העריץ הנערץ

דמיינו לכם עולם שבו אינכם יכולים עוד לנשום מבלי להשתחוות.

הצלם ניצב על כל מסך, בכל כיכר, בכל אולם — והוא מדבר, והוא רואה. אין קנייה, אין מכירה, אין גישה למזון, לכסף או לטיפול בלא התו על היד או על המצח. והתו אינו כרטיס; הוא שבועה. הנושא אותו, השתחווה. הממאן, נופל מחוץ לכול — אין לחם, אין עבודה, אין מקום בחברה — וכאשר אין די בכך כדי לשבור אותו, נופלת החרב על הצוואר. זוהי שלטונו של העריץ הנערץ: העריצות הטוטלית ביותר בכל ההיסטוריה, שכן היא אינה תובעת רק את צייתנותך או את כספך או את אדמתך. היא תובעת את הערצתך. את נשמתך.

ושימו לב מהי השבועה הזאת, שכן כאן מתאחדים שני קווים מתוך הספר הזה. בפרק התשיעי ביטל עיסא המוסלמי את הג'יזיה — מס החסות שבזכותו עד אז עדיין הותר לכופר לחיות; ובכך בטלה הדרך השלישית, ונותרת רק הבחירה בין הכניעה לבין החרב. בדיוק זה הוא התו. אין הוא חייב להיות שבב דיגיטלי ולא חשבון נטול־מזומן; הוא יכול באותה מידה להיות הצהרת נאמנות בעל פה, שהאדה הפוכה של החיה — שכן רק הנשבע שבועת נאמנות יכול עוד לקנות ולמכור (התגלות יג, טז-יז). התו על היד ועל המצח הוא, בכל דמות שיהיה, דבר אחד: הנדר הגלוי כי השתחווית. שהתו הוא שבועה, נשאר פירוש; הכתוב אינו מזכיר שבועה. אך יש בספר יד ימין מורמת אחת נוספת, והיא נשבעת: המלאך המרים את ידו השמימה ונשבע בחי לעולמי עולמים (התגלות י, ה-ו).

זוהי המחצית השנייה של השבוע, 42 החודשים שבהם יושב התנין על ההר. ישוע קרא לכך בשמו: "כי אז תהיה צרה גדולה אשר לא נהיתה כמוה מראשית העולם עד עתה וגם לא תהיה עוד כמוה" (מתי כד, כא). זהו הפרק האפל ביותר בתולדות האדם. ואף על פי כן — אחזו בזה לכל אורך הפרק — אין זה הפרק שבו מנצח הרוע. זהו הפרק שבו זוהרת האמונה כפי שלא זהרה מעולם.

שני אנשים שמלך־האל אינו יכול לכבותם

שכן אין התנין מחזיק את הבמה לעצמו. בלב שלטונו, שם בירושלים עצמה, ניצבות שתי דמויות שבשום אופן אינו יכול להשתיקן.

1,260 יום — כמעט מלוא משך שלטונו — מתנבאים שני עדים, לבושי שקים. ואין הם קדושים מעונים חסרי אונים; הם מכה לממלכתו. יש להם "כוח לעצור את השמים ולא יהיה מטר", כוח להפוך את המים לדם ולהכות את הארץ בכל מיני מכות (התגלות יא, ו). החפץ להרע להם, מתאכל באש היוצאת מפיהם. הרהרו מה פירוש הדבר בעולם שבו יד אחת שולטת בכל האנרגיה, בכל הנתונים, בכל זרמי המזון: כאן ניצבים שני אנשים שאין מתג שיכול לגעת בהם, שאין מערכת המזינה אותם, והם מתגרים במלך־האל על כיסאו שלו. שלוש שנים וחצי הם העדות החיה לכך שמלחציי הברזל אינם תופסים את הכול בידם.

ואז, כאשר שלמה עדותם, רשאית החיה — אשר "עולה מן התהום" — להרגם. גופותיהם נשארות מוטלות בלא קבורה ברחוב, ושימו לב היכן: "בעיר הגדולה אשר תיקרא ברוח סדום ומצרים אשר שם נצלב גם אדוננו" (יא, ח). זוהי ירושלים — העיר הקדושה, אשר עתה הפכה ברוח לסדום, מושב החיה. והעולם חוגג. "ויושבי הארץ ישמחו עליהם ויעלזו ושלחו מנות איש לרעהו" (יא, י). זהו החג היחיד בכל ספר ההתגלות: חג מולד גרוטסקי, האנושות המחליפה מתנות מתוך שמחה על שני נביאים מתים. שלושה ימים וחצי שרוי העולם בשכרון של רווחה — הקולות המטרידים סוף סוף נחנקו.

ואז, לעיני מצלמות כל הארץ, באה בהם רוח אלוהים, והם קמים על רגליהם, וקול מן השמים קורא: "עלו הנה", והם עולים בענן בעוד אויביהם צופים (יא, יא-יב). תחייה, בלב האפלה, לעיני עולם שזה עתה חבש את כובע החג שלו. זהו טעימה מן העתיד לבוא, ואות בל יימחה: למתג אין המילה האחרונה. מלך־האל יכול להמית — אך אינו יכול להשאיר מת את אשר אלוהים מקים.

האש הנוטלת שני שלישים — ומשיבה שליש הביתה

אך המהלומה הקשה ביותר של 42 החודשים האלה נופלת, כתמיד, על העם האחד שהיה המטרה מן הראשית. הזוכרים אתם את הפרק השלישי — הנחלה השנויה במחלוקת, השנאה בת הדורות שמעולם לא הייתה פוליטיקה רגילה? כאן היא מגיעה לשיאה הנורא.

חלק מישראל נשמר: האישה בורחת אל המדבר, שם היא ניזונה 1,260 יום, מחוץ להישג ידו של הנחש (התגלות יב, יד). אך על הארץ כולה נופלת המילה האפלה ביותר של כל הנבואה, ואיני יכול ואיני רוצה לרכך אותה. "והיה בכל הארץ נאם יהוה פי שניים בה ייכרתו יגוועו והשלישית ייוותר בה" (זכריה יג, ח). שני שלישים מן היהודים, אבדו באחרית הימים. זהו מספר עוצר נשימה, ואין זו רטוריקה; הוא כתוב, שחור על גבי לבן, ותולדות העם הזה לימדו אותנו לקחת מילים כאלה ברצינות.

ואף על פי כן — קראו למען השמים את המשפט הבא, שכן בלעדיו אין כאן אלא אפלה. "והבאתי את השלישית באש וצרפתים כצרוף את הכסף ובחנתים כבחון את הזהב הוא יקרא בשמי ואני אענה אותו אמרתי עמי הוא והוא יאמר יהוה אלוהי" (יג, ט). האש הנוטלת שני שלישים, היא אותה האש המשיבה את השארית סוף סוף הביתה. שכן בעומק המצוקה הזאת מרים השליש הנותר את עיניו ומביט בו "אשר דקרו" (זכריה יב, י) — ורואה את הפצעים, ויודע, בוודאות שאין אף דג'אל יכול ליטול מהם: זה הוא, זה משיחנו, זה הגואל שכל אותם דורות לא הכרנו. הסבל הנורא מכול והשיבה העמוקה ביותר הביתה, באותו כבשן עצמו. זה צירי הלידה — בלתי נסבלים, ורגע לפני החיים.

כיצד מנצחים אל שאינך יכול לנצחו

וכאן, בלב הצרה הגדולה, חושף הכתוב את הסוד שבו מנצחים הקדושים את החיה — ואין זה מה שהייתם חושבים. אין הם מנצחים אותו בבריחה, ולא בלחימה חוזרת, ולא בהיותם פיקחים יותר. הם מנצחים אותו בשלושה דברים, והשמים נוקבים בהם בשמם: "והם ניצחוהו בדם השה ובדבר עדותם ולא אהבו את נפשם עד מוות" (התגלות יב, יא).

שמעו את השלושה. דם השה — המחיר ששולם כבר בפרק השני, התו הניצב עליהם כבר, התו היחיד הנחשב. דבר עדותם — השם שהם מודים בו בעוד עולם מצווה עליהם להודות באחר. והשלישי, הקשה והמפואר מכול: הם לא אהבו את נפשם עד מוות. נתנו את ראשם ולא את ברכם. וכך הם מנצחים — לא על אף שהם מתים, אלא דווקא בכך. זו הניצחון הנראה ככישלון: הערופים מן הפרק התשיעי, אשר בחיים הבאים נראה אותם יושבים על כיסאות (התגלות כ, ד). מלך־האל יכול ליטול את גופם. את ניצחונם אינו יכול לגעת בו, שכן הוא מונח כבר בטוח בדמו של אַחֵר.

ההמון אשר אין איש יכול למנותו

ואל תחשבו שניצחון זה מתרחש בסתר, במספרים קטנים, כחופן גיבורים מול עולם שלם. שכן יוחנן כבר ראה, בטרם נשמע השופר הראשון, לאן מוליכה הדרך הזאת. בתפר של החותם השישי — שעתו של הפרק החמישה־עשר — הוא רואה המון "אשר לא יכול איש למנותו מכל הגויים והשבטים והעמים והלשונות", עומד לפני הכיסא, בבגדים לבנים, וכפות תמרים בידיהם (התגלות ז, ט). ואחד הזקנים שואל אותו: מי אלה, ומאין באו? התשובה היא לב הפרק הזה: "אלה הם הבאים מן הצרה הגדולה ויכבסו את שמלותם וילבינום בדם השה" (ז, יד). זהו מוצא, לא תאריך: כך מכנה ההתגלות את מעמדותיה — "המנצח", "יושבי הארץ". בהמון ההוא עומדת הכלה, שהובאה הביתה לפני החֵמה, ראשונה מבין הבאים מן הצרה ההיא; והשמים שומרים מקום, "עד אשר ימלא מספר עמיתיהם ואחיהם" (ו, יא). מי שנותן את ראשו תחת העריץ מצטרף אליה.

קראו זאת, ותנו לתקווה לגבור על החלחלה. שכן זה מה שהעריץ הנערץ, על כל תוו וכל כוחו וכל צלמיו המדברים, פועל למעשה: לא את מחיקתם של הבאים לאמונה אחרי שהובאה הכלה הביתה, אלא את שובם הביתה אל ההמון ההוא. מכל גוי שחשב להכניע, מכל עיר שבה ניצבה תאו כחלוץ, יוצאים אלה שלא השתחוו — אנשים פשוטים, יראים וקטנים, שבחרו למות ולא להעריץ אחר — והם נוספים על אין־הספורים העומדים שם כבר. העריצות שנועדה למחות כל מודה באמונה, מתגלה כמכבש שתחתיו זוהרת האמונה בבהירות רבה ביותר. זו אותה החום מן הפרק החמישה־עשר: היא מבשלת את המערב אל זרועות המזויף, והיא מצרפת את המאמין דווקא לזהב טהור.

וזה משנה את האופן שבו אתם מביטים אל מעונה הקץ. העולם יראה בו מפסידן — ערוף, חסר כול, מחוק מן המערכת. השמים רואים אותו לבוש לבן, עם כף תמר, לפני הכיסא, לצד אלה שעמדו שם כבר — ובקרוב על כיסא (כ, ד). העריץ חשב שהוא כותב את ההיסטוריה; מתגלה שהיה אך מכונת הקציר שבה הכניס המלך האמיתי את האלומות האחרונות.

השעון אוזל

ואז, בעוד העולם נאנק תחת העריץ הנערץ והצירים האחרונים מתגלגלים על הארץ, אוזל הזמן הקצוב. השופר השביעי נשמע. ועולים קולות גדולים בשמים, הקוראים את המשפט שלו ציפו כל הספר, כל ההיסטוריה, כל הבריאה: "ממלכות העולם היו לאדוננו ולמשיחו והוא ימלוך לעולמי עולמים" (התגלות יא, טו).

42 החודשים מלאו. הכובש מיצה את רצועתו עד תום. ומה שבא עתה — שפיכת החרון האחרון, ושיבת המלך האמיתי אל ההר שהכובש ניכס לעצמו — נשמר לעמודים האחרונים של הספר הזה.

אל תיראו ממי שהורג את הגוף

הנה, לבסוף, מדוע הפרק האפל הזה אינו צריך לשתק אתכם, אלא דווקא לחמש אתכם.

הכתוב סיפר לכם את כל זאת מראש, ומשתי סיבות: למען לא תופתעו, ולמען לא תשתחוו. התו יבוא. הלחץ להעריץ יבוא. לאחדים תבוא החרב. אך הימים מנויים — 1,260, מידה קבועה — ומי שמונה אותם, נושא את שלו דרכם, כשם שהאיש הרביעי נושא אותם דרך האש. שני העדים קמו; השליש המצורף שב הביתה; הערופים קיבלו כיסאות. אין זה סיפור על כנסייה הנמחקת. זה סיפור על כלה הזוהרת באפלה.

על כן יישאוכם דברי אדונכם, דווקא בשעה זו: "אל תיראו מן ההורגים את הגוף ואחרי כן אין לאל ידם לעשות עוד דבר" (לוקס יב, ד). העריץ הנערץ יכול ליטול מכם את הכול מלבד הדבר האחד החשוב, ואותו מעולם לא החזיק בידו. על כן יראו מדבר אחד בלבד: שביום ההוא תימצאו עם התו הלא נכון. שלטון החיה הוא הלילה האחרון והקצר ביותר. ולבוקר יש שם — והוא בדרך.