושיע הכריזמטי הפך לקליפה ריקה אשר בה באה לשכון התהום עצמה.

הרוח עם הקשת

ותרשו לי כאן, כהשערה שקולה ולא כהוכחה, להרים עוד פעם אחת את החוט מן הפרק השישי, שכן כאן הוא בא אל מנוחתו.

כבר התברר כי מאחורי הממלכות אין עומד סתם חושך חסר שם, אלא מהות רוחנית אשר התגלמה לאורך הדורות בממלכה אחר ממלכה — ה"שׂר" אשר מאחורי הכיסאות. ומאותה מהות נוקבים הנביאים אחד בשמו שוב ושוב: אשור. הדמות הנופלת "בחרב לא איש" (ישעיהו לא:8); אשר עבורה תופת "מאתמול ערוך" (ישעיהו ל:33); אשר בימות המשיח "יבוא בארצנו" (מיכה ה:4). אל אשור היה אל המלחמה של הקשת הדרוכה; השם היווני של המשחית, אפוליון, נשמע כאפולו, הקשת — והיוונים עצמם כבר קשרו שם זה ל"השחתה"; והרוכב הראשון רכב בקשת. שלוש פעמים אותה קשת, לאורך הדורות. אין זו, אני חוזר על כך בכנות, זהות מוצקה — אין כתוב המשווה את אשור ואת אפוליון. אך כתהודה טיפולוגית הדבר חד מדי מכדי לשתוק: היצור הנכנס כעת אל גוף האנטיכריסט אינו חדש. הוא עתיק כנינוה. מיכה נוקב באשור וב"ארץ נמרוד" בנשימה אחת (מיכה ה:4-5), ומשנער יצא נמרוד אל אשור ובנה את נינוה (בראשית י:11). בזמננו הוכרזה "הח'ליפות" של 2014 ממוסול, נינוה העתיקה, ב-1 ברמדאן 1435 (29 ביוני 2014). גם זו פרשנות, והיא צורמת: מוסול היא נינוה, לא בבל, והאישה של זכריה ה מוצבת בשנער, לא באשור. הנביאים כינוהו אשור; יוחנן מכנהו אפוליון; ובאמצע השבוע הוא גונב שם ופנים.

הוא יושב על ההר

ואז הוא עושה זאת. המעשה אשר עליו הזהיר כל המקרא, מדניאל ועד פאולוס, בעוצרו את נשימתו.

הוא הולך אל הר הבית — אל הסלע האחד אשר בו, כפי שהראה הפרק השביעי, נוגעות זו בזו שתי נקודות המוקד של ההיסטוריה. הוא משבית את הקרבן אשר ישראל אך זה הורשתה לחדש; "וחצי השבוע", בדיוק כפי שכתב דניאל, "ישבית זבח ומנחה" (דניאל ט:27). הברית מופרת — ההודנה עשתה את שלה, וחבל התלייה נמתח. הוא מקים את שיקוץ השומם (יב:11). והוא עושה את אשר שום עריץ לפניו לא העז: הוא יושב, כדברי פאולוס, "כאלוהים בהיכל האלוהים, מראה את עצמו שהוא אלוהים" (תסלוניקים ב ב:4). (המילה היוונית בה משתמש פאולוס, naos, מורה על מקום הקודש עצמו, לא על מתחם מקדש שלם; אין אפוא צורך אפילו שיהיה מקדש בנוי — היכל מגודר אחד מספיק.)

הבינו מה מתרחש כאן באמת, שכן הוא עמוק יותר מאדם אחד הלוקה בשגעון גדלות. מאחורי האיש עומד התנין. ועבור התנין אין זו גחמה חדשה; זהו חלומו העתיק מכל, מובע בכתוב בן אלפי שנים. הקשיבו למה שאמר פעם בליבו: "השמים אעלה [...] אשב בהר מועד בירכתי צפון. אעלה על במתי עב, אדמה לעליון" (ישעיהו יד:13-14). פעם היה כרוב סוכך על הר הקודש של האלוהים, והוא הושלך משם (יחזקאל כח). מאז חשק רק בדבר אחד: לשוב אל אותו הר, ולא כמשרת אלא כאלוה. וכעת, באמצע השבוע, זה קורה — מילולית. לראשונה מאז נפילתו יושב היריב על הר האלוהים, במרכז כל הכוח, ומניח לסגוד לו. לא במשל. על סלע מוריה. למשך 42 חודשים.

וכדי להשיג זאת, הוא משליך לבסוף את אשר נשא אותו מעלה. שכן הדת אשר סייעה לו לטפס — המערכת אשר הכניסה אותו פנימה כאלמהדי — אין הוא זקוק לה עוד כעת, משהוא רוצה שיסגדו לו עצמו. וכך "עשרת המלכים והחיה ישנאו את הזונה, ויעשוה גלמודה וערומה, ויאכלו את בשרה וישרפוה באש" (התגלות יז:16). המלכודת נטרקת: האסלאם היה המנוף, לא המטרה. בסוף אין על מי לסגוד אלא לאחד, ואין הוא אללה ואין הוא אל כלשהו של אומה כלשהי. הוא הוא.

הכיסא שאינו ממלא

אך כאן טמון מה שהתנין, בכל ערמומיותו, מעולם לא הבין — וזוהי אולי האמת העמוקה מכול של הפרק כולו.

הוא השיג זאת. סוף סוף. ההר, הכיסא, הסגידה, השלטון על כל הארץ. כל אשר אליו השתוקק מאז נפילתו מונח כעת בידו. והוא אינו ממלא אותו. קראו מה אומר הכתוב על לב התנין ברגע ניצחונו ממש: "אוי לארץ [...] כי ירד אליכם השטן, וחמתו גדולה, כי יודע הוא שמעט עת לו" (התגלות יב:12). אין שמחה. אין מנוחה. חמה. הוא הגיע אל הפסגה, והפסגה ריקה.

זה כמו ילד מפונק המטפס כל חיים אל המקום הגבוה מכול, דוחק הצידה כל מה שעומד בדרך, מגיע סוף סוף אל הפסגה — ושם, במקום השובע אשר בו היה בטוח כל כך, מוצא רק ריק פעור, ובחמת זעם מתחיל להכות סביבו. שכן כיסא גנוב אין איש יכול למלא; רק כתר מוענק נותן מנוחה. התנין נטל את כל אשר רצה, וטעמו כאפר בפיו. 42 החודשים אינם הכתרתו. הם התקף הזעם שלו — חמתו העיוורת של יצור שכבש סוף סוף את ההר וגילה שמעולם לא היה זה ההר שלמענו נברא. הוא רצה להיות שווה לעליון; תחת זאת הפך לדמות הבודדה ביותר ביקום, והוא יודע זאת, וזה מטריף אותו.

הצלם המדבר והאות המפריד

ומתוך אותה חמה הוא מגלגל, במחצית השנייה של השבוע, את מערכת הכניעה המוחלטת שלו. הנביא השקר נותן "רוח לצלם החיה, למען ידבר הצלם אף ידבר" (התגלות יג:15) — הצלם אשר בספר זה התגלה כתבונה הריבונית, הקופסה השחורה השטנית שאיש אינו יורד לחקרה, מושראת על ידי הנביא, אורקל אשר עונה אך אינו נמדד. והוא כופה "על הקטנים ועל הגדולים, על העשירים ועל האביונים", לקבל אות, "למען לא יוכל איש לקנות או למכור בלתי אם נושא האות" (יג:16-17). דיגיטלי, כן — המתג מן הפרק ה־11, סוף סוף כולו ביד אחת. אך גם, עמוק יותר, אות נאמנות, הודאה: הכורע, חי; המסרב, נופל תחת החרב על הצוואר מן הפרק התשיעי. מן השעה הזו ואילך החלוקה מוחלטת. סגוד לחיה, או מות.

ההר כבוש

זוהי השעה האפלה ביותר של ההיסטוריה — השיקוץ על מקום הקודש, המשחית על הכיסא, האות על כל הארץ. ואם כאן עומד אומץ ליבכם להישבר, הביטו אז, פעם אחרונה אחת בפרק זה, אל השעון.

42 חודשים. כתוב שם, שחור על גבי לבן, לצד הכוח אשר החיה מקבלת (יג:5). מספר. גבול. התנין יושב על הר האלוהים לא משום שניצח, אלא משום שניתנה לו רצועה קצרה ומדודה למלא את מידת העוון בטרם ייפול האבן. חמתו אינה חמת המנצח; היא חמת הנידון אשר כבר יודע את גזר דינו. הוא כבש את ההר — אך רק כבש אותו, כמלך גזלן, למשך 42 חודשים, על אדמה אשר לעולם לא תהיה שלו.

שכן זהו אותו ההר. הסלע אשר עליו יושב היריב בתפארת גנובה למשך 42 חודשים, הוא הסלע אשר אליו שב המלך האמיתי. "ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים אשר על פני ירושלים" (זכריה יד:4). הכובש יושב על זמן שאול, על אדמה שאינה שלו, ומעל ראשו תלוי האבן אשר בלא ידי אדם נחצבה.

לכן כאשר תראו את השיקוץ מוקם ואת העולם כורע, אל תתייאשו, ואל תחשבו כי הרע ניצח. השיקוץ על ההר אינו אות לכך שהמלך הפסיד. הוא האות הבטוח ביותר לכך שהוא עומד בפתח. התקף הזעם של התנין הוא חבלי הלידה ממש לפני ההיוולדות. ההר כבוש — והבעלים שב הביתה.