לוח השעון של ששת אלפים השנים

לכל שעון יש פנים. לשעון שעליו אנו חיים יש שש.

אדם יכול לעמוד בתוך השעה במשך דור שלם מבלי לראות אי־פעם את לוח השעון. אתה יכול להיוולד, ללכת לבית הספר, להתחתן, לעבוד, לגדל ילדים ולקבור את הוריך, מבלי לעשות אפילו פעם אחת צעד אחורה כדי לשאול את עצמך באיזו שעה אתה חי. כך נוהגים רוב בני האדם. כך נהגו רוב בני האדם מאז ומעולם. אך האדריכל של שמות 34, אשר חתם את בריתו ל־1,000 דורות, לא תכנן שעון בלי להציב עליו לוח שעון. לוח השעון מצוי בכתוב. הוא ניצב שם כבר מן הפרק הראשון של הספר הראשון.

מה שבא בפרק זה הוא לוח השעון עצמו — הצורה היסודית של הלוח שעליו תקרא שאר הספר הזה את הזמן. השעות עדיין אינן נספרות כאן לפרטיהן; הדבר יבוא אחר כך. כאן העניין הוא הגאומטריה. תרשים האב. אותו שרטוט יחיד שעליו ייערך כל מספר מאוחר יותר.

משראית את לוח השעון, שוב לא תוכל להסיט ממנו את מבטך. תוהו ובוהו של ההיסטוריה מסתדר לכלל תבנית. כותרות השעה הנוכחית כבר אינן נראות מקריות. העתיד כבר אינו מורגש כבלתי ידוע, אלא בפעם הראשונה: מתוכנן מראש.

תרשים שבעת הימים

פתח את התנ״ך בדף הראשון ממש. קרא את הפרק הראשון בקצב שבו ניתן.

ששת ימי עשייה. אור ביום הראשון. שמים וים ביום השני. יבשה וצמחים ביום השלישי. שמש, ירח וכוכבים ביום הרביעי. עוף ודגים ביום החמישי. חיות היבשה והאדם ביום השישי. ואז יום שביעי שבו העושה לא עשה. הוא נח. הוא לא נח מפני שהיה עייף. הוא נח מפני שהמלאכה הושלמה, והמנוחה היתה החותם על ההשלמה.

וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ. (בראשית 2:1–3)

שים לב למה שעשה אלוהים באותו יום שביעי. הוא לא הניח לו לחמוק בשקט אל תוך הלוח. הוא ברך אותו. הוא הבדיל אותו. הוא עשה אותו לדגם לכל שבוע הבא של הקיום האנושי. ששת ימי עשייה, יום אחד של חדילה. התבנית ארוגה כה עמוק בבריאה עד שהיא שורדת כל תרבות אשר ניסתה אי־פעם לבטלה. אנשי המהפכה הצרפתית ניסו שבוע בן 10 ימים. הוא קרס. הסובייטים ניסו שבוע בן חמישה ימים. הוא קרס. המקצב בן שבעת הימים אינו הרגל דתי שהוטל על לוח ניטרלי. הוא הוא הלוח. יהוה ארג אותו בעצמות הזמן.

2,000 שנה אחרי אדם ניתנה אותה התבנית למשה בסיני כמצווה לישראל:

שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוה אֱלֹהֶיךָ [...] כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יהוה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. (שמות 20:9–11)

קרא מילים אלה בקפידה. הנימוק הניתן לשבת האנושית אינו שיקול של תועלת. אין זה שהפועלים זקוקים ליום מנוחה. אין זה שהמשפחות זקוקות לזמן יחד. הנימוק הוא שאלוהים עשה זאת תחילה. השבוע האנושי מחקה את השבוע האלוהי. צורת השבוע הקטן היא צורת השבוע הגדול.

עתה מתחדדת השאלה התלויה מעל הספר הזה כולו. אם השבוע הקטן בן שבעת הימים הוא עותק, מהו אפוא המקור? אם מקצב העמל האנושי הוא מזעֶרֶת, מהי אפוא הגרסה בגודל מלא?

המפתח שמסר לנו פטרוס

2,000 שנה אחרי סיני כתב דייג זקן, פטרוס, איגרת אחרונה אל קהילה אשר ניצבה בפני לעג הולך וגובר על האיטיות שבה שב האדון. פטרוס ידע מה עומד לבוא. בהיותו צעיר נאמר לו באיזה אופן ימות. במשך עשרות שנים ראה את הקהילה נמשכת לשני כיוונים — אל קוצר הרוח של אלה אשר רצו את ישוע חוזר מחר, ואל הציניות של אלה אשר החלו לאט לאט לחשוד שלא יבוא כלל לעולם. פטרוס כתב כדי להכריע בשניהם.

וְזֹאת הָאַחַת אַל תֵּעָלֵם מִכֶּם, אֲהוּבַי, כִּי יוֹם אֶחָד אֵצֶל יהוה כְּאֶלֶף שָׁנִים וְאֶלֶף שָׁנִים כְּיוֹם אֶחָד. לֹא יְאַחֵר יהוה אֶת הַבְטָחָתוֹ (כַּאֲשֶׁר יֵשׁ הַחוֹשְׁבִים זֹאת לְאִחוּר), אַךְ מַאֲרִיךְ הוּא אַפּוֹ עִמָּנוּ וְאֵינֶנּוּ חָפֵץ בַּאֲבֹד אִישׁ, כִּי אִם בִּתְשׁוּבַת הַכֹּל. (פטרוס ב׳ 3:8–9)

קרא זאת לאט. פטרוס אינו מתפלסף כאן על יחסיות הזמן. הוא מושיט לקוראיו מפתח. אצל האדון יום אחד הוא כ־1,000 שנה. יחידת לוחו אינה יחידת לוחנו. כאשר הוא אומר במבנהו הכביר "יום", הריהו מדבר לעתים על 1,000 משנותינו. שער ההמרה הוא אחד ל־1,000.

דוד כבר רמז 1,000 שנה קודם לכן אל אותה ההמרה:

כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר, וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה. (תהלים 90:4)

הנח את מפתחו של פטרוס לצד תרשים שבעת הימים של בראשית. החשבון נעשה כמעט מאליו. ששת ימי עמל אלוהי, משתקפים בשבוע האנושי הקטן כששת ימי מלאכה. שישה ימים בקנה המידה האלוהי, כפול שער ההמרה של 1,000 שנה ליום, נותנים 6,000 שנות היסטוריה אנושית תחת הסדר הנוכחי. ואז יום אחד בקנה המידה האלוהי — 1,000 שנות היסטוריה אנושית בקנה המידה האנושי — שבו העושה נח אל הגה בריאתו שלו. השבת בקנה מידה קוסמי היא מלכותו בת 1,000 השנים של בנו.

זה הוא לוח השעון. 6,000 שנות מלאכה. 1,000 שנות מנוחה. 7,000 שנה מראשית עד אחרית, כשהשביעית היא שבת הכל.

חכמי ישראל הקדמונים הבינו זאת זמן רב לפני העידן הנוצרי. התלמוד שומר את האמרה: ששת אלפים שנה הוי עלמא, וחד חרוב — שבה התכוונו החכמים לחדילת הסדר הנוכחי, המוחלף בשלום בן 1,000 השנים. אבות הכנסייה הקדומים אימצו את אותה ההכרה. אירנאוס מליון, אשר כתב סביב שנת 180 לספירה, לימד ששבעת ימי הבריאה רמזו מראש 7,000 שנה של התכנית האלוהית, כשהשביעית היא מלכות המשיח בת 1,000 השנים. יוסטינוס המעונה, היפוליטוס ולקטנטיוס מסרו כולם את אותה ההבנה. הם לא המציאו דבר. הם קראו את הכתוב כפי שקראוהו החכמים לפניהם, כפי שלימדם פטרוס לקרוא אותו, כפי שרמזו עליו הנביאים מן הראשית.

לוח השעון של 6,000 השנה אינו חישוב מאוחר. הוא הקריאה הקדומה ביותר של הלוח אשר קיימת.

הרגל השנייה — וההשגה הכבדה ביותר הקיימת נגדה

יש נתיב קדום שני אל אותו המספר עצמו, והוא אינו עובר בשבוע הבריאה. באותו עמוד עצמו של התלמוד עומדת הברייתא של תנא דבי אליהו:

ששת אלפים שנה הוי עלמא; שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח. (בבלי סנהדרין צז ע״א)

2,000 ועוד 2,000 ועוד 2,000 הם 6,000. אין זה מבנה מודרני ואין זה חשבון שערכתי אני: זוהי חלוקה משולשת עתיקה של לוח השעון, והיא נותנת את אותו סך הכול בדרך שונה לחלוטין מאנלוגיית השבת. אלו שתי הרגליים שעליהן עומדים ששת אלפי השנים של ספר זה. אף אחת מהן אינה הכפל 120 × 50 — הכפל ההוא עולה בהמשך הפרק, והוא נמשך בזאת בחזרה.

ועל השעון הזה נופלת אותה חלוקה משולשת על משהו. AM 4000 היא שנת 34 לספירה — ושנת 34 לספירה היא, באופן בלתי תלוי, סיומו של השבוע המשפטי (27 + 7), השנה שבה היה השבוע ה־70 נופל אילו נמשכה הספירה מ-457 ברציפות: 490 שנה אחרי הצו (458, הנמנה מ-457). שתי ספירות ממקורות שונים מגיעות אל אותה שנה עצמה; אך התלכדותן תלויה בבחירת 82 בתוך השוליים 75–85 (הפרק השלישי): פַּרְשָׁנוּת.

אך עתה המשפט הנראה כמערער את הסכימה הזאת — וברצוני לנקוב בו בטרם ינקוב בו מבקר. מיד אחרי "שני אלפים ימות המשיח" ממשיכה הגמרא:

ובעונותינו שרבו יצאו מהם מה שיצאו.

זה נשמע כגזר דין מוות על הסכימה כולה, וכך אכן קראתי זאת תחילה. הקריאה ההיא הייתה חמורה מדי, והיא לא הייתה נכונה. אין שם ש־2,000 שנות המשיח תמו ושהסכימה נכשלה אפוא. יש שם שמקצתן יצאו — חלפו בלא שבא — והדובר תולה זאת בעוונות דורו. זוהי קינה על עיכוב בְּתוך התקופה, לא כתובת קבר עליה. ואף לא ייתכן אחרת: מי שכתב זאת ישב בעצמו אך מאות שנים אחדות בתוך אותו 2,000 שלישי.

ובכך נופלת ההשגה הכבדה ביותר — לא מפני שהתחמקתי ממנה, אלא מפני שקראתי בה כראוי. על פי ספירת ספר זה נמשכת התקופה המשיחית מ-AM 4000 עד AM 6000: משנת 34 לספירה עד 2034. אנו עומדים ב-AM 5992. התקופה לא תמה. לא הופרך אפוא דבר. הסכימה לא נפלה; היא תלויה ועומדת — והתאריך שבו היא יכולה ליפול כלול בתוכה ונקרא בספר זה בקול רם.

קינת הגמרא אינה אפוא הודעת אבל. היא חותם זמן מבפנים: עדות לכך שכבר אז מנו, שהאיטיות הדאיגה אותם, ושלא רצו לנקוב בשנה. היא מאששת את המסגרת יותר משהיא שוברת אותה.

ו"התלמוד" — אין דבר כזה. תחילה הצגתי משפט זה כפסק דינו של "התלמוד". זו טעות, ואני אומר זאת כאן משום שעשיתי אותה פעמיים. הגמרא אינה קול אלא משא ומתן: היא משמרת את המחלוקת ורק לעתים רחוקות חורצת דין. מי ששם בפיה דעה אחת עושה למקור יהודי בדיוק את מה שהיינו מלינים עליו על נוצרי הכובש את אבות הכנסייה לכדי איש אחד. קול אחד מודאג הוא קול אחד מודאג — לא יותר, וגם די בכך.

ומה שנותר אז מן המתח, והוא מתח אמיתי. החכמים שמסרו מסגרת זו לא ציפו שהמשיח כבר בא בסימן AM 4000; קינתם מניחה שעדיין היה עליו לבוא. ספר זה קורא את הסימן הזה אחרת: הוא אכן בא, בשנת 34 לספירה — ו־2,000 השנים שאחריו אינן השנים שבהן ממתינים לו, אלא השנים שהוא פתח. זוהי קריאה נוצרית מחדש של ברייתא יהודית, ואני נותן לה את השם הזה בלא טקס. אין היא ניתנת להוכחה ואיני מביא אותה כהוכחה. היא קריאה, והקורא רשאי לראות שקריאה היא. [פַּרְשָׁנוּת]

החותם המשפטי בבראשית 6

יש עוד מסמך הוכחה אחד שתחתיו חתם האדריכל עצמו על לוח השעון. הוא מצוי בבראשית 6, ממש לפני המבול, בפסוק אשר רוב הקוראים חולפים עליו מבלי להאט.

וַיֹּאמֶר יהוה: "לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר, וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה." (בראשית 6:3)

120 שנה. רוב הקוראים תופסים זאת בקריאה ראשונה כזמן שנתן אלוהים לדור נח לפני המבול. קריאה זו אמת, אך אין היא כל האמת. הפסוק עושה שירות כפול. במישור האחד הוא מכריז על הספירה לאחור אל אסון מסוים בימי נח. במישור האחר הוא מכריז על תוחלת החיים המשפטית של העידן האנושי תחת הסדר הנוכחי. האדריכל של שמות 34 אינו מבזבז מילים. כאשר הוא מניח מספר ביסוד חוזהו שלו, אותו מספר אינו מקומי. הוא מבני.

איזה מין מספר הוא 120? כשלעצמו הוא מנייה של שנים רגילות. אך באולם בית הדין של השמים אין הזמן נמדד בדרך כלל בשנים רגילות. מידת התקן של הזמן במשפט השמימי היא שנת היובל.

שנת היובל כיחידת מידה

פתח את ויקרא 25, הפרק אשר הבדיל האדריכל כדי להסביר כיצד יש למדוד את הזמן עצמו בביתו.

וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים, שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים, וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה. וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ [...] וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ. יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ. (ויקרא 25:8–10)

קרא זאת בקפידה. בכל שנה 50 נמחל כל חוב. בכל שנה 50 שוחרר כל עבד. בכל שנה 50 הוחזרה כל חלקת אדמה אשר נמכרה תחת אילוץ אל בעליה החוקיים. 49 שנות מהלך רגיל, ואז שנת 50 של השבה.

שנת היובל היתה היחידה שבה מדד יהוה את הזמן כמשיב. הוא מנה את שנות עמו לא בלוחות שנה אלא ברגעי־שיבה. השעון שנגע בדבר לא היה הלוח שבמטבחך. השעון שנגע בדבר היה השעון אשר תיקתק אל הרגע הבא שבו יתוקן הרע ומה שאבד ישוב אל מקומו החוקי.

עמוד רגע על מה שמשמעות הדבר. האדריכל תכנן את הבית האנושי לפי העיקרון שלא דבר אובד לנצח. בכל 50 שנה איפוס. בכל 50 שנה הלוח נמחה. בכל 50 שנה חוות המשפחה שבה הביתה. האל אשר בנה זאת אל תוך תורת ישראל הוא אותו האל המנהל את הלוח הגדול יותר. הוא חיכה מן הראשית ליובל הגדול, היובל שבו כדור הארץ עצמו שב הביתה.

כפל פשוט

הנח עתה את שני המספרים זה לצד זה.

מבראשית 6: 120 יחידות, מוצבות כגבול הסדר הנוכחי.

מויקרא 25: שנת היובל בת 50 שנה, כיחידת השבה במשפט השמימי.

הכפל.

120 שנות יובל של 50 שנה שוות ל־6,000 שנה.

אותו המספר שנתן לנו מפתחו של פטרוס מתוך תרשים שבעת הימים של בראשית 1. 6,000 שנה לסדר הנוכחי, עם 1,000 שנות שבת אחריהן.

וכאן עליי ליטול מן הקורא דבר שנתתי לו במהדורות קודמות.

כאן עמד המשפט: "שני נתיבים שונים לחלוטין דרך הכתוב, ערוכים בהפרש של אלף שנה, נותנים את אותו הסך. לוח השעון חתום בשני צבעי דיו, בידי שתי ידיים נפרדות." זה יפה מדי, וזה אינו אמת. שני הנתיבים אינם בלתי-תלויים. ראו מדוע.

הכפל עובד אך ורק משום שהצבתי את היובל על 50. אך מידת היובל אינה מוכרעת. היא הייתה שנויה במחלוקת כבר בעת שנחתם התלמוד, ושני הצדדים עומדים שם, נקובים בשמם (בבלי ערכין יב ע״ב): רבי יהודה סובר ששנת ה־50 היא בעת ובעונה אחת הראשונה של המחזור הבא — הלכה למעשה מחזור בן 49 — וחכמים סוברים שהיא שנה 50 נפרדת ונוספת. אין זו רשלנות במסורת; זוהי מחלוקת ממשית, ושני הצדדים בונים עליה מבנה.

הציבו את היובל על 49, ואותו הסכום עצמו נותן 120 × 49 = 5,880 שנה — וזו אינה 2034 אלא 1914. כלומר: אם אשתוק, הריני בוחר את אורך המחזור המוסר לידי את המספר שכבר היה בידי. אין זו חתימה שנייה; זו אותה יד החותמת פעמיים. כך זה עמד כאן, וכך אסור לו לעמוד.

ויש עוד. שום מקור קדום אינו מבצע את הכפל הזה. התלמוד הנותן את ששת אלפי השנים (בבלי סנהדרין צז ע״א) גוזר אותם משבוע הבריאה — ששה ימי מלאכה, אחד של מנוחה — ואינו מזכיר את בראשית 6:3. ה־120 × 50 הוא צירוף מודרני. הוא שלי, לא של המסורת.

והכבד מכולם: העמדתי את התזה שמחזור יובל בן 50 שנה נושא את ציר הזמן מאדם עד 2034 לבחינה מכונתית כנגד 41 שנות ציר וכנגד 10,000 השערות-אפס מעורבלות. היא נפלה — מחזור ה־50 מתפקד בדיוק כפי שמתפקדים מספרי שנים אקראיים (p = 0.95). שום סריג יובלים אינו עובר בהיסטוריה הזו. (נספח ג, סעיף "ארבעים ותשע וחמישים", עם החישוב המלא.)

מה שעדיין ניתן לומר — והמחלוקת אינה צריכה הכרעה

זמן רב סברתי שעליי לבחור בין רבי יהודה ובין חכמים. אין עליי. הניחו את שתי הספירות זו לצד זו וראו מה קורה.

120 יובלות של 49 פוקעות ב־AM 5,880. על שעונו של ספר זה זהו סתיו 1914.

ומה שנותר אז הוא 120 שנה עד AM 6000 — וזה, עד לשנה, בדיוק המרווח שהכריז אבינו בבראשית 6:3 בטרם באו המים. 120 השנה שבהן בנה נח את התיבה והעולם הוזהר.

כך קוראים שני הצדדים יחדיו את מה שאיש מהם אינו קורא לבדו. רבי יהודה מונה את המחזור: 120 סבבים של 49. חכמים מונים את השנה הנוספת: ה־50 המתווספת בכל פעם. ואותן שנים נוספות, 120 במספרן, הנאספות בסוף השורה — הן הדור האחרון. היובלות תמו; הספירה-לאחור של בראשית 6 מתחילה.

וכעת החשבון, שכן מקומו כאן מיד. 120 × 49 + 120 = 120 × (49 + 1) = 120 × 50 = 6,000. זהה אלגברית. אין זה אפוא נתיב שני אל 2034 — זהו אותו הסכום עצמו, מקובץ אחרת, והוא מניח מראש את אשר היה עליו להוכיח. כעד הוא שוקל אפס. מי שמעלה אותו כאישור מרמה את עצמו, ואני אומר זאת כאן משום שכמעט עשיתי זאת בעצמי. [פַּרְשָׁנוּת — משקל אפס]

מה שהוא כן, הוא קריאה. הוא הופך את מחלוקת היובל מבעיה לדמות, והוא מניח סימן על 1914. זהו דימוי מסדר גבוה, ולדימוי מותר לדבר בספר הזה — כל עוד אין הוא מעמיד פנים שהוא חשבון.

על 1914 — משום שאותה שנה תפוסה

אני יודע מי עוד מגיע אל 1914, ומוטב שאנקוב בזאת בעצמי מאשר שינקוב בזאת אחר במקומי. חברת המצפה מציבה שם את סגירת עת הגויים, והיא מונה אל אותה שנה 2,520 שנה מחורבן ירושלים, שאותו היא מתארכת ל־607 לפנה״ס.

ראשית, מה שהם רואים נכונה — שכן איני נלחם בבובת קש. ה־2,520 כיחידה (דניאל ד׳, "שבעה עדנין" × 360) היא קריאה עתיקה ובת-הגנה, וספר זה משתמש בה בעצמו, פעמיים. שלעת הגויים יש אורך מדוד ולא קצה פתוח: גם בזאת אני שותף. והם מוציאים את צווארם, וזה יותר משעושים רוב מבקריהם. עד כאן הם ואני הולכים יחד, וראוי לומר זאת.

אך מאין בא ה־607 שלהם? לא ממקור. מחיסור: הם קוראים את 70 השנה של ירמיהו כ־70 שנות שממה מוחלטת של הארץ, המסתיימות בשיבה ב־537, וסופרים אחורה — 537 + 70 = 607. זהו כל מוצאו.

ושם החשבון מתמוטט. שני דברים, ואף אחד מהם אינו מידי שלי:

ראשית. ירמיהו כ״ה:יא אינו אומר "שוממה". הוא אומר: וְעָבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה. זוהי תקופת עליונות בבלית — מכרכמיש (605) עד נפילת בבל (539) — לא 70 שנות חורבות ריקות. הפילו את הקריאה ההיא, וה־607 נופל עמה.

שנית, וזה קטלני. לוח החרס VAT 4956 הוא יומן אסטרונומי בבלי מן השנה ה־37 לנבוכדנצר. הוא מכיל כ־30 מיקומי ירח וכוכבי לכת מתוארכים, והם מתאימים לשנה אחת ולא לאחרת: 568/567 לפנה״ס. מכאן נובעת עלייתו לכס המלכות ב־605/604 — ומכאן שנתו ה־18 וה־19, שנות חורבן ירושלים, ב־587/586. לא 607.

וכעת קחו את שיטתם ואל תשנו בה דבר. החליפו רק את החוליה השבורה:

חורבן ירושלים	+ 2,520 שנה
607 לפנה״ס (הנחתם — מופרכת)	1914
587 לפנה״ס (החורבן בפועל)	1934
586 לפנה״ס (החורבן בפועל)	1935

שיטתם שלהם, על התאריך הנכון, נותנת 1934, לא 1914. השנה תלויה כולה ב־20 השנים שהם מונים יותר מדי. בדרכם שלהם, 1914 אינה קיימת. [מְחֻשָּׁב]

ה־1914 שלי באה בדרך אחרת לחלוטין — AM 5,880 על שעון הבריאה של נספח ד — ואינה חולקת עם ספירתם דבר מלבד התוצאה. אין 2,520, אין חורבן ירושלים, אין 607. זהו צירוף מקרים של מספרים, לא קרבת שיטה, ובוודאי לא קרבת אמונה. אני מתרחק ללא כל הסתייגות מן התיאולוגיה שלהם: מתמונת האל שלהם, מתורת הכתובים שלהם, מהכחשת אלוהותו של הבן, ומסמכות הוראה המציבה את עצמה בין המאמין לבין הכתוב. שמספר עולה בקנה אחד אינו אומר דבר על התוכן, על המניעים או על הווידוי של מי שנוקב בו. שני אנשים יכולים לראות את אותה הדלת ולחלוק לחלוטין על מי עומד מאחוריה.

שאני נוקב בזאת בכלל, הוא משום שאני חפץ להיות איש מדע ולא סנגור. לכל כופר יש פסוק-הוכחה משלו. אם אדם אחר מגיע אל שנתי, הריני אומר זאת — ומניח לקורא לראות בעצמו מדוע דרכו לשם אינה איתנה.

ומשום שאני דורש זאת מהם, אני דורש זאת מעצמי. עוגן העומד במקום שבו הוא עומד משום שהסכום זקוק לו שם, אינו עוגן. זהו בדיוק ה־607. כאשר מדדתי את לוח השעון שלי עצמו באותו קנה מידה, מצאתי אחד: השִׂטְנָה של עזרא ד׳:ו, שספר זה הציב שנים על גבול AM 3480. היא אינה נופלת שם. היא נמשכת בזאת בחזרה, והמשיכה-בחזרה עומדת בנספח ד — על הדף שבו מקומה, ולא בהערת שוליים.

מה עומד אפוא עדיין בפרק הזה? ששת אלפי השנים — והם עומדים על שתי רגליים, ושתיהן עתיקות: אנלוגיית השבת של בראשית 1 עם מפתחו של פטרוס, והברייתא של תנא דבי אליהו (תוהו — תורה — משיח). אף אחת מהן אינה ה־120 × 50.

הכפל ההוא הוא דימוי, והפיצול ל־120 × 49 + 120 הוא דימוי עדין יותר. כדימויים הם אמת ומותר להם להישאר. כהוכחה אינם דבר, ואני הצעתי אותם כהוכחה זמן רב מדי. זהו הפסדו של הפרק הזה, ואני נשאתי בו.

אך ששת האלפים עצמם אינם מפסידים דבר. הם מעולם לא היו תלויים בחשבון שלי — הם קדומים ממני, והם נשענים על שני עדים שאינם מכירים זה את זה.

זה עולה לפרק הזה במשפט היפה ביותר שבו. וכך ראוי. שעון הרץ רק כל עוד אינך מביט בגלגליו אינו שעון.

ארבעת הבלוקים של לוח השעון

משנקבע שלוח השעון ארוך 6,000 שנה, השאלה הבאה היא האם ללוח השעון יש גם סימני פנים. האם תנופת ההיסטוריה הארוכה מתפרקת לכלל צורה כאשר היא נקראת? או שמא היא חסרת מבנה מאדם ועד הסגירה?

היא מתפרקת לכלל צורה. הצורה כה סימטרית עד שילד יכול לראותה משעה שמורים עליה, וכה מכוונת עד שאף קורא ישר לא יוכל לכנותה מקרה. לאורך 6,000 השנה רץ דפוס אדריכלי אחד שאפשר להסבירו במבנה ארבעת הבלוקים. לכל בלוק אופי משלו. שלושה בלוקים נפתחים בנקודת ציר של ההיסטוריה המקראית — הבריאה, יציאת מצרים, שובו של הבן —; השלישי אינו נפתח בשום אירוע, אלא בקו שהשיקוף מותח. יחד הם מתאימים על לוח השעון בהדוק כמו ארבעת חללי הלב.

בלוק	שנים על לוח השעון	מה מכיל הבלוק
1. עידן ההיווצרות	שנה 0 עד שנה 2520	מאדם עד יציאת מצרים
2. הגשר הזהוב	שנה 2520 עד שנה 3480	מיציאת מצרים עד קו הבלוק של שנת 3480: שני חצאים של 480, והמקדש בשנת 3000
3. עידן הכובש	שנה 3480 עד שנה 6000	מקו הבלוק של שנת 3480 עד שובו של הבן
4. שבת האלף	שנה 6000 עד שנה 7000	מלכות הבן על ארץ מחודשת

לפני שארבעת הבלוקים יידונו אחד אחד, מילה על האדריכלות עצמה. רשת 2520 + 480 + 480 + 2520 אשר הותוותה למעלה אינה הדרך הקדומה היחידה לחלק את 6,000 השנים. קריאה קדומה יותר — השמורה בתלמוד הבבלי בסנהדרין צז ע״א, המיוחסת לבית אליהו, וחוזרת במאה השנייה באיגרת ברנבא ובמאה השנייה המאוחרת אצל אירנאוס מליון — חתכה את אותו המרווח לשלושה זוגות של 2,000 כל אחד: 2,000 שנות תוהו מאדם עד אברהם, 2,000 של תורה מאברהם עד הצלב, 2,000 של ימות המשיח מן הצלב עד הסגירה. פרק שמונה שב אל הקריאה הקדומה, שם היא מהווה את האפיק של גשר שני הימים אשר הוכרז בידי הנביא הושע. החזק לעת עתה את שתי הקריאות יחד בדעתך. אין אלה תרשימים מתחרים. אלה שתי זוויות מבט על אדריכלות אחת. האדריכל של שמות 34 הותיר את שני טביעות האצבע על אותו לוח השעון.

בלוק אחד: עידן ההיווצרות

הבלוק הראשון רץ מאדם בשנת אפס עד יציאת מצרים בשנת 2520. 2,500 שנה. בערך שליש מן הכלל.

מה שמתרחש בבלוק זה הוא היווצרות. האדריכל בונה מן האין עם. המבול מאפס את האוכלוסייה בשנת 1656. האומות נמיינות בבבל. אברהם נקרא מאוּר סביב שנת 2000 ומקבל ברית. משפחת אברהם הופכת למשפחת יצחק, למשפחת יעקב, ל־12 הבנים אשר הופכים ל־12 השבטים. השבטים יורדים למצרים. השבטים מדוכאים מאות שנים. ואז, בדיוק בגבול שנת 2520, מתערב האדריכל בכוח מהמם. המכות נופלות על מצרים. הים נפתח. העבדים עוברים ביבשה. עם נולד.

מדוע נסגר הבלוק בשנת 2520? לא משום שויקרא כ״ו נותן את המספר הזה — אין הוא נותן אותו. הבלוק נסגר במקום שבו הכרונולוגיה סוגרת אותו: ביציאת מצרים. שהמתח הזה מודד 2,520 שנה הוא תוצאתם של ספרי היוחסין. ו־2520 הוא אכן מספר בעל משקל בחשבון האדריכל — שבע כפול 360, ההכפלה של ה־1,260 הטקסטואליים — אך זוהי הפרשנות של המתח, לא הקרקע שמתחתיו. אותו המספר חוזר בבלוק שלושה, שם הוא מופיע כתקופת המשפט שבה שולטים עמי הגויים בעיר הקודש. האדריכל משתמש במספר פעמיים, בסימטריה מכוונת. בלוק אחד מוקף ב־2520 שנות היווצרות של עם הברית. בלוק שלושה מוקף ב־2520 שנות החכירה הגויית על הארץ. אותו המספר, הפותח בלוק אחד וסוגר את האחר. חריזה אדריכלית.

בלוק שניים: הגשר הזהוב

הבלוק השני קצר יותר ובהיר יותר. הוא רץ מיציאת מצרים בשנת 2520 עד שנת 3480 — 960 שנה, שתי מחציות משתקפות של 480.

זוהי צהריו של לוח השעון. ישראל יוצא ממצרים, חוצה את המדבר, נכנס אל הארץ. השופטים קמים ויורדים. שאול, דוד ושלמה עולים בזה אחר זה אל הכיסא. בית המקדש נבנה ומחונך בימי שלמה, סביב שנת 3000 על שעון העל — פרק ארבע שב אל אותה נקודת אמצע, שכן היא אחת מנקודות הציר החשובות ביותר באדריכלות כולה. 500 שנה ניצב המקדש. כבוד אלוהים שוכן בקודש הפנימי. החגים נשמרים. שושלת דוד עוברת דרך ירושלים.

ואז, לאט לאט, מתפורר הממלכה מבפנים. המלכים פונים אל אלילים. הנביאים מזהירים. האזהרות נדחות. העיר נופלת בחורבן הבבלי של המקדש בשנת 586 לפנה״ס — שנת 3380 של שעון העל. הבלוק עצמו נסגר 100 שנה אחר כך, בשנת 3480.

(כאן עמד: "הבלוק נסגר בשִׂטְנָה של 486 לפנה״ס, הרגע שבו מועברת החכירה המשפטית על ירושלים אל ממלכות הגויים, ועת הגויים בת ה־2,520 שנה מתחילה לרוץ אל 2034." העיגון ההוא נמשך בזאת בחזרה. השִׂטְנָה נופלת ב־AM 3481 — שנה אחת אחרי קו הבלוק — וקו הבלוק עצמו אינו נובע מאירוע אלא מן השיקוף של 480 + 480. שום שעון אינו מתחיל ב־AM 3480; לוח השעון מתחלק שם. ראו פרק שש, שם הדבר עומד עם החישוב-מחדש המלא, ונספח ד.)

הבלוק בן 960 השנה מתפצל בבהירות לשני חצאים של 480 שנה כל אחד. החצי הראשון הוא העלייה מיציאת מצרים אל המקדש. החצי השני הוא הירידה מן המקדש אל החורבה. שני חצאים באורך שווה, משוקפים בשלמות סביב האמצע. נקודת האמצע ההיא תיחקר בפירוט מאוחר יותר. לעת עתה די לציין שאף הבלוק הבהיר בנוי לפי מידה.

בלוק שלושה: עידן הכובש

הבלוק השלישי הוא הארוך ביותר. הוא רץ משנת 3480 עד סגירת לוח השעון בשנת 6000. 2,520 שנה. כמעט מחצית הכלל. הוא אינו נפתח בשום אירוע: הוא מתח על סולם ה־AM, וקו הבלוק נובע מן השיקוף — לא מאירוע שהיה מתחיל בו.

בבלוק זה נפרש העידן הנוכחי. המקדש מוחרב. ישראל הולך לגלות בבל. שארית שבה ובונה מחדש. הפרסים נסוגים מפני היוונים, היוונים מפני הרומאים. ישוע בא באמצע התקופה הרומית, חי, מת, קם, עולה. הקהילה נולדת ויוצאת אל כל העמים. המקדש מוחרב בפעם השנייה בשנת 70 לספירה. ישראל מפוזר כמעט 2,000 שנה. ממלכות באות והולכות. מלחמות נלחמות. תרבויות עולות וקורסות. ובתוך כל אלה, כובש בלתי נראה — השלטון השטני חסר זכות הבעלות החוקית על כדור הארץ — הנוהג כאילו הוא הבעלים של כדור הארץ.

כמה פרקים מן הספר הזה מתרחשים בתוך הבלוק הזה, שכן זהו הבלוק שבו אנו חיים. זהו עידן הגויים הארוך. זוהי התקופה אשר הברית החדשה מכנה עת הגויים, שבה ירושלים נרמסת בידי העמים והחכירה המשפטית על כדור הארץ מוחזקת בידי כוחות שאינם בעליה החוקיים. זהו גם הבלוק שבו אסף החתן, בין ביאתו הראשונה לביאתו השנייה, את הכלה שלו מכל אומה. שני דברים מתרחשים בבלוק זה בעת ובעונה אחת. הכובש מגבש את שיטתו העולמית. האדריכל מרכיב בשקט את הבית אשר יירש את כדור הארץ כאשר הכובש יגורש סוף סוף.

הבלוק נסגר בשנת 6000 של שעון העל. הגירוש אינו הדרגתי. הוא מכריע. הבעלים החוקי שב וחכירת הכובש פגה ביום.

בלוק ארבעה: שבת האלף

הבלוק הרביעי הוא היום השביעי של שבוע האב. 1,000 שנות מנוחה אחרי ששת אלפי העמל.

לתנ״ך יש הרבה לומר על בלוק זה, ופרק זה אינו מפרט אותו עד הסוף. מה שחשוב כאן הוא מקומו על לוח השעון. שבת האלף אינה מחשבה שבדיעבד. אין היא רצועת בונוס אופציונלית בסוף ההיסטוריה. היא תכלית הכל. כל מה שבששת הבלוקים הקודמים נערך כדי להוליד את השביעי הזה. אדם נברא כדי שבניו ובנותיו, ביום מן הימים גאולים מן הצל הארוך, ילכו שוב עם עושם בעולם נטול קללה. המקדש נבנה כדי שביום מן הימים תרד אבטיפוסו מן השמים על ארץ אשר הוכנה לקבלה. הכלה נאספה במשך 20 מאות שנה כדי שביום מן הימים תעמוד לצד החתן שלה, אל שולחן אשר הוכן מלפני היווסד תבל.

היום השביעי הוא היום שלמענו נעשו ששת הקודמים.

הבלוק רץ משנת 6000 עד שנת 7000. הבן מולך. הארץ נרפאת. הבטחות הברית שנדחו זמן רב מתקיימות. לוח השעון, אחרי סיבוב מלא אחד, שב הביתה.

היכן אנו עומדים על לוח השעון

עמוד עתה מרחק־מה לאחור מארבעת הבלוקים ושאל את השאלה אשר ישאל כל קורא של פרק זה. היכן, על לוח שעון זה, אנו עומדים?

אנו עומדים קרוב מאוד לסוף בלוק שלושה.

החישוב המדויק של שעון העל — האופן שבו נמנות השנים מאדם עד היום — הוא מלאכת הפרקים הבאים, בייחוד פרק שלוש (הסוקר את האבות מאדם עד משה) ופרק שבע (המעגן את 70 השבועות של דניאל בדיוק כירורגי בתוך שעון העל). מה שאומר כאן, בטרם הפירוט, הוא ששעון העל ולוח השנה הסטנדרטי ניתנים להנחה זה לצד זה. כאשר תעשה את ההנחה־זה־לצד־זה בקפידה — כפי שיעשו הפרקים הבאים — נופל, לפי מניין ספר זה, סתיו 2034 לספירה על שנת 6000 של שעון העל.

זו השנה שבה משלים לוח השעון את סיבובו השישי. זו השנה שבה פגה חכירת הכובש. זו השנה שבה נפתחת שבת האלף.

משמעות הדבר היא שבעת כתיבת שורות אלה אנו בתוך עשור יחיד מסוף הבלוק השישי. הבלוק השביעי כמעט בא לעין.

ברצוני להיזהר באופן שבו אני מנסח זאת, שכן הפיתוי בכל דור היה לקבוע תאריכים ולחפש את הלהט. הפיתוי אינו חדש ואינו בטוח. מה שאני אומר אינו שבחוכמתי שלי קבעתי את התאריך. מה שאני אומר הוא שלוח השעון של שעון העל מתקתק מאז אדם, ושעדות הכתוב — שבעת ימי בראשית, מפתחו של פטרוס, שנת היובל של ויקרא, גבול בראשית 6, כרונולוגיית האבות בבראשית 5 ו־11, 70 השבועות של דניאל — כולם, לאורך נתיבים בלתי תלויים, מתכנסים אל אותו חלון הסגירה. האדריכל הציב את התאריך ביסוד. הקורא המניח את המסמכים זה לצד זה ומסכם אותם, אינו ממציא את התאריך. הוא מוצא אותו.

השעון והלב

הרשה לי לחתום פרק זה כפי שאני רוצה לחתום כל פרק — במה שמשמעות לוח השעון לקורא שעל הדף.

שעון בלי מחוג הוא תמיהה. שעון עם מחוג הוא אזעקה. לוח השעון של 6,000 השנים ניצב מאז היום שבו פקח אדם את עיניו בפעם הראשונה על קיר היקום. ברוב אותן השנים נע המחוג בלא קול. דורות חלפו לידו בלי להבחין בדבר. מאות שלמות חיו בתוך תקתוקו ומתו בתוך תקתוקו. אך יש דור אחד שעליו ינחת המחוג בסוף הבלוק השישי. יש דור אחד אשר יעמוד על לוח השעון כאשר מחוג הדקות הארוך יחליק מעל 5:59:59 וייכנס אל 6:00:00. יש דור אחד אשר דרכו ייסגר שעון העל בימי חייו.

יש ראיה לכך שאנו אותו הדור. ההוכחה אינה רגש. היא חשבון. חשבון האדריכל, שמור על הכתב במשך 6,000 שנה, פג בתוך חיי רוב בני האדם הקוראים עתה פסקה זו.

אין זו סיבה לפחד. זו סיבה לבהירות. שעון עם מחוג בשעה העגולה אינו מבשר אסון. הוא מבשר ביאה. החתן בדרך. השבת עומדת להיפתח. ששת הימים הארוכים של היווצרות וגשרים והמתנה כמעט תמו.

מה שתעשה בשנים שבין עתה לבין סוף לוח השעון היא השאלה המכרעת ביותר של חייך. אינך זקוק לאינטואיציה עמומה שמשהו משתנה. יש לך לוח שנה. יש לך תכנית. יש לך אב אשר חתם על כל סעיף בחוזהו שלו ומקיים כל פגישה.

הוא יקיים גם את הבאה.

הפרק הבא דורך על לוח השעון בראשית הראשית ממש — בשנת אפס, עם אדם — ומהלך בבלוק הראשון כדי לראות כיצד צייר האדריכל את הבשורה בשמות 10 הדורות הראשונים של ההיסטוריה האנושית. לוח השעון אשר זה עתה צויר נועד מאז ומתמיד להתמלא בשמות. השמות הראשונים מתחילים עתה.